פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

ספרים

לאמץ אחות / אירית שטייף שושני, איורים: אפרת לוי

אירית שטייף שושני משלבת ביד אמן עלילה מושכת-לב, עם צפייה אל נבכי נפשה של בת נעורים: מצוקותיה הנפשיות של שרית מולידות בה קנאה וניכור כלפי ילדת האומנה המגיעה לביתה. אך אותן מצוקות מביאות גם לתפנית בנפשה ובעלילה. זו מתבטאת באמפתיה, בידידות ובניצניה של אהבת נעורים.

מתפרסם מ 19/2/2018 | 750 צפיות

תגיות: | |

לאמץ אחות

אירית שטייף שושני, איורים: אפרת לוי

לאמץ אחות

 

הוצאת הקיבוץ המאוחד

 

'את זוכרת שאמרת שאת מקנאה בקארין, שהיא יכולה לריב
עם האחים שלה ולך אין עם מי לריב?'
'אבל עם הגר אי אפשר לריב, כי היא לא אחות אמתית. היא זרה!'
התפרצתי לדברי אמא.

ביום בו מתבשרת שרית שחברתה הטובה קארין עוברת לגור בסן דייגו שבארה"ב, מגיעה לביתה ילדת אומנה בשם הגר. שרית מרגישה שהילדה החדשה רוצה לתפוס את מקומה של קארין. היא כועסת ומתעלמת ממנה.
הדאגה של הוריה להגר מקוממת אותה והיא מנסה לגרום להם לוותר עליה. שרית מתנדבת לשמור על דוני, הכלבה של קארין, עד לשובה לארץ ומתנחמת בה. כשדוני נעלמת הגר מציעה את עזרתה לשרית.
החיפושים אחרי הכלבה מקרבים בין הבנות ויוצרים תפנית ביחסים ביניהן.

אירית שטייף שושני משלבת ביד אמן עלילה מושכת-לב, עם צפייה אל נבכי נפשה של בת נעורים: מצוקותיה הנפשיות של שרית מולידות בה קנאה וניכור כלפי ילדת האומנה המגיעה לביתה. אך אותן מצוקות מביאות גם לתפנית בנפשה ובעלילה. זו מתבטאת באמפתיה, בידידות ובניצניה של אהבת נעורים. הסופרת מגלה תובנות מעמיקות לגבי מרקם היחסים החברתיים הסבוך, הקשור בהפיכת ילדת האומנה לאחות מאומצת.
חוה עציוני-הלוי, פרופסור אמריטוס בסוציולוגיה (אוניברסיטת בר אילן) וסופרת

 

אירית שושני סופרת ומשוררת. בוגרת החוגים לתולדות האמנות ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ומוסמכת להוראה בחינוך העל יסודי. פרסמה ספרים לילדים, לבני נוער ולמבוגרים. אמא לשלושה בנים.
מבין ספריה: מבוכים, השלג האחרון, שליחות מן הקוסמוס, חול השפירית, כוכב ניצל פעמיים, לפרוש כנפיים

 

לפניכם שני פרקים מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:


ילדה זרה בבית

נכנסתי הביתה. על הספה ישבה ילדה זרה. ידעתי מי היא, אבל חלפתי על פניה במהירות. טרקתי את דלת החדר שלי אחרי ותליתי את התרמיל על הכיסא. רציתי רגע של שקט ושלווה. פתחתי את החלון והבטתי בשמים הנקיים. הייתי נסערת. קארין, החברה הכי טובה שלי, סיפרה לי שהם עוברים לארצות הברית לשנתיים, נוסעים לסן דייגו הרחוקה. אבא שלה יעבוד שם מטעם החברה שבה הוא מועסק כמהנדס. הכול קרה במפתיע. גם היא הייתה המומה. שאלתי מה יהיה על העבודה המשותפת שאנחנו צריכות להגיש בכיתה בנושא העטלפים? ומה יקרה עם החברות שלנו? אנחנו חברות מכיתה א'. הכול עושות ביחד ומשלימות זו את זו. היא מציירת ואני כותבת. קארין איירה את כל הסיפורים שלי שפורסמו בעיתון בית הספר. ככה היה מכיתה א' ועד עכשיו, כשאנחנו בכיתה ו'.

נשמעה נקישה על הדלת.

"כן," פלטתי וניתקתי מהחלון.

"שרית." אמא נכנסה ומבט של פליאה בעיניה. "מה קרה לך? לא בירכת את הגר לשלום."

"אני מצטערת," מילאו דמעות את עיני, "הראש שלי במקום אחר. קארין נוסעת לאמריקה."

"נוסעת?" שאלה אמא, "והיא תחזור?"

"בעוד שנתיים, שלוש."

"ככה פתאום, בלי שום התראה?"

"בעוד שבועיים."

"אוי, ילדתי," הניחה אמא את ידה על לבה ופניה נעטפו בצער. "אני יודעת כמה קשה יהיה לך להיפרד מקארין." היא חיבקה ונישקה אותי, "אבל תוכלו לדבר בסקייפ, לשלוח תמונות בווטס אפ וקארין תבוא לביקור מולדת. הרי יש להם משפחה בארץ, סבים, סבתות, דודים..." ומיד הוסיפה בזהירות, "אבל עכשיו הגר פה, היא יושבת לבד בסלון, בואי, תהיי איתה."  

"עוד מעט," הבטחתי. רציתי להישאר לבד.

ידעתי שהגר תגיע אלינו. כלומר, שילדה תגיע היום או מחר. לפני חודשים אחדים באה אלינו עובדת רווחה, כדי לשוחח על ילדת האומנה שאמא ביקשה לקבל לביתנו. לאחר ששוחחה עם אבא, היא נכנסה לחדרי כדי שנדבר ביחידות. רק שתינו. קדם לבואה של עובדת הרווחה הווידוי של אמא. אני זוכרת את השבת האביבית לאחר ארוחת הבוקר כשאבא פרש מן השולחן כדי להתייחד עם ספריו ואמא חייכה אלי במבוכה ואמרה: "שרית, יש לי משאלה שמונחת לי על הלב הרבה זמן. אני רוצה להגשים אותה והחלטתי לספר לך...  את הבת היחידה שלנו וכל אהבתי נתונה לך," היא לקחה את ידי ונישקה אותה. אמא אוהבת לנשק לי את כפות הידיים מאז שהייתי קטנה ולא נגמלה מכך. וכך כשהיד שלי  בידיה, היא הוסיפה, "יש לנו אפשרות לארח בבית ילדה שיכולה להיות לך כמו אחות או חברה קרובה, יש לנו חדר פנוי בשבילה. את יודעת, שרית," המשיכה, "יש ילדים שאין להם בית, כי ההורים שלהם לא מסוגלים לגדל אותם בגלל כל מיני בעיות, לפעמים הם עצמם זקוקים לעזרה והילדים שלהם נשלחים לפנימיות או למשפחות אומנות. אני מרגישה שאנחנו יכולים להיות משפחה כזאת, משפחה תומכת במיוחד." עיניה נצצו. הרגשתי שהיא רוצה לומר יותר ממה שאמרה, אבל היא הייתה זהירה ושאלה, "מה את חושבת על כך?" כאילו התשובה תלויה בי. חלף בי הרהור שאבא כבר הסכים, או שיהיה לה קל לשכנע אותו אם אני אסכים. לא ידעתי מה להגיד. לקבל פתאום אחות שאף פעם לא הייתה לי, נשמע לי מוזר. אז שלפתי את השאלה הראשונה שעברה לי בראש: "אבל את עובדת, אז מי יטפל בה?" לאמא הייתה תשובה מוכנה, כי היא הרי תכננה הכול מראש. "אני אוותר על קבוצת בנות אחת או שתיים ואהיה פנויה לטפל בילדה שתבוא אלינו."

תשובתה הפתיעה אותי. הרגשתי דקירה בלב. אמא אף פעם לא הפחיתה את שעות העבודה בשבילי. היא דיאטנית קלינית ויש לה הרבה סיפוק בעבודה. היא תומכת בקבוצות של בנות עם הפרעות אכילה, אז מה היא צריכה עוד אתגר?

אמא קטעה את מחשבותי ואמרה שלפעמים הייתה רוצה לאמץ את אחת הבנות שבהן היא מטפלת, אבל יש להן הורים ובית משלהן. היא שתקה רגע ואז הביטה בי ופניה האירו. לאמא שלי יש לחיים שזופות וכשהיא מחייכת מופיעות בהן גומות קטנטנות. "יש לי הרבה לתת לילדה נזקקת,"  הוסיפה כשתחינה בעיניה. ידעתי שאני לא יכולה לסרב לה. אמרתי, "בסדר, אמא, אבל שהיא תהיה נחמדה." והיא חיבקה אותי וענתה, "אני מבטיחה."

 

להתאקלם מחדש

עכשיו כשישבתי בחדרי מאחורי הדלת הסגורה נזכרתי שכשעברתי ליד הגר ראיתי את השיער הזהוב שלה, מין תערובת של צבע ג'ינג'י ובלונדיני, ואת מבט הסקרנות והציפייה ששלחה אלי. גם עכשיו עדיין הרגשתי את המבט שלה מופנה אליי כאילו ניסתה לנחש את מחשבותי. כעס הציף אותי. הרגשתי כאילו היא רוצה לתפוס את מקומה של קארין העוזבת אותי ונוסעת. אבל הבטחתי לאמא והייתי חייבת לצאת אליה. הבטחתי גם לעובדת הרווחה שהגיעה אלינו לפני כמה חודשים, הסתגרה איתי בחדרי ושאלה, "איך את מרגישה לגבי ילדת האומנה שתבוא לגור איתכם בבית? תשמחי אם היא תבוא לכאן?" השאלה שלה הרגיזה אותי. מבחינתי די היה שאני לא מתנגדת שתבוא לבית שלנו ילדת אומנה. רציתי לומר לה שאני לא יכולה לשמוח, כי אני לא מכירה את הילדה וכשאכיר אותה אדע אם אני שמחה או לא. אבל ידעתי שאמא תשמח בה. לא רציתי לומר משהו רע שישפיע על ההחלטה של עובדת הרווחה. לכן חייכתי ואמרתי, "אני חושבת שזה יכול להיות נחמד אם היא תבוא אלינו."

יצאתי מחדרי. כשהתקרבתי ראיתי את אמא מחזיקה את ידה של הגר בין שתי ידיה כמו שהיא מחזיקה את ידי, ושמעתי אותה שואלת, "את אוהבת גלידת דובדבנים?"

הבנתי שהילדה החדשה כבר אכלה ארוחת צהריים וזה הקינוח. היא הנהנה בראשה ואמרה, "כן, אני אוהבת מאוד."

"גם שרית אוהבת גלידת דובדבנים," ציינה אמא, כאילו ניסתה ליצור בינינו קשר דרך אוכל ששתינו אוהבות. אבל לא הרגשתי שהגר יכולה להיות חברה קרובה שלי במקום קארין. גם לא רציתי שתהיה. הרגשתי שאין לי תיאבון וחזרתי אל חדרי. לא יכולתי לאכול גלידה עכשיו: לא גלידת דובדבנים, לא גלידת מנגו וגם לא ארוחת צהריים. סגרתי את הדלת, הייתי תשושה. נכנסתי למיטה והתכסיתי בשמיכה. היה לי חמים ונרדמתי.  

מאוחר בערב דפקה אמא על הדלת. התעלמתי מהדפיקות, אבל אמא לא הרפתה ופתחתי לה.

"לא אכלת כלום כל היום," אמרה מודאגת, "נקשתי על הדלת לפני שעה ולפני שעתיים ולפני..."

"לא שמעתי, ישנתי חזק," אמרתי.

"בואי, אכין לך ארוחת ערב טעימה," הציעה אמא בקול מתחנן. אולי חששה שהחלטתי לצום עד מחר כדי להעניש אותה על כך שהיא נותנת יחס חם להגר.

כיסיתי את פני בידי והתיישבתי. כל תמונות היום חלפו במוחי מהסוף להתחלה. גלידת הדובדבנים שאני אוהבת ושהגר אוהבת, היד של הגר בין ידיה של אמא שלי, השיער היפה של הגר והמבט המבקש בעיניה, הפנים ההמומות של קארין כשסיפרה לי שהיא נוסעת לסן דייגו, כאילו ביקשה שאעזור לה להישאר איתי.

"שמרתי לך מרק גריסים מהצהריים ואולי תרצי גם חביתה?" שאלה אמא.

קמתי והלכנו למטבח. אמא חיממה את המרק, טיגנה חביתה והכינה סלט עגבניות שרי ועלי חסה טריים. היא הגישה לי את האוכל ולעצמה הכינה תה פירות אדמדם. הרגשתי שעל קצה לשונה ממתינים הרבה דברים שהיא רוצה לומר, אבל היא לא יודעת ממה להתחיל, או חוששת לומר אותם. שאלתי, "אבא הלך כבר לישון?"

"היה לו יום עמוס היום," היא השיבה.

לא שאלתי על הגר כדי לא לתת לה פתח לדבר עליה.

"אני מקווה שקארין תתאקלם במהרה בבית הספר החדש בסן דייגו. מעברים ממקום למקום אינם פשוטים ובמיוחד מעברים למדינה אחרת," אמרה אמא.

חשבתי שגם אני צריכה להתאקלם מחדש עכשיו. אצטרך להתקרב לחברות אחרות בכיתה ולא ידעתי במי לבחור. האם אצליח למצוא לעצמי חברה קרובה? ואיך אתאקלם בבית שלי? כי אני כבר לא בת יחידה. אני כבר לא הילדה הנדירה והמיוחדת של אמא. מהיום יש לה  עוד ילדה. ואני כבר לא בתו האחת של אבא. גם לאבא יש עוד בת. 

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.