פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

תמצית סיכום מיום העיון מפות לשיחות נארטיביות עם מייקל וויט

סיכום של משתתף ביום העיון של מכון ברקאי וישי שליף בהשתתפות מייקל וויט, מייסד הזרם הנרטיבי, יום העיון "מפות לשיחות נרטיביות" נערך בת"א ב25 לספטמבר 2005, סוכם על ידי יגאל עמנואל.

כתבות שטח | 16/10/2005 | 13,059

תגיות:

 

                         

מפות לשיחות נארטיביות

יום עיון עם מייקל ווייט

 

הרעיון הכללי הוא, שתרפיסט משמש "מורה דרך" של המטופל. כדי להיות כזה, אין ביכולתו (וזה גם לא תפקידו) להראות למטופל כיוון או מטרה ברורה – אבל הוא יכול להציג בפניו "מפה" אשר תיתן אוריינטציה לנסות דרכים חדשות ב"מסע" של חייו. המשמעות המעשית של המפה, היא פיתוח שאלות טיפוליות אשר עשויות לקדם הסתכלויות, תובנות ובחירות של כיוון מועדף בחיי האדם (המטופל).

 

הנחות היסוד של הגישה:

  1. כל אדם הוא MEANING – MAKER, כולנו נותנים משמעות לחוויות החיים שלנו.
  2. כשאדם נועץ בי, הוא בעצם מספר לי סיפור: כך וכך קרה, הרגשתי באופן מסויים, עשיתי משהו, חשבתי/הבנתי דברים לאור מה שקרה. סיפורי המטופלים מתארים עלילה, שמגיעה מכיוון A ומתקדמת לכיוון B שהיא לרוב שלילית מבחינתו. לעיתים זה נובע מ"כישורי סיפור" לקויים.
  3. החיים עשירים בארועים וחוויות, והם בנויים מהרבה מאד סיפוריים. הבחירה בסיפור מסויים בתור הסיפור הדומיננטי של חיינו, עשוייה להיות בלתי יעילה ומכאיבה. לכן חשוב לאפשר למטופלים לזהות סיפורים נוספים, להכיר אותם לעומק – וזה מאפשר להם להתבונן באופן אחר בחייהם, וכתוצאה מכך להתקדם לכיוון שונה.

 

אחת המשימות החשובות של המטפל, היא לחקור ולנסות להבין איך נוצר הסיפור הדומיננטי, כיצד הוא התפתח, על מה הוא מסתמך. אחת הטכניקות, היא לשאול על מצב או הרגשה מנוגדת לנוכחיים. לדוגמה, מטופל שמספר שבזמן האחרון הייאוש שלו הולך וגובר, אפשר לשאול "איך נחווה הייאוש לפני שהוא גדל" ושאלה כזו זורקת אור על קטע סיפורי שהמטופל פסח עליו. כשחוזרים אחורה בסיפור, מגיעים לצומת – שבו נעשתה בחירה של משמעות מסויימת, של התקדמות אל סיפור דומיננטי ספציפי. ניתן לחזור לאותה צומת, ולחשוב יחד עם המטופל, האם ניתן להתקדם משם לכיוון אחר.

זה משמעותי במיוחד, בצמתים שבהם התבצעה ספקולציה "גדולה", שהשפיעה על תובנות ומשמעויות שבאו בעקבותיה. אם, לדוגמה, בשלב מוקדם בחיים מישהי נכשלת במשהו (בלימודים, בעבודה, בזוגיות) וחיה את המשך חייה בידיעה של "אני כישלון", זה ישפיע כמובן על התנסויות עתידיות. מטפל נאראטיבי, לא מנסה לסתור את הסיפור הדומיננטי או להציע להחליף אותו, אלא פשוט פותח עם המטופל סיפורים נוספים, שאחד מהם עשוי בשלב מסויים להפוך לדומיננטי יותר מן הנוכחי (או לפחות להדגים שיש יותר מאפשרות אחת), כשהסיפור של המטופל הופך עשיר יותר, רב-מימדי ומורכב. ניתן להשיג זאת לגם באמצעות גורם חיצוני: לדוגמה, אם מישהו מספר לעצמו למה "זרקו אותו לפנימייה", אפשר לתת להוריו (או לעו"ס) לספר לו את הזווית שלהם לסיפור הזה.

חשוב לזכור, שרק המטופל יכול לבנות מחדש את הסיפור שלו. כמו בבניית בית, המטפל יכול לספק חומרי בנייה – אבל לא לבנות אותו במקומו.

חומרים כאלה, יכולים להיות עדויות של האדם עצמו (ו/או של אחרים שקרובים אליו), לגבי ארועים, הרגשות ומחשבות שהן שונות מאלה שעלו בסיפור הדומיננטי.

כשמטפלים בנפגעי טראומה, לדוגמא, וויט לא ממליץ לשאול על פרטים שקשורים בארוע עצמו (בתאונה, באונס, במלחמה וכיו"ב) כי הם עשויים רק לחזק את הסיפור הטראומתי. עדיף לשאול, למשל, על חייו של המטופל לפני הטראומה ועל ארועים שהיו משמעותיים בשבילו אז. דוגמה אחרת להתערבות על אותו עיקרון: מטופלת אומרת "החיים שלי חסרי תקווה" והמטפל שואל: "חסרי איזה תקוה"? (כלומר, מה כן עשוי לתת לחייה משמעות חיובית, אם וכאשר יקרה). לפי ווייט, אנשים שחיים חיים רגילים, חיים טובים, לא שמים לב ולא מקדדים בזיכרון את מרבית ארועי החיים השוטפים. לעומת זאת, כאשר יש להם חיים קשים – הם נוטים לזכור ולהדגיש חלק רב יותר מן הארועים, ולפרש לאורם את כל השאר (אלו שקרו – ואלו שיקרו להם). מכיוון שהזיכרון שלנו מוגבל, אנחנו בונים סיפורים בראשי – פרקים (כלומר, בהכרח הם מתבססים רק על חלק מזערי של האינפורמצייה). דווקא לכן, חשוב להזכיר ארועים נוספים, ובעיקר את אלה שהיו להם תוצאות ייחודיות (שונות מאלה שמאפיינות את הסיפור הדומיננטי).

בדוגמא מתוך סרט וידיאו של שיחה טיפולית, מייקל ווייט מדגים כיצד הוא "תופס" אמירה ייחודית של נערה (שהיא אנורקטית, חותכת את עצמה, עברה ניצול מיני ועוד), חוקר את אותה אמירה ומרחיב אותה לכל מיני כיוונים. למשל, הפנייה המהירה שלה לטיפול לאחר טראומה עכשווית, באה לדבריה מתוך "תקווה לחיים אחרים". ווייט שאל אותה מתי בעבר הייתה לה תקווה לחיים אחרים, מי עזר לשמר תקווה זו, מה בתוכה סייע להעלאת התקווה עכשיו ועוד. כך, בהדרגה, הפוקוס של השיחה עבר מהטראומה שבעקבותיה הגיעה אליו, לדיון במהות התקווה לחיים אחרים, ולאן היא עשוייה להוליך אותה. בתגובה לשאלה מן הקהל, מייקל ווייט הסביר, שהוא בכוונה משתדל לבחור סיפור כמה שיותר צדדי, "מוזנח" ושונה מן הסיפור שאיתו המטופל מגיע – וזאת כדי לעזוב את הסיפור הדומיננטי ולהדגים לו אפשרות לסיפור אחר לחלוטין.

בהקשר למודל המפות, ווייט טוען שקיימים שני סוגי "נופים" : הנוף של הפעולות        ACTIONS))  והנוף של המודעות CONSCIOSNESS)) שמהווה גם את הזהות האישית.  למעשה, מדובר על אפיונים חיצוניים ופנימיים של אנשים. במאה ה-19, שמו דגש על האפיונים הפנימיים (אופיו של האדם) ובמרבית המאה העשרים הדגישו את הכוחות החיצוניים, הסביבתיים, שמשפיעים עליו. בגישה הנאראטיבית, יש אינטראקציה בין שני סוגי הנופים: מתחילים מנוף הפעולות, בודקים את הארועים, הנסיבות, וההתנהגויות כפי שהן התרחשו בזמן, ובונים מהם עלילה כלשהי. בשלב הבא, מחברים את הסיפור ל"נוף המודעות", וזאת באמצעות הפניית קשב לתובנות שונות, נסיון להבין את הערך או המשמעות של הסיפור החדש, מסקנות חדשות לגבי העצמי, התבוננות ביחסים עם אנשים אחרים (שהסיפור מדגים אותם) ולבסוף למידה חדשה – אשר משנה את הסיפור האישי או הזהות של המטופל. התקדמות הטיפול – כמו גם ההתקדמות של החיים עצמם, מתרחשת כל הזמן על-פני שני הצירים, שמשפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה. כך, בדוגמה הקודמת, ארוע של בקשת עזרה, מתורגם ל"תקווה לחיים אחרים" ומשנה את כל הסתכלותה של המטופלת על עצמה, על אחרים ואולי גם על העתיד. זה יוביל להרגשות ולהתנהגויות חדשות, שיאפשרו למידה ותובנה חדשה וכן הלאה. חשוב שבסיפור החלופי שנבנה, תהיה הרמוניה וקוהרנטיות בין שני הצירים, כדי שתתאפשר התקדמות זו. ווייט ממליץ למטפל, להמשיג את הסיפור שנבנה בטיפול, להציב אותו על ה"מפה" ולבחון לאן הוא מתקדם, האם הוא באמת של המטופל (לא להכתיב לו תכנים או תהליכים) ועד כמה ישנם קישורים הגיוניים בין חלקיו. אם מגלים (בדיעבד) "חורים" בסיפור, נושאים שמתבקש לקשר אותם אליו, כיוונים נוספים שניתן ללכת אליהם איתו וכיו"ב – רצוי לבדוק אותם עם המטופל בהמשך. ניתן ורצוי לשתף גורמים נוספים (כמו הורים, חברים או מי שהוזכר בסיפור) כדי שיתרמו את נקודת הראות שלהם ואולי גם יספקו "עדות" אשר תעבה ותחזק את הסיפור החדש שהולך ונבנה.

 

בתיאוריה של ויגוצקי, התפתחות הלמידה של ילדים היא כל הזמן ממה שמוכר וידוע להם – אל מה שניתן להכיר ולדעת (גם מבחינת הסביבה וגם מבחינת התפתחותם). לילדים יש "שפה פנימית" שבאמצעותה הם מדברים אל עצמם (בקול או בלי קול) וכשהם מתבגרים שפה זו מומרת לתקשורת חיצונית, עם אנשים אחרים. אבל, לפי ווייט כאשר מישהו חווה משבר או נתק מן הזולת, ישנה חזרה לדיבור הפנימי, הלא מתוקשר, שעלול להקצין את הסיפור הדומיננטי השלילי – בין השאר מהסיבה הפשוטה שאין מי שישמע את הסיפור, יתייחס אליו, יבקר אותו ובכך גם ישנה משהו בו. כשמישהו שקוע בתוך הסיפור של עצמו, אין לו דרך לצאת מתוך המוכר והידוע אל מחוזות חדשים. סיפור "תקוע" פירושו חוסר התקדמות בחיים עצמם, ואלו מלווים בתחושות של אכזבה, ייאוש ודיכאון. כשהמטפל מצליח לספק לו מפה, שבה המטופל איננו נמצא במבוי סתום אלא בצומת שמאפשר התקדמות כלשהי – הרגשתו עשוייה להשתפר והוא מתחיל לזוז.

דוגמה להתערבות (בווידיאו): שיחה עם אם ועם נער מתבגר שמפגין אלימות כלפי משפחתו וכלפי אחרים. מייקל ווייט בדק אתו, האם ובאיזה אופן, התנהגות זו פוגעת בו. באמצעות תגובותיו של הילד, מתגלים בהדרגה נושאים שחשובים לו (לקבל חינוך, להשתייך למשפחה, לשחק כדורגל עם חברים ועוד) ומסתבר לו עד כמה הוא פוגע בעצמו.

הנער הגיע למסקנה שכדאי לו, לטובתו, לשנות את התנהגותו ולשלוט בכעסים שלו. החידוש היה בגילוי של הילד, שהיא לא רק פוגע באחרים אלא שהכעסים שלו ותגובותיו בסופו של דבר מזיקים לעצמו.

הטכניקה הייתה של "החצנת הבעייה";  במקום לומר שהילד הוא הבעייה, בסיפור החדש ישנם רגשות (כעס) והתנהגויות (אלימות) שפוגעים בחייו של הנער, בעתידו ובשאיפותיו. ביחד עם המטפל, הנער ממשיג את הקושי באופן אחר, לוקח אחריות, מציב לעצמו מטרות ומוכן לשתף פעולה עם אחרים להשגתן.

 

 

 

 

                                                                        סיכם: יגאל עמנואל

 

 

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

עמנואל, י. (2005). תמצית סיכום מיום העיון מפות לשיחות נארטיביות עם מייקל וויט. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=560

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מאיר עולמימאיר עולמי11/12/2005

השיטה ממש טובה אני מתופל בה והיא ממש טובה.

ישי שליףישי שליף17/11/2005

ביבליוגרפיה בסיסית לטיפול נרטיבי. ישי שליף פסיכולוג חינוכי בכיר - שותף לחיבור סיפורים מועדפים



כתובת: מבוא ליבנה 2/3 ירושלים 97758 דואר אלקטרוני:  y_shalif@netvision.net.il ; טל: 02-5810173  נייד: 052-8542909
 
 
ביבליוגרפיה
ווייט, מ. ואפסטון, ד. (2000) אמצעים סיפוריים למטרות טיפוליות, תל-אביב, צ'ריקובר.
Freedman, J., & Combs, G. (1996). Narrative therapy: The social construction of preferred realities. New York: Norton.
Freeman, J. C., Epston, D., & Lobovits, D. (1997). Playful approaches to serious problems: Narrative therapy with children and their families, New York: W. W. Norton.
McLeod, J., (1997). Narrative and Psychotherapy, London, Sage.
Morgan, A. (2000). What is Narrative Therapy? An easy to read Introduction, Adelaide, Dulwich Centre Publications.
Payne, M. (2000). Narrative Therapy: An introduction for Counselors, London, Sage.
Smith, C., & Nylund, D. (Eds.). (1997). Narrative therapies with children and adolescents. New York: Guilford Press.
White, M.,& Epston, D. (1990). Narrative Means to Therapeutic Ends. New York: Norton.
Zimmerman, J. L., & Dickerson, V., C. (1996). If Problems Talked: Narrative Therapy in Action. New York: Guildford.
Winslade, J. & Monk, G. (1999). Narrative Counseling in Schools: Powerful & Brief, Thousand Oaks, Corwin Press
אתרים באינטרנט:
www.dulwichcentre.com.au
www.narrativeapproaches.com
www.eftc.info
  y_shalif@netvision.net.il ; אם מישהו מעוניין בביליוגרפיה נוספת או ספרים אנא כיתבו אלי   

רחלירחלי4/11/2005

המלצות קריאה. אני יכולה להמליץ לך על הספר של מייקל וויט ודיויד אפסטון 'אמצעים סיפוריים למטרות טיפוליות' ספר נפלא ובסיס טוב להתוודעות לגישה
גם לחיים עומר ונחי אלון יש ספר טוב 'מעשה הסיפור הטיפולי' או 'מבוי סתום' של חיים עומר
את גם תמיד יכולה להקיש וויט מייקל בגוגל  או  גישה נרטבית ותפגשי עם מאמרים זמינים לקריאה.
גישה מרתק בהצלחה.

נטענטע3/11/2005

האם יש ברשותך/ברשותכם רשימה בבליוגרפית מומלצת לכניסה והכרות מעמיקה יותר עם הגישה הנרטיבית [ל"ת].     

לאהלאה2/11/2005

תודה!!!.

מריםמרים27/10/2005

הנושא מרתק. ומעניין שוויט מאפשר הצצה אותנטית לסיטואציה הטיפולית ע'פ הזרם הנרטיבי, ובכך הופך את התיאוריה מוחשית.
האם יש דרך לצפות בזה?!