לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
שכחת את הסיסמה? הקלידו אימייל ולחצו כאן אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
מי אחראי למענה הנפשי המיידי והמתמשך לאחר אסון רב-נפגעים?מי אחראי למענה הנפשי המיידי והמתמשך לאחר אסון רב-נפגעים?

מי אחראי למענה הנפשי המיידי והמתמשך לאחר אסון רב-נפגעים?

מאמרים | 17/12/2026 | 6

לאחר אסון רב-נפגעים מגיעים לזירה גורמי סיוע נפשי רבים, אך נוכחותם מצטמצמת בתוך זמן קצר, ואילו הצורך הנפשי עשוי להימשך שנים. המאמר בוחן כיצד התגייסו, פעלו ויצא המשך

מי אחראי למענה הנפשי המיידי והמתמשך לאחר אסון רב-נפגעים?

סמדר בן אשר ותמר לביא

 

גילוי נאות. תמר לביא פעלה בעת האסון מטעם עמותת נט"ל, העמותה המטפלת שליוותה את חניכי המכינה. משום כך נותחו ההתייחסויות לעמותה זו בידי סמדר בן אשר.

 

מבוא

בעשורים האחרונים התרחשו בישראל כמה אסונות אזרחיים רבי-נפגעים, ובהם קריסת אולמי ורסאי (2001), אסון מכינת בני ציון (2018) ואסון מירון (2021). נפגעי פעולות איבה זכאים לסיוע מכוח חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970, ובני משפחה שכולים בצבא מלווים בידי מערך ייעודי. לנפגעי אסונות אזרחיים אין הסדר מקביל: לא נקבע בחקיקה מי אחראי למענה הנפשי לאחר אסון כזה, מהו היקפו ומה משכו. מאמר זה בוחן מה קורה למענה הנפשי בהיעדר הסדר כזה, דרך מקרה אחד שנבחן לאורך זמן.

ההתערבות הנפשית לאחר אירוע רב-נפגעים מתרחשת בהקשר כאוטי, שבו פועלים במקביל ארגוני הצלה, משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, ארגונים מקצועיים, עמותות, מתנדבים ואנשי מקצוע עצמאיים. גורמים אלה נבדלים בסמכויותיהם ובמשאביהם, ולא תמיד מתואמים ביניהם. ספרות האסונות מכנה את הזרימה המהירה של אנשים ומשאבים אל הזירה "התכנסות" (convergence). התכנסות זו מרחיבה את הסיוע הזמין, אך יוצרת עומס וחפיפה, ולעיתים אין בהירות מי מוסמך לפעול ובאיזה תחום (Kendra & Wachtendorf, 2003). לצד שיתופי פעולה עשויה להתפתח גם תחרות על הנוכחות בזירה, המקנה לארגונים נראות, משאבים ולגיטימציה ציבורית (Deephouse et al., 2017).

ספרות ניהול האסונות מדגישה את חשיבותו של גורם מתכלל במערך כזה (Jensen & Thompson, 2016). אלא ששאלת האחריות אינה מסתכמת בשלב החירום. חלק ניכר מן המענים הנפשיים לאחר אסון מתוכנן כהתערבות קצרת טווח, שמטרתה ייצוב, הפחתת מצוקה וחזרה לתפקוד (Hobfoll et al., 2007; World Health Organization et al., 2011). ההנחה היא שמי שיזדקק להמשך טיפול ייקלט במערכות הקבועות. ואולם השלכותיהם הנפשיות של אסונות עשויות להימשך שנים ולהתגלות רק לאחר השלב האקוטי (Newnham et al., 2022). במחקר אורך שנערך בישראל על שבויי מלחמה זוהה מסלול של PTSD מושהה גם כעבור עשרות שנים (Solomon et al., 2021). במקביל, תשומת הלב הציבורית דועכת עם הזמן (Downs, 1972), וגופים שהתגייסו מצמצמים את מעורבותם; כך נוצר פער בין משך פעילותם לבין משך הצורך. הפער חמור במיוחד עבור מי שאינם שייכים למסגרת קבועה, כמו בית ספר, רשות מקומית או צבא, שעליה נשען בדרך כלל המענה המתמשך: הם עלולים להיוותר ללא כתובת.


- פרסומת -

המעבר ממענה חירום למענה מתמשך מחייב יותר מהפניה פורמלית. הספרות על רצף טיפולי מבחינה בין רצף מידע, רצף ניהולי ורצף יחסים טיפוליים (Haggerty et al., 2003). לאחר פיגועי 11 בספטמבר התברר כי המערכת הציבורית בניו יורק לא הייתה ערוכה לצרכים המתמשכים (Sederer et al., 2011). בנורווגיה, לעומת זאת, לאחר הטבח באוטויה ב-2011, מונה לכל ניצול איש קשר שיזם פנייה ומעקב לאורך זמן (Dyb et al., 2014). ספרות היציאה של ארגוני סיוע מבחינה בין צמצום הדרגתי של הפעילות (phase-down), יציאה מלאה (phase-out) והעברה מפורשת של האחריות לגוף אחר (phase-over) (Rogers & Coates, 2015). ספרות זו מזהירה כי סיום בלתי מוסדר עלול להיחוות כנטישה (Pal et al., 2019).

מסגרת מושגית להבנת דינמיקה זו מציע גספילד (Gusfield, 1981), שהבחין בין שלושה רבדים של אחריות לבעיה ציבורית: בעלות, כלומר מעמדו של מי שמגדיר את הבעיה ומופיע כמי שמטפל בה; אחריות סיבתית, כלומר מי גרם לה; ואחריות לפתרונה. את הרובד השלישי אנו מכנות אחריות מוסדית-מוסרית: המחויבות של ארגון לתכלל את המענה לנפגעים ולהמשיכו לאורך זמן. לאחר אסון, השיח הציבורי והמשפטי מתמקד בדרך כלל באשמה, אך זו אינה עונה על השאלה מי יטפל בנפגעים, ולעיתים אף מרחיקה ממנה: גופים המבקשים להתנער מאשמה עלולים להתנער גם מן המחויבות לנפגעים. באירוע רב-נפגעים שלושת הרבדים עשויים אפוא להיפרד: גופים רבים מבקשים בעלות על המענה כל עוד האסון במרכז תשומת הלב הציבורית, שאלת האשמה מעוררת התנערות, והאחריות להמשך המענה נותרת ללא מחזיק.

שאלת המחקר הנוכחי הייתה: כיצד התגייסו גורמי הסיוע הנפשי לאחר אסון מכינת בני ציון, כיצד הסתיימה מעורבותם בטיפול בנפגעי האסון, ומה ניתן ללמוד מכך על הבטחת רצף המענה הנפשי לנפגעי אירועים רבי-נפגעים? טענתנו היא שבאסון אזרחי רב-נפגעים הבעלות על המענה והאחריות להמשכו נפרדות זו מזו, ושהיעדרו של גורם המחזיק באחריות ניכר בעיקר בשלב היציאה ובקרב מי שאינם שייכים למסגרת מוסדית. שלושת השלבים שיתוארו להלן נוגעים לדינמיקה הארגונית של מערך הסיוע, ולא לשלבי ההתערבות הטיפולית, שתוארו במקום אחר (לביא ובן אשר, 2023, 2026).

 

האסון והשחקנים המרכזיים

ב-26 באפריל 2018 יצאה המכינה הקדם-צבאית בני ציון לטיול בנחל צפית שבדרום הארץ, על רקע התראות מזג אוויר שפורסמו בימים שקדמו לטיול ובבוקרו. בטיול השתתפו 25 צעירים וצעירות: שישה חניכי מכינה ותיקים, שארגנו אותו, ומועמדים לשנת המכינה הבאה, תלמידי י"ב ממקומות שונים בארץ. להבחנה בין חניכים למועמדים הייתה משמעות מרכזית: החניכים השתייכו למסגרת אחת, לפחות עד תום שנת המכינה, ואילו המועמדים השתייכו לבתי ספר ולרשויות מקומיות שונות.

זמן קצר לאחר השעה 13:00, בעת ששהו בנקיק צר בערוץ הנחל, פרץ במקום שיטפון עז שסחף את המטיילים. עשרה מן המשתתפים נהרגו: שתי חניכות ושמונה מועמדים (Ben-Asher et al., 2025). כוחות חילוץ של האזור ושל חיל האוויר פעלו כמעט מיד ופינו את הניצולים ליישוב סמוך, שבו שהו במשך הלילה עד שנפתח כביש הערבה לתנועה.

בעוד החילוץ נמשך, התקבצו במבנה המכינה בתל אביב שאר החניכים ואנשי הצוות, וסביבם הנהלה, בוגרים וגורמים נוספים. ראש המכינה התפטר, ואת ניהולה לאחר האסון נטל על עצמו בעל תפקיד בעמותה המפעילה את המכינה, שלא היה באותה עת חלק מצוותה החינוכי (להלן: מנהל המכינה).

במאמר אנו מבחינות בין ארבעה סוגים של גורמי סיוע נפשי שהיו קשורים לאירוע. גופים ממלכתיים: משרד החינוך, ובו השירות הפסיכולוגי-ייעוצי (שפ"י), ומשרד הביטחון, שפיקח על המכינות. רשויות מקומיות, ובהן שירותי הרווחה והשירותים הפסיכולוגיים החינוכיים העירוניים. ארגוני חברה אזרחית: צוות ההתערבות המיידית "ניידת החוסן הנפשי" של החוג לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית תל-חי, בהובלת פרופ' משה פרחי, שפעל במכינה בימים הראשונים; וגוף אזרחי לטיפול בטראומה, שהפעיל את ליווי החניכים באמצעות עמותה טיפולית (להלן: העמותה המטפלת). אנשי מקצוע פרטיים, שחלק מן המשפחות פנו אליהם ביוזמתן. לצד כל אלה פעלו מחלצים, מתנדבי ביטחון ונהגי אמבולנס, שנחשפו לזירה ולא השתייכו לאף אחד מן הגופים המטפלים.


- פרסומת -

 

שיטה

זהו מחקר מקרה איכותני, רטרוספקטיבי ורב-מקורות (Yin, 2018). יחידת הניתוח הייתה מסלול האחריות הטיפולית לאחר האסון. הנתונים כללו 28 ראיונות חצי-מובנים עם 31 משתתפים, שנערכו כארבע שנים לאחר האסון, משישה מעגלים: חניכי המכינה, בני משפחה שכולים, אנשי טיפול, צוות המכינה ומערכת החינוך, הורי ניצולים, ומחלצים ומסייעים. לצדם נותח קורפוס תיעודי: תיעוד פנימי של המכינה, דוח מבקר המדינה (2019), פרוטוקולים של ועדת הבדיקה הממשלתית (2021) ויומן השידורים של רשת ב' ביום האסון. הניתוח היה אבדוקטיבי (Timmermans & Tavory, 2022): כל התייחסות לגורם טיפול תויגה לפי הדובר, הגורם והזמן שחלף מן האסון; תיאורים של אותו אירוע ממקורות שונים הושוו; ונקודת היציאה של כל גוף קודדה לפי טיפולוגיית היציאה ולפי ממדי הרצף הטיפולי. המחקר אושר בידי ועדת אתיקה (מכללת אחוה, מס' 0134), ופרטים מזהים הושמטו או שונו. שמות הגופים שסייעו לנפגעים הושמטו, למעט צוות ההתערבות המיידית ועמותת נט"ל.

 

ממצאים

הממצאים מוצגים לפי ציר הזמן שלאחר האסון, בשלושה שלבים: 72 השעות הראשונות, השבועות והחודשים שלאחר מכן, ויציאת גורמי הסיוע. בהתאם לכך אנו מבחינות בין מענה חירום, ב-72 השעות הראשונות; מענה ממוקד טראומה, בשבועות ובחודשים שלאחר מכן; ומענה מתמשך, הנשען על המערכות הקבועות. שני מאפיינים חצו את כל השלבים: ריבוי גורמים ללא תיאום ותכלול, ותלות המענה בשייכות המוסדית של כל נפגע.

1. 72 השעות הראשונות: התגייסות והתנערות

כאן אנו מתמקדות בשאלה כיצד נקבעה האחריות בשעות אלה. בשעות הראשונות פעלו שני כוחות בכיוונים הפוכים: האחד משך פנימה והאחר דחף החוצה.

הכוח הצנטריפטלי. מצד אחד, כבר בזירת האסון הוזעקה פסיכולוגית, ובהמשך הצטרפו אליה אנשי צוות ההתערבות המיידית ואחרים. במקביל הגיעו למכינה, לבתי הספר ולמשפחות גופים טיפוליים רבים, ציבוריים (מוניציפליים וממשלתיים) והתנדבותיים, והחלו לפעול ללא תיאום וללא חלוקת תפקידים מוסכמת. מנהל צוות ההתערבות המיידית תיאר: "הגענו לשם והיו ריבוי אוכלוסיות של מטפלים מהרשות, מתנדבים, וגם מאירגונים נוספים האמונים על מתן תמיכה וטיפול נפשי לאחר אסון. זה היה מצב כאוטי." אחד הניצולים הציע במבט לאחור: "לפני שמסתערים על המקום כאילו עם הרבה כוונות ורצון טוב... לנסות לאפיין שנייה את האנשים, את המסגרת, את האירוע." המילה "מסתערים" מבטאת מתח שחזר בעדויות: ההתגייסות הגבוהה והלא מתואמת נחוותה מבפנים ככניסה בלתי מווסתת למרחב מוצף.

בניסיון ליצור סדר בתוך הכאוס בחר מנהל המכינה בארגון אחד שינהל את ההתערבות המיידית, וצוות ההתערבות המיידית קיבל ממנו בלעדיות לפעולה במכינה. הייתה זו הכרעה של מנהל המכינה, ולא של גורם בעל סמכות ממלכתית על האירוע כולו, והיא חלה על המכינה בלבד; מחוץ לה המשיכו גופים רבים לפעול ללא תיאום. מאחר שהצוות מכוון ומיומן לטווח המיידי, הגדיר מנהלו את מעורבותו ל-48 שעות (שהוארכו בהמשך ל-72). בשעות אלה ניתנה לצוות המכינה שהות לבסס את המשך המענה לטווח הקצר והארוך. אחד מאנשי צוות ההתערבות המיידית תיאר את המסר שהעביר מנהל המכינה לשאר הגופים: "חבר'ה, אנחנו [צוות ההתערבות המיידית] נשארים, ולכל השאר תודה רבה."

הכוח הצנטריפוגלי. מצד אחר, המערכות הממלכתיות, שיש להן צוותי חירום משלהן (ואנשי השטח שלהן אף הציעו עזרה במכינה), החלו לשרטט בפומבי את גבולות אחריותן. ביומן השידורים של רשת ב' דווח ביום האסון בשעה 17:00 כי משרד החינוך "אומר כי לא הוגשה לו בקשה לתיאום הטיול... משום שמדובר בטיול גיבוש של מוסד חינוכי במרכז הארץ שאינו תחת פיקוחו", ובשעה 22:00: "המכינות הן ישות עצמאית. האחריות והסמכות מוטלות על הנהלת המכינה" (Ben-Asher et al., 2025). כך החלה להתקבע כבר בלילה הראשון תשובה פומבית לשאלה "של מי האסון הזה?". ההצהרות עסקו באחריות לאירוע עצמו, אך הן סימנו גם את גבולות האחריות למענה שאחריו.

המועמדים, שהיו תלמידי י"ב, נותרו באחריות מערכת החינוך, כלומר בית הספר והרשות המקומית של כל אחד מהם. כך נוצרו פערים במענים לניצולי אותו אסון: בין תלמידי התיכון לבין חניכי המכינה, שלא היה גוף ממלכתי שאחראי להם, ובין ניצולים ומשפחות שכולות מרשויות שונות. בעיר א' הוצמדו לנפגעים פסיכולוגים בתוך שעות, ומשפחה מרשות מקומית אחרת לוותה בידי העירייה מאותו ערב ולאורך שנים; ברשויות אחרות לא ניתן לתלמידים הניצולים מענה דומה. מעגלי הפגיעה הרחבים יותר, כמו המחלצים ומתנדבי הביטחון, נשמטו כליל משרטוט האחריות, אף שנחשפו לזירה במידה רבה. איש ביטחון אזרחי באזור תיאר: "אימנו אותנו לפתוח צירים של כבישים ולסגור כאשר יש שיטפונות, אבל לא לאסוף גופות של ילדים." אחד המתנדבים שפעלו בזירה חדל לאחר מכן להתנדב לתקופה.


- פרסומת -

בתום 72 השעות סיים צוות ההתערבות המיידית את עבודתו בטקס סגירה מכוון ומתוכנן מראש: "עכשיו אנחנו סוגרים את האלבום הזה."

2. השבועות והחודשים הראשונים: שאלת האחריות למענה הנפשי

לנוכח עוצמת האסון היה ברור כי המכינה, הניצולים והמעגלים הקרובים להם יזדקקו למענה ממוקד טראומה גם לאחר 72 השעות. עם יציאת צוות ההתערבות המיידית נדרש מנהל המכינה לבסס את המשך המענה הנפשי. תחושתו שמשרד החינוך מתנער מאחריות, וקשייהם של גופים ממוסדים להתחייב למענה כולל לכל צורכי המכינה ולכלל החניכים, שהגיעו מאזורים שונים בארץ, הובילו אותו לחפש מענה בקרב הגופים האחרים שהתייצבו לסייע. מטפל מאחד הארגונים תיאר את האווירה: "כל אחד רוצה להכניס רגליים ולתפוס חלק מן התהילה." ה"תהילה" מצביעה על ממד מוסדי של הנוכחות בזירה, החשוב לגיוס תרומות לארגונים שאינם ממומנים בתקציב המדינה. בסופו של דבר בחר מנהל המכינה בגוף האזרחי לטיפול בטראומה. את בחירתו ייחס להתייצבותו המוחלטת של הגוף וליכולתה של העמותה המטפלת להעמיד את המשאבים הנדרשים: מענה טלפוני, קבוצתי ופרטני, וייעוץ ארגוני-מערכתי לו ולצוות.

בהיעדר נוהל ותקינה ברורים נפגשו צוות ההתערבות המיידית והעמותה המטפלת ל"חפיפה" מסודרת 24 שעות לאחר ההחלפה, מתוך אחריות מקצועית אישית של הפועלים. זו הייתה ההעברה המפורשת היחידה שנמצאה במחקר.

למרות הניסיון להעניק סמכות ריכוז לגורם אחד, ריבוי הגורמים לא התגבש למערכת מתואמת. עובדת סוציאלית ממחלקת הרווחה בעיר ב' סיכמה: "היו יותר מדי אנשים, וזה יצר יותר מדי בלגן." גם הנפגעים חוו עומס; חניכה במכינה אמרה: "כבר נמאס לי מהמעגלים האלה."

גם מחוץ למכינה, בקרב הניצולים ומשפחות ההרוגים, נוצר ריבוי של מענים לא מתואמים. במקרה אחד הניח השירות הפסיכולוגי של בית ספר שמשפחה שכולה מסוימת "עטופה" ונסוג; כעבור ארבע וחצי שנים, במהלך הראיונות, ציינה האם שלא ידעה כלל מיהו הפסיכולוג שהיה אמור ללוותה. גם המעברים בין מענה החירום למענה שבא אחריו לא הוסדרו. פסיכולוגית שליוותה את הניצולים בזירה ובלילה הראשון סיפרה: "לא הייתה תקשורת בינינו, לא היה לי למי להעביר את האינפורמציה, מבחינתי לא הייתה סגירה." לא נמצא גורם שהחזיק בתמונה הכוללת: מי נמצא אצל מי, ומי אינו נמצא אצל אף אחד.

הפערים בין הרשויות העמיקו בשלב זה. חלק מן המועמדים קיבלו מענה מן השירות הפסיכולוגי בבית ספרם, ומענה זה הסתיים עם סיום שנת הלימודים, חודשים ספורים לאחר האסון. אמו של מועמד שניצל אמרה: "הם בעצם נפלו בין הכיסאות. הם לא שייכים לכלום. הם לא חיילים, הם לא במכינה, אז מי צריך לטפל בהם?" משפחות אחדות בחרו לפנות לטיפול פרטי, ש"עולה הון תועפות". האחריות להורים ולשאר בני המשפחה, שאינם באחריות מערכת החינוך, לא הוגדרה.

3. יציאה: דעיכה שאיש לא החליט עליה

בשלב השלישי פחתה נוכחות הגופים, והסיום היה תלוי לעיתים בקיומם של משאבים יותר מאשר בשיקול מקצועי. אנשי המקצוע שטיפלו בחניכי המכינה, שמעבר לעוצמת האירוע איבדו שתיים מחברותיהם ותמכו בשלוש חברות שניצלו, המליצו להקצות עד חמישה מפגשים פרטניים למי שזקוקים לכך. בפועל נקבע מספר המפגשים לפי המימון שנמצא, בלי הסכמה מוקדמת. הדבר הקשה על המטפלים בשטח ולעיתים הוביל לצמצום הדרגתי של הליווי בלי שנקבע לכך גבול ברור; בסיכום פנימי נכתב כי היה "חוסר בהירות במסגרת ההתערבות אודות מספר המפגשים". לצד זאת, התמיכה המערכתית נמשכה עד סיום שנת הלימודים והתפזרות המכינה.

בבתי הספר נפלו מעגלי הפגיעה המשניים בין הכיסאות. צוות חינוכי של אחד מבתי הספר שאיבדו תלמידים באסון קיבל תמיכה בערב הראשון ונותר בהמשך לבדו: "אנחנו לא טופלנו מספיק, הצוות, והמשכנו ישר למחזור הבא." דפוס זה של דעיכה (fade-out) לא התאים לאף אחת מצורות היציאה המוכרות: לא התקבלה החלטה לצמצם, לסיים או להעביר את המענה, והקשר הלך ונחלש עד שנעלם.


- פרסומת -

בקרב מי שלא היו להם "בעלים" מוסדיים היו אף מי שלא זכו כלל למענה. הורים למועמד שניצל סיפרו: "קיבלנו טלפון אחרי איזה חצי שנה, כמעט שנה... כל הזמן חיכינו שמישהו ידבר אתנו." גורם בכיר במשרד ממשלתי, שלא היה מעורב באירוע, ניסח זאת: "אף אחד לא אחראי, אף אחד לא לקח את השמות ואמר: אני ממשיך לעקוב אחריהם." הוא תיאר זאת כדפוס החוזר באסונות: "בכל מיני ארגונים יש בהתחלה המון רעש... ואחר כך הם פשוט משאירים, ישר הולכים." לדבריו, המענה המיידי נשען על גופים שבוחרים להתגייס, אך אין מי שמחויב להישאר: "אי אפשר לעבוד ככה על ההתנדבות."

שאלת רצף האחריות עלתה גם במישור הממלכתי. מבקר המדינה הזהיר כבר ב-2019 כי היעדר "משנה סדורה" בהעברת הפיקוח על המכינות עלול לפגוע ב"רצף האחריות" (מבקר המדינה, 2019, עמ' 7). ועדת הבדיקה הממשלתית לא הוסמכה לעסוק בסיוע לנפגעים: כאשר הורים העלו בפניה את הצורך בטיפול בר-קיימא וארוך טווח, השיבה יושבת ראש הוועדה: "עם כל הרצון שלנו אין לנו סמכות לנושא הזה. ברגע שאנחנו מדברים על סיוע למישהו שנפגע באסון זה נכנס לתחום האזרחי" (ועדת הבדיקה הממשלתית, 2021). אם שכולה סיכמה: "התחושה היא להיות יתום מכל הכיוונים."

במקומות שבהם נשמר רצף, הוא נשען בדרך כלל על קשר אישי: יועצת שהכירה את המשפחה לפני האסון, נציגת משרד ממשלתי שנתנה להורים את מספר הטלפון הפרטי שלה, חברה פסיכותרפיסטית. מענה כזה היה תלוי באדם מסוים ולא יכול היה להבטיח שוויון. יוצאת הדופן הייתה רשות מקומית ששירותי הרווחה שלה המשיכו לתת מענה גם שלוש שנים לאחר האסון. אם שכולה הציעה עיקרון: "הליווי צריך להיות פתוח כל הזמן כדי לאפשר לאותו אדם לבקש אותו", והשוותה לשכול הצבאי: "אם היא הייתה חיילת, היה לי עד סוף ימיי תמיכה רגשית, נפשית, מעטפת."

 

דיון

בעלות בלי אחריות

הממצאים מראים כי הבעלות על המענה, כלומר הנוכחות בזירה וההופעה כמי שמטפל, והאחריות להמשך המענה לא רק נפרדו זו מזו, אלא נעו בכיוונים הפוכים. הבעלות נתבעה במהירות ולעיתים בתחרות. הנוכחות בזירה מקנה נראות ולגיטימציה (Deephouse et al., 2017), ונוספים לה מניעים רחבים יותר: מימוש ידע ומשמעות מקצועית, דחף כן לסייע, ולעיתים גם פנטזיות הצלה. האחריות להמשך המענה, לעומת זאת, נדרשת דווקא כאשר הקשב הציבורי כבר עבר הלאה: היא אינה מקנה נראות, דורשת משאבים לאורך זמן, ואין מי שתובע אותה. בה בעת התנערו הגופים הממלכתיים מאחריות לאירוע, כפי שמתארת הספרות על "משחקי האשמה" (Hinterleitner, 2020), ובדרך זו התנערו גם מן המחויבות לנפגעים. התוצאה היא "פער אחריות": כאשר גורמים רבים פועלים יחד, ייתכן שאיש אינו אחראי לתוצאה הכוללת (Collins, 2019). האחריות להמשך המענה מכוונת לעתיד ולא לאשמה באירוע (Young, 2011); משום כך היא אינה נובעת מן הבירור המשפטי, ויש להטיל אותה במפורש.

דעיכה כאי-פעולה

סיום מוגדר של התערבות מסמן לנפגע מתי עליו לחפש מענה אחר. בדעיכה אין רגע כזה, והנפגע אינו יודע אם המענה הסתיים, ממי לבקש עזרה ואם מותר לו לבקש. הדעיכה היא אי-פעולה בעלת השלכות מדיניות, שקשה לזהותה משום שאין בה אירוע נראה לעין (McConnell & 't Hart, 2019). היא פוגעת בשלושת ממדי הרצף הטיפולי (Haggerty et al., 2003), וקשה במיוחד למי שהקשיים שלו מתגלים באיחור, כמו אם שכולה שתיארה בפני ועדת הבדיקה: "כשקרה האסון אני קמתי, תפקדתי... מה שקורה בלילה, זה לא טוב, וזה הולך ומחמיר" (ועדת הבדיקה הממשלתית, 2021). כאשר הקשיים מתגלים, כבר אין מי שעוקב אחריהם ואין כתובת מוכרת. הדעיכה אינה בהכרח כשל של גוף מסוים; היא תוצאה של מבנה שבו אין מי שתפקידו לחבר בין סיום מעורבותו של גוף אחד לבין תחילת מעורבותו של אחר. כך נוצרו שלושה סוגים של פערים:

  1. בין האחריות לאירוע ולמניעתו לבין האחריות למענה;
  2. בין המענים שקיבלו ניצולי אותו אירוע, באיכותם ובמשכם: בין המכינה למוסדות החינוך, ובין רשויות מקומיות שונות;
  3. בין הצורך במענה מתמשך לבין מענה החירום שניתן בשטח.

מן המקרה אל הכלל

אסון מכינת בני ציון הוא מקרה אחד, אך המאפיינים שיצרו את הפערים אינם ייחודיים לו: ריבוי גורמים ללא סמכות מתכללת, נפגעים הפזורים בין מסגרות ורשויות, מודלים של מענה חירום שתוכננו לטווח קצר, ותשומת לב ציבורית שדועכת. מאפיינים אלה חזרו באירועים רבי-נפגעים נוספים בישראל, ובכולם חסר אותו רכיב שתואר במבוא: הסדר המטיל על גורם מוגדר את האחריות למענה הנפשי לנפגעי אסון אזרחי.

עקרונות לתכלול המענה הנפשי

על בסיס הממצאים אנו מציעות חמישה עקרונות לתכלול המענה הנפשי לאחר אסונות אזרחיים (איור 1). המשותף להם הוא שהאחריות למענה הנפשי מוטלת על גורם מוגדר כבר בשעות הראשונות, ונשארת אצלו עד שלכל אחד מן הנפגעים יש כתובת ברורה. בהיעדר חקיקה, עקרונות אלה יכולים להנחות גופים המתגייסים לאירוע ולשמש בסיס להסדרה.


- פרסומת -

  1. גורם מתכלל אחד לאירוע כולו. גורם אחד מחזיק באחריות לתכלול המענה הנפשי לכל מעגלי הנפגעים, מן השעות הראשונות ועד שכל נפגע הועבר לגורם קבוע. הגורם המתכלל אינו בהכרח מטפל בעצמו. סמכותו היא לאשר את כניסתם של גופים לזירה, להקצות להם אוכלוסיות, לאשר את יציאתם ולהחזיק בתמונה הכוללת, בדומה למערכות לניהול אירועים בשלב המבצעי (Jensen & Thompson, 2016). הוא מתכלל ברמת האירוע; את הקשר האישי עם כל נפגע מקיים איש קשר מטעמו, כמו במודל הנורווגי (Dyb et al., 2014).
  2. רישום ותיעוד. הגורם המתכלל מחזיק רשימה אחת של כל מעגלי הנפגעים, הנבנית מנתוני המשטרה, בתי החולים, מוסדות החינוך והרשויות המקומיות. ברשימה הוא מסמן במיוחד את מי שאינם שייכים לאף מסגרת: בני משפחה, מועמדים, מחלצים ומי שנקלעו לאירוע. משום שבניית הרשימה קשה, יש להגדיר מראש מי אחראי לה.
  3. הגדרות כניסה ויציאה. נקבע מראש מה כולל כל שלב במענה (חירום, ממוקד טראומה ומתמשך), מה היקפו ומה משכו המינימלי. גוף אינו מסיים את מעורבותו עד שהאחריות הועברה לגורם מזוהה, המידע הועבר בהסכמת הנפגע, והנפגע יודע מי הכתובת החדשה שלו.
  4. פנייה יזומה וכתובת פתוחה. הגורם המתכלל פונה לנפגעים בנקודות זמן קבועות, כגון חודש, חצי שנה, שנה ויום השנה (Dyb et al., 2014), ובהקשר הישראלי גם מועד הגיוס לצבא. הכתובת נשארת פתוחה גם לאחר מכן.
  5. מימון מוגדר מראש. המימון לכל שלבי המענה מוגדר מראש ואינו תלוי בנראות הציבורית של האירוע או ביכולתו של ארגון לגייס תרומות. במקרה שנחקר נקבע מספר המפגשים לפי המימון שנמצא, ולא לפי שיקול מקצועי.

מי אחראי למענה הנפשי המיידי והמתמשך לאחר אסון רב-× 1

איור 1 - עקרונות לתכלול המענה הנפשי לאחר אירוע רב-נפגעים

הערה. הגורם המתכלל (1) מחזיק באחריות למענה הנפשי באירוע כולו. ארבעת העקרונות האחרים (2-5) מגדירים את הכלים שבאמצעותם הוא ממלא את תפקידו.

מי ימלא את תפקיד הגורם המתכלל? ספרות ניהול הרשתות מבחינה בין ניהול משותף בידי המשתתפים, ניהול בידי ארגון מוביל מתוך הרשת וניהול בידי ארגון ייעודי. לפי ספרות זו, ככל שהרשת גדולה והאמון בין חבריה נמוך, גובר הצורך בארגון מוביל או ייעודי (Provan & Kenis, 2008). במקרה שנחקר פעלה בפועל הצורה הראשונה, ללא גורם מנהל. לשאלה זו שלוש תשובות אפשריות. האחת, גוף ממלכתי ייעודי, למשל במשרד הבריאות, שיכול להבטיח מענה שוויוני אך מרוחק מן הנפגעים. השנייה, רשות מקומית, הקרובה לנפגעים אך מתקשה כאשר הם פזורים. השלישית, שילוב: גוף ממלכתי מחזיק באחריות הכוללת ומעביר את הליווי השוטף לרשויות המקומיות, במפורש ובמעקב. עד שתוסדר הסוגיה בחקיקה, ניתן לקדם אמנה שעליה יחתמו ארגוני הסיוע הנפשי הפועלים בחירום, ובה התחייבות לתיעוד, להעברה מפורשת של האחריות ולהיקף מינימלי של מענה, כתנאי להכרה בהם.

 

מגבלות

הראיונות נערכו כארבע שנים לאחר האסון ובמקביל להליכים משפטיים, ולכן הם משקפים זיכרון ופרשנות מאוחרים. חלק מן הקולות חסרים, ובהם ניצולים נוספים ורוב המחלצים. כמפורט בגילוי הנאות, אחת החוקרות פעלה בעת האסון מטעם אחד הגופים הנבחנים; הפרדת הניתוח אינה מבטלת לחלוטין את השפעת תפקידה.

 

סיכום והשלכות לאנשי המקצוע

הסכנה העיקרית לאחר אירוע רב-נפגעים אינה בהכרח מחסור במענה בשעת החירום, אלא חוסר תיאום בין המענים והיעדר גורם המחזיק באחריות כאשר החירום מסתיים. כאשר האחריות אינה מוטלת מראש, היא אינה מועברת אלא דועכת, ומי שאינו משתייך למסגרת מוסדית נותר ללא כתובת טיפולית. עבור אנשי טיפול המתגייסים לאירועים כאלה, תוכנית היציאה היא חלק מן ההתערבות עצמה. כבר בתחילת ההתערבות יש לדעת למי יועבר המטופל, לתעד ולהעביר מידע בהסכמתו, לוודא שהוא יודע לאן לפנות, לברר מי לא נקלט ולהשאיר אפשרות לחידוש הקשר. עבור מנהלי שירותים וקובעי מדיניות, תכנון המענה הנפשי צריך לכלול גם את נקודות היציאה ואת הגורם המחזיק באחריות הכוללת. השאלה "של מי האסון הזה?" צריכה לקבל אותה תשובה בשעת החירום וגם כאשר העניין הציבורי פנה למקום אחר.

הערות

  1.  

 

מקורות

ועדת הבדיקה הממשלתית למניעת אסונות תוך כדי פעילות מכינות קדם-צבאיות. (2021). פרוטוקולים של שמיעת עדים. משרד ההתיישבות.

לביא, ת., ובן אשר, ס. (2023, 7 בנובמבר). התערבות נפשית לטווח הקצר והבינוני לאחר אסון קהילתי. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=4645

לביא, ת., ובן אשר, ס. (2026). התערבות נפשית ממוקדת לנפגעי אסון אזרחי. בתוך א' פלג, ר' שלו וא' הדר (עורכות), בין שבר לתקווה: ייעוץ וטיפול בעת דחק, משבר וחירום (עמ' 157-190). פרדס.

מבקר המדינה. (2019, 2 ביולי). מכינות קדם-צבאיות [ממצאי בדיקה מקדמית]. משרד מבקר המדינה.


- פרסומת -

Ben-Asher, S., Ben-Atar, E., & Lavi, T. (2025). Tragic notifications of mass casualty incidents by traditional vs. informal media. Mortality, 31(1), 222-236. https://doi.org/10.1080...2025.2524720

Collins, S. (2019). Collective responsibility gaps. Journal of Business Ethics, 154(4), 943-954. https://doi.org/10.1007...1-018-3890-6

Deephouse, D. L., Bundy, J., Tost, L. P., & Suchman, M. C. (2017). Organizational legitimacy: Six key questions. In R. Greenwood, C. Oliver, T. B. Lawrence, & R. E. Meyer (Eds.), The SAGE handbook of organizational institutionalism (2nd ed., pp. 27-52). SAGE.

Downs, A. (1972). Up and down with ecology: The "issue-attention cycle." The Public Interest, 28, 38-50.

Dyb, G., Jensen, T. K., Glad, K. A., Nygaard, E., & Thoresen, S. (2014). Early outreach to survivors of the shootings in Norway on the 22nd of July 2011. European Journal of Psychotraumatology, 5, Article 23523. https://doi.org/10.3402/ejpt.v5.23523

Gusfield, J. R. (1981). The culture of public problems: Drinking-driving and the symbolic order. University of Chicago Press.

Haggerty, J. L., Reid, R. J., Freeman, G. K., Starfield, B. H., Adair, C. E., & McKendry, R. (2003). Continuity of care: A multidisciplinary review. BMJ, 327(7425), 1219-1221. https://doi.org/10.1136...27.7425.1219

Hinterleitner, M. (2020). Policy controversies and political blame games. Cambridge University Press.

Hobfoll, S. E., Watson, P., Bell, C. C., Bryant, R. A., Brymer, M. J., Friedman, M. J., Friedman, M., Gersons, B. P. R., de Jong, J. T. V. M., Layne, C. M., Maguen, S., Neria, Y., Norwood, A. E., Pynoos, R. S., Reissman, D., Ruzek, J. I., Shalev, A. Y., Solomon, Z., Steinberg, A. M., & Ursano, R. J. (2007). Five essential elements of immediate and mid-term mass trauma intervention: Empirical evidence. Psychiatry, 70(4), 283-315. https://doi.org/10.1521...007.70.4.283

Jensen, J., & Thompson, S. (2016). The Incident Command System: A literature review. Disasters, 40(1), 158-182. https://doi.org/10.1111/disa.12135

Kendra, J. M., & Wachtendorf, T. (2003). Reconsidering convergence and converger legitimacy in response to the World Trade Center disaster. Research in Social Problems and Public Policy, 11, 97-122. https://doi.org/10.1016...2(03)11007-1

McConnell, A., & 't Hart, P. (2019). Inaction and public policy: Understanding why policymakers 'do nothing'. Policy Sciences, 52(4), 645-661. https://doi.org/10.1007...-019-09362-2

Newnham, E. A., Mergelsberg, E. L. P., Chen, Y., Kim, Y., Gibbs, L., Dzidic, P. L., Ishida DaSilva, M., Chan, E. Y. Y., Shimomura, K., Narita, Z., Huang, Z., & Leaning, J. (2022). Long term mental health trajectories after disasters and pandemics: A multilingual systematic review of prevalence, risk and protective factors. Clinical Psychology Review, 97, Article 102203. https://doi.org/10.1016....2022.102203

Pal, N. E., Eckenwiler, L., Hyppolite, S.-R., Pringle, J., Chung, R., & Hunt, M. (2019). Ethical considerations for closing humanitarian projects: A scoping review. Journal of International Humanitarian Action, 4, Article 17. https://doi.org/10.1186...8-019-0064-9

Provan, K. G., & Kenis, P. (2008). Modes of network governance: Structure, management, and effectiveness. Journal of Public Administration Research and Theory, 18(2), 229-252. https://doi.org/10.1093/jopart/mum015

Rogers, B. L., & Coates, J. (2015). Sustaining development: A synthesis of results from a four-country study of sustainability and exit strategies among development food assistance projects. FHI 360/FANTA.

Sederer, L. I., Lanzara, C. B., Essock, S. M., Donahue, S. A., Stone, J. L., & Galea, S. (2011). Lessons learned from the New York State mental health response to the September 11, 2001, attacks. Psychiatric Services, 62(9), 1085-1089. https://doi.org/10.1176...pss6209_1085

Solomon, Z., Mikulincer, M., Ohry, A., & Ginzburg, K. (2021). Prior trauma, PTSD long-term trajectories, and risk for PTSD during the COVID-19 pandemic: A 29-year longitudinal study. Journal of Psychiatric Research, 141, 140-145. https://doi.org/10.1016....2021.06.031

Timmermans, S., & Tavory, I. (2022). Data analysis in qualitative research: Theorizing with abductive analysis. University of Chicago Press.

World Health Organization, War Trauma Foundation, & World Vision International. (2011). Psychological first aid: Guide for field workers. WHO.

Yin, R. K. (2018). Case study research and applications: Design and methods (6th ed.). SAGE.

Young, I. M. (2011). Responsibility for justice. Oxford University Press.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
ד"ר תמר אנג'ל
ד"ר תמר אנג'ל
מטפלת בהבעה ויצירה
ירושלים וסביבותיה
חומי ביניק
חומי ביניק
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
ליאנה בלומנפלד-מגד
ליאנה בלומנפלד-מגד
עובדת סוציאלית
רחובות והסביבה, מודיעין והסביבה, קרית גת והסביבה
מוחמד עבאס
מוחמד עבאס
פסיכולוג
באר שבע והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), עכו והסביבה
ורוניקה עובדיה
ורוניקה עובדיה
עובדת סוציאלית
כפר סבא והסביבה, מודיעין והסביבה, פתח תקוה והסביבה
נועה פינקו
נועה פינקו
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.