פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

רשמים מיום העיון סביב המחזה 'הרטיטי את לבי'

ניתוח ההצגה 'הרטיטי את לבי' לאור 'פסיכולוגית העצמי', בעקבות הצפייה בהצגה ויום העיון שנערך על ההצגה בראי פסיכולוגית העצמי

כתבות שטח | 14/12/2008 | 11,124

תגיות:

חנוך לוין והעצבים הרוטטים של פסיכולוגיית העצמי- תגובה ליום העיון 'הרטיטי את ליבי'

 

 

חלון קטן, של ספק תקווה, ושתי דלתות, שלעיתים נפתחות במשורה אבל בדרך כלל נטרקות בפני הדמויות, הן התפאורה היחידה כמעט ב'הרטיטי את ליבי'. ואכן, לדמויות אין צורך במיטה לאהוב בה או שולחן לאכול סביבו, מאחר ומערכות היחסים שלהן ריקות כפי שביתן ריק: השופט למקה ממתין מתחת לחלונה של ללללה שאומרת לו, במילים ובמעשים, שלעולם לא תהיה שלו; פשוניאק, חברו של למקה, צף במשך 26 שנים על פני מערכת יחסים דלוחה עם אשתו ככה-ככה ו"אוקיינוס התה האדיר מכל" שלה.  

אלא שלא רק מערכות היחסים ב'הרטיטי את ליבי' הן ריקות, אלא גם זהותן ותחושת העצמי של הדמויות: לקראת סוף ההצגה משילות הדמויות בזו אחר זו זהויות ריקות בהן החזיקו במשך חיים שלמים: השופט למקה מתחנן להסרת התואר 'שופט' משמו - תואר שניתן לו בגלל תחרות מלכות יופי איזוטרית בה שפט שנים קודם לכן; פשוניאק מצהיר כי "שמי אף אחד ואני שיחקתי את פשוניאק" וללללה מודה כי אין זה שמה האמיתי.  

 

בו זמניות זו של היעדר תחושת העצמי וריקנות מערכות היחסים מובנת היטב במסגרת פסיכולוגיית העצמי של קוהוט. על פי קוהוט, העצמי אינו נבנה באופן עצמאי אלא מתעצב מתוך מגעיו עם זולת עצמי - אחר משמעותי המבצע עבור הילד תפקידים פסיכולוגים שהילד אינו מסוגל לבצע בעצמו (גוברין, 2004[1]). באופן אידיאלי, מדובר בזולת עצמי אמפתי, המכיר בחוויתו וצרכיו הסובייקטיביים של הפעוט. בכתביו המאוחרים ציין קוהוט כי גם בבגרות נזקק המבוגר לזולת עצמי: בדומה לפעוט, המבוגר מאדיר אובייקטים אהובים ומשתוקק לאחר משמעותי אשר יספק תגובות ראי  ובכך יחזק את ערכו העצמי.

קוהוט הדגיש את צורכו של האדם הבוגר במגע עם זולת עצמי שימלא תפקודים אלו, אך למקה, ללללה ודמויות "לויניות" רבות אחרות מעמידות בספק את אפשרות השימוש בזולת עצמי מיטיב.

בעצבים רוטטים, עם חתיכת בצל (להרגעה) תחת לשונו, ממתין למקה מתחת לחלונה של ללללה כאשר היא משתעשעת עם מאהביה (זולת עצמי המספקים תגובות ראי ליופיה והצלחתה?) הרבים. כאשר למקה עוצר בעד ללללה מלדבר גלויות על יחסיהם ("מה פתאום גלויות?! מה קרה לך?!"), אין הוא משתמש במנגנונים של הדחקה והכחשה: למקה מבין היטב מה מתרחש בין ללללה אהובתו לפדיקוריסט, הפסנתרן המלווה, מאמן הכושר וההומיאופת; למקה בוחר בזולת עצמי מכאיב ומייסר, אשר לא רק שלא יספק תגובת ראי מחזקת אלא ינפץ לרסיסים את העצמי: "לא הרגשת? מתחת לאפך" ללללה מתוודה, כביכול, על רומן עם פשוניאק ולמקה מבקש ממנה לחזור שוב ושוב על דבריה; לאחר צאתה, הוא ממלמל לעצמו: "איך יכולת?! אבל מה אני שואל 'איך יכולת'?- ודאי שיכולת. לא יכולת אלא את זה. מה עוד את יכולה זולת זה?"

למקה אמנם מאדיר את ללללה, אך אין מדובר בוריאציה של העברת האדרה (Idealizing transference) אשר מביאה לחיזוק הסובייקט מתוך קשרו אל האובייקט המואדר - העצמי של למקה הולך ופוחת בכל יום שהוא ממתין תחת ביתה של לללה, וזהותו הופכת להיות זהותו של הסובייקט המאדיר בלבד - "שומר הסף שמחכה", "מצפה עד בוש" לאהובתו.

 

בפתיחת ההצגה מהווים דווקא יחסיו של למקה עם ידידו פשוניאק הבטחה לקשר עם זולת עצמי מיטיב. למקה לוקח את פשוניאק אל ביתה של ללללה כדי שיהווה מראה אחוזת פליאה לאושרו על אהבתה של ללללה אליו. אלא שפשוניאק עומד על בוגדנותה של ללללה ומנסה להזהיר את למקה, ובכך הוא מפסיק להוות ראי אמפתי לחווית האהבה. מאחר ופשוניאק אינו מהווה עוד זולת עצמי מיטיב, ילכו יחסיו עם למקה ויתדרדרו.

לאורך ההצגה יאשים למקה את פשוניאק בהאשמה המופרכת של ניהול רומן עם ללללה. גם כאן תהיה זו השטחה להתבונן בהאשמה כשימוש במנגנון של התקה הנועד למנוע את הכעס על האובייקט האהוב: למקה משתמש בפשוניאק כזולת עצמי מכאיב מאחר ואינו מסוגל להשתמש בפונקציות הזולת עצמי החיוביות המוצעות לו. פשוניאק מבין כי למקה אינו זקוק לו כמשקף מציאות אלא כזולת עצמי המשקף את חוויתו הסובייקטיבית, ומשתדל שלא להחריב את חווית האהבה של למקה. אלא שלמקה אינו מסוגל לשאת זאת: "רגוע, רגוע בגלל הבצל מתחת ללשון", הוא צועק מתחת לביתה של ללללה, "העניין הוא רק שחם". "אוגוסט", פשוניאק אומר בעדינות ולמקה מתרתח: "אני יודע שאוגוסט! אל תרגיז אותי עם אוגוסט! יש לך מזל גדול שהבצל מתחת ללשון מרגיע אותי!"  

בהמשך, למקה יזמין את פשוניאק לדו-קרב, אך למרות שפשוניאק יזמין אותו לירות בו "ולעשות עמו חסד גדול", למקה לא יהרוג אותו. למקה אינו יכול להרוג אותו מאחר ומוטב לו להתייסר מול זולת עצמי הנחווה כבוגדני מאשר להיוותר בעולם ללא זולת עצמי. למסקנה דומה מגיע גם פשוניאק אשר חוזר ל"גיהנום היומיומי של החיים עם אישה" מאחר ו"נחוצה לי ככה-ככה. ככה-ככה היא אני".

 

הסיבות לחוסר יכולתן של הדמויות לבחור וליהנות מחוויות זולת עצמי חיוביות אינן ידועות לנו. אבל שני החסדים האחרונים, והיחידים אולי, שמתיר לוין לדמויות שלו באים בצמידות: בשלוש התמונות האחרונות בהצגה למקה וללללה מתנתקים מ'שמות הבמה' שלהם ('השופט' ו'ללללה'), אשר אינם מייצגים את העצמי האמיתי שלהם; באותן שלוש תמונות אחרונות מצליח למקה להתנצל בפני פשוניאק ולכנות אותו 'החבר הכי טוב שלי', ואילו לללה מודה כי אהבתו של למקה היא המתנה היפה ביותר שקיבלה בחייה. הכרה זו במתנות הזולת עצמי באה בד בבד עם חשיפה - ולו גם רגעית - של העצמי האמיתי. רק לאחר מכן יכול למקה לחתום את ההצגה במילים "נזכור את זה בימים שיבואו: אם לא כך ולא אחרת - היה לנו 'אוהו' גדול!"  



[1] בין התנזרות לפיתוי- גלגוליה של הפסיכואנליזה באמריקה, ענר גוברין, הוצאת דביר 2004

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.