פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Richard Van Mensvoort
Richard Van Mensvoort ©
זכור אותי
מגוף לגוף-ידע: סקירת הספר טיפול בתנועה ומחול – האמנות והמדע בעריכת דר הילדה ונגרובר ושרון צ'ייקליןמגוף לגוף-ידע: סקירת הספר טיפול בתנועה ומחול – האמנות והמדע בעריכת דר הילדה ונגרובר ושרון צ'ייקלין
מגוף לגוף-ידע: סקירת הספר "טיפול בתנועה ומחול – האמנות והמדע" בעריכת ד"ר הילדה ונגרובר ושרון צ'ייקלין

מגוף לגוף-ידע: סקירת הספר "טיפול בתנועה ומחול – האמנות והמדע" בעריכת ד"ר הילדה ונגרובר ושרון צ'ייקלין

המאמר סוקר ספר חדש בתחום הטיפול בתנועה ובמחול שיצא בהוצאת מאגנס בשנה שעברה, בעריכת ד"ר הילדה ונגרובר ושרון צ'ייקלין. הספר מבוסס על מאמרים מקוריים שנכתבו על ידי מטפלות בתנועה ובמחול ממקומות שונים בעולם ודן בסוגיות הקשורות בהתפתחויות במקצוע זה, לרבות אבני יסוד תיאורטיות בתחום, גישות טיפול שונות בהתאם לסוגי האוכלוסיות, שפות אבחון והערכה, היבטים רב-תרבותיים וחשיבות המחקר בתחום הטיפול בתנועה ובמחול. הספר מהווה נדבך חשוב בתהליך ההתקרקעות וההשתרשות של הידע הגלום בגוף (The embodied knowledge) ושל גוף הידע של הטיפול בתנועה ובמחול, בדרכו מהשדה ומהפרקטיקה אל עבר ההמשגה התיאורטית, האפיסטמולוגית, הפרדיגמטית והאתית, שאחראיות בתורן להפיכתו של "תחום" ל"דיסציפלינה".

סקירות ספרים | 23/7/2019 | 448

תגיות:

מגוף לגוף-ידע

סקירת הספר "טיפול בתנועה ומחול – האמנות והמדע" בעריכת ד"ר הילדה ונגרובר ושרון צ'ייקלין

מאת ד"ר מייטרי שחם

 

כריכת הספר טיפול בתנועה ובמחול - האמנות והמדע​​​​​​​

 

מבוא

המאמר סוקר ספר חדש בתחום הטיפול בתנועה ובמחול שערכו יחד ד"ר הילדה ונגרובר ושרון צ'ייקלין. הספר מבוסס על מאמרים מקוריים שנכתבו על ידי מטפלות בתנועה ובמחול,המובילות את המקצוע במקומות שונים בעולם ומביאות מהמומחיות שלהן. הספר פורסם במקור בספרדית ב-2008 ובהמשך תורגם לאנגלית, לקוריאנית, לגרמנית ולרוסית. ב-2018 יצא לאור הספר בעברית בהוצאת מאגנס, והוא מבוסס על התרגום לאנגלית שפורסם בשנת 2016.

הספר מונה שלושה חלקים. ברוח המקצוע, העוסק בחיבור בין הגוף והנפש, ניתן לדמות את חלקי הספר לחלקים שונים בגוף האנושי; את החלק הראשוןאפשר לדמות למרכז הגוף המטאפורי, לליבה, שכן הוא מניח את אבני היסוד של מקצוע הטיפול בתנועה ובמחול–שורשיו ההיסטוריים של הטיפול; המשמעויות הטיפוליות של התהליך היצירתי; הקשר הטיפולי שנוצר באמצעות אמפתיה קינסטטית (תנועתית); וההדדיות בין תנועה, הבעה ורגשות.

החלק השני של הספר משול לגפיים של אותו "גוף ידע חי", השולח שלוחות ויוצא אל העולם שסביבו כדי לקדם יצירה ועשייה שמטרתן שינוי פסיכולוגי וממשי בחיי המטופלים. חלק זה כולל יישומים קליניים של תיאוריה וגישות טיפול וממחיש לקוראים כיצד מתקיים, הלכה למעשה, טיפול בתנועה ומחול. הקוראים מוזמנים להיכנס לחדרי טיפול שונים עם אוכלוסיות שונות ולטעום מגישות טיפול מגוונות בתחומי הבריאות ובריאות הנפש, לאורך מעגל החיים.

את החלק השלישי של הספר, העוסק בהיבטים חיוניים לטיפול בתנועה ובמחול, אפשר לדמות לראש של אותו גוף-ידע, "החושב" על התחום ומבקש לראותו מתפתח ומתקדם בתוך קשרים (relationships) והקשרים (contexts). חלק זה עוסק בשיטות לתצפית ולאבחון, בהתייחסות להיבטים תרבותיים בטיפול בתנועה ובמחול ובחשיבות המחקר בתחום.

אני מזמינה אתכם להצטרף אליי ל"טיול בתנועה" בין דפי הספר, שבהם יידונו ההתפתחויות בתחום הטיפול בתנועה ובמחול.

 

חלק ראשון –"מרכז הגוף": מושגי יסוד בטיפול בתנועה ובמחול

החלק הראשון, שקראתי לו "מרכז הגוף", סוקר כאמור מושגי יסוד בטיפול בתנועה ובמחול באמצעות ארבעה פרקים שכתבוארבע חלוצות במקצוע: שרון צ'ייקלין, ד"ר הילדה ונגרובר, ד"ר דיאנה פישמן וד"ר ג'ואן חודורוב.

בפרק הראשון סוקרת צ'ייקלין את התפתחות הטיפול בתנועה ובמחול מבראשית. תחילה היא חוקרת את מקורות המחול כאמצעי ריפוי וביטוי בקהילות שבטיות מסורתיות ובתרבויות שונות לאורך ההיסטוריה (למשל מחול הוודו בהאיטי, מחול ההולה בהוואי או מוזת המחול ביוון העתיקה). בהמשך צ'ייקלין בוחנת את התפתחות המחול כאמצעי טיפולי, החל משנות ה-40 וה-50 בארצות הברית ובאירופה. היא מתארת באופן חי להפליא את החלוצות בתחום ואת תהליך החניכה האישי המרתק שלה אצל מריאן צ'ייס –שנחשבת ל"אם הגדולה" של הטיפול בתנועה ובמחול–בבית החולים הפסיכיאטרי סנט אליזבת' בוושינגטון הבירה. נדמה שנוכחותה החיה של צ'ייס מלווה את המטפלות והמטפלים בתנועה ובמחול מהדורות הראשונים ועד היום. הדבר מתבטא גם לאורך פרקי הספר, באזכורים הרבים של דמותה המיתולוגית והאנושית כאחד. אין ספק שצ'ייס הניחה את היסודות למקצוע, ולא בכדי גישתה ממשיכה לשמש מטפלים בכל רחבי העולם ולהילמד כחומר ליבה בתוכניות ההכשרה למטפלים בתנועה ובמחול.

הפרק השני בספר עוסק במעשה היצירה בתהליך הטיפול. ד"ר ונגרובר חוקרת את המשמעויות הטיפוליות של מעשה היצירה ומציגה תהליכי טיפול יצירתיים בראי תהליכים פסיכולוגיים. היא מבחינה באופן מעמיק ומרתק בין רכיבים שונים של יצירתיות, בהם תוצרי היצירתיות, התהליך היצירתי, מקוריות, ספונטניות ואלתור. כך למשל, היא מסבירה שגם מקוריות וגם ספונטניות הן חלק מהתהליך היצירתי בטיפול, אך הן אינן מובילות בהכרח לביטוי היצירתי. לדוגמה, חשיבה פסיכוטית היא מקורית ומבוטאת באופן ספונטני, אך היא אינה נתפסת כיצירתית במהותה אלא כמעוררת סבל וחרדה וכביזארית במהותה. דוגמה נוספת היא תופעת החלומות. החלום הוא יצירה מקורית וספונטנית של החולם, אך הוא תוצר של תהליך ראשוני ושל פעולתו של הלא-מודע, ובכך הוא נבדל מהמעשה היצירתי, שהנו מעשה מודע.

ניתן לחשוב על המעשה היצירתי כעל "תהליך שלישוני"– מונח שטבע אריאטי (Arieti, 1976), המצוטט על ידי ונגרובר: "אריאטי המשיג 'תהליך שלישוני' כאינטגרציה של תהליכים ראשוניים האופייניים ללא מודע ולחלומות, עם התהליכים השניוניים, המשמשים בלוגיקה של מצבי הערות. היות שכך, הם שילוב בין הרציונלי והאי-רציונלי, בין עקרון העונג ועקרון המציאות, המאפשר את החידוש" (ונגרובר, עמ' 27).

ונגרובר מציגה את החיבורים שעשו פסיכואנליטיקאים לאורך ההיסטוריה בין התיאוריות שלהם ובין אמנויות שונות כמו ספרות, אמנות חזותית ומוזיקה, כפי שניתן לראות בכתבים של פרויד (Freud, 1908), קליין (Klein, 1929),פיוריני (Fiorini, 1995) ואחרים. בולטת בהיעדרה ההתייחסות של הפסיכואנליזה לאותן אמנויות שבהן הגוף הוא המוקד – גוף האמן כמסר וכמוסר המסר – הריקוד והתיאטרון. וכך היא מצטטת ומתרגמת את דידייה אנזייה (1989): "במשך כמעט כל הרבע השלישי של המאה העשרים, הנעדר הגדול, הנעלם הגדול, זה שנדחק מגדר ההוראה, מחיי היומיום, מהתפשטות הסטרוקטורליזם, מהפסיכולוגיה של מטפלים רבים [...] היה (ובמידה רבה ממשיך להיות) הגוף – כממד חיוני של המציאות האנושית, כנתון גלובלי טרום-מיני ובלתי ניתן לצמצום, כאותו בסיס שהמבנים הפסיכולוגיים מוצאים בו את משענתם" (Anzieu [1989] 1998:33). ונגרובר סבורה כי החשיבות שהפסיכואנליזה מייחסת למילה עשויה להיות אחת הסיבות לדחיקת הריקוד בדיונים על אמנות או יצירתיות.

תרומותיהם של ויניקוט, שטרן, אנזייה ותיאורטיקנים מאוחרים יותר הן חידושים המאפשרים איחוי, ולו חלקי, של פיצול עמוק ורב-שנים. האיחוי הספציפי שאליו מתייחסת ונגרובר הוא החיבור בין המבעים הרגשיים והפסיכולוגיים של האדם ובין המבעים הגופניים, התנועתיים והלא מילוליים שלו: "העיון הבין-תחומי הממזג בין מחקר ההתפתחות המוקדמת, מדעי המוח, תיאוריות המערכות המורכבות וממצאים קליניים משווה את הקשרים הראשוניים בחיים למופע (performance) שבו התקשורת וההיקשרות מושתתות על הבעות פנים, קול, רכיבים מוסיקליים ותנועה" (עמ' 16). ונגרובר מעמיקה בתרומה של החשיבה הפסיכואנליטית לתחום הטיפול בתנועה באמצעות סקירה תיאורטית של תמות מרכזיות והבאת דוגמאות קליניות לכל תמה. התמות הנסקרות: הפעילות האמנותית כביטוי לתשוקות וכסובלימציה; הביטוי האמנותי כדרך להתקרבות למציאות ולאתגרי החיים; הפעילות היצירתית כהגנה מפני חרדה; יצירת שליטה וסדר; השגת הכרה ותיקון נזק שנעשה באופן לא מודע. הפרק מאפשר להעמיק במושגים ובתהליכים הקשורים ביצירתיות בהקשרה הטיפולי, שהיא המצע לטיפול בתנועה ובמחול.

הפרק השלישי, שכתבה ד"ר דיאנה פישמן, עוסק בייחודיות היחסים בטיפול בתנועה ובמחול – היווצרות הקשר הטיפולי באמצעות אמפתיה קינסטטית, אשר לתפיסתה של פישמן היא היא הליבה והמהות של הטיפול בתנועה ובמחול:

"מריאן צ'ייס, שהושפעה מחשיבתו של סאליבן, הגתה טיפול בתנועה ובמחול כאופנות טיפול התייחסותית, המתערבת בתגובה לתבניות התנועה של המטופל. על פי תפיסתה, המטפלת משקפת באמצעות תנועתה שלה את חוויית המטופל, ובפעולתה כשותפה שלו היא פותחת עמו דו-שיח בתנועה [...] צ'ייס מערבת עצמה באופן אמפתי בחווייתו הסובייקטיבית של המטופל, כשהיא מצטרפת אליו "איפשהו ואיכשהו". שניהם יחד יוצרים סביבה של אמון וביטחון, המאפשרת לתנועה ספונטנית-הבעתית לעלות וממתנת התנהגויות מתגוננות בעת חקירה של קונפליקטים מחיי המטופל. בדרך זו, המטפלת בתנועה ובמחול יכולה לאפשר תקשורת הדוקה יותר עם היבטי העצמי המנותקים ביותר של המטופל" (פישמן, עמ' 37).

פישמן מחברת בין ההגות של חלוצות הטיפול בתנועה ובמחול – צ'ייס, ווייטהאוס, אדלר, סאנדל ואחרות, ובין מושגים מעולם הפסיכותרפיה הפסיכודינמית – מפרויד, יונג וסאליבן ועד ויניקוט וקוהוט, לצד מחקרים במדעי המוח, בתחומי הנוירופסיכולוגיה והקוגניציה. כך מרחיבה פישמן את האמפתיה הקינסטטית ממושג אנדמי ולוקאלי, המוכר למטפלים בתנועה ובמחול (ולהם בלבד), למושג המגלם בתוכו גופי ידע מתחומים שונים ומגוונים ויכול לשמש אנשי מקצוע נוספים ולתרום להמשגה של הרכיבים הלא-מילוליים בקשר הטיפולי.

הפרק הרביעי, "טיפול בתנועה ומחול: תנועה ורגש", שנכתב ע"י ד"ר ג'ואן חודורוב, מתמקד במארג היחסים בין הרגשות האנושיים ובין הדמיון והאיכויות החושיות והקינסטטיות של החוויה הישירה. חודורוב מבקשת להציג את הארכיטיפ העצמי המתפתח מהמעמקים הקדמוניים של הלא-מודע ההישרדותי, כדבריה, לעבר הערכים הגבוהים ביותר של התרבות האנושית. היא מתמקדת במופעים האפקטיביים-תנועתיים של רגשות ארכיטיפיים, כפי שהתפתחו במהלך האבולוציה כחלק מתגובות אוטונומיות ורפלקסים הקשורים בהישרדות, ובאינטראקציות בין רגשות אלה, המביאים להתפתחות ולצמיחה פסיכולוגיות. כך למשל, רגש בסיסי של שמחה, המתקשר עם הנאה ואקסטזה, מתבטא בגוף בפתיחה והתרחבות כלפי מעלה: השפתיים נפתחות לחיוך ומתעקלות כלפי מעלה, הידיים עולות מעלה, טמפרטורת הגוף עולה וקיימת תחושה של התרוממות רוח וקלילות תנועה, בדומה לביטוי "לקפוץ משמחה". השמחה, לפי חודורוב, היא תוצאה של מפגש עם הידוע, האהוב והמוכר. רגשות ארכיטיפיים נוספים הם עניין וריגוש. העניין הוא תוצאה של מפגש עם חידוש, עם הלא ידוע. הבעת הפנים הייחודית להתעניינות היא "התמקדות מתמשכת, גבות המתקרבות במקצת, פה פתוח ברכות או שפתיים מכווצות. אנו עוקבים, מביטים ומקשיבים. בזמן ריגוש ייתכן שיש רגע 'עוצר נשימה', כשאנו מרותקים ועסוקים בכל פרט בעולם משתנה ללא הרף" (חודורוב, עמ' 70).

קיימת אינטראקציה הדדית בין שמחה לעניין; הם מגבירים זה את זה ובאים לידי ביטוי במשחק, בדמיון, בסקרנות ובחקירה, המאפיינים את יחסי הטיפול בתנועה ובמחול. החקירה של חוויה חדשה (התעניינות) נמשכת עד שברגע מסוימת החדש הופך למוכר, ואז נרקמת פנטזיה לגבי עצמנו והדבר החדש-מוכר (שמחה או הנאה). למשל, עניין בגוף כפי שהוא (גילוי) ופנטזיות לגבי מהו הגוף. כך ממשיכה חודורוב לטוות רגשות, מבעים גופניים ויחסים דיאלקטיים בין רגשות וקבוצות של אפקטים נוספים–אפקטים הקשורים באיבוד כיוון, מרכוז והכוונה מחדש (הפתעה-תדהמה); ואפקטים של משבר והישרדות (אבל, פחד, כעס וגועל).

אסיים את סקירת החלק הראשון של הספר בציטוט של חודורוב, שנדמה שמחבר באופן אינטגרטיבי בין ארבעת הפרקים – המקורות ההיסטוריים של הטיפול בתנועה ובמחול, היצירתיות בשירות הטיפול, אמפתיה קינסטטית ודיאלקטיקה בין תנועה, רגש ודמיון:

"טיפול בתנועה ומחול שזור לחלוטין בדמיון התייחסותי, דמיון חברתי ודמיון אינטראקטיבי, וכולל את העבודה עם דינמיקה של השלכת צל, כמו גם השלכה יצירתית והשלכות אחרות בהעברה הדדית. זהו התחום של דמיון אמפתי, ועולם ומלואו של ציפיות ופנטזיות שיש לאנשים זה כלפי זה. לבסוף, טיפול בתנועה ומחול מוביל אותנו באופן בלתי נמנע לדמיון הפסיכולוגי, המסוגל לשיקוף עצמי, שהוא התמצית של ארבעת הדמיונות האחרים, שעוצבו לאורו של הערך עתיק היומין החקוק באורקל של דלפי: דע את עצמך" (חודורוב, עמ' 80).

 

חלק שני –"גפיים שלוחות": פרקטיקה של טיפול בתנועה ובמחול בבריאות ובבריאות הנפש

החלק השני של הספר כולל יישומים קליניים של תיאוריות שונות בטיפול בתנועה ובמחול, הלכה למעשה. דימיתי חלק זה של הספר לגפיים של אותו "גוף ידע חי", השולח שלוחות, ידיים, רגליים, ויוצא אל העולם שסביבו – כדי לעשות, לגעת, להניע שינוי. החלק נחלק לשני תת-חלקים: האחד עסק בטיפול בתנועה ובמחול בתחום בריאות הנפש, והשני דן בטיפול בתנועה ובמחול בתחום הבריאותוהחולי הגופניים. חלק מהפרקים מעגנים וממשיגים ידע מוכר יחסית למטפלים בתנועה ובמחול, ואילו פרקים אחרים מתארים התפתחויות חדשות מהשנים האחרונות. אלו וגם אלו מסייעים לבסס את תחום הטיפול בתנועה ובמחול כדיסציפלינה המעוגנת בכתיבה תיאורטית, קלינית ומחקרית ראויה.

פטרישיה קאפלו מתארת מודל לעבודה עם מטופלים פסיכיאטרים בוגרים בדגש על עבודה קבוצתית. תרומתה היא בארגון מושגי שיטתי של יסודות העבודה הקבוצתית המסורתית של טיפול בתנועה בפסיכיאטריה ובכלל, כפי שאפשר לראות אצל צ'ייס, צ'ייקלין, שמייס, סאנדל, ג'ונסון, סטאנטון-ג'ונס וחלוצות אחרות. בפרק אחר ורדה דסקל (הנציגה הישראלית הנוספת בספר, לצד העורכת הילדה ונגרובר) דנה בעבודה טיפולית עם מטופלים נוירוטיים דרך הפריזמה של "סגנונות ביטוי נוירוטיים" (מושג של דיוויד שפירו, 1965) ודרכי העבודה הנגזרות מהן בטיפול בתנועה. היא מתמקדת בעבודה קלינית באמצעות השפה הייחודית של מטאפורות תנועתיות ומדגימה כיצד הן מאפשרות "ניסוח מחדש" של מערכת האמונות של האדם ברמה התוך-אישית והבין-אישית גם יחד.

הפרקים הבאים מציגים התערבויות נוספות בתחום בריאות הנפש, בהם הפרק שכתבה דיאן דוליקאי על טיפול משפחתי בתנועה ובמחול – תחום שראוי לכתיבה והמשך פיתוח קליני ותיאורטי, והפרק על טיפול בתנועה עם אנשים הסובלים מהפרעות אכילה, שכתבה סוזן קליינמן, אף היא מבכירות התחום בארצות הברית.

הפרקים שלאחר מכן עוסקים בטיפול בתנועה ובמחול בתחום הבריאות והחולי הגופניים. ד"ר סוזי טורטורה (שביקרה בארץ לפני שנה) כתבה פרק מרתק על טיפול בילדים צעירים ובהוריהם בעת אשפוז במחלקה אונקולוגית. טורטורה מתארת התערבויות חושיות ותנועתיות שמסייעות במהלך טיפולים הכרוכים בכאב. התיאורים שלה ממחישים את עוצמתה של ההתערבות הטיפולית הרב-חושית, שכן ההתערבויות המתוארות אינן מתרחשות בסטינג טיפולי ותהליכי המוגן על פי רוב מהפרעות, אלא בסביבת מחלקות בית החולים, לעתים במיטת האשפוז, תוך כדי פרוצדורות רפואיות או במסגרת מפגש חד-פעמי עם ילד כאוב והוריו הכואבים איתו. ניכר כי ההתערבויות מסייעות לילדים ולהוריהם למצוא בתוכם מקור כוח ורגיעה, המאפשר להכיל את הכאב הפיזי והנפשי הנלווה למצב הרפואי שהוא אקוטי וכרוני גם יחד.

ז'נט מקדונלד מציגה מודל חדשני יחסית לטיפול תומך (פליאטיבי) בתנועה ובמחול. טיפול תומך מוגדר כגישה המשפרת את איכות החיים של חולה המתמודד עם מחלה מסכנת חיים ושל בני משפחתו, על ידי מניעת סבל או הקלתו באמצעות גילוי מוקדם, הערכת מצב וטיפול בכאב ובקשיים אחרים – פיזיים, פסיכולוגיים ועוד (WHO, 2014). מקדונלד עובדת עם נשים הסובלות מסרטן גרורתי, המתפשט ממיקומו הראשוני לחלקים אחרים בגוף. מדובר בסרטן קשה ולא פעם סופני, המלווה בחוויה של "הרס הגוף", ניתוחים, כימותרפיה, הקרנות וטיפולים ביולוגיים והורמונליים. על כן, הטיפול התומך מתמקד בניהול המחלה יותר מאשר בריפוי שלה. מקדונלד מסבירה שבמצבים אלה טיפול בתנועה ובמחול יכול להציע חוויה של "להיות עם" יותר מאשר "לעשות את" באמצעות נוכחות אמפתית עקבית, קשב מודע, כוחו של הדמיון ושימוש במטאפורות ארכיטיפיות מהטבע. כיוון שהצוותים הרפואיים האונקולוגיים נוטים לסבול משחיקה מקצועית, מקדונלד משלבת בטיפול הקבוצתי את הצוות הרפואי ביחד עם המטופלות. הדבר מאפשר למטופלים, לרופאים, לאחיות ולמטפלים הפרא-רפואיים להתייחס זה לזה באופן אינטר-סובייקטיבי ולחלוק מרחב לפריקת מחשבות ורגשות מורכבים.

כיוון שחלק הארי של העבודה של מקדונלד הוא עם נשים החולות בסרטן השד, היא רואה בתהליך הקבוצתי מסע שאותו היא מכנה "ריקוד האמזונה". על פי המיתולוגיה היוונית, היו האמזונות שבט נשים לוחמות שהשד הימני שלהן הוסר כדי לייעל את פעולות השלכת הרומח ומתיחת החץ בקשת בשדה הקרב. היא בחרה במטאפורה זו למסע לקראת חוסן נפשי, גופני, רגשי ורוחני.

מקדולנד מתארת, באופן מאופק ונוגע ללב, כיצד המסע הקבוצתי הפך גם למסע אישי עבורה, לאחר שהיא עצמה אובחנה כחולת סרטן שד ואיבדה את השד הימני שלה. וכך היא כותבת: "חשתי צורך לחשוב מחדש על העמדה שלי בתוך קבוצת מטופלות זו. הרגשתי כי באופן סמלי טיפסתי אל תוך הסירה שלהן. בעוד בעבר נמנעתי מחשיפה אישית מתוך אמונה שמטופלים אינם צריכים לשאת את נטל המטפל, הרגשתי עתה כי בקבוצה זו, חשיפה אישית שלי עשויה להגביר את הקוהרנטיות של מקומי בקבוצה כעדה פעילה. ובאמת הייתי שייכת לקבוצה באופן אותנטי. הרגשתי כי מסע האמזונה שלי חייב להכיל חלקים של המטפל הפצוע" (ז'נט מקדולנד, עמ' 205).

הווינייטות שמקדונלד מביאה מהטיפול הקבוצתי ממחישות להבנתי את המפגש הסיפי שבין חוסר המשמעות לגילוי המשמעות, שבין החיים למוות. המטאפורה המרכזית בקבוצה היא הנהר: המסע של האמזונות הלוחמות עובר בנהר וכולל מכשולים שונים – סכר סלעים גדול, זרמים, תנינים, קרקעית נהר ויבשה. במהלך הדרך המשתתפות מגלות משאבים פנימיים מפתיעים להתגברות על המכשולים. כך הן עוזרות זו לזו להימנע מתפיסת משבר כבעיה שאין לה פתרון.

דימוי הנהר הוא מכל לביטוי של סיפור אישי ובה בעת הוא משרת תהליך של גילוי ופיתוח היבטים אישיים וחבויים של חוסן נפשי. מקדונלד ממשיכה בתיאור וינייטות מתוך יומני הלוחמות הרוקדות, וממחישה באמצעותן את כוחו של הדמיון ואת הפרקטיקה של כתיבת יומן אישי ככלי יעיל לעיגון חוויה, משאבים וחוסן נפשי בטיפול תומך במצבי חולי גופני.

שני פרקים נוספים בחלק זה של הספר מוקדשים לתחומים חדשים יחסית: טיפול בתנועה באנשים המתמודדים עם טראומה מוחית ושיקומם; וטיפול בתנועה באנשים המתמודדים עם דמנציה.

 

חלק שלישי –"הראש החושב": מקצוע הטיפול בתנועה ומחול ממבט-על

החלק השלישי של הספר עוסק בהיבטים החיוניים לטיפול בתנועה ובמחול: שיטות לתצפית ולאבחון – שיטת לאבאן ושיטת קסטנברג; התייחסות להיבטים תרבותיים בטיפול בתנועה; וחשיבות המחקר בתחום הטיפול בתנועה. דימיתי חלק זה של הספר לראש של אותו גוף-ידע (הטיפול בתנועה ובמחול), "החושב" על התחום ומבקש לראותו מתפתח ומתקדם בתוך קשרים והקשרים.

לקראת סיום, אבקש להתעכב על המובן מאליו ולהאיר את חשיבותו של ההקשר (context) בעבודתם של מטפלים בכלל ומטפלים בתנועה ובמחול בפרט. לאורך 20 שנות עבודתי כמטפלת בתנועה וכעובדת סוציאלית קלינית בארגונים שונים (שלדאבוני לא תמיד הכירו לעומק את תחום הטיפול בתנועה ובמחול), נוכחתי לראות כי הבנת ההקשר שבתוכו פועלים מטפלים בתנועה חיונית (למטפלים, למטופליהם ולעמיתיהם כאחד), שכן ההקשר צובע ומעצב את דרכי העבודה של המטפל. הקשר שכזה יכול להיות הרקע התרבותי והחברתי של המטופלים וגם הרקע התרבותי והחברתי של המטפלים (ובכלל זה תרבות אתנית, עדתית, דתית, דמוגרפית, רוחנית). הקשרים אחרים הם התרבות הארגונית של מקום העבודה של המטפל (מרפאה, מחלקה אשפוזית, בית ספר, דיור מוגן, פנימייה וכד') והגישות הטיפוליות המנחות את עבודת המטפל. המטפלים בתנועה ובמחול נדרשים, מתוך ההקשרים שבהם הם עובדים, למשימה כפולה: הן לדבר בשפה הייחודית של המקצוע והן לדבר בשפות אחרות של צוותים מקצועיים נוספים, כלומר להבין אחרים ולהיות מובנים על ידם. כך למשל,שפה של אבחון בשיטת לאבאן (Bradle, 2018) או בשיטת קסטנברג (Amighi, Lewis, Loman &Sossin, 1999) וכן שפת הפרדיגמה האפימוטורית (שחר לוי, 2005) הן כולן שפות ייחודיות וספציפיות, המשמשות מטפלים בתנועה ובמחול לאבחון, להערכה ולטיפול. מכאן, כיצד ניתן להטמיע ידע חשוב זה בתוך המילייה הרב-מקצועי שבתוכו עובדים מטפלים בתנועה ומחול?

אם כן, נשאלת השאלה כיצד מטפלים בתנועה ובמחול דוברים את "שפת האם" (או "שפות האם") מבית, וכיצד הם דוברים שפות נוספות, אלו של הארגון שבו הם עובדים ושל עמיתיהם לצוותים רב-מקצועיים? לדוגמה, שפת המטפלים העובדים במשרד החינוך יש לה המאפיינים הייחודים שלה. כך גם עם שפות אחרות: השפה הפסיכיאטרית, הגריאטרית, האונקולוגית או כל שפה רפואית אחרת; שפת השיקום; שפת האקדמיה ושפת המחקר. מטפלים בתנועה ובמחול יתקשו להשתלב בארגון מבלי לדעת היטב שפות שונות ולהשכיל לחבר ביניהן באופן אינטגרטיבי, כך שיהיו מובנים לצוותים שעמם הם עובדים. משימה זו חיונית במיוחד למטפלים בתנועה, בין היתר בשל מקומו המרכזי של הגוף בחשיבה הטיפולית ובחדר הטיפולים, באופן שאינו שגור בעבודתם של מטפלים אחרים. מאפיין ייחודי זה מאתגר מאוד אנשי טיפול מדיסציפלינות אחרות, כמו פסיכולוגים קליניים ועובדים סוציאליים קליניים, שהתחנכו על השימוש בערוץ המילולי כערוץ העיקרי בטיפול (ולעתים אף להדרת הגוף מחדר הטיפולים), כפי שמצאתי במחקר הדוקטורט שלי שעסק בתחום זה (שחם שוער, 2015). בשל אתגרים אלה על מטפלים בתנועה ובמחול להיות מובנים לאחרים ולהתאים את עצמם בגמישות פסיכולוגית מיטבית להקשר ולארגון שבהם הם עובדים (לעתים מדובר בריבוי של הקשרים וארגונים).

ההתייחסות לתחום המחקר בחלק האחרון של הספר חשובה במיוחד, משני טעמים. ראשית, כיוון שהמחקר הנו חוליה חלשה יחסית במקצוע הטיפול בתנועה ובמחול (גם בספר זה הספרות המחקרית מועטה). שנית, בשל חשיבותו של המחקר, אשר במידה רבה אחראי להפיכת השפה הייחודית (או השפות הייחודיות) של הטיפול בתנועה ובמחול למובנת ולמוכרת על ידי דיסציפלינות אחרות. מוכרת במובן של הכרהacknowledgment) ) וגם במובן של היכרות (knowing, engaging). ידוע כי מחקר הוא שער לנראות, להכרה, לעיגון ידע, לפיתוח תיאורטי, לביסוס מעמד דיסציפלינרי ופרופסיונלי ראוי.

להבנתי כל אלה הם היבטים של חברה ותרבות – תרבות אנושית ותרבות ארגונית. זוהי רב-תרבותיות שנמצאת בלבה של העבודה הטיפולית. אנו חיים בתקופה שבה רב-התרבותיות ספוגה במציאות היומיומית. על כן, גם העבודה המקצועית של מטפלים בכלל ומטפלים בתנועה ובמחול בפרט חייבת להביא בחשבון ולפתח מודעות גבוהה להיבטים הרב-תרבותיים בעבודתנו: מרמת הפרט – המטופל והמטפל – ועד רמת הארגון, הקהילה המקצועית הראשונית וקהילות מקצועיות נוספות שאנו שייכים אליהן במישרין או בעקיפין.

אולי זוהי מהות חשיבותו של הספר שהרו וערכו יחד הילדה ונגרובר ושרון צ'ייקלין, מחלוצות הטיפול בתנועה ובמחול בישראל ובעולם. הספר מהווה "מפת דרכים", מצע נהיר וקריא הן לעוסקים במקצוע והן לקהלים נוספים העוסקים בתחומים משיקים. ככזה, הוא מאפשר להנגיש את הידע המקצועי לקוראים בעברית (ובשמונה שפות נוספות) ולהמשיג את שטרם הומשג, נכתב או נחקר באופן רחב ומוכר דיו.

במילים אחרות, הספר מהווה נדבך חשוב בתהליך ההתקרקעות וההשתרשות של הידע הגלום בגוף (The embodied knowledge) ושל גוף הידע של הטיפול בתנועה ובמחול, בדרכו מהשדה ומהפרקטיקה אל עבר ההמשגה התיאורטית, האפיסטמולוגית, הפרדיגמטית והאתית, שאחראיות בתורן להפיכתו של "תחום" ל"דיסציפלינה".

 

מקורות

ונגרובר, ה' וצ'ייקלין, ש' (2018). טיפול בתנועה ומחול: האמנות והמדע. ירושלים: מאגנס.

שחם-שוער, מ' (2015). גוף ונפש במקצועות הטיפול: השלכות על זהות, מעמד וגבולות של אנשי מקצוע ומקצועות הטיפול. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר-אילן.

שחר-לוי, י' (2005). "טיפולוגיה בסיסית של שפת התנועה הרגשית". שיחות, י"ט (3), עמ' 246-237.

.‏Amigi, K.J., Loman, S., Lewis, P. &Sossin, M. (1999). The Meaning of Movement: Developmental and Clinical Perspective of the Kestenberg Movement Profile, USA: Gordon and Breach Publishers.

Anzieu, D. (2018). The Skin-Ego: A New Translation by Naomi Segal. Routledge

Bradley, K. K. (2018). Rudolf Laban. London: Routledge.‏

Fiorini, H. J. (1995). El psiquismocreador. Buenos Aires: Paidós

Freud, S. (1959). Creative writers and day-dreaming. In The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, Volume IX (1906-1908): Jensen's ‘Gradiva’and Other Works (pp. 141-154).‏

Klein, M. (1929). Infantile anxiety-situations reflected in a work of art and in the creative impulse. International Journal of Psycho-Analysis, 10, 436-443.‏

Shapiro, D. (1965). Neurotic styles.‏ Oxford, England: Basic Books.

World Health Organization (WHO). (2014). Retrieved 27.7.2014 from www.who.int/cancer...on/en/

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

שחם, מ. (2019). מגוף לגוף-ידע: סקירת הספר "טיפול בתנועה ומחול – האמנות והמדע" בעריכת ד"ר הילדה ונגרובר ושרון צ'ייקלין. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3842

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.