מיטל (שם בדוי), רווקה בת 34 הגרה עם הוריה, הייתה זמרת בתחילת שנות העשרים לחייה, למדה בבית ספר למוסיקה והשתתפה בהופעות, אך היום כל התקופה המרגשת והמבטיחה הזו זכורה כעבר רחוק מאד. היא התרגלה לחיים צנועים מאד בצל הוריה המזדקנים, שמביתם לא יצאה מעולם. היו לה כמה מחזרים לפרקי זמן קצרים, וקשר אחד ממושך של קרוב לשלוש שנים עם גבר בעל אופי הפכפך ומתעתע, שהסתיר מסביבתו את הקשר עימה, ולאחר שקטע את יחסיהם סופית הותיר אצלה חוויה מצולקת, נעה בין רגשות חוסר ערך עצמי לזעם רב ומחשבות אלימות, המסתתרות מאחורי התנהגות עדינה ביותר. היא שקעה בשגרת יום של עבודות שאינן דורשות השכלה מיוחדת, כטלפנית או כעובדת אפסנאות ושליחויות. השכר הזעום שהיא מרוויחה אינו מאפשר לה לתכנן באופן מעשי פרידה מבית הוריה למגורים עצמאיים, כך שהיא משתמשת בו לקנות לעצמה תדיר מתנות קטנות, בכל פעם ספר או דיסק. מיטל מאשימה את הוריה שבאופן שיטתי, גם אם לא במתכוון, "קיצצו את כנפיה" וטיפחו אצלה חוסר בטחון, כדי לשמור אותה בבית, במיוחד לאחר שאחיה הגדול ממנה עזב ועבר לחיות בחו"ל. תחושות חוסר אונים ותלות בהוריה ממשיכים ללבות בה כעס ואיבה כבושים, ובהיותה בודדה למדי, היא חיה סוג של חיי חברה וירטואלים דרך כתיבה וקריאה של בלוגים, והתכתבות עם חברי הקהילה של אתר הבלוגים.
למיטל יש יחסים מיוחדים עם אובייקטים, או נכון יותר לומר, לאובייקטים יש יחסים איתה, שכן היא איננה יוזמת יחסים אלה, ולא תמיד מודעת לקיומם. ובכל זאת, כשהיא מדברת על חפצים, רהיטים או אובייקטים אחרים בהם היא נתקלת היא לעתים קרובות מדברת עליהם בלשון מאנישה (animating). כשהיא ישבה על כסא מסוים, לא רק שלא הרגישה נוח, היא הרגישה שהוא ממש זורק אותה ממנו. כאשר היא ביקרה בביתו של אותו חבר-לא חבר, היא הרגישה בצאתה שדלת הכניסה סגרה עליה, הדפה או דחפה אותה ממש החוצה. היא כבר יודעת, כך היא אומרת לעתים, שאצלה חפצים יכולים להתקלקל או להתנהג באופן משונה. היא מצפה לכך שדברים יתקלקלו או יסרבו לפעול כמצופה מהם, להיפתח או להסגר, להתברג או להשתחרר, והיא יודעת שזו לא אשמתה, למרות שהוריה למשל יכולים לחשוב שזו היא הלא מוצלחת והמקלקלת, אבל היא כן מאמינה שלחפצים יש נטייה להתנהג אחרת בסביבתה. העמדה שלה דומה לסוג של פטליזם, מין צפייה לתסריט הגרוע, או פסימיזם מלווה בחיוך סרקסטי, שהיא הרי יודעת שההתרחשות הפחות טובה תיקרה דווקא לה. המעניין הוא שהיא איננה מלינה על כך. אדרבא, תגובתה מדגימה תחושה של מיוחדות מסוימת, כאילו כל קלקול של חפץ בידיה או בנוכחותה, הוא הוכחה נוספת לאיזה כלל קוסמי נסתר שנוגע לה, וכן איזו השלמה עם הטבע שלה, המושך אליה באופן בלתי מוסבר את כל אלה. "ברוך הבא לעולמה של מיטל" היא אומרת שוב בטון משועשע, כמי שצדה הוכחה חדשה, מתארת כיצד קנתה מחשב חדש וארוז היטב, ולאחר שנכשלה במאמציה לחבר את המסך לתושבת באמצעות הברגה פשוטה של בורג יחיד הסתבר, גם להפתעת הספקים, שהיא קיבלה מחשב חדש לא תקין. חפצים אם כן לא פועלים בחייה של מיטל באופן ניסי או על טבעי, אבל רגישותה הרבה כלפיהם מעשירה את חייה, ממלאת את הדממה והחסר בחייה ביחסים עם הדוממים. כאשר דלת דוחפת אותה, האנשתה את הדלת כמי שמעוניינת להפטר ממנה או לדחות אותה, יוצרת מעין תהליך השלכה, בו היא מייחסת רגש שלה לחפץ חיצוני, למשל היותה לא רצויה או חסרת ערך. עתה, כאשר החפץ פועל כלפיה כיכול מתוך רגש זה, מתאפשר לה לחוות באופן קונקרטי את תחושת הדחייה והביטול כמופנית אליה, ולחוות באופן חיצוני את אותה תחושה מופשטת וחסרת צורה שגואה לעתים בתוך עצמה.
תחושת המיוחדות של מיטל, שדברים כאלה קורים "בעולמה", מבוססת על החוויה של יחס מיוחד של חפצים כלפיה, גם אם בסופו של דבר זהו יחס שלילי או מאכזב. כשהיא מעמידה את עצמה כמושא של התרחשות, היא מרתקת את השומע. האופן בו היא חווה את הדברים ומספרת אותם, לי למשל, הוא ביטוי של חוויה המכחישה את בדידותה. היא איננה צועדת בשביל החיים בדממה, מבלי שיתייחסו אליה. אדרבא, הנה, גם התייחסות שלילית היא משמעותית. מיטל מתהלכת בעולם בו החוויה הפנימית והחיצונית מתמזגות לעתים, וכמו בפנטסיה נוסח 'הרפתקאות עליסה בארץ הפלאות' ,גם היא יכולה לחוות אובייקטים דוממים בעולמה באותה חיות שעליסה חווה חפיסת קלפים שמתגלה כמלכה אכזרית עם צבא חיילים סדיר, כלומר, לחוות אובייקטים כמלאי חיות ולעתים אף עוינות ורשעות, ולחוות את עצמה כעליסה.
לעתים אנחנו יכולים לתפוס את עצמנו זועמים על זווית משקוף או פינת שולחן שעמדה בדרך של כף רגלנו באופן מכאיב. רבים מנהלים יחסים אינטימיים עם המכונית שלהם, עם המחשב שלהם או עם כל חפץ קפריזי בעל טכנולוגיה לא נגישה, שהשימוש היום יומי בו יוצר תלות רבה כלפיו, ויש לו תכונה מסתורית לנצל תלות זו, כשהוא יודע מתי באופן שרירותי לפעול או לשוב לחיים. אפשר לתפוס אותנו מדברים למשל אל המכונית, משדלים אותה בתחנונים או מחרפים אותה בזעם כאשר היא מכזיבה, בוגדת ולא נדלקת, כמובן ברגע שצריך אותה יותר מכל. וודי אלן כתב פיליטון קצר ברוח פרנואידית על חוויה של קונספירציה שנטוותה בין החפצים סביבו, כאשר כל המכשירים, החל ממכשיר הטלוויזיה ועד למעלית, עשו קשר כנגדו.
אזור הגבול בין המטפורי לקונקרטי נראה חמקמק ולא ממש מוגדר, אך איכותו מאד ברורה כאשר שומעים את הטון והסגנון של הדובר, למשל של מיטל כאשר היא מדברת על כסא שדחף אותה. היא לגמרי לא פסיכוטית, אבל איכות התיאור שלה, עד כמה שהוא מוכר ודומה למטאפורה השכיחה, מעידה באופן ברור שהדברים אינם נאמרים בהומור או בלשון ציורית מטפורית גרידא. למיטל למשל יש אמנם הומור משוכלל, אך כאשר היא מבטאת את החוויה של פעולת חפצים כלפיה, אי אפשר שלא לשמוע את הכוונה הרצינית שבדבריה.
בסרט דוקומנטרי של ז´ואאו מוריירה סאלס (ברזיל, 2003) על הפסנתרן המהולל נלסון פריירה, מתגלה דיוקן של עילוי מוסיקלי, פסנתרן מבריק ועמוק שניגן עם התזמורות והמנצחים החשובים ביותר, ופרופיל של אדם צנוע, מופנם וביישן, שאולי בשל היותו כזה שמו מוכר יותר בין מוסיקאים, מעין "פסנתרן של הפסנתרנים", ואינו נודע בקרב קהלים בינלאומיים רחבים. במהלך הסרט המצלמה עוקבת אחרי פריירה כאשר הוא ניגש כמה שעות לפני קונצרט לנגן על פסנתר איכותי שהובא במיוחד עבורו. על הבמה רק פריירה והפסנתר, אין צופים או מאזינים. הוא מתחיל לפרוט עליו, קם במהירות ומתרחק ממנו, שוב חוזר ומנסה לפרוט עליו, מזנק בבהלה, וחוזר חלילה כך כמה פעמים. הוא מסביר שהפסנתר ממש דוחה אותו, זורק אותו, לא נותן לו לנגן עליו, ונראה כי למרות ניסיונותיו החוזרים להתקבל על ידי הפסנתר, אולי לרצות אותו, או להכניע אותו, הוא נאלץ לסגת ממנו. כך, כשמועד הקונצרט קרב, הפסנתרן עומד מול הפסנתר, מבולבל ואובד עצות. פריירה חש ברגישותו הרבה את "רצונו" של האובייקט ואת התנגדותו אליו דרך הפריטה עליו, במגע בקצות אצבעותיו. "נגינה בפסנתר נדמית בידיו פשוטה כמעט כמו נשימה" נאמר עליו, והנה במגע עם פסנתר שאמור היה להיות טוב במיוחד ה"נשימה" של פריירה מופרעת, לא אפשרית. הרגישות של פריירה לחיותו של הפסנתר, ותפיסתו את האובייקט כמי שמתייחס אליו באופן אישי, מדגישה את חשיבות היבט המגע הפיסי, הבלתי אמצעי, כמתווך של האינטראקציה בין החפץ לאדם. החוויה השלילית של האובייקט מתעצמת דרך חוש המישוש. כך אצל פריירה הנוגע בקלידים, כך אצל מיטל הנדחפת למשל על ידי דלת. שניהם מתלוננים על חווית מגע שלילי. אחזור בהמשך לחוש המישוש, המשמעותי כל כך.
אך קודם לכן נשים לב שהקשר עם האובייקט הולך ומקבל צורה של דלוזיה, כלומר של הפרעה בתוכן החשיבה, בעלת אופי של 'מחשבות רדיפה' (persecutory) או של 'מחשבות יחס' (ideas of reference). . התיאוריה הפסיכואנליטית מפענחת דלוזיות מסוג זה כואריאציות על נושא הפרנויה, וזאת כתוצאה מפעולת מנגנון הגנה של השלכה (projection). ז.א. משאלות תוקפניות לא מודעות מושלכות על אובייקט חיצוני, כלומר מיוחסות לזולת, ונוצרת תחושת רדיפה מסוימת על ידו. השימוש במונח 'מחשבות יחס' משמש להוראה של התופעה בה אדם מייחס כוונות אצל בני אדם ביחס אליו. כאן הייחוס מעט שונה כיוון שהאדם מייחס כוונות הנוגעות אליו לאובייקט דומם, לחפץ. אך אם האובייקט הוא דומם, מה פירוש להיות נרדף על ידי חפץ ? אולי ניתן לחשוב על האפשרות שפסיכואנליזה בגלגולה המוקדם, הפרוידיאני, הייתה מציעה לראות את מחשבות היחס בהקשר זה כסוג של התקה (displacement) של ההשלכה מאובייקט אנושי לעבר אובייקט דומם, למשל כאמצעי הרחקה נוסף של המפגש עם התוקפנות מהממשות האנושית אל אובייקט דומם הנתפס כפחות מאיים או מסוכן. אולי ניתן לחשוב על תפיסת האובייקט הדומם כרודפני גם כצורה רגרסיבית יותר של החוויה. הבנה שכזו מדגישה את תוקפנותו המושלכת של האדם, אך היא איננה מתעמקת בחוויתו של הסובייקט כנרדף. הניסיון ללכוד את איכות החוויה הסובייקטיבית בעמדה הפרנואידית מקרב אותנו לעבודתה של מלאני קליין.
נשים לב כי אחד ההיבטים המעניינים של החוויה בה החפץ-אובייקט מסרב להיענות לאדם, ואף משליך אותו באין חפץ, הוא ההיפוך ביחס בין אדם לחפץ. דווקא החפצים בדינאמיות המיוחסת להם - הם אלה שמתייחסים למיטל למשל כאל אובייקט, "מחפצנים" אותה. כך אולי מיטל משחזרת לעצמה, דרך חווית החפצים העוינים, את אין-חפץ-בה. מתי אדם חווה את עצמו כאובייקט ? ככל הנראה הוא אינו חווה זאת באופן רצוף וקבוע, יום-יומי. כפי שראינו בדוגמאות למעלה, החוויה מתרחשת כנראה לפרק זמן מוגבל ובקונטקסט מסוים, בו אותו אדם מרגיש חוויה עזה של איום למשל, בין אם הדגש על חווית איום פנימי – כמו תחושת הדחייה וחוסר ערך של מיטל, או איום חיצוני יותר – כמו המתח של פריירה העומד לשיפוטו של קהל רב. בנקודה זו אולי נוכל להסתייע בהבנתו של תומס אוגדן את העמדה הפרנואידית-סכיזואידית במודל של מלאני קליין כדי לפענח את חווייתו של הסובייקט. לשיטתו, בראשיתה של העמדה הפרנואידית –סכיזואידית מתקיים שלב בו עדיין לא התפתחה חווית "אני" כסובייקט המפרש את חווייתו. למעשה, עדיין אין "אני": "כאשר התינוק עומד בפני איום של סכנה, הוא משתמש בפיצול. פיצול הוא ניסיון לרכוש בטחון על ידי יצירת מרחק בין ההיבט המסכן לבין ההיבט הנמצא בסיכון, של הפרט ושל האובייקטים שלו... העצמי שקיים הוא עצמי כאובייקט, בניגוד לעצמי הסובייקטיבי... (אלה מצבים בהם הסובייקט) לא חווה עצמו כסוכן פעיל, אלא כאובייקט אשר ארועי החיים קורים לו" (תומס אוגדן, "מצע הנפש" 2003, ע' 56-58). חוויות שכאלה מתוארות לעתים קרובות אצל שני סופרים שהרבו להשוות ביניהם, שניים נתיני הקיסרות האוסטרו- הונגרית ובני אותה תקופה, פרנץ קפקא וברונו שולץ אשר גם תרגם את קפקא לפולנית (ור' ברונו שולץ, "חנויות קינמון ובית המרפא בסימן שעון החול", 1986). הנה אולי סיפורו הקצר ביותר של קפקא, 'העצים':"כי אנחנו כמו גזעי עצים בשלג. למראית עין הם מונחים סתם ובדחיפה קלה ודאי אפשר להזיזם. לא, אי אפשר, כי הם מחוברים בחוזקה לאדמה. אבל תראו, אף זה רק למראית עין" (קובץ "רופא כפרי" 2000, ע' 37). ארבעה משפטים בסך הכל. אנחנו כאובייקט דומם ותלוש. בקור. פסיבי ונדחף. תודעה רגרסיבית ביותר המאפיינת את העמדה הפרנואידית –סכיזואידית משתלטת ברגע נתון על חווייתו של אדם, אולי כשהוא נתון ללחץ נפשי מתעצם, סביב חוויה של איום וסכנה לערך העצמי, או מדויק יותר, לעצמי. זהו תיאור חד ותמציתי, המזקק בחריפות את תחושותיו של אדם החווה עצמו כאובייקט ולא כסובייקט. כדי להשלים את הבנת החוויה בשלמותה עלינו למצוא הסבר ואם אפשר גם תיאור מדויק לצד השני של המשוואה, כלומר לתפיסה של האובייקט הדומם כיצור חי ובועט. לשם כך, מעניין לשוב עתה לנושא המישוש.
הנגיעה באובייקטים חיצונים נותנת תחושה של האובייקט, של צורתו, חוזקו ועמידותו, הטקסטורה שלו. אולם בה בעת הנגיעה גם נותנת לנו תחושה של עצמנו, ולא רק של עוצמתנו או עדינותנו, של שליטתנו בתנועה או מידת רגישותנו, אלא קודם כל תחושה של עצם קיומנו. משמע, המגע עם החפץ אינו מבטא בהקשר זה היבט ארוטי אלא חוויות מוקדמות וראשוניות יותר, בהן תחושות המישוש מכוננות הרגשה של קיום. תומס אוגדן טבע בהקשר זה את מושג העמדה האוטיסטית-מגעית, כארגון פסיכולוגי המייצר את מצב ההוויה הפרימיטיבי ביותר, עוד קודם להתפתחות העמדה הפרנואידית –סכיזואידית. בעמדה האוטיסטית- מגעית, חוויות של תחושה, בעיקר על משטח העור, הן האמצעים העיקריים ליצירת משמעות פסיכולוגית, והן היסודות של חווית העצמי. הארגון של תחושת "היות אני" הראשונית צומח מתוך יחסים של מגע חושי (כלומר נגיעה) אשר במשך הזמן יוצרים תחושה של משטח חושי תחום, שהחוויה מתרחשת עליו. (תומס אוגדן, הקצה הפרימיטיבי של החוויה, 2001, ע' 60-63). התגבשות התודעה של קיומנו ואף של זהותנו דורשת אם כן משוב. היא זקוקה לסביבה שחשה בנוכחותנו, שמשתנית ומגיבה אליה. בהיעדר זולת אנושי, בדממה ובבדידות, החוויה של מגע באובייקט עשויה להעצים את התחושה שהוא, האובייקט או החפץ, מגיב למגע. חפץ, גם אם נחווה על ידינו כמגיב באופן שלילי אלינו, הוא כבר אינו חפץ דומם, ואנחנו כבר איננו חפצים. תגובת מגע שלילית היא הצד השני של אותו מטבע שיש בו נגיעה של חיבוק או ליטוף. יתר על כן, דווקא המגע שלילי כלפינו, הדוחף, המרחיק או המתנער מאיתנו, נתפס בברור כמכוון אלינו, ובכך יש לו אפקט מכונן, כנותן לנו הכרה וערך. "אפשרות רודפנית" על פי פיירה אולאנייה היא פרדוקסלית מטבעה: "השקעה של אובייקט רודפני, נוכחותו והקשר המאחד ביניהם (בין הסובייקט לאובייקט הרודפני -י.ב.) נחוצים לסובייקט כדי לתפוס את עצמו כחי" (דידייה אנזייה, 'האני עור', 1985, ע' 264). פיתוח מחשבות על תפקידו המתווך של חוש המישוש מקרבת אותנו לעבודה של דידייה אנזייה על משמעויותיו העמוקות ורבות הפנים של המגע, השפעת התפתחותו וחסכים שונים שלו על כינון וארגון החוויה של 'אני', וכן למחשבותיו על הפונקציות השונות של ה'אני-עור', כפי שהוא מכנה זאת, ולא רק באופן מטפורי. ישנו שלל פונקציות ביולוגיות משמעותיות של העור והמגע, שאנזייה מזהה כבסיס להתפתחות הפעילות הנפשית של ה'אני-עור', אותו ייצוג פנימי של האני המתפתח עוד בשלבים המוקדמים והטרום מילוליים של הילדות. אנזייה מבליט ומדגיש מתוכן שלוש פונקציות ראשוניות, המציעות למעשה הסבר תחושתי – מגעי ראשוני כמקור לחוויות המתוארות במאמר זה של עוינות החפצים: לצד פונקציות צפויות הכוללות את חווית העור כמיכל "המחזיק בתוכו את כל הטוב" שבהנקה ובטיפול וכן "כמקום ואמצעי ראשוני לתקשורת עם הזולת", אנזייה מוסיף שלעור יש פונקציה של "שטח מגע המסמן את הגבול עם החוץ ומשמר את ההפרדה ביניהם, מחסום המגן מפני חמדנותם ותוקפנותם של אחרים – יצורים או עצמים." (דידייה אנזייה, 'האני עור', 1985, ע' 83). ממילא העור לא היה נתפס כמחסום מגן לולא היינו מניחים שהילד חווה בילדות המוקדמת יצורים ו/או עצמים כבעלי פוטנציאל חמדני ותוקפני כלפיו, וכי חוויות ראשוניות אלה חרוטות על עורו. אם ה'אני-עור' הוא המענה לצורך במעטפת נרקיסיסטית המבטיחה למנגנון הנפשי "רווחה בסיסית ודאית וממושכת", הרי שחזרת תחושת הרדיפה של העצמים התוקפנים בבגרות במצבים רגרסיבים, דרך מגע ומישוש, עשויה לסמן דווקא את הצורך של האדם לחזור ולחוש את ההפרדה ואת עמידות המעטפת המגנה בפניהם, כלומר, לעורר דרך מגע את תחושות קיומו הבסיסיות ביותר, או בניסוחה של אולאנייה –את חיותו.
לבסוף, ניתוח החוויה של האובייקט כבעל יחס שלילי לסובייקט איננו שלם ללא עיון בהיבט הקובלנה או האשמה של האדם את החפץ כעוין אותו: נוכחותם של הצופה או המאזין כעדים למתרחש בין החפץ לאדם, היא אולי כשלעצמה תנאי הכרחי להתגבשותה של החוויה כתלונה על החפץ האטום, הדוחף, או הדוחה למשל את אצבעות הפסנתרן. זו למשל התרשמותי מנוכחותי כמטפל עבור מיטל, או נוכחות הצלם והמצלמה עבור נלסון פריירה. אני תוהה, האם אפשרות השמעתה של הקובלנה בקול רם בפני זולת איננה מחזקת עבור הסובייקט החש דהוי ודחוי את תחושת חיותו. לצד הסובייקט והאובייקט דרושה צלע שלישית שניתן לחשוב עליה כמי שעדה לפגיעה ולרדיפה, ואולי גם לפנות אליה ממש בתלונה. דווקא מבטו של העד המופתע, אולי עיניו האוהדות, הם ההשתקפות לה זקוק הסובייקט כדי לאשר לעצמו את תחושת קיומו וערכו. קפקא, בסיפור הקצר "שיחה עם מתפלל" (קובץ "רופא כפרי" 2000 ), מתאר כיצד מספר הסיפור מתחקה אחר אדם שהבחין בו מתפלל בכנסיה בתיאטרליות מוגזמת, ומאלץ אותו לתת הסבר להתנהגותו זו. אומר לו המתפלל "אל תתרגז עלי אם אומר שמטרת חיי היא לעורר את האנשים להביט עלי". וממשיך המספר:"האיש הכריח אותי להקשיב לו...וסיפר..."בשום תקופה מתקופות חיי לא שכנעתי את עצמי בכוח עצמי שאני חי....האם איני זכאי להתקומם ולהתלונן בצדק על כך שאני מקפץ כצל בכתפיים מחודדות לאורך הבתים ולפעמים נעלם בזגוגיות של חלונות הראווה ?". בהמשך הוא מתאר איזה מבצע קשה ומפחיד זה עבורו לחצות כיכר גדולה כשהוא נדחף על ידי רוח המתעללת בו (וגם באחרים, אך הם מתעלמים או מכחישים זאת) "..האוויר בכיכר סוער..האדונים והגברות שהיו צריכים ללכת על המרצפות, מרחפים. כשהרוח נעצרת רגע, לשאוף אויר, הם נעמדים... אבל ברגע שהרוח מצליפה שוב, אין הם יכולים להזיק מעמד...אבל עיניהם מביטות בעליצות, כאילו מזג האוויר נוח. רק אני מפחד".
אפשר למצוא אצל קפקא תובנה נוספת ביחס לסובייקט המרגיש מטולטל כעלה ברוח, חריג ובודד. הוא מסיים את הסיפור באופן שיכול גם היום להישמע כהצעה רלוונטית להתערבות טיפולית אפקטיבית: המספר שהאזין עד עתה מנסה בתגובה קצרה להרגיע את תחושת החריגות של ה'מתפלל', שתחושת קיומו כל כך רעועה ואפולוגטית, ולתת לו אישור שחוויותיו הן נורמטיביות, "דבר טבעי לחלוטין". אם ה'מתפלל' נפתח ותיאר את חוויותיו הפנימיות הכמוסות כמי שמטופל בפסיכותרפיה, אזי תגובתו הקצרה של המספר, המתאמץ להקשיב באופן פעיל ולתת תוקף לחוויות הביזריות, פועלת את השפעתה המוצלחת. ניתן לשמוע זאת ללא קושי במילות הסיום של ה'מתפלל': "כשאמרתי זאת (אומר המספר-י.ב.), הוא נראה מאושר מאד. הוא אמר שאני לבוש יפה ושהעניבה שלי מוצאת חן בעיניו מאד. ואיזה עור עדין יש לי". הנה, האזנה לחווית הנרדפות ותיקופה עזרה כנראה ל'מתפלל' לחוש את חיזוק דפנות המיכל הפנימי שלו, שאינן רק שיכבת לבוש נאה, אלא גם עור, או 'אני-עור'.
