פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

חפצים עוינים - עיון בנושא יחסים שליליים עם אובייקטים דוממים

יש שאדם מרגיש יחס שלילי כלפיו מצדו של חפץ דומם. דלת הדוחפת את העובר דרכה, פסנתר הנרתע מהמנגן עליו, משב רוח אכזרי. החוויה של חפצים כנוהגים באופן עויין עשויה לבטא כמיהה ליחס לא אדיש, לרגש ולתגובה, גם אם הם שליליים. המאמר עוסק במשמעויות תיאורטיות של חוויות אלה לאור דוגמאות ממגוון מקורות.

מאמרים | 10/10/2006 | 15,549

תגיות:

 

מיטל (שם בדוי), רווקה בת 34 הגרה עם הוריה, הייתה זמרת בתחילת שנות העשרים לחייה, למדה בבית ספר למוסיקה והשתתפה בהופעות, אך היום כל התקופה המרגשת והמבטיחה הזו זכורה כעבר רחוק מאד. היא התרגלה לחיים צנועים מאד בצל הוריה המזדקנים, שמביתם לא יצאה מעולם. היו לה כמה מחזרים  לפרקי זמן קצרים, וקשר אחד ממושך של קרוב לשלוש שנים עם גבר בעל אופי הפכפך ומתעתע, שהסתיר מסביבתו את הקשר עימה, ולאחר שקטע את יחסיהם סופית הותיר אצלה חוויה מצולקת, נעה בין רגשות חוסר ערך עצמי לזעם רב ומחשבות אלימות, המסתתרות מאחורי התנהגות עדינה ביותר. היא שקעה בשגרת יום של עבודות שאינן דורשות השכלה מיוחדת, כטלפנית או כעובדת אפסנאות ושליחויות. השכר הזעום שהיא מרוויחה אינו מאפשר לה לתכנן באופן מעשי פרידה מבית הוריה למגורים עצמאיים, כך שהיא משתמשת בו לקנות לעצמה תדיר מתנות קטנות, בכל פעם ספר או דיסק. מיטל מאשימה את הוריה שבאופן שיטתי, גם אם לא במתכוון, "קיצצו את כנפיה" וטיפחו אצלה חוסר בטחון, כדי לשמור אותה בבית, במיוחד לאחר שאחיה הגדול ממנה עזב ועבר לחיות בחו"ל.   תחושות חוסר אונים ותלות בהוריה ממשיכים ללבות בה כעס ואיבה כבושים, ובהיותה בודדה למדי, היא חיה סוג של חיי חברה וירטואלים דרך כתיבה וקריאה של בלוגים, והתכתבות עם חברי הקהילה של אתר הבלוגים.

למיטל יש יחסים מיוחדים עם אובייקטים, או נכון יותר לומר, לאובייקטים יש יחסים איתה, שכן היא איננה יוזמת יחסים אלה, ולא תמיד מודעת לקיומם. ובכל זאת, כשהיא מדברת על חפצים, רהיטים או אובייקטים אחרים בהם היא נתקלת היא לעתים קרובות מדברת עליהם בלשון מאנישה (animating). כשהיא ישבה על כסא מסוים, לא רק שלא הרגישה נוח, היא הרגישה שהוא ממש זורק אותה ממנו. כאשר היא ביקרה בביתו של אותו חבר-לא חבר, היא הרגישה בצאתה שדלת הכניסה סגרה עליה, הדפה או דחפה אותה ממש החוצה. היא כבר יודעת, כך היא אומרת לעתים, שאצלה חפצים יכולים להתקלקל או להתנהג באופן משונה. היא מצפה לכך שדברים יתקלקלו או יסרבו לפעול כמצופה מהם, להיפתח או להסגר, להתברג או להשתחרר, והיא יודעת שזו לא אשמתה, למרות שהוריה למשל יכולים לחשוב שזו היא הלא מוצלחת והמקלקלת, אבל היא כן מאמינה שלחפצים יש נטייה להתנהג אחרת בסביבתה. העמדה שלה דומה לסוג של פטליזם, מין צפייה לתסריט הגרוע, או פסימיזם מלווה בחיוך סרקסטי, שהיא הרי יודעת שההתרחשות הפחות טובה תיקרה דווקא לה. המעניין הוא שהיא איננה מלינה על כך. אדרבא, תגובתה מדגימה תחושה של מיוחדות מסוימת, כאילו כל קלקול של חפץ בידיה או בנוכחותה, הוא הוכחה נוספת לאיזה כלל קוסמי נסתר שנוגע לה, וכן איזו השלמה עם הטבע שלה, המושך אליה באופן בלתי מוסבר את כל אלה. "ברוך הבא לעולמה של מיטל" היא אומרת שוב בטון משועשע, כמי שצדה הוכחה חדשה, מתארת כיצד קנתה מחשב חדש וארוז היטב, ולאחר שנכשלה במאמציה לחבר את המסך לתושבת באמצעות הברגה פשוטה של בורג יחיד הסתבר, גם להפתעת הספקים, שהיא קיבלה מחשב חדש לא תקין.  חפצים אם כן לא פועלים בחייה של מיטל באופן ניסי או על טבעי, אבל רגישותה הרבה כלפיהם מעשירה את חייה, ממלאת את הדממה והחסר בחייה ביחסים  עם הדוממים. כאשר דלת דוחפת אותה, האנשתה  את הדלת כמי שמעוניינת להפטר ממנה או לדחות אותה, יוצרת מעין תהליך השלכה,  בו היא מייחסת רגש שלה לחפץ חיצוני, למשל היותה לא רצויה או חסרת ערך. עתה, כאשר החפץ פועל כלפיה כיכול מתוך רגש זה,  מתאפשר לה לחוות באופן קונקרטי את תחושת הדחייה והביטול כמופנית אליה,  ולחוות באופן חיצוני את אותה תחושה מופשטת וחסרת צורה שגואה לעתים בתוך עצמה. 

תחושת המיוחדות של מיטל, שדברים כאלה קורים "בעולמה", מבוססת על החוויה של יחס מיוחד של חפצים כלפיה,  גם אם בסופו של דבר זהו יחס שלילי או מאכזב. כשהיא מעמידה את עצמה כמושא של התרחשות, היא מרתקת את השומע. האופן בו היא חווה את הדברים ומספרת אותם, לי למשל, הוא ביטוי של חוויה המכחישה את בדידותה. היא איננה צועדת בשביל החיים בדממה, מבלי שיתייחסו אליה. אדרבא, הנה, גם התייחסות שלילית היא משמעותית. מיטל מתהלכת בעולם בו החוויה הפנימית והחיצונית מתמזגות לעתים, וכמו בפנטסיה נוסח 'הרפתקאות עליסה בארץ הפלאות' ,גם היא יכולה לחוות אובייקטים דוממים בעולמה באותה חיות שעליסה חווה חפיסת קלפים שמתגלה כמלכה אכזרית עם צבא חיילים סדיר, כלומר, לחוות אובייקטים כמלאי חיות ולעתים אף עוינות ורשעות, ולחוות את עצמה כעליסה.

  

לעתים אנחנו יכולים לתפוס את עצמנו זועמים על זווית משקוף או פינת שולחן שעמדה בדרך של כף רגלנו באופן מכאיב. רבים מנהלים יחסים אינטימיים עם המכונית שלהם, עם המחשב שלהם או עם כל חפץ קפריזי בעל טכנולוגיה לא נגישה, שהשימוש היום יומי בו יוצר תלות רבה כלפיו, ויש לו תכונה מסתורית לנצל תלות זו, כשהוא יודע מתי באופן שרירותי לפעול או לשוב לחיים. אפשר לתפוס אותנו מדברים למשל אל המכונית, משדלים אותה בתחנונים או מחרפים אותה בזעם כאשר היא מכזיבה, בוגדת ולא נדלקת, כמובן ברגע שצריך אותה יותר מכל.   וודי אלן כתב פיליטון קצר ברוח פרנואידית על חוויה של קונספירציה שנטוותה בין החפצים סביבו, כאשר כל המכשירים, החל ממכשיר הטלוויזיה ועד למעלית, עשו קשר כנגדו.  

אזור הגבול בין המטפורי לקונקרטי נראה חמקמק ולא ממש מוגדר, אך איכותו מאד ברורה כאשר שומעים את הטון והסגנון של הדובר, למשל של מיטל כאשר היא מדברת על כסא שדחף אותה. היא לגמרי לא פסיכוטית, אבל איכות התיאור שלה, עד כמה שהוא מוכר ודומה למטאפורה השכיחה, מעידה באופן ברור שהדברים אינם נאמרים בהומור או בלשון ציורית מטפורית  גרידא. למיטל למשל יש אמנם הומור משוכלל, אך כאשר היא מבטאת את החוויה של פעולת חפצים כלפיה, אי אפשר שלא לשמוע את הכוונה הרצינית שבדבריה.

  

בסרט דוקומנטרי של ז´ואאו מוריירה סאלס  (ברזיל, 2003) על הפסנתרן המהולל נלסון פריירה, מתגלה דיוקן של עילוי מוסיקלי, פסנתרן מבריק ועמוק שניגן עם התזמורות והמנצחים החשובים ביותר, ופרופיל של אדם צנוע, מופנם וביישן, שאולי בשל היותו כזה שמו מוכר יותר בין מוסיקאים, מעין "פסנתרן של הפסנתרנים", ואינו נודע בקרב קהלים בינלאומיים רחבים.  במהלך הסרט המצלמה עוקבת אחרי פריירה כאשר הוא ניגש כמה שעות לפני קונצרט לנגן על פסנתר איכותי שהובא במיוחד עבורו. על הבמה רק פריירה והפסנתר, אין צופים או מאזינים. הוא מתחיל לפרוט עליו, קם במהירות ומתרחק ממנו, שוב חוזר ומנסה לפרוט עליו, מזנק בבהלה, וחוזר חלילה כך כמה פעמים. הוא מסביר שהפסנתר ממש דוחה אותו, זורק אותו, לא נותן לו לנגן עליו, ונראה כי למרות ניסיונותיו החוזרים להתקבל על ידי הפסנתר, אולי לרצות אותו, או להכניע אותו, הוא נאלץ לסגת ממנו. כך, כשמועד הקונצרט קרב, הפסנתרן עומד מול הפסנתר, מבולבל ואובד עצות. פריירה חש ברגישותו הרבה את "רצונו" של האובייקט ואת התנגדותו אליו דרך הפריטה עליו, במגע בקצות אצבעותיו. "נגינה בפסנתר נדמית בידיו פשוטה כמעט כמו נשימה" נאמר עליו, והנה במגע עם פסנתר שאמור היה להיות טוב במיוחד ה"נשימה" של פריירה מופרעת, לא אפשרית.  הרגישות של פריירה לחיותו של הפסנתר, ותפיסתו את האובייקט כמי שמתייחס אליו באופן אישי, מדגישה את חשיבות היבט המגע הפיסי, הבלתי אמצעי, כמתווך של האינטראקציה בין החפץ לאדם.   החוויה השלילית של האובייקט מתעצמת דרך חוש המישוש. כך אצל פריירה הנוגע בקלידים, כך אצל מיטל הנדחפת למשל על ידי דלת. שניהם מתלוננים על חווית מגע שלילי. אחזור בהמשך לחוש המישוש, המשמעותי כל כך. 

אך קודם לכן נשים לב שהקשר עם האובייקט הולך ומקבל צורה של דלוזיה, כלומר של הפרעה בתוכן החשיבה, בעלת אופי של 'מחשבות רדיפה' (persecutory) או של 'מחשבות יחס' (ideas of reference). . התיאוריה הפסיכואנליטית מפענחת דלוזיות מסוג זה כואריאציות על נושא הפרנויה, וזאת כתוצאה מפעולת מנגנון הגנה של השלכה (projection). ז.א. משאלות תוקפניות לא מודעות מושלכות על אובייקט חיצוני, כלומר מיוחסות לזולת, ונוצרת תחושת רדיפה מסוימת על ידו. השימוש במונח 'מחשבות יחס'  משמש להוראה של התופעה בה אדם מייחס כוונות אצל בני אדם ביחס אליו. כאן הייחוס מעט שונה כיוון שהאדם מייחס כוונות הנוגעות אליו לאובייקט דומם, לחפץ. אך אם האובייקט הוא דומם, מה פירוש להיות נרדף על ידי חפץ ? אולי ניתן לחשוב על האפשרות שפסיכואנליזה בגלגולה המוקדם, הפרוידיאני, הייתה מציעה לראות את מחשבות היחס בהקשר זה כסוג של התקה (displacement) של ההשלכה מאובייקט אנושי לעבר אובייקט דומם, למשל כאמצעי הרחקה נוסף של המפגש עם התוקפנות מהממשות האנושית אל אובייקט דומם הנתפס כפחות מאיים או מסוכן. אולי ניתן לחשוב על תפיסת האובייקט הדומם כרודפני גם כצורה רגרסיבית יותר של החוויה. הבנה שכזו מדגישה את תוקפנותו המושלכת של האדם, אך היא איננה מתעמקת בחוויתו של הסובייקט כנרדף. הניסיון ללכוד את איכות החוויה הסובייקטיבית בעמדה הפרנואידית מקרב אותנו לעבודתה של מלאני קליין.  

נשים לב כי אחד ההיבטים המעניינים של החוויה בה החפץ-אובייקט מסרב להיענות לאדם, ואף משליך אותו באין חפץ, הוא ההיפוך ביחס בין אדם לחפץ. דווקא החפצים בדינאמיות המיוחסת להם - הם אלה שמתייחסים למיטל למשל כאל אובייקט, "מחפצנים" אותה.  כך אולי מיטל משחזרת לעצמה, דרך חווית החפצים העוינים, את אין-חפץ-בה. מתי אדם חווה את עצמו כאובייקט ? ככל הנראה הוא אינו חווה זאת באופן רצוף וקבוע, יום-יומי. כפי שראינו בדוגמאות למעלה, החוויה מתרחשת כנראה לפרק זמן מוגבל ובקונטקסט מסוים, בו אותו אדם מרגיש חוויה עזה של  איום למשל, בין אם הדגש על חווית איום פנימי – כמו תחושת הדחייה וחוסר ערך של מיטל, או איום חיצוני יותר – כמו המתח של פריירה העומד לשיפוטו של קהל רב. בנקודה זו אולי נוכל להסתייע בהבנתו של תומס אוגדן את העמדה הפרנואידית-סכיזואידית במודל של מלאני קליין כדי לפענח את חווייתו של הסובייקט.  לשיטתו, בראשיתה של העמדה הפרנואידית –סכיזואידית מתקיים שלב בו עדיין לא התפתחה חווית "אני" כסובייקט המפרש את חווייתו. למעשה, עדיין אין "אני": "כאשר התינוק עומד בפני איום של סכנה, הוא משתמש בפיצול. פיצול הוא ניסיון לרכוש בטחון על ידי יצירת מרחק בין ההיבט המסכן לבין ההיבט הנמצא בסיכון, של הפרט ושל האובייקטים שלו... העצמי שקיים הוא עצמי כאובייקט, בניגוד לעצמי הסובייקטיבי... (אלה מצבים בהם הסובייקט) לא חווה עצמו כסוכן פעיל, אלא כאובייקט אשר ארועי החיים קורים לו" (תומס אוגדן, "מצע הנפש" 2003, ע' 56-58).   חוויות שכאלה מתוארות לעתים קרובות אצל שני סופרים שהרבו להשוות ביניהם, שניים נתיני הקיסרות האוסטרו- הונגרית ובני אותה תקופה, פרנץ קפקא וברונו שולץ אשר גם תרגם את קפקא לפולנית (ור' ברונו שולץ, "חנויות קינמון ובית המרפא בסימן שעון החול", 1986). הנה אולי סיפורו הקצר ביותר של קפקא, 'העצים':"כי אנחנו כמו גזעי עצים בשלג. למראית עין הם מונחים סתם ובדחיפה קלה ודאי אפשר להזיזם. לא, אי אפשר, כי הם מחוברים בחוזקה לאדמה. אבל תראו, אף זה רק למראית עין" (קובץ "רופא כפרי" 2000, ע' 37). ארבעה משפטים בסך הכל. אנחנו כאובייקט דומם ותלוש. בקור. פסיבי ונדחף.  תודעה רגרסיבית ביותר המאפיינת את העמדה הפרנואידית –סכיזואידית משתלטת ברגע נתון על חווייתו של אדם, אולי כשהוא נתון ללחץ נפשי מתעצם, סביב חוויה של איום וסכנה לערך העצמי, או מדויק יותר, לעצמי.  זהו תיאור חד ותמציתי, המזקק בחריפות את תחושותיו של אדם החווה עצמו כאובייקט ולא כסובייקט. כדי להשלים את הבנת החוויה בשלמותה עלינו למצוא הסבר ואם אפשר גם תיאור מדויק לצד השני של המשוואה, כלומר לתפיסה של האובייקט הדומם כיצור חי ובועט. לשם כך, מעניין לשוב עתה לנושא המישוש.

הנגיעה באובייקטים חיצונים נותנת תחושה של האובייקט, של צורתו, חוזקו ועמידותו, הטקסטורה שלו. אולם בה בעת הנגיעה גם נותנת לנו תחושה של עצמנו, ולא רק של עוצמתנו או עדינותנו, של שליטתנו בתנועה או מידת רגישותנו, אלא קודם כל תחושה של עצם קיומנו. משמע, המגע עם החפץ אינו מבטא בהקשר זה היבט ארוטי אלא חוויות  מוקדמות וראשוניות יותר, בהן תחושות המישוש מכוננות הרגשה של קיום.  תומס אוגדן טבע בהקשר זה את מושג  העמדה האוטיסטית-מגעית, כארגון פסיכולוגי המייצר את מצב ההוויה הפרימיטיבי ביותר, עוד קודם להתפתחות העמדה הפרנואידית –סכיזואידית. בעמדה האוטיסטית- מגעית, חוויות של תחושה, בעיקר על משטח העור, הן האמצעים העיקריים ליצירת משמעות פסיכולוגית, והן היסודות של חווית העצמי. הארגון  של תחושת "היות אני" הראשונית צומח מתוך יחסים של מגע חושי (כלומר נגיעה) אשר במשך הזמן יוצרים תחושה של משטח חושי תחום, שהחוויה מתרחשת עליו.  (תומס אוגדן, הקצה הפרימיטיבי של החוויה, 2001, ע' 60-63).  התגבשות התודעה של קיומנו ואף של זהותנו דורשת אם כן משוב. היא זקוקה לסביבה שחשה בנוכחותנו, שמשתנית ומגיבה אליה.  בהיעדר זולת אנושי, בדממה ובבדידות, החוויה של מגע באובייקט עשויה להעצים  את התחושה שהוא, האובייקט או החפץ, מגיב למגע. חפץ, גם אם נחווה על ידינו כמגיב באופן שלילי אלינו, הוא כבר אינו חפץ דומם, ואנחנו כבר איננו חפצים.  תגובת מגע שלילית היא הצד השני של אותו מטבע שיש בו נגיעה של חיבוק או ליטוף. יתר על כן, דווקא המגע שלילי כלפינו, הדוחף, המרחיק או המתנער מאיתנו, נתפס בברור כמכוון אלינו, ובכך יש לו אפקט מכונן, כנותן לנו הכרה וערך. "אפשרות רודפנית" על פי פיירה אולאנייה היא פרדוקסלית מטבעה: "השקעה של אובייקט רודפני, נוכחותו והקשר המאחד ביניהם (בין הסובייקט לאובייקט הרודפני -י.ב.) נחוצים לסובייקט כדי לתפוס את עצמו כחי" (דידייה אנזייה, 'האני עור', 1985, ע' 264). פיתוח מחשבות על תפקידו המתווך של חוש המישוש מקרבת אותנו לעבודה של דידייה אנזייה על משמעויותיו העמוקות ורבות הפנים של המגע, השפעת התפתחותו וחסכים שונים שלו  על כינון וארגון החוויה של 'אני', וכן למחשבותיו על הפונקציות השונות של ה'אני-עור', כפי שהוא מכנה זאת, ולא רק באופן מטפורי. ישנו שלל פונקציות ביולוגיות משמעותיות של העור והמגע, שאנזייה מזהה כבסיס להתפתחות הפעילות הנפשית של ה'אני-עור', אותו ייצוג פנימי של האני המתפתח עוד בשלבים המוקדמים והטרום מילוליים של הילדות. אנזייה מבליט ומדגיש מתוכן שלוש פונקציות ראשוניות, המציעות למעשה הסבר תחושתי – מגעי ראשוני כמקור לחוויות המתוארות במאמר זה  של עוינות החפצים: לצד פונקציות צפויות הכוללות את חווית העור כמיכל "המחזיק בתוכו את כל הטוב" שבהנקה ובטיפול וכן "כמקום ואמצעי ראשוני לתקשורת עם הזולת", אנזייה מוסיף שלעור יש פונקציה של "שטח מגע המסמן את הגבול עם החוץ ומשמר את ההפרדה ביניהם, מחסום המגן מפני חמדנותם ותוקפנותם של אחרים – יצורים או עצמים."  (דידייה אנזייה, 'האני עור', 1985, ע' 83).  ממילא העור לא היה נתפס כמחסום מגן לולא היינו מניחים שהילד חווה בילדות המוקדמת יצורים ו/או עצמים כבעלי פוטנציאל חמדני ותוקפני כלפיו, וכי חוויות ראשוניות אלה חרוטות על עורו. אם ה'אני-עור' הוא המענה לצורך במעטפת נרקיסיסטית המבטיחה למנגנון הנפשי "רווחה בסיסית ודאית וממושכת", הרי שחזרת תחושת הרדיפה של העצמים התוקפנים בבגרות במצבים רגרסיבים, דרך מגע ומישוש, עשויה לסמן דווקא את הצורך של האדם לחזור ולחוש את ההפרדה ואת עמידות המעטפת המגנה בפניהם, כלומר, לעורר דרך מגע את תחושות קיומו הבסיסיות ביותר, או בניסוחה של אולאנייה –את חיותו.      

 

לבסוף, ניתוח החוויה של האובייקט כבעל יחס שלילי לסובייקט איננו שלם ללא עיון בהיבט הקובלנה או האשמה של האדם את החפץ כעוין אותו: נוכחותם של הצופה או המאזין כעדים למתרחש בין החפץ לאדם, היא אולי כשלעצמה תנאי הכרחי להתגבשותה של  החוויה כתלונה על החפץ האטום, הדוחף, או הדוחה למשל את אצבעות הפסנתרן. זו למשל התרשמותי מנוכחותי כמטפל עבור מיטל, או נוכחות הצלם והמצלמה עבור נלסון פריירה. אני תוהה, האם אפשרות השמעתה של הקובלנה בקול רם בפני זולת איננה מחזקת עבור הסובייקט החש דהוי ודחוי את תחושת חיותו. לצד הסובייקט והאובייקט דרושה צלע שלישית שניתן לחשוב עליה כמי שעדה לפגיעה ולרדיפה, ואולי גם לפנות אליה ממש בתלונה.  דווקא מבטו של העד המופתע, אולי עיניו האוהדות, הם ההשתקפות לה זקוק הסובייקט כדי לאשר לעצמו את תחושת קיומו וערכו. קפקא, בסיפור הקצר "שיחה עם מתפלל" (קובץ "רופא כפרי" 2000 ), מתאר כיצד מספר הסיפור מתחקה אחר אדם שהבחין בו מתפלל בכנסיה בתיאטרליות מוגזמת, ומאלץ אותו לתת הסבר להתנהגותו זו. אומר לו המתפלל "אל תתרגז עלי אם אומר שמטרת חיי היא לעורר את האנשים להביט עלי". וממשיך המספר:"האיש הכריח אותי להקשיב לו...וסיפר..."בשום  תקופה מתקופות חיי לא שכנעתי את עצמי בכוח עצמי שאני חי....האם איני זכאי להתקומם ולהתלונן בצדק על כך שאני מקפץ כצל בכתפיים מחודדות לאורך הבתים ולפעמים נעלם בזגוגיות של חלונות הראווה ?".  בהמשך הוא מתאר איזה מבצע קשה ומפחיד זה עבורו לחצות כיכר גדולה כשהוא נדחף על ידי רוח המתעללת בו (וגם באחרים, אך הם מתעלמים או מכחישים זאת)  "..האוויר בכיכר סוער..האדונים והגברות שהיו צריכים ללכת על המרצפות, מרחפים. כשהרוח נעצרת רגע, לשאוף אויר, הם נעמדים... אבל ברגע שהרוח מצליפה שוב, אין הם יכולים להזיק מעמד...אבל עיניהם מביטות בעליצות, כאילו מזג האוויר נוח. רק אני מפחד".

אפשר למצוא אצל קפקא תובנה נוספת ביחס לסובייקט המרגיש מטולטל כעלה ברוח, חריג ובודד. הוא מסיים את הסיפור באופן שיכול גם היום להישמע כהצעה רלוונטית להתערבות טיפולית אפקטיבית:  המספר שהאזין עד עתה מנסה בתגובה קצרה להרגיע את תחושת החריגות של ה'מתפלל', שתחושת קיומו כל כך רעועה ואפולוגטית, ולתת לו אישור שחוויותיו הן נורמטיביות, "דבר טבעי לחלוטין". אם ה'מתפלל'  נפתח ותיאר את חוויותיו הפנימיות הכמוסות כמי שמטופל בפסיכותרפיה, אזי תגובתו הקצרה של המספר, המתאמץ להקשיב באופן פעיל ולתת תוקף לחוויות הביזריות, פועלת את השפעתה המוצלחת. ניתן לשמוע זאת ללא קושי במילות הסיום של ה'מתפלל': "כשאמרתי זאת (אומר המספר-י.ב.), הוא נראה מאושר מאד. הוא אמר שאני לבוש יפה ושהעניבה שלי מוצאת חן בעיניו מאד. ואיזה עור עדין יש לי". הנה, האזנה לחווית הנרדפות ותיקופה עזרה כנראה ל'מתפלל' לחוש את חיזוק דפנות המיכל הפנימי שלו, שאינן רק שיכבת לבוש נאה, אלא גם עור, או 'אני-עור'.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ברושי, י. (2006). חפצים עוינים - עיון בנושא יחסים שליליים עם אובייקטים דוממים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=962

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אסנת חיימוביץ'אסנת חיימוביץ'6/12/2006

על קסם המאמר והרהורים על אמפתיה. על קסם...
כשאני קוראת כותרת, שמעוררת בי אסוציאציות, עוד בטרם נקרא הכתוב תחתיה, זה סוג של קסם בעיני.
כשהכתוב תחתיה מרחיב ומעמיק את המרחב לתחושות, רגשות ואסוציאציות, כל שמתחשק לי לומר הוא תודה.
על אמפתיה...
קראתי את התגובות והתעוררו בי הרהורים עגומים על מהות המקצוע.
כולנו משתמשים באופן כמעט כפייתי במונח האמפטיה. אך מה עומד מאחוריו ?
אם ניסיון להבין מטופלת בצורה כל כך מעמיקה - לגעת בחוויה הרגשית שלה, בחושיה, בתחושותיה, בעורה - אינו מזוהה כאמפטיה במיטבה, אני דואגת, לא לגבי מיטל אלא לגבינו...
אסנת.

פזית ונדר ברקוביץפזית ונדר ברקוביץ1/12/2006

תודה. מאמר מקסים ומרחיב דעת ובמיוחד למטפלת באמנות, האקלקטיות של חומרים שאתה משתמש בהם מענגת. קראתי את המאמר בהתלהבות וברצף של קריאת סיפור טוב, מיד כשפורסם פה ברשת, וחזרתי וקראתי בו שוב היום, וכעת אני מגיבה. תודה.

י. ברושיי. ברושי23/10/2006

אודת פרופ' סרוק, ותודות למשיבים. פרופ' שרגא סרוק כידוע הוא ממייסדי לימודי הגשטלט בארץ, פסיכולוג רב זכויות, מטפל בחסד עליון ביחידים, בזוגות ובקבוצות. כל מכיריו שמחים ששפר עליהם גורלם להתוודע אליו הן כאדם והן כאחד מהמעולים במקצוענו. לולא הייתי חושד שנשאלה כאן שאלה קנטרנית, לא הייתי מוצא צורך להעלות כל זאת על הכתב, שכן פרופ' סרוק  בודאי אינו זקוק למליצים.
אני אסיר תודה ל 'לא פרקטי', שכבוד זולתו יקר לו כשלו,  ולכל מי שהגיב לעיל על המאמר ואף הוסיף הערות ומחשבות משלו. יואב

לא פרקטילא פרקטי22/10/2006

שרגא סרוק. שרגא סרוק הוא פסיכולוג ותיק שעוסק (בין השאר ) בטיפול בשיטת הגשטאלט. אני חושב שלקבל ממנו , כאחד שכבר קרא וראה אי אילו מאות של כתבי יד - תגובה חמה ומעודדת - זה נחמד.

צחי כהןצחי כהן21/10/2006

טוב Jump נגמר וקראתי את המאמר המעולה שלך ואם יורשה לי אשאל- כרגיל נודניק..... תראי, נראה לי שאם אני משייך ואני מזה מנסה לשמור על, צניעות, (בכל זאת ויניקוט ומי אני איזה צוציק חרטטן)
1. אני חושב שיש הבדל מהותי בין אובייקט טרנזיטיבי למרחב המעבר. ואסביר: ואבייקט, לפי הגישה התיאורטית שלי מכיל 4 קואורדינטות של הקיום שלנו. קרטזיות כלומר מרחב XYZ וקואורדינטת זמן T.
ולכן כשוויניקוט מדבר על אובייקט טרנזיטיבי הוא מדבר על מעבר, פעולה השלכה וואט אבר אבל מה שחשוב זה פעולה. שפעולה לפי התיאוריה שלי היא כוללת שילוב של זמן ומרחב. נניח "נגסתי" יש עצם שהוא יצוג של הסובייקט במרחב ויש זמן.
לעומת זאת, מרחב המעבר הוא דווקא אותו מרכיב שמאפשר לסובייקט לנתב ליבידו לעבר האוביייקט שבו הוא מוצא את הגדרת המרחב. אם זה לא ברור אני יכול להסביר פיזיקאלית. נניח שיורים גראוויטון (חלקיק גראוויטאציה) הוא נמשך בשדה המגנטי למקום כל שהוא במרחב. וצריך מרחב בשביל אותו גראוויטון קטנצ'יק.
לסיכום אפשר להוסיף לויניקוט (ושוב מי אני) לצד המרחב מעבר- מונח חדש "זמן מומשג" וזה מתקשר לי למאמר של ניצה על זיקנה. יש לסובייקט דיאלקטיקה בין שניהם . קצת קשה לי לכנות את המושג החגש מרחב זמן למרות שאיינשטיין הגדיר את זה בבירור. אבל "זמן מומשג" יותר מדוייק.
טוב מקווה שיתפתח דיון פורה.
2. את חייבת לי תשובה על הסכיזואנאליסיס של גוואטרי ודלז. :)
יאללה שבוע טוב.
צחי

צחי כהןצחי כהן21/10/2006

סליחה רוני אבל יש את JUMP של MADONNA וזה ממש לא מעניין אותי, לפחות לא כרגע :).

רוני נוה פרישוףרוני נוה פרישוף21/10/2006

הי צחי. מרחב ביניים באנגלית זה transitional space, מושג הלקוח מהתאוריה של ויניקוט
(שוחחנו על זה כבר פעם זוכר?)
אל תיקח ללב, רוני

צחי כהןצחי כהן21/10/2006

חפשי סימני מצוקה, חוצפנית.

אורנתאורנת21/10/2006

צניעותך???. אנחנו עדיין מחפשים בנרות סימני צניעות בתוך ים הגאונות הבלתי נתפסת שלך.

צחי כהןצחי כהן20/10/2006

רוני סליחה על הבורות אבל מזה מרחב ביניים באנגלית? אני אחפש קצת חומר. ואגב כל מי שרוצה עותק של psychoanalysis and quantum physics מוזמן לקבלו במייל חינם. מה לעשות אי אפשר לפרסם מאמר שמדבר בדיוק על הדברים כאן. האמת הוא ארוך 34 עמודים ונושק לפיזיקה ופילוסופיה. אבל הגרעין היא התרפיה והמתודה התרפיוטית שבו. שלמרות צניעותי, היא מקורית.
 

דברים מוזריםדברים מוזרים20/10/2006

מי זה שרגא סרוק ?.

שרגא סרוקשרגא סרוק20/10/2006

תוגבתי למאמר של יואב ברושי [ל"ת]. המאמר מעניין חדשני ומשלב הסברים תאורטיים רבים. הפיתוח של יחסי הגומלין בין הסוביקט  לסביבה  מעלים רעיונות אופרטיביים בפסיכותרפיה.  מאמר זה ראוי לדעתי, תוך פיתוח נוסף, לפרסום בכתב עת מדעי   כל הכבוד יואב !

צחי כהןצחי כהן20/10/2006

איתמר כל הכבוד- מיקמת נכון את הדיון ואני מצדיע לך. גם אני מרגיש שיש כאן ליקוי בשיח מטפל-מטופל. אולי פירוש נכון אבל מעניין ומרתק שמוע מה מטפל אומר לדלוזיה כזו. אני יודע מה אני הייתי אומר וזה פתוח לדיון
צחי

עירית פזעירית פז18/10/2006

איזה יופי. כל הכבוד ליואב על המאמר המקורי והמעניין. כן ירבו.
עירית

נוריתנורית16/10/2006

מאמר חדשני, סוף סוף משהו מקורי ומעורר מחשבה והמון אסוסיאציות תרבותיות, ראש אמנותי, וזה טוב לכל פסיכו.

לא-פרקטילא-פרקטי16/10/2006

לאיתמר. הנה, הצלחת להגדיר יפה מאוד, לטעמי , מה  הפריע לך. אבל אילו דברים שלא קשורים באמת לשאלה הכללית של "מה עושים  'פרקטית' עם חומר/מאמר תיאורטי," שאליה הגבתי. ואותך - פיספסתי.
התגובה הנוכחית שלך היא ברורה ולא מעורפלת, ומעניין האם גם א/נשים אחרים מרגישים ככה.  אני חושב שבמאמר יש מספיק "שכבות" כדי לעורר ,כמעט בכל קורא/ת משהוא.  אם לחיוב או לשלילה - זה כבר באמת עניין אישי. אני אישית חושב שמחבר המאמר  "זרק פה כפפה" מקורית ומעניינת. ייתכן שיכול היה לוותר על "המס" ההכרחי כמעט במקומותינו לעגן ולרפרר את מחשבותיו בהמשגות תיאורטיות - אבל זו כבר שאלה אחרת.
חפצים, "נשמת החפצים", "חפץ" - המחזה של חנוך לוין, המושג הכ"כ מטעה "יחסי אובייקט" כשמדובר באנשים - כל אלה  - ורבים אחרים - הם דברים שיכולים להתחבר (או לא) למאמר הזה.

איתמראיתמר16/10/2006

לא בטוח שזה כך. כשקראתי את המאמר "משהו" שם ישב לי לא נכון, ואני מנסה לעמוד על מה הוא אותו "משהו".    אני חסיד גדול של דימיון ומשחק ואני חושב שטיפול טוב לא יכול לעזור בלי לקיים את המרחב הזה. אבל בקריאת המאמר הזה, כמו גם בלא מעט מאמרים אחרים היה משהו בניתוח לשם ניתוח, התחושה שלי היתה שהמטופלת לא היתה במוקד כי אם המטפל.
אנסה להבהיר, זה כמו שויניקוט אמר כי פעם היה לו צורך להראות כמה הוא חכם ומפרש טוב אולם אם ההתפתחות שלו כמטפל חש סיפוק רב יותר מלתת למטופלת להגיע לתובנות, ומכך חש סיפוק גדול יותר. האופן בו אני הרגשתי את המילים הכתובות היה כזה שהמחבר (אולי) במרכז ולא המטופלת. המטפורות והמשחק מקסימים לדעתי, אבל היתה חסרה בהם אמפטיה למטופל ולא הבנתי מה מטרות ההתערבות, ומה הצרכים של המטופלת מהמטפל (או הצרכים של המטפל מהמטופלת). האם המטפל "משחק", משתף את המטופל במטפורות הללו, או שומר אותן לעצמו (כתב כי המטופלת לא מודעת לשימוש במטאפורות).
מצאתי פחות תחושת חום, הבנה, קבלה ושיתוף מהמטפל בתיאור המטופלת ויותר תפיסת המטופלת כמעניינת וכלי למשחק עבור המטפל. המשחק לא נשמע (נקרא) הדדי.  או במילים אחרות, בקריאת המאמר, הכותב לא "מכר" לי אותו כמטפל אלא כאדם יצירתי, חכם ובעל דימיון תכונות הכרחיות בעיניי עבור מטפל אבל לא מספיקות.
כמובן, שיתכן שבפועל המטפל מאוד אמפתי אך הדבר לא בא לידי ביטוי בכתוב (או לא הובן כך על ידי), כך או כך, המאמר עורר בי מחשבה ועניין. מקווה שהצלחתי להבהיר את הנקודה, אני לא בטוח.
 

לא-פרקטילא-פרקטי16/10/2006

לאיתמר. תתיחס למאמר כאל כלי לציור, נאמר מכחול, חפץ ידידותי,  (כי הרי המאמר מצא חן בעיניך) שאם הוא מעורר בך איזו השראה, גרוי,  רצון לציר איתו, הוא עשוי להעשיר, בדרך כלשהיא את המפגש שלך עם בד הציור בפעם הבאה שאתה פוגש את המטופל/ת ושניכם ביחד מקשקשים (תרתי משמע) על אותו בד- מרחב של 50 דקות. זה הכי פרקטי שאפשר לקחת ממאמר מוצלח, בטיפול פסיכודינאמי. כל "מסקנה" או יישום פרקטי ממאמר - תחטא לתפיסה טיפולית זו, להשקפתי.
המאמר הזה ואחרים ישפיעו עליך...  (או לא) אבל בדרכים שלא ניתן כ"כ להסבירן או לתארן, כי הן סגוליות לך, לעולמך הפנימי, ולאדם (או לחייה, או לחפץ) שאיתו אתה נפגש. למשל  למפגש הבא שלך עם נצנוץ של פנס רחוב בגשם, מבעד לענפי העצים, או לניצוץ המטריד בעיני המטופל שבו תבחין מחר, לראשונה, בדברו על...

טל מיטל מי15/10/2006

התנצלות על ניסוח מטעה. קראתי שוב את הדברים ואני מתנצלת, לא הקפדתי על הניסוח. כוונתי היתה להתייחס לנימה המאוד חיובית של כלל הכותבים וממש לא נאחזתי בתגובה זו או אחרת, גם אם הובן אחרת. פשוט צרמה לי מאוד הנימה הכללית.
כשאני חושבת על זה עכשיו, עולה בי מהבטן (ולא כתרגום אחד לאחד של הדברים, נא לשים לב לכך) תמונה כזאת ביחס למאמר ולתגובות: כותב אדם על יחסיו עם אדם שמצוי במצוקה וכל שחבריו עושים: מפארים את סגנונו כתיבתו הדימויים וכדומה.
אשמח אם תוכלו פשוט להקשיב לדעתי, הכמעט חריגה פה. (עם זאת, אני מאוד שמחה לשמוע גם קולות אחרים , דוגמאת איתמר, ומקווה שמותר לי להביע דעתי על תגובתך ...)

איתמראיתמר15/10/2006

מאמר מאוד יפה, אבל מה המסקנות המעשיות. לעיתים נדמה לי כי אנחנו, המטפלים, יודעים לנתח בצורה באמת מאוד יפה ומעוררת השראה. אולם מכאן ועד הטיפול, הוא העזרה המרחק רב.
זו היא אינה ביקורת כלפי המאמר באופן פרטי, אני משתמש בו לשאלה כללית יותר. מתי הניתוח של המצב הופך לטיפול?
וכיצד הניתוח הספציפי הזה אל מול חווית העולם דרך או בעזרת חפצים באה לעזול למטופלת.
 
 

איתן חנןאיתן חנן14/10/2006

יחסים קרובים עם חפצים קרים / קרים?!. יואב שלום,
המאמר שלך אחז בי משום שהביא נקודת ראייה מרעננת שלך כמטפל על חווייתה הסובייקטיבית של המטופלת.
חשבתי לעצמי כיצד מיטל מתייחסת לאובייקטים בחדר הטיפול, לטקסים הקבועים בתהליך (למשל, פתיחת הדלת בפניה עם בואה, וסגירתה אחריה עם תום השעה - האם סגירתה נחווית בעיניה כגירוש?).
תחושת הכסא בו היא יושבת - האם הוא מקבל אותה, מזמין אותה, האם היא יושבת בו נינוחה? אולי מתוחה?
האם הרוח (המטפורית, כמובן) המסתוללת בחדר (סיעור המוחין, הרגשות, הכאבים) תולשת אותה ממקומה (אפרופו תיאורו של קפקא)  או אולי להיפך, מגבירה את אחיזתה ובטחונה בעולם?
כיצד היא חווה את 'טקס' התשלום? 
חוקי מרפי הידועים, הופכים במאמר מאנקדוטה של הומור שחור, להלך נפש.
המאמר מרתק ומעורר למחשבה. וגם אני אשמח (אם תרצה לשתף עוד) לקרוא על מהלכו והתפתחותו של הטיפול.
תודה,
איתן חנן. 
 
 

 
 

דרור ירוןדרור ירון14/10/2006

תגובה למאמר. אהבתי את המאמר . כגלגולו של חפץ גם המאמר כמראה-חפץ מעורר את החפצות בחיים. יישר כח

עמליה אביטלעמליה אביטל14/10/2006

הפרדה גמורה. ליואב. לעילום שם שמכנה עצמה : "טל מי"..
זכותך, עילום שם לכתוב מה שאת רוצה.
לא זכותך, לקחת תגובות של אחרים, ולהיסמך כביכול על "דאגה" ששמעת בהן.
כשאני (מדברת בשם עצמי) ביקשתי מיואב לספר, אם ירצה, על המשך הטיפול, בקשתי היתה מתוך ענין שהתעורר בי למקרא מאמרו.
לא "דאגתי", ולא דאגתי לרגע.
מדוע את, המגיבה האלמונית, צריכה לפרש שלא אל-נכון, משמעויות שבדברי אחרים, כדי להביא תימוכין לעצמך.
אני מתנערת מכל שימוש, גם אם עקיף, שעשית, אם עשית בדבריי שלי.
עמליה.

טל מיטל מי14/10/2006

מיטל כחפץ בעיני המטפל .... כתבו לך בעדינות. אני כותבת בעילום שם על מנת שיתאפשר לי לכתוב מפורשות. ככל שהעמקתי במאמר הלכה וגברה דאגתי למיטל. אינני יודעת אם תוכל לצאת ממסגרת החשיבה הנוכחית שלך על מנת לתפוס את דעתי לעומק. אבל אנסה בכל זאת. מיטל מוצגת כחפץ על ידי הסובייקט, שהוא אתה. והחוויה הזאת מתעצמת ככל שקוראים במאמר ומגיעה לשיא בהקבלה שעשית בינך כמטפל לבין מצלמה! אם אתה מצלמה אז מיטל היא חפץ, חסר נקודת מבט. זה נחמד לקחת את הרעיון לגמרי לכיוון תיאורטי. זה משחק נחמד. אך כפי שנכתב לך בעדינות, עולה בשומע דאגה ביחס למיטל. מה יהיה עם מיטל? אשמח אם תשתף אותנו באופן הטיפול שלך בה, כמה זמן הוא נמשך, מה התוצאות עד כה ולאן אתה מוליך אותה עוד?
תודה! 

חמוטל גרייף ירוןחמוטל גרייף ירון14/10/2006

מאמר מקורי ומהלך קסם.  
מהלך על קו התפר בין אמנות להבנה טיפולית ,מעורר שאלות על הכדאיות בהפיכתה של הפסיכולוגיה מ"אגדה" לפיזיולוגית (:
תודה יואב על העונג.
 
 
 

עמליה אביטלעמליה אביטל13/10/2006

ליואב, מאמר מאלף..
כתוב נפלא. מסביר נהדר.
היה מעניין לדעת, אם אתה רוצה להמשיך ולספר, על הטיפול.

תודה, עמליה.

רוני נוה פרישוףרוני נוה פרישוף13/10/2006

מאמר יפהפה. מקורי ומהנה, תודה!
מעניין אם ואיך אתה מקשר את חוויית האובייקט השלילי עם הנושא של אובייקט מעבר ומרחב ביניים.