פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

שירת הסירנות של התוקפן – מפגש הויניקופדיה הרביעי

סדרת ה"ויניקופדיה" מטעם מרכז ויניקוט דנה, תחת הכותרת "היה או לא היה?", בהצגת המקרה של הפסיכואנליטיקאי פרופ' ג'פרי פראגר (1998) אודות טיפולו בגברת A. המפגש הרביעי בסדרה הוקדש להרצאותיהן של חיותה גורביץ' – פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית מנחה ומדריכה בחברה הפסיכואנליטית בישראל – וד"ר אפי זיו – מנהלת קליניקה "מעוף" לטיפול בנפגעי/ות טראומה מינית ומרצה בחוג ללימודי נשים ומגדר. שילי ורדימון מביאה להלן סקירה של מפגש "אמצע הדרך" של הסדרה, שהתאפיין בצניעות מקצועית ביחס למה שאפשר לצפות לו במפגש טיפולי עם הדיהן של טראומות מוקדמות, זאת לצד נחישות לנקיטת עמדה וללקיחת אחריות אישית וציבורית כנגד תופעות רחבות היקף ועמוקות של הזדהות עם התוקפן.

כתבות שטח | 22/5/2013 | 8,422

תגיות:

 

שירת הסירנות של התוקפן

מפגש הויניקופדיה הרביעי

 

מאת שילי ורדימון

 

סקירת המפגש הרביעי בסדרת מפגשי "ויניקופדיה" מטעם מרכז ויניקוט, 25.01.2013, קרית החינוך, תל אביב.

 

הייתי רוצה לפתוח את הסקירה של מפגש הויניקופדיה הרביעי בהתייחסות לתגובות שהתקבלו באתר לסקירת המפגש הקודם  ולהרהורים בעקבותיהן. בסקירה הקודמת - שנקראה "השתגעות בחדר הטיפולים" - העליתי בין השאר את התחושה של איזו "השתגעות" שמתרחשת כשנושא הדיבור הוא היה או לא היה, מציאות חיצונית או מציאות פנימית. חשבתי שההשתגעות קשורה גם למקום שבו האמון נפרץ ונשבר, בחדר הטיפולים ובמציאות, ולא נמצאת הדרך להכיר בזה. מעניין היה לראות שלסקירה זו התקבלו תגובות שונות באופן רדיקלי מתגובות לסקירות קודמות: התגובות שנכתבו (כנראה) על ידי שני מגיבים, הצהירו על עצמן כמביעות את קולם של המטופלים וביטאו תחושות קשות ביותר של זעם, פגיעה, השפלה ומעל הכל אמון שנשבר עד ליסוד ביחס למטפלים. אם להביא ציטוט של חלק מדבריו של המגיב צביאל רופא (ואני מביאה כאן את האמירות המרוככות ביותר מבין ההתבטאויות שהופיעו): "אז רבותיי המטפלים, ספרו לסבתא שאתם לוקים באופן כה בסיסי, מועדים בחשדות מהסוג הכי לא טיפולי והכי לא מקצועי. די, נמאס מסיפורי הכיסוי השקריים והשחוקים שלכם המעליבים לנו את האינטליגנציה השכם והערב. בואו ותנו לנו גרסא רעננה, שפויה ובייחוד מתקדמת ואמיצה. נראה אתכם!" . כותבת 'אנונימה עלמוני': "כשאתה חלש אין לך כח לשנות את הצורה שבה דברים מתנהלים. המטופלים הם החוליה החלשה במערכת היחסים הזאת שבין מטפל-מטופל, ללא ספק. זה גועל נפש! אתם לא מתקנים כלום. אתם כופים הסתגלות והשלמה עם הקיים בדרך של 'שבירת הרוח'."

אינני מתכוונת לדון במסגרת הנוכחית בכל הטענות שהועלו בתגובות ובמחשבותיי עליהן, אך הייתי רוצה לקחת משהו מהן לדיון המתמשך המתהווה כאן. היה משהו מאתגר בכניסתם של הקולות החדשים האלה לשיח, קולות שצועקים תחושות של חוסר אונים ופגיעה בחוויה של יחסי כוחות דורסניים בחדר הטיפולים. כך נשמע אמון שבור מעמדת הקורבן. אני מודה שכשקראתי את התגובות לראשונה חשתי מבוכה מסוימת, מנסה לאתר מה מהדברים שכתבתי עורר תגובות כל כך כאובות וזועמות. אך לאחר מכן הרהרתי שכנראה שאי אפשר לדבר על טראומה שהתרחשה ביחסים ועל השיחזור שלה בקריסת הקשר הטיפולי, מבלי לגעת בטלטלה הרגשית הבוטה שמייצר אמון שבור. מתוך התגובות לסקירה עלתה דמות המטפלים כבעלי הכוח הפוגעים בנפש המדממת של מטופליהם בעודם עסוקים בתיאוריות ובעצמם. במלים אחרות – חוויה מוחלטת של תוקפנים וקורבנות, של ניצול והשפלה. כשהפכתי בדברים שכתבתי לגלות מה עורר את התגובות החריפות האלה, מצאתי את המשפט שציטטה "אנונימה עלמוני" לפחות פעמיים: "איך קורה שמטפלים ניצבים מול מצוקה ממשית של מטופלים ולבם נעשה קהה?". אולי צודקת גברת עלמוני בזיהוי שהמקום שמשגע אותנו, כל פעם מחדש, הוא המקום הזה שבו בטיפול מתרחש משהו מהטראומה מחדש. אומרים מר רופא וגברת עלמוני – זה לא הגיוני, זה בלתי נסבל. אומרת התיאוריה – זה בלתי נמנע. ואנחנו? אנחנו רוצים לדעת איך לא להיות כמו פראגר, מסבירים לעצמנו בלא קול איך אנחנו היינו פועלים בשונה ממנו. כפי שמסבירה חיותה גורביץ' בהרצאה אליה אתייחס עוד רגע, האקט התרפויטי אינו בהימנעות הבלתי אפשרית מתרומה להחייאת הטראומה, אלא ההכרה בכך. ההכרה בחלקנו. ההודאה – 'אכן, לבי היה קהה. וכשזה קרה משהו מת מחדש, וכל כך צר לי על כך'. אלא שההכרה קלה על הנייר וקשה בפועל. בפועל, אנחנו בורחים, אנחנו קצת משתגעים, עד שאנחנו נאלצים להכיר במה שקשה לשאת.

ובכן, המפגש הרביעי של הויניקופדיה כלל את הרצאותיהן של גברת חיותה גורביץ' וד"ר אפי זיו. ניתן היה להבחין בהצטמצמות מסוימת במספר הנוכחים, הצטמצמות שאני נוטה לייחס לתחושות הגודש, הבלבול וה"השתגעות", שדומה שהלכו וגברו ממפגש למפגש. יותר ויותר בולט עבורי האופן בו מפגשי הויניקופדיה מאפשרים לחוות יחדיו תהליך מקביל לזה המתרחש בטיפול: גם כאן - כפי שמוכר כל כך מהקליניקה – אנחנו מדברים, מפרשים, עסוקים בלהקשיב ולתמלל חוויות, ובכל זאת כוח חזק הרבה יותר גורם לכך שההתרחשות העיקרית היא במחוזות לא מילוליים והיא עוצמתית, מפעילה, לעתים מכבידה, ועלינו לחיות אותה יחדיו כדי למצוא לה שפה. ללכת לאיבוד ולפלס דרך חדשה.

בעיניי, המפגש הנוכחי – מפגש אמצע הדרך בסדרת שבעת המפגשים הזו – סימן את ראשיתה של התמקמות חדשה מול החומרים הקשים.

חיותה גורביץ' – פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית מנחה ומדריכה בחברה הפסיכואנליטית בישראל – נשאה דברים ראשונה. גורביץ' ביקשה להסיט את המוקד מנושא הטראומה המינית שהיתה או לא היתה לנושא הטראומה המוקדמת, שסימני שחזוריה ביחסים הטיפוליים בלטו לעיניה בקריאת הצגת המקרה של פראגר. לדעתה, פרטים רבים בטיפול בגברת A מעידים על טראומטיזציה מוקדמת מצטברת מהלידה ודרך התעצבות והתפתחות העצמי. כמו במלאכת ההתמצאות בטריטוריה לא מוכרת, שימשה גורביץ' כמורת דרך בהציעה סימנים לזיהוי רגעים בהם נראה שמתרחש שחזור בטיפול של טראומה מוקדמת מחיי גברת A. הסימן המרכזי לדבריה הוא רגעי ההפתעה של המטפל (פראגר). הסיבות הברורות לתחושות ההפתעה עליהן מדווח פראגר הן קודם כל העובדה הפשוטה שהוא אינו חושב במושגים של טראומה מוקדמת, כמו גם ההנחה – אותה הוא חולק עם גברת A – שכל טראומה מוקדמת שהתרחשה בחייה של גברת A היתה מינית במהותה. נקודות מוצא אלה גרמו לפערים מפתיעים מבחינת פראגר בין המתרחש בטיפול למה שציפה. ברובד העמוק יותר נדמה לי שגורביץ' כיוונה לרגישות כמעט מוזיקלית של קשב להצגת המקרה, המחפשת אחר רגעי ההפתעה, שינוי הקצב והמקצב, ההבלחות והתפניות כסמנים של רבדים הנוספים לתקשורת הבין אישית. הצטרפותם של קולות ומצבי עצמי כהצטרפותם של כלים למנגינה.

גורביץ' הדגישה שמרגע שהמוקד עובר לטיפול בטראומה מוקדמת, שאלת ה"היה או לא היה" חדלה מלהיות שאלה מנחה ומפנה מקום ל"מה היה?". ההבנה היא שמשהו היה, אך היות שמדובר בחוויות משלב התפתחות מוקדם, ממילא מובן שמה שהיה, מופיע בחוויה כמעורפל ולא ממשי. מדובר בחוויות שאין להן ייצוג פנימי ומכאן גם שאינן יכולות להיות מאוחסנות בזיכרון באופן מובחן.

בעקבות שנדור פרנצי אומרת גורביץ' ששפת הרוך ושפת התשוקה קיימות ואף משלימות, כאשר שפת הרוך נוגעת להתפתחות המוקדמת ואילו שפת התשוקה לשלב בו העצמי כבר התהווה. פרנצי, שהתמסר לעיסוק בטראומה גם לאחר שפרויד זנח כיוון זה לטובת העיסוק באינטרא-פסיכי, הרבה לטפל בניצולי התעללות מוקדמת ושימר מודעות לטווח הרחב של פגיעות: מיניות, גופניות, נפשיות, תוצר של הזנחה ותוצר של היעדר. גורביץ' הסבירה שבשלב הרוך, בו התלות הקיומית במבוגר היא מוחלטת, בטרם העצמי מתהווה, אופני ההישרדות של הנפש זהים בכל רצף הפגיעות. הקטיעה שמייצרת הטראומה בחיי הנפש המוקדמים תגרור אחריה תמיד מידה של התבטלות, היכחדות פנימית ומעבר (במונחיו של ויניקוט) לעמדה ריאקטיבית, כדי לשמר בכל מחיר את הקשר עם ההורה. במונחיו של פרנצי, התהליך שמצוי בעומק הטראומה המוקדמת הוא ה"הזדהות עם התוקפן", מושג אשר מתאר מבחינת גורביץ' את רישום הטראומה בנפש הרכה ואת ההתרחשות הנפשית שתשוחזר בהכרח גם ביחסים הטיפוליים, בהם תהיה חשיבות עליונה לפירוק ועיבוד שלה. פרנצי, בשונה מאנה פרויד, לא התכוון להזדהות עם התוקפנות של התוקפן, אלא להזדהות עם ההיעדר המאסיבי של סביבה מיטיבה. ההיעדר פולש לנפש ופועל כאלמנט ממית בתוכה. התגובות הטבעיות של פחד, חוסר אונים וזעם מנותקות. הדיסוציאציה שלטת. היחס של התוקפן עובר אינקורפורציה אלימה בנפש, כך שהעצמי מבוטל על ידי גורם שנחווה כפנימי.

במקרה של טראומה מינית, ההחדרה של שפת התשוקה הבוגרת לנפש הילדית, הדוברת את שפת הרוך, גורמת בלבול המונע התפתחות תקינה. המבוגר מבולבל ומבלבל – הוא מפרש את התלות של הילד בו כהזמנה לשימוש. הילד מפנים את הבלבול הזה והיחס של המבוגר הופך ליחס של הילד לעצמו – יחס של ביטול ומחיקת העצמי, יחס מחפיץ ומערער.

גורביץ' הדגישה שביחסים הטיפוליים, לא זו בלבד שישוחזרו אלמנטים טראומטיים מתוך ניסיון להחיות ולאחות חלקים מנותקים, אלא שלמטפל אף תהיה בהכרח תרומה לשחזור הטראומה. על המטפל להכיר בשפת התשוקה שלו, בסובייקטיביות שלו כמעצבת את התערבויותיו, יכולותיו, מגבלותיו וכשליו. היעדר הכרה מצד המטפל היא בהכרח רה-טראומטיזציה. עיקר התיקון שמציע הטיפול, על פי תפיסה זו, הוא בעיבוד של הפגיעה כפי שהיא מתרחשת בקשר הטיפולי כאן ועכשיו, בהווה. הכרה מצד המטפל בפגיעה מצדו, הבנת שפת הרוך של המטופל, יאפשרו לחוות את האימה ואת חוסר האונים בהווה, להחיות ולחבר חלקים מנותקים של החוויה. רק כך תוכל להיפרם ההזדהות עם התוקפן.

אם נשוב לתגובות שצוטטו בתחילת סקירה זו, אפשר להגיד שפה בדיוק קבור הכלב. בתיאוריה הכל כה נכון והגיוני, אך לא משנה כמה אנו יודעים זאת, נראה שלעולם איננו מוכנים באמת למלוא המשמעות של הקביעה כי על הטיפול לשחזר משהו מחווית הפגיעה כדי לפרום אותה. כמטופלים אנחנו מבקשים לשכך את הכאב, לא לחיות אותו. כמטפלים, אנחנו רוצים להיות הטובים, לא הרעים. ומעל לכל, איש אינו מבטיח לנו שאם ניגע מחדש בפגיעה, היא לא תפרק אותנו. אומרים מר רופא וגברת עלמוני – המטפלים שלנו פגעו בנו, לבם היה קהה. אומרת חיותה גורביץ' – הפגיעה בשפת הרוך תיחווה מחדש בהכרח בהווה הטיפולי, אך אם הקשר הטיפולי חזק דיו, הכרה של המטפל ועיבוד משותף יהיו מרפאים עבור מה שלא ניתן היה לחוות ונותר כרוח רודפנית בנפש.

נדמה שכולנו מסתובבים סביב העובדה שאנחנו מתעסקים פה בחוויות בלתי נסבלות, והשאלה הפשוטה והקשה איך הופכים את הבלתי נסבל לנסבל, איך נוגעים בפצע באופן מיטיב, איך פוגשים את המפלצות ששוכנות מתחת לספת האנליזה, ונשארים בחיים.

בהתייחסה לטיפול בגברת A, הקדימה גורביץ' ואמרה שטיפולו של פראגר בגברת A היה קודם כל מסור ועקבי. חווית המרחב הבטוח שנוצרה בקשר היא בדיוק הדבר אשר עורר בגברת A את הכמיהה לתיקון. מתוך כמיהה זו החלו לבצבץ בקשר רישומי ההזדהות עם התוקפן שבנפשה, ושם בדיוק גם התרחש הכשל: בהיעדר הכרה מצד פראגר באופנים בהם היה עיוור, באופנים בהם כפה את שפת התשוקה שלו ושיחזר עמה פגיעות מבלי להתכוון, נוצרה בתוך הקשר הטיפולי רה-טראומטיזציה.

רגעי ההפתעה של פראגר חושפים את הקולות הנוספים שהתעוררו בטיפול מבלי שיקבלו קשב. כך למשל, הפתעתו של פראגר מיכולתה של גברת A להכיר בחלקה ובתרומתה לאירועים טראומטיים שעברה. הפתעה זו מראה את חוסר יכולתו של פראגר לזהות את ההאשמה העצמית ואת תחושות הפגימות כחלק בלתי נפרד מרישומם של שברים ראשוניים. ההאשמה העצמית היא גלגולו של הקול המאשים של התוקפן, עמו מזדהה גברת A. קול פנימי זה תולה בה את האשמה לכל סבלה ולכל אובדניה.

דוגמא נוספת היא התמסרותה המיידית של גברת A לטיפול ובטחונה בהצלחתו. פראגר מופתע מאמון זה מצד מי שידעה פגיעות וערעורים לא מעטים ביחסיה הקרובים. הפתעתו זו, אמרה גורביץ', היתה צריכה לעורר בו דאגה רבה כיוון שזהו סימן לשחזור עמדת ההתאמה העצמית המוחלטת שסיגלה לעצמה גברת A מול אמה.

כפי שהסבירה גורביץ' בדיוק רב, פראגר מבקש לייצר בהווה קשר שאינו מאכזב, קונטרסט לאכזבות העבר, אלא שהבעיה אינה במניעת האכזבה, ההיפך מכך – האכזבה היא הדרך היחידה לביטוי המחאה שהוחנקה. האכזבה יכולה להוביל להכרה מצד הפוגע ולשחרר מההאשמה העצמית ותחושת הפגימות. התוקפן יכול להיות מושב למציאות החיצונית במקום לרדוף את זו הפנימית.

נקודת מפנה ופליאה נוספת מתרחשת לאחר מות האם, כאשר גברת A מבטאת זעם כלפי פראגר בעקבות התערבות שלו המייחסת לה רצון בעייתי להיות במרכז תשומת הלב. הזעם הגלוי של גברת A הוא ניסיון ראשון מצדה להדוף סביבה המשחזרת כשלים ראשוניים. פראגר אינו מקבל את הזעם ונאבק על צדקתו ועל כך שתגובתה של גברת A אינה הולמת את כוונותיו. דיכוי המחאה צולח וגברת A נסוגה מעמדתה, שבה לעמדה של ביטול עצמי.

בהמשך, כאשר פראגר דוחה את טענתה של גברת A שעברה גילוי עריות מצד אביה, היא מוצפת בחרדה מפני תגובתו ומפני האובדן האפשרי של הקשר והקרבה עמו. השבר המקורי נחווה בכל עוצמתו. להבנתה של גורביץ', עצמתו של המשבר שחווה גברת A קשורה קשר ישיר להיעדר ההכרה מצד פראגר בהשפעה הטראומטית שהיתה לעמדתו עליה. במלים אחרות, כל עוד אין הכרה מצדו, על גברת A להמשיך ולהקצין את מאבקה כדי להוציא את התוקפן מתוכה. הדיבור על אונס מאפשר לה להצליח לבטא משהו מהאונס הנפשי שחוותה בעברה ושנחווה שוב במסגרת הטיפול. עם זאת, על אף ההפתעה וחוסר ההבנה של פראגר, ועל אף שאינו מכיר בחלקו במתרחש, נראה שהקשר הטיפולי מצליח להחזיק את תקופת המשבר ולשמש זירה בה נאבקת גברת A על הזכות להכרה, על האפשרות להישמע, על איחוי חוויתה והחצנת התוקפן הפנימי. גורביץ' מציינת את יכולותיה המתחזקות של גברת A, המתבטאות בכך שעל אף האופוזיציה שמציב מולה פראגר, היא אינה מוצפת בחרדת כליון ומצליחה לחוות את המתרחש באופן מלא, מבלי להתנתק, ולהתאבל.

בתום דבריה סיכמה גורביץ' ואמרה שלדעתה גברת A הפיקה רבות מהאנליזה ואף הצליחה להיאבק בחסריה, אך המלאכה לא הושלמה. עמדת הריצוי וההתאמה העצמית לא פורקה לחלוטין וגברת A חשה בושה ונסוגה אל מול עמדתו החד משמעית של פראגר בנושא זיכרונות גילוי העריות. בנוגע לחלום הכלולות שהביאה גברת A בסיום האנליזה אמרה גורביץ' שבולט עבורה היעדרה של דמות אם בחלום, אם מופנמת המסייעת לבתה ומגישה לה את כלולותיה ונשיותה, ושהיעדר זה מסמן עבורה היעדר נפשי שנותר ללא מענה.

הרצאתה של גורביץ' היוותה נקודת מפנה בנימה שליוותה את מפגשי הויניקופדיה עד כה, וזאת קודם כל בשל הניסיון שלה לדון בטראומה מוקדמת ככלל, מבלי להתמקד במימד המיני בהכרח. מעניין היה להבחין כיצד משום מה, מרגע שנידונה הטראומה המוקדמת הכוללת והושהה הדיון בשאלת הטראומה המינית, משהו מרודפנות אווירת הקורבנות מול התוקפנים וה"היה או לא היה" נרגע. בעקבות זאת, התאפשר לרגע להתבונן בטיפול של פראגר בגברת A בעין שאינה מתמקדת רק בכשל. אף ששירטטה את חסריו של הטיפול, עשתה זאת גורביץ' מתוך עמדה המנסה להבין מתוך מה שלא התאפשר את מה שצלח, וגם את מה שאפשרי בכלל. נקודות העיוורון של פראגר, ורגעי הרה-טראומטיזציה בטיפול, הפכו מתוך דבריה למקורות מהם ניתן ללמוד על הטראומה האישית של גברת A ועל אופי העבודה עם טראומה ככלל.

עם זאת, דומה היה שהמסר העמוק של דבריה של גורביץ' היה קשה עדיין לעיכול, והדבר ניכר בתגובות להרצאתה – מרביתן סבבו עדיין סביב נושא שאלת גילוי העריות והמשיכו את הקו של המפגשים הקודמים בניסיון להכריע האם הטיפול היה טוב או רע, האם פראגר מטפל טוב או רע, וכיצד הטראומה המינית השתחזרה בדרכים שונות. גורביץ' נשאלה איך היא מבינה את כניעתה של גברת A להשקפה של פראגר שלא היה גילוי עריות, כניעה שהתרחשה לאחר שהתחברה לעצמה ונאבקה על האמת שלה. מגיבה אחרת תהתה איך יתכן שהמאבק של גברת A על האמת שלה הוא עדות לאלמנט חיובי בטיפול, כשבו זמנית גם המאבק וגם הטיפול כשלו. מגיבות אחרות התייחסו לחוסר הבנתו של פראגר לקושי של גברת A לשכב על הספה כהוכחה לאופן בו כפה סטינג מוטעה, לא היה רגיש לקונוטציות מיניות ולצרכיה של המטופלת שלו וכיוצא בזה.

גורביץ' ענתה לשאלות הקהל שוב ושוב באותן אמירות, מנסה להסביר שהיא מכירה בכשליו של הטיפול אך גם רואה את הצלחותיו, שבעיניה המאבק שנאבקה גברת A על עמדתה בנושא גילוי העריות הוכיח כוחות נפשיים ואף התחזקות, אך בו בזמן היה תוצר של חוסר ההכרה של פראגר בחלקו בכאב שחוותה. שוב ושוב חזרה והדגישה שלטעמה מוקד העבודה הטיפולית הוא ההזדהות עם התוקפן כתופעה שהיא תוצר טראומה מוקדמת ככלל, ולאו דווקא טראומה מינית. ובעיקר ניסתה להדגיש שהדברים אודותיהם היא מדברת, היינו הכשל של המטפל, התרומה שלו לחוויה מחודשת של הטראומה והחייאת ההזדהות עם התוקפן בקשר הטיפולי אינם תוצר של סטינג מסוים (ספת האנליזה או כורסת הפסיכותרפיה, למשל), או מטפל מסוים (פראגר או מישהו אחר), אלא הינם מנת חלקנו כולנו, בכל סטינג, ועם כל הכוונות הכי טובות – אלה המצבים להם יש לצפות בעבודתנו עם טראומה מוקדמת, ורק מתוך ההכרה בכך נוכל לפעול לעיבודם והתרתם.

נראה שהצורך של גורביץ' לשוב על אמירותיה פעם אחר פעם מצביע על קושי לקבלם עד תום. לקראת סיומו של הדיון עם הקהל, לאחר שהזכירה גורביץ' שוב שהדברים שהיא מדברת עליהם ישימים גם בעבודה עם טראומה מסוג אחר ולאו דווקא טראומה מינית - "ההכרה בממשות וקבלת האמת של מישהו אחר זה לא רק לגבי העבר, זה בכל רגע ורגע בהווה, בכל מיני דרגות" – העירה עופרה אשל שבכל זאת, הקרע בין פרנצי לפרויד היה סביב הטראומה המינית באופן ספציפי. על כך התעקשה חיותה גורביץ' להשיב – "כן, אבל אפשר לקחת את זה הלאה...".

עולה השאלה מדוע היה קשה לנו כל כך להרפות – ולו לרגע – מהמימד המיני של הטראומה ומהניסיון להכריע את אשמתו או חפותו של פראגר. אני חושבת שהקושי קשור לצורך העז שלנו להוכיח לעצמנו שהיינו פועלים אחרת מפראגר, צורך שמשום מה מועצם לאין שיעור בהקשר המיני. עדות לכך היו תגובותיהם של כמה וכמה מגיבים מהקהל שבחרו פשוט לתאר כיצד עם מטופליהם שלהם פעלו באופנים אחרים ומיטיבים לאין שיעור מדרך פעולתו של פראגר.

שאלת הקושי לאפשר למילותיה של חיותה גורביץ' לחלחל מובילה אותנו היישר אל הרצאתה של ד"ר אפי זיו, שלקחה את שינוי האווירה שנוצר בעקבות דבריה של גורביץ' צעד נוסף – ואף קפיצה – קדימה, ותקפה מהרגע הראשון בדיוק את הסוגיה הזו – מה פועל עלינו בטקסט של פראגר וכיצד נעשים גם אנו עיוורים.

זיו, מנהלת קליניקה "מעוף" לטיפול בנפגעי/ות טראומה מינית ומרצה בחוג ללימודי נשים ומגדר, פתחה את דבריה בשאלה פרובוקטיבית וישירה: "אני רוצה לשאול; אנחנו מקדישות שישה או שבעה מפגשים תמימים, שמערבים את מיטב המוחות והנשמות בטיפול בטראומה מינית בארץ, על מנת לדון בטקסט לא טוב ולא מעודכן (1998), אודות אנליזה רעה? מהי המשאלה העומדת בבסיס הויניקופדיה הזו? האם הטקסט של פראגר הוא באמת זה שמעניין אותנו? האם הוא משרת אותנו ברמה הדידקטית?".

באולם צחקוקים, מבוכה וסקרנות, לאן זיו מבקשת לקחת אותנו?

אך זיו לא הותירה את קהלה תוהה ומיהרה להבהיר מה עמדתה בנוגע לשאלה ששאלה: "אענה ב"התייחסותית" תשובה שיש בה כבר מימד של הכרעה – אותי אישית הטקסט של פראגר לא מאד מעניין. למעשה, הקריאות המרתקות של הטקסט שנעשו עד כה במסגרת הויניקופדיה, הן שהפכו אותו למרתק בעיני".

הישירות והנימה הפרובוקטיבית של זיו עשו את שלהן כבר מהפתיחה בכך שהביאו עמן משב מרענן. אם רגע קודם עוד ניכר הקושי לחשוב מחוץ למושגים שהלכו והתגבשו במפגשים הראשונים ומחוץ לפרדיגמת האשמה והחשד, הרי ששאלתה של זיו כבר עודדה את המחשבה לקפץ מחוץ לקופסא.

אלא שזיו לא ערערה על הערך שבטקסט של פראגר רק בשביל לרענן את המחשבה, כי אם כדי להתריע על סכנה שהיא זיהתה בעיסוק היתר בנימי הנימים של פראגר וטיפולו בגברת A. הסכנה, לדעתה, גלומה בכך שהטקסט בו אנו עוסקים ישאב אותנו, בעקבות פראגר, אל נבכי קשייו של פראגר עצמו, במקום לעודד אותנו להישיר מבט אל גברת A ואל כל מי שכמותה, הנאבקות ונאבקים בשאלות הנוגעות לטראומה מינית ללא זיכרון שיסייע להכריען. זיו הבהירה שהקריאה בטקסט של פראגר מותירה לנו כקוראים שתי אפשרויות בלבד: לגנות ולהוקיע את פראגר, או לבחור בדרך "הנאותה יותר" ולתור אחר הסיבות לכך שנהג כפי שנהג, ולכך שהטיפול נראה כפי שנראה. היא ציינה שרבים מהדוברים ב"ויניקופדיה" התמודדו עם אותה דרך "נאותה יותר", אך גם הדגישה את הפיתוי הלא מבוטל שמעוררת הקריאה במאמרו של פראגר לגנותו.

דבריה החכמים של זיו עוררו בי את המחשבה שהפיתוי הזה הוא הד של הפיתוי שהתעורר בפראגר עצמו אל מול גברת A, להילחם בשאלותיה ומשאלותיה ולפסול מראש. אולי עמדת החשד שלנו מול פראגר ושלו מול גברת A אינם אלא הדים של העוצמה האדירה של ההזדהות עם התוקפן עליה דיברה חיותה גורביץ', היינו עמדת ביטול ומחיקה של העצמי ששבה ומומחזת מחדש פעם אחר פעם אחר פעם. במילותיה של זיו, הכניעה לפיתוי הגינוי היא "הוספת מעטה של דיסוציאציה על דיסוציאציה... מערך בָּבּוּשְקִי של נתקים דיסוציאטיביים" העובר מגברת A לפראגר, ומפראגר למדריך שלו, ואלינו.

אך זיו לא הסתפקה בלהאיר את וילון הדיסוציאציה בו התכסינו אלא המשיכה מייד בניסיון לחבר את החלקים מהם אנו כקהל מתנתקים בהקשיבנו לשירת הסירנות של הגינוי: "במסגרת המערך הדיסוציאטיבי הזה, נמצא עצמנו מתנחמים מול רשלנותו של פראגר וכך נמנעים מדיון ברשלנות אפשרית מצידנו, או שנמצא עצמנו מתאחדים מול חולשת אימתו של פראגר ומתפצלים בנינוחות מחולשת אימתנו אנו אל מול זוועות שלעיתים קרובות אין בצידן ידיעה ברורה. השאלה שאפשר להעלות בהקשר זה היא: ומהם החלקים בתוכנו שרוצים לסתום, להשתיק, להעלים זוועות, נפוצות מדי, כמו גילוי עריות? מהם החלקים שבתוכנו שיכולים למצוא עצמם נבהלים מהאחריות העצומה שמוענקת לנו, לסייע בהוצאה של זוועות כאלו לאור?".

זיו ציינה שכפי שנאמר בהרצאות קודמות, מרבית המטופלים עם היסטוריה של טראומה יעדיפו, לפחות בשלבים מוקדמים של הטיפול, שנחבור לעולם הדיסוציאטיבי והמכחיש בו הם מתנהלים. בהתייחסה לגברת A הדגישה שיש לזכור שהעיתוי בטיפול בו החלה גברת A להעלות את חשדותיה שעברה גילוי עריות היה בתקופה קשה בחייה, לאחר אובדן אמה, ומתן הביטוי לחשדות רק הפך את חייה לקשים עוד יותר – תפקודה התדרדר והיא איבדה את הקרבה לאביה, את הקשר עם אחיה ואת הביטחון בברית עם המטפל שלה. הויתור על חשדותיה הביא עמו רגיעה והתייצבות לכאורה, שיבה אל חיק הנורמה ואת תמיכתו המחודשת של המטפל שלה. זיו לא הגבילה את מבטה לחומר הקליני שבמאמר, בו התמקדה מירב תשומת הלב עד כה, כי אם בחנה גם את טיעוניו של פראגר בהקשר הסוציולוגי ואת יציאתו כנגד הכוחות החברתיים המעודדים את נפגעי ונפגעות הטראומה המינית להכיר בתחושותיהם וזיכרונותיהם ולהשמיע את קולם. פראגר מתייחס למה שאירע בטיפול בגברת A כדוגמא למצב בו המטופלת מוותרת על תפיסת עצמה כסוכנת עצמאית וחופשייה לטובת תפיסה של עצמה כ"קורבן אומלל". בעיניו, הכוחות החברתיים-תרבותיים הפועלים על גברת A קשורים ל"אידיאולוגיה של הפיכה לקורבן" הבאה לשבש את קיומן של מערכות יחסים אינטרסובייקטיביות (!). בעיני זיו, ה"הפי אנד" לכאורה עמו מסתיים המאמר – המסר שגברת A הגיעה למקום טוב בחייה לאחר שזנחה את חשדותיה, נרגעה ונישאה, ולאחר שהמטפל שלה נרגע והשכיל – הוא החלק המסוכן ביותר במאמר. התמונה העולה מתיאור זה מעבירה מסר על פיו הקול המעודד אותה ואת שכמותה להקשיב לחווייתן, להשמיע את קול הטראומה ולא לוותר אינו יותר מאשר קול עוועים שמטרתו ליטול מהפרט את היותו סובייקט שלם ולהפכו לקורבן מיילל. מסר שכזה, מזהירה זיו, מחזק את עמדת העיוורון והביטול ומעודד את בגידתם של מטפלים במחויבותם למטופליהם.

בהמשך להרצאתה של חיותה גורביץ' אפשר להגיד שמסר מבטל זה הוא אכן הד נאמן של החלק הפנימי המזוהה עם התוקפן – קול שמאיים על כל מי שחווה טראומה שאם יניח לעצמו להתחבר לחוויותיו יהפך ליצור מיילל, מושא לרחמים. אני מאמינה שכולנו פגשנו בתוכנו ובתוך מטופלינו את הד הקול הזה. דווקא משום כך, הסכנה הנשקפת מתיקופו על ידי גורם חיצוני היא גדולה על אחת כמה וכמה. בעת חוויה טראומטית ניטלת מהאדם הסובייקטיביות שלו וניטלים ממנו כוחותיו. ההשתמרות של חוויה זו בתוך העצמי מאיימת להכחיד את האישיות כולה, למוטט את האדם לתוך מצבי העצמי הדחויים ביותר שלו. רק האמונה שנגיעה בטראומה ובחווית הקורבן אין משמעותה הפיכת האדם כולו לקורבן יכולה להעניק את העוז הנדרש להעמיק ולפגוש את הבלתי נסבל.

גברת A, הסבירה זיו, היא מעין דורה של ימינו, הניצבת – למעלה ממאה שנה לאחר דורה המקורית – מול מגבלותיו של מטפל קלאסי המסיח דעתה מחשדותיה. פרויד פירש את דיבורה של דורה אודות הפגיעה המינית שעברה מצד אדון ק' כביטוין של פנטזיות אדיפליות מודחקות, ובכך היה שותף ל"אונס" נראטיבי שלה. התוצאה היא תאור מקרה שמספר לנו יותר על פרויד מאשר על דורה. מבחינת זיו, אותו הדבר עצמו קורה לנו עם מאמרו של פראגר, ההופך מצע לחקירתנו את נפשו של פראגר במקום את הסיטואציה הקלינית עמה הוא מפגיש אותנו.

"לזכור גילוי עריות", לדברי זיו, "משמעו להפריע". ההפרעה מתרחשת בכל המישורים: הפרעה ברצף הדיסוציאציה הפנימי, הפרעה עבור הסביבה המשתיקה, הפרעה מבחינת התוקפן המכחיש. הבחירה הניצבת בפני זו אשר חושדת שעברה פגיעה היא בחירה קשה ובינארית ביותר: להיות המפריעה והמופרעת, או לשקוע בהתאמה עצמית דיסוציאטיבית לסביבה.

השאלה הטורדת את מנוחתה של זיו היא כיצד נוכל להימנע מלהיות חוליה נוספת בשרשרת האינסופית של שחזור הסירוב לראות והסירוב להאמין. הטראומה, הדגישה, אינה נוגעת רק לעבר – היה או לא היה? – היא התרחשות בהווה אשר בו היא משתחזרת.

מבחינתה של זיו, אחת השאלות המעניינות לחלץ מתוך הטקסט של פראגר היא השאלה כיצד להתמודד עם החשד העמום בנוגע להתרחשותה של טראומה מינית וכיצד לעבוד עם היעדרו של זיכרון מפורש. אלא שהטקסט של פראגר אינו עוזר לנו עם השאלה הזו כלל; למעשה, הוא אינו מתעכב על שאלת החשד שהיה והספק שלא היה. פראגר סותם את הגולל על השאלה מהר מאוד ואינו מותיר מקום רב לתהיות.

כדי להשיב את הדיון בויניקופדיה אל המסלול שנבכי נפשו של פראגר הסיטו אותנו ממנו, ביקשה זיו להציב ראשית לכל הבחנה חשובה בין מקרים בהם – כמו במקרה של פראגר – השאלה אם היה או לא היה מקורה במטפל לבין מקרים בהם המטופל הוא שמביא את השאלה והאמביוולנטיות. כשהשאלה נובטת במטפל ניתן להתייחס אליה כנובעת מ"הרמנויטיקה של חשד" (מושג אליו התייחסה בהרחבה צביה זליגמן במפגש הקודם), אשר בהקשר של גילוי עריות באה לידי ביטוי פעמים רבות בהנחה שדיווח על פגיעה מינית הוא למעשה ניסיון להדחיק תשוקות מאיימות וקונפליקטים לא פתורים. אם השאלה נובעת מהמטופל, הסוגיה אליה אנו נדרשים היא כיצד עובדים עם הספק והחשד מתוך הרמנויטיקה של אמון.

בעקבות סו גראנד מסבירה זיו שהיות שלזיכרון הטראומטי איכויות משלו הנבדלות מהותית מזיכרון רגיל (כפי שהסבירה ד"ר יעל דשא במפגש השני), יש לעבוד עמו באופן אחר, תוך הבנה מראש שאין זה זיכרון המאפשר חלוקה ברורה לאמת ושקר. נוצר מתח קשה עד בלתי נסבל בין הצורך הדחוף לדעת מה באמת ארע לבין הקושי למיין ולהבחין בוודאות בין שקר, אמת, בדיה והכחשה. "היסטוריה טראומטית מתמקמת תמיד בין ודאות לספק" (Grand, 2003). האיכות הנזילה והמחוררת ממילא של הזיכרון הטראומטי מצטרפת לא פעם לערפול המעמיק אף יותר הקשור בפגיעות בגילאים מוקדמים, בהם השפה והסימבוליזציה אינן מפותחות דיין להגדיר את המתרחש.

מסיבות אלה, האמת הטראומטית לא מובנית באותם אופנים שאנו רגילים לקשר לזיהויה של אמת היסטורית. לא רק זאת אלא שהמבנה המתעתע שלה גורם על פי רוב אף למי שנושא אותה לחוותה כשקר, שלא לדבר על הסובבים.

כדי לשרטט מתווה לעבודה עם חומרים מערערים אלה, סימנה זיו ארבעה צירים אותם היא מזהה כהכרחיים לצורך צליחת הדרך הטיפולית המשותפת:

1) אפיסטמולוגיה של אמת טראומטית: קשב למה שהמטופלת חושבת שקרה. הזמנה מפורשת לתאר ללא כל התחייבות את מה שאולי ארע, כאשר ברור שממה שנאמר ניתן גם לסגת ואין כל דרישה לקוהרנטיות או סימוכין.

2) חסמים סביבתיים: הבנה שהדיסוציאציה נוצרה לא רק כדי להגן על הנפש, אלא גם כדי להתגונן מאיום התפרקותם הפוטנציאלית של קשרים משמעותיים שלא יכלו להכיל את הידיעה. היות שכך, שאלה שיש לשאול היא לא רק מה חושבים שקרה, אלא גם "מה את פוחדת שיקרה אם תזכרי?". הדרך לחלקי העצמי המחזיקים בזיכרונות כרוכה בהתרתם של חוזים לא מילוליים שנכרתו עם דמויות משמעותיות המייצגות את האיסור לזכור ולדעת.

3) חסמים פנימיים: ההתמודדות עם הפחד מפני הזיכרון, איום ההצפה ואפשרות הפגיעה ביכולות התפקוד היומיומי. זיו מדגישה את החשיבות של היכרות עם המערך הדיסוציאטיבי האישי של המטופל ועבודה זהירה מתוך עמדה של סקרנות וכבוד, "להתיידד עם הדיסוציאציה... ללמוד לעבוד איתה ולא עליה. ללמוד להפוך אותה למשאב שלנו ולא לאויב".

4) חסמים ב'פינג פונג' הטרנספרנסיאלי: מה שסטיבן מיטשל התייחס אליו בהומור כרצוננו להיות חלק מהפתרון, והפיכתנו בפועל לחלק מהבעיה. במערכת היחסים הטיפולית ייווצרו שחזורים של היחסים הטראומטיים, אותם יידרש לעבד. בשל היעדר הייצוג לטראומה, יש קושי רב לדבר אותה. מתוך כך, חוויית היחסים – על ההתנהגויות, המחוות, התגובות והתחושות הכרוכות בהם – היא לעתים הדרך היחידה להעניק צורה לחוויה הטראומטית שהתרחשה ביחסים המוקדמים.

זיו סיכמה ואמרה שעבודה מסוג זה, עם חשדות ותחושות עמומות הנוגעות לטראומה, עשויה מהתכווננות משותפת מרובה ומרובדת, הכרוכה במפגש עם חלקי עצמי דחויים, תחושות אשם, בושה, בדידות וזעם. תהליך מורכב זה הוא מהות הטיפול לא פחות מאשר הניסיון לגלות זיכרונות. לא פעם, הדגישה זיו, כל שנצליח הוא רק להתקרב לידיעה, מתוך קבלה של חמקמקותה הבלתי נמנעת. לעתים, עצם עמדת האמון, במקום בו היתה בגידה ראשונית וכה עמוקה, היא כל מה שבאמת נדרש. פעמים אחרות, כל שניתן למטפל הוא להציע עדות והשתתפות במקום בו הבדידות היא עצומה.

לבסוף, שבה זיו והדגישה שכקהילה יש לנו המטפלים מחוייבות לשאול את עצמנו כיצד אנו מציבים עצמנו בשיח ציבורי המשתיק גילוי עריות וכיצד אנו מתמקמים ביחס לנפגעות גילוי העריות. היא שבה וקראה לנו לבחון מדוע אנו מקדישים שבעה מפגשים לדיון בטקסט של פראגר ולשאול את עצמנו האם בעשותנו זאת אנו נאמנים למשימה הבסיסית – חתירה תחת הרמנויטיקת החשד הציבורית ביחס לנפגעי ונפגעות טראומה מינית.

בפותחה את הדברים לתגובות הקהל ביקשה עופרה אשל מאפי זיו שתוסיף עוד על המקום של הלא ידוע ושל החשד בטיפול. על כך הגיבה זיו באמרה שקודם לכל יש להתייצב מול החשד המתעורר בנו מבלי להתמסר לו – "אני מחשידה את החשד, ואת עצמי בתוכו". החשד, הסבירה, הוא עדות שדורשת בירור מעמיק על מנת לברר מהו חלק העצמי שמזדהה או מחזיק את החשד.

בתגובות הקהל עלה, בין השאר, הנושא של טיפול בתוקפים מינית – להבדיל מהעבודה עם הקורבנות. אחת המגיבות מהקהל ציינה שהדיבור שלנו מתמקד רק בקורבנות ושיש לזכור שגם התוקפים מגיעים אלינו לטיפול. היעדר התייחסות לכך, אמרה, מייצג סוג של פיצול; איננו רוצים לחשוב על הטיפול בתוקפים. המגיבה תיארה שמבחינת המשטרה, למשל, כל עוד לא מתרחשת התקיפה בפועל – אין מה לעשות למנעה, אך לעתים יש מי שחוששים שהם עשויים לתקוף וזקוקים לרשות שתעצור אותם. מבחינתם ה"היה או לא היה" הוא "יהיה או לא יהיה", הסב סביב הפחד שהפנטזיה המחרידה שהם נושאים בחובם תהפוך למציאות לה גרמו במו ידיהם. אפי זיו הגיבה על הדברים באומרה שאכן אל לנו לקיים חלוקה המתמקדת רק בנפגעים ולא בפוגעים. הפוגעים הם חלק מהקהילה, ולא פעם הינם דמויות אהובות, איננו יכולים לסלק אותם ממחשבתנו. עם זאת, יש קושי בכך כי זה מאתגר את הצורך של מטפלים להיות "טובים" ואת ההתנגדות לחבור ברמה רגשית-טיפולית אל מי שנתפס כשלילי. עופרה אשל הכניסה את נושא החמלה ביחס למטופל שתקף, ואל מולו את הקושי שבעיסוק בדמותו המורכבת של התוקף בטיפול בנפגע. מגיבה אחרת בקהל הזהירה מכך שעמדה של חמלה ביחס לתוקף בעת הטיפול בקורבן יכולה להעצים את ההזדהות עם התוקפן. "חמלה טרם זמנה", הזהירה המגיבה, "מחברת להזדהות עם התוקפן, בזמן שבעצם צריך לשנוא את הקורבן – סליחה, את התוקפן – תראו מה אני אומרת!".

פליטת הפה של המגיבה מהקהל, שאמרה שצריך לשנוא את הקורבן – כשהתכוונה שצריך לשנוא את התוקפן – חשפה בעיניי, מעבר להיותה משעשעת ומדוייקת, עד כמה ההזדהות עם התוקפן היא תופעה המקיפה לא רק את העמדה הנפשית של מטופלינו, כי אם גם את העמדה הנפשית של מטפלים לא מעטים:

אולי גם מטפלים מוצאים עצמם שונאים את הקורבן לרגעים, מהופנטים על ידי שירת הסירנות של התוקפנים הפנימיים והחיצוניים. שונאים ונחרדים. אנחנו קוראים את פראגר כדי לפצח דבר מה. לא להניח ללבנו להיעשות קהה ולו לרגע ביחס לקורבנות. אפי זיו קוראת לנו להיזכר במה שחשוב, לעמוד קודם כל לצדם של מי שקולם מושתק בקלות, לא להיכנע להזדהות עם התוקפן, המתרחשת גם בקנה מידה חברתי ותרבותי, והתרחשה גם בתולדותיה של הפסיכואנליזה עצמה. אך כמו פליטת פה, שוב ושוב זה שב, ברגע הלא צפוי.

הספק אם היה או לא היה הוא קרקע פורייה לשנאת הקורבן לשגשג בה, להכאיב לנו בגלותנו בתוכנו את קול המקרבנים האישיים, החברתיים והתרבותיים.

 

מקורות

 

Grand, S. Uncertainty and Incest: Beyond True and False. In Studies in Gender and Sexuality 4(2):178-185, 2003.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ורדימון, ש. (2013). שירת הסירנות של התוקפן – מפגש הויניקופדיה הרביעי. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2971

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שילי ורדימוןשילי ורדימון28/5/2013

התחום האפור. תודה לילי על התיאור של הדרך שעברת. עורר בי מחשבה. מעניין מה שאת כותבת על הצורך במטפל שיעיז לערער על המסקנות החד משמעיות של הנכון ולא נכון כחלק מהדרך החיונית אל המקום האפור שבו יש גוונים ולא רק תוקפן וקורבן, צודק וטועה. בקשר לשאלה שלך, כמובן שאני מתייחסת בטקסט לאחריות של מטפלים במובן של אחריות מקצועית - אחריות שהיא חלק מהתפקיד. את צודקת שבמובן עמוק יותר, בכל טיפול יש שניים שאחראים על תוצאותיו - מטפל ומטופל גם יחד, וזו נקודה חשובה. נדמה לי שכמטופלים אנחנו זקוקים הרבה פעמים לאפשרות להרפות, להרגיש ולהאמין שמישהו אחר נוטל את כל האחריות על עצמו ואנחנו יכולים לנוח, אבל כשמדברים על הטווח הארוך של הטיפול, אין ספק שבסופו של דבר יש פה אחריות משותפת, ואולי אפילו ההכרה בכך היא חלק משמעותי מההתקדמות. אני מקווה שברור מדבריי שבשום מצב אינני חושבת שהמטופל הוא 'העיוור', אדרבא, מטופלים מטלטלים מטפלים מעיוורונם כל יום. לפעמים נדמה שטיפול הוא דו שיח של עיוורונות ומאמץ משותף לפקיחת עיניים. ובכל זאת, אני רוצה להאמין באותו מושג של אחריות מקצועית האומר בפשטות שעל המטפל להשתמש בכל הכלים העומדים לרשותו - הדרכה, חינוך מקצועי וקריאה, עזרת עמיתים וניסיון - כדי לשמר, או לשוב אל עמדה המאפשרת לו גם להתבונן בעיוורון ולא רק להישבות בו. יש רגעים שהעיוורון חזק מאתנו, אבל ברגע הבא חייבים לבוא הניסיון והידע והסיוע כדי לפקוח עיניים. בכל מקרה, תודה על הדברים המאירים.

לילי ליליאןלילי ליליאן25/5/2013

המטופל כקורבן?. אני שואלת כמטופלת - האם באופן חד משמעי וגורף המטופל הוא העיוור ועל המטפל מוטלת האחריות הבלעדית לגלות ולזהות את המבוכים והפרצות האינסופיות שנוצרות בנפשו של המטופל? האם יש בן אדם על פני האדמה הזו שמסוגל בכלל למשימה הזו? האם חלק מהטיפול לא אמור להיות לימוד המטופלת להבחין בין מציאות קיימת של כאן ועכשיו לבין טיולים בנבכי העבר? להיות ערנית וקשובה לעצמה מול טעויות וכשלים של בני האדם באשר הם, כן גם המטפלים, בעיקר המטפלים, ולדעת את ההבדל בין מה שקרה אז למה שקורה היום? בין מי שעומד מולך לבין המתעלל המקורי? בין מי שאת היום (לא חסרת אונים) לבין מי שהיית אז?

אחרי שנים רבות של טיפולים שונים, אני יכולה היום לראות שהדבר העיקרי שהרווחתי מחפירה ממושכת ב'היה או לא היה' הפרטי שלי הוא היכולת לראות את המטפל שלי (וכן אנשים אחרים בחיי) לפעמים כעיוור ואטום וטועה ואפילו טיפש, ולא לקחת את זה אישי נגדי. וכל זה קרה כי נטשתי את עמדת הטוב והרע, השחור לבן, את המעברים החדים בתפיסה שלי את המטפל ככל יודע לבין האיש המפלצתי שרוצה להזיק לי. התחום האפור הזה הובא לידיעתי רק לא מזמן, אחרי חיפושים כושלים של מטפלים שלא העיזו לערער את המסקנות החד משמעיות שלי לגבי מה נכון ומה לא נכון. הפצע לא נרפא, הוא עדיין פועם, ועדיין אחרי כל כך הרבה שנים אני לא יכולה להגיד בודאות אם היה או לא היה. אבל זה כבר פחות משנה, כי יש לי ודאות אחת ויחידה שברור שכוח מעוות וחולה ניסה לכפות את עצמו על כוח אותנטי שמנסה לצמוח. פרטי הסיפור לא ממש משנים, מי ואיפה ואיך. מה שמשנה הוא שכיום כשאני נתקלת בכוח כזה, אני קודם כל נושמת.

אין גם איןאין גם אין22/5/2013

תודה על המאמר.. בתחילת הטקסט היה מוזכר על צורך שמטפל יכיר בכך שהוא כשל. דבר כל כך נכון. אני, בתור מטופלת, יכולה להכיל את זה שמטפל טועה לפעמים, לא מספיק רגיש או קשוב לפעמים, הוא בן אדם. לא יכולה לקבל שהבן אדם לא מכיר בזה, לא מודה בזה. אני מצפה מאדם שמרשה לעצמו לעסוק בנפשות, להיות עם בשלות נפשית מספיקה על מנת להיות מסוגל להכיל אכזבה של מישהו ממנו, כעס של מישהו כלפיו. כשיש בשלות כזו, דיבור על הכשל שהיה יכול להיות הזדמנות לתיקון מאד משמעותי. כשאין בשלות כזו, ונכונות כזו, זה נורא.