אור עזרתי
מהירות האור
מסע אישי - מבטטת כורסה לרץ מרתון
אלף - הוצאה לאור
הספר מאגד סדרת טורים אישיים שפורסמו בין השנים 2006–2007 באתר "שוונג" וזכו לפופולריות רבה. המחבר מתאר בהם בהומור, בכנות ובהתבוננות עצמית חדה, את השינוי שעבר מאדם לא ספורטיבי בעליל - "בטטת כורסה" לדבריו - לרץ למרחקים ארוכים, שהצליח להשלים מרתון מלא.
הטורים צברו קהל קוראים נאמן בזכות הטון האנושי והנגיש, הפתיחות הרגשית והדיוק שבו הם מתארים את הקושי המנטלי והפיזי הכרוך באימוץ אורח החיים החדש. הספר מאחד את הטורים למסמך שהוא מסע אישי מרגש, מצחיק ואנושי מאוד, והוא מלֻווה באיורים של גגוּ עשת - בת זוגו של המחבר.
ד"ר אור עזרתי (1975–2020) היה פסיכולוג קליני, חוקר ואיש תקשורת. במהלך הקריירה שלו עבד בגלי צה"ל וכתב בעיתון "הארץ" במדור גלריה וב"דה–מרקר". במאמריו התמקד בנושאי תרבות, פסיכולוגיה וקולינריה. נוסף לפעילותו התקשורתית, אור עבד כפסיכולוג קליני וחוקר בפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב.
ב–2006 החל לכתוב באתר "שוונג" טור אישי שיזם והוביל המנכ"ל דאז ניר ברק. בטור בשם "מהירות האור", הוא תיאר איך הפך מאדם שלא התעניין כלל בספורט, לרץ נלהב שהתמיד באימונים קשים עד שהשלים מרתון, השתתף במרתון פריז ואף רץ באולטרה–מרתון של 100 ק"מ. בסגנון המשלב כנות, הומור ותובנות מעמיקות של נפש האדם, מתאר אור התנסות אישית המתחילה בהתמודדות עם הרגלים ישנים, דרך עמידה באתגרים חדשים, עד שינוי חיים אמיתי. מדובר במי שהפך את הסיפור האישי שלו למסע שכל אחד יכול להזדהות איתו.
בשנת 2019 התגלה אצל אור גידול ממאיר במוח, שבעקבותיו נפטר כשנה לאחר מכן.
לפניכם שני פרקים מתוך הספר באדיבות ההוצאה לאור:
פרק 1 - המרוץ לקציצה
העיסוק שלי בספורט התחיל בעצם בגלל שרציתי לאכול המבורגר. זה היה ערב סתווי, בסוף אוקטובר. אחרי טיול בצרפת, שרובו היה מסע קולינרי אוטם עורקים במחוזות שומן האווז, חזרנו לתל אביב. החופש הסתיים, ודכדוך של חזרה לשגרה נחת עליי ועל זוגתי. החלטנו לנחם את עצמנו באמצעות מאתיים גרם המבורגר שומני ועוד מנה גדולה של צ'יפס נוטף. אלה היו אמורים להצטרף לכמות לא מבוטלת של שומנים שגופי צבר במהלך הטיול, וגרמו לכך שכאשר הסתכלתי כלפי מטה בעמידה, כפות רגליי הלכו ונעלמו מתחת לקפלי בטני, וזה בלי להזכיר איברים נוספים בדרך.
במקביל לתאוות הג'אנק פוד שלי, שהלכה וגדלה, החל רגש אשמה לפלס את דרכו במעלה עצביי, כאשר לפתע צלצל פעמון הדלת. זה היה מסוג אותם צלצולי פעמון שהחיים אחריהם כבר לא ייראו בדיוק אותו הדבר. דומים, אבל לא בדיוק.
בדלת עמד טיפוס סהרורי במקצת, לא לגמרי מגולח, שלבש מכנסי ספורט קצרים בצורה מטרידה. לא היה מדובר במתרים סדרתי אלא בשכן מהקומה מעל. בניגוד לביקורים קודמים שלו, הפעם לא ביקש שנשאיל לו את מכונת הכביסה שלנו לכמה דקות או שנשמור לו על החמוס. בפיו הייתה הצעה משונה עוד יותר. הוא הציע שאצטרף אליו לריצה.
בכל זמן אחר אין לי ספק שהייתי מסרב, אבל הרעיון להיפטר מאשמת הקלוריות על הצ'יפס העתידי באמצעות פעילות גופנית מקדימה, היה הצעה שאי אפשר לסרב לה. "אני חושב שאני בעניין," עניתי, מסמיק מעט מעצם המחשבה על דמותי חולפת ברחובות העיר בריצה. "תהיה מוכן בעוד רבע שעה," אמר וחזר לביתו.
נרגש מעט, וכזכור סמוק, שלפתי ממגירת הנעליים את נעלי הספורט הישנות שקניתי בניו יורק לפני שמונה שנים, וייעודן העיקרי היה כמזכרת. כבגדי ריצה בחרתי בחולצה מהוהה, ומכנסיים קצרים שאני לרוב מבצע איתם את הפעילות הספורטיבית של הורדת הזבל.
מהסלון בת הזוג שלי הביטה בי בתימהון מהול במעט רחמים, אימהיים, הייתי אומר אם לא הייתי מכיר אותה טוב מדי. רבע שעה מאוחר יותר, השכן הכה בדלת נמרצות. הוא לא מקיש, ופעמון זה טכנולוגי מדי.
פתחתי את הדלת, ומבט מזלזל מעט סרק את הופעתי. חלפתי על פניו והתחלתי לרדת במדרגות. אתר הזינוק לריצה אירח בעבר אירועים גדולים החל מהפגנת הארבע מאות אלף ועד יריד ארבעת המינים. הפעם זינקה משם ריצתנו ההיסטורית.
המסלול מתוכנן היה להגיע לכיכר אתרים, לרדת לכיוון חוף הים ומייד לעלות בחזרה בעלייה הצמודה למלון הילטון.
שמונה דקות נמשכה הריצה הראשונה שלי. בהתחלה זה היה סביר. השכן היה עדין איתי, ושמר על קצב מתחשב. ארבע הדקות הראשונות עברו עליי בניסיון להיראות לא סובל במיוחד, ומדי פעם אפילו לשחרר חיוך מאומץ. בארבע הדקות הבאות הנחתי מאחוריי את הניסיון לשמור על צלם אנוש. באמצע העלייה מהחוף נשברתי.
מתנשם ומזיע - נעצרתי. השכן הביט לרגע לאחור, ניסה להסתובב סביבי עד שאחזור לאיתני, אך משראה שהמצב סופני, הניף ידיו באין אונים והמשיך בריצה. במהירות הוא נעלם בחשכת השדרות, ואילו אני בצעדים כבדים חזרתי אל ביתי לבד, מושפל כמו יען שניסה לעוף.
האישה שאיתי קיבלה אותי באהבה ובהמבורגר. טבעות הבצל והצ'יפס סייעו להשיב את נפשי. לעולם לא עוד, הבטחתי לעצמי.
פרק 2 - נקמת הגוף
היו סימנים מקדימים לכך שלגוף שלי מתחיל להימאס ממני. כאבים בגב מצד שמאל למעלה כל השנה שעברה, וכאב חד ברגל ימין שגרם לי ללכת קצת עקום. בליל יום הולדתי השלושים הסימנים הפכו לוודאות. באמצע הלילה, אחרי ארוחת יום ההולדת השלושים שלי, אני מתעורר במלון בעיירה נידחת בספרד ומגלה שיד ימין שלי משותקת. לא נרדמה חזק, לא תפוסה, אלא ממש משותקת. מבוהל, ניגשתי לחדר האמבטיה, ניסיתי לפתוח את הברז ולא הצלחתי. הערתי את האהובה. היא הביאה לי כוס מים למיטה. ניסיתי לאחוז את הכוס ביד, והכוס נפלה והמים נשפכו על המיטה.
אני מודה, ברגע הזה דמעות הציפו את עיניי. עתידי כמשותק נראה באותו רגע ודאי. "היסטרי", אתם ממלמלים לעצמכם בגיחוך, ואתם צודקים, ובכל זאת, למרות שלא עברתי הרבה רגעים מפחידים בחיי, מבין אלה שכן עברתי זה היה אחד הרגעים המפחידים ביותר.
משותק, כפסיכולוג נמשכתי לפרש: האם היד משותקת עקב אירוע מוחי, או שמדובר בשיתוק על רקע נפשי כעונש על סיפוקים מיניים שהיא מילאה בהם תפקיד? השיתוק חלף לאחר שלושה ימים, בלי שזכה להסבר.
אני חולה ב"טרשת נפוצה"?...!!!
כשחזרתי לארץ התחלתי לחוש כאבים שונים. בעיקר בידיים וברגליים. בלילות הקצתי עם תחושת נימּול. בהתחלה ניסיתי להתעלם, במיוחד כי הכאבים היו חמקמקים. לא כאב חזק, אלא מעין הרגשה משונה ולא קבועה.
בליל שישי אחד הכנסתי לגוגל את התיאור של תחושותיי, ועיניי חשכו. התברר לי שאני חולה בטרשת נפוצה - מחלה ניוונית הפוגעת בציפוי של מערכת העצבים. מדובר על התפתחות הדרגתית של חולשה ושיתוק של שרירים המסתיימת במוות.
חצי שעה אחרי הגילוי היינו בדרך לאיכילוב, כשאני מנסח בליבי את צוואתי ונושא מילות פרידה באוזני חברתי, מקונן על חיי שהתקצרו להם.
בחדר המיון הצטרפנו לקבוצה של נפגעי אירועי דקירה וארוחות ערב משפחתיות, שאיישו את המיטות לידי. כעבור שעתיים ניגש הרופא התורן ושאל ממה אני סובל. תיארתי לו את הסימפטומים ואת האבחנה שלי למקורם.
"למה באת דווקא ביום שישי בשתיים בלילה?" הוא שאל בצורה שהעבירה גם אליי את התחושה שיש בשאלתו שמץ של היגיון.
"קראתי באינטרנט," מיהרתי להשיב, וכך נושא התיק הרפואי שלי את סיבת הפנייה: "קרא באינטרנט ולכן התאשפז".
אחרי שנערכה לי בדיקה קצרה, איש מבוגר ששכב לידי התחיל להקיא. הרופא פנה אליי במבט מאשים, ואמר: "אתה מבין שיש אנשים שבאמת צריכים להיות כאן?" ושילח אותי הביתה.
מאז אותו יום התחילה סדרה מתמשכת של ביקורים אצל רופאים: שלושה נוירולוגים, שני אורתופדים, רופא עיניים ורופאת המשפחה - כולם שללו את האפשרות שיש לי טרשת נפוצה, אבל אני נשארתי בתחושה שבגופי מקננת מחלה.
מדי יום איתרתי בגופי סימנים מובהקים לקיומה, חלקם מוכרים לרפואה כמו טשטוש ראייה וכאבי פרקים, וחלקם מקוריים לי כמו גוון עור שנראה לי לא בריא מתחת לציפורניי. חבריי הותשו מהדיווחים הבלתי פוסקים שלי על מצבי הרפואי העגום. את עצמי התחלתי לכנות "המנוח". לתקופה מסוימת אף החלפתי את האבחנה, שוב בעזרת האינטרנט, מטרשת נפוצה לזאבת: מחלה המתבטאת גם היא בכאבי שרירים ומאובחנת על ידי סימן הפרפר, כתם אדום במרכז הפנים, שאותו חיפשתי השכם והערב מול המראה.
יום אחד לחבר קרוב שלי נמאס, והוא התפרץ עליי בצעקות: "אין לך טרשת נפוצה, זה פשוט הגוף שלך שנמאס לו לסבול! נמאס לו מכמויות האוכל שאתה משליך לתוכו כאילו אין מחר, מההתעלמות המתמשכת מצרכיו. הגוף שלך פשוט מחזיר לך על הזלזול המתמשך! נמאס לו להיות קורבן של ההתעללות שלך בו."
למרות הכעס על כך שחבר קרוב מפנה אליי עורף ברגעיי הקשים, התחילה להנץ ההבנה כי כדאי לתת לגוף צ'אנס אחרון, רגע לפני שאני מתיישב מרצוני בכיסא הגלגלים. את הצ'אנס שלו קיבל הגוף שלי שוב מהשכן. "אולי אתה בא לרוץ?" אמר לי באחד הערבים.
