מיכאל בר־אלי
באפס, מעשה!
אי־עשייה כאסטרטגיה: מתי ההחלטה הנכונה ביותר היא דווקא לא לעשות דבר?
מטר הוצאה לאור
האם שעמום יכול להועיל? למה דחיינות אינה תמיד חולשה, ומדוע דווקא המתנה עשויה להיות אסטרטגיה מנצחת?
באפס, מעשה! מציע מבט מקורי ומעורר מחשבה על אחד הטאבו הגדולים של תרבות זמננו: אי־עשייה. בעולם שמקדש מהירות, יוזמה ושליטה, פרופ' מיכאל (מיקי) בר־אלי מראה כיצד שתיקה, המתנה, איפוק, השהיה ואפילו שעמום אינם בהכרח כשלים ולעתים הם המפתח להחלטות טובות יותר, לביצועים טובים יותר ולחיים עשירים יותר.
באמצעות מחקרים מדעיים, סיפורים היסטוריים ודוגמאות מעולמות הספורט, הניהול, ההשקעות, הפסיכולוגיה, הפילוסופיה והיהדות, חושף הספר כיצד הדחף המתמיד לפעול נובע לא פעם מחרדה, מפחד להחמיץ ומאשליית שליטה, וכיצד הוא עלול להוביל לטעויות מיותרות.
זהו אינו ספר על פסיביות או ויתור. זהו ספר על הבחנה: מתי לפעול, ומתי דווקא ההימנעות מפעולה היא המעשה החכם ביותר.
עבור כל מי שמרגיש שהוא עושה יותר מדי – וחושב פחות מדי.
פרופ' מיכאל (מיקי) בר־אלי הוא פסיכולוג ספורט, חוקר קבלת החלטות ופרופסור אמריטוס באוניברסיטת בן־גוריון שבנגב. במשך עשרות שנים חקר ביצוע אנושי בתנאי לחץ, ייעץ לארגונים, למנהלים ולספורטאים, ופרסם מחקרים שזכו להכרה בינלאומית. מחקרו פורץ הדרך על "הטיית העשייה" – הנטייה האנושית לפעול גם כאשר עדיף להימנע מפעולה – זכה לחשיפה עולמית ונבחר על ידי New York Times Magazine לאחת מפריצות הדרך החדשניות של שנת 2008. רעיונותיו השפיעו על אנשי ספורט, מנהיגים ומשקיעים ברחבי העולם, ובהם מאמן הכדורגל סר אלכס פרגוסון, ומשקיע הון הסיכון סר מייקל מוריץ.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:
גם לא לעשות צריך לדעת
בשלהי חורף 1993, כאשר לו גרסטנר צעד לראשונה במסדרונות המטה של תאגיד אַיי-בי-אם בארמונק, ניו יורק, הוא לא נראה כמו המושיע שהעולם הטכנולוגי ציפה לו.
עד לא מזמן, החברה בהנהגת גרסטנר היתה גאון התעשייה האמריקאית, סמל עולמי של חדשנות טכנולוגית. עכשיו היא דמתה לענק גוסס, כשלחובתה ההפסד הגדול ביותר בהיסטוריה של תאגיד אמריקאי: 8.1 מיליארד דולרים. לפניו, שורה של
מנהלים-כוכבים מתחום הטכנולוגיה סירבו לתפקיד המנכ"ל
בחברה. איי-בי-אם נחשבה למקרה אבוד, ואיש לא רצה להיות חתום על תעודת הפטירה שלה. גרסטנר, שהגיע בכלל מעולם השיווק, ענה גם הוא בשלילה להצעה בטענה שאין לו את הרקע הטכנולוגי הראוי, אולם לבסוף השתכנע שהצלת תאגיד המחשבים היא חובה פטריוטית.
כעת, בעוד המניה צונחת, התבקש גרסטנר לבחור בין כמה חלופות מהפכניות, ובראשן הההמלצה לפרק את איי-בי-אם ליחידות קטנות. שורה של חברות שתתמחה כל אחת בתחומה, תתייעל ותחזור לייצר רווחים.
מומחי הניהול יספרו שמהפכות מסוג זה כדאי להוציא לדרך בבת אחת. לפרק התנגדויות; להבהיר לכל הכפופים שמעכשיו דברים גדולים הולכים לקרות. לייצר את תחושת השינוי עוד לפני השינוי עצמו. ואכן, כל השוק ציפה למהלך פיטורים נרחב בקרב שדרת הניהול של איי-בי-אם. אבל גרסטנר לא ערף ראשים ולא שינה את מבנה החברה. הוא הבין שגודלה של איי-בי-אם הוא לא הבעיה אלא הנכס שלה, ושהמשימה שלו היא לגרום לה לעבוד שוב בסנכרון, ולהתאים את הפתרונות שהיא מוכרת לעולם החדש. "הדבר האחרון שאיי-בי-אם צריכה כרגע זה חזון״, הוא אמר. ״מה שהיא צריכה זה פשוט ניהול טוב".
תשע שנים מאוחר יותר חזרה איי-בי-אם להיות אחת החברות המובילות בעולם. שווי השוק שלה זינק מ-29 ל-168 מיליארד דולר, והיא רשמה רווח של שמונה מיליארד דולרים. הציטוט של גרסטנר נכנס לפנתיאון.
באותן שנים פחות או יותר, התחוללה מהפכה בענף שונה, אבל לא פחות מלחיץ ותובעני. ליגת הכדורסל הטובה ביותר בעולם, האן-בי-אֵיי. פיל ג'קסון בנה בשיקגו קבוצת חלומות עמוסת כוכבים. שיחק בה השחקן הטוב בעולם, מייקל ג׳ורדן, לצד חבורת כישרונות ששיוועו להכרה כמו סקוטי פיפן השאפתן ודניס רודמן הבלתי צפוי. אל מול תמהיל אנושי שכזה, הדבר הראשון שנדרש ממאמן היה לבסס מנהיגות. להראות מי בעל הבית ולדאוג שכל האגואים הנפוחים יצייתו. לחלק הוראות, לבצע חילופים לא צפויים. לשלוט.
ג'קסון בחר לעשות צעד אחורה. ביותר ויותר משחקים הוא נתן לשחקנים לפתור בעצמם את הבעיות שהתעוררו. "גיליתי", הוא יאמר מאוחר יותר, "שככל שניסיתי להפעיל כוח ישירות, כך פחתה העוצמה שלי. למדתי להוריד את האגו ולחלק כוח ככל שניתן, בלי לוותר על הסמכות הסופית".
תחת ג׳קסון, שיקגו בולס הפכה לקבוצת הכדורסל הגדולה ביותר בהיסטוריה. הבולס הראו שילוב של עליונות סטטיסטית, דומיננטיות מנטלית, שלמות קבוצתית ו״שואו״ שלא מהעולם הזה. הם זכו בשש אליפויות בשמונה שנים, ולא הפסידו בשום סדרת גמר.
מה היה משותף לגרסטנר ולג'קסון? שניהם עמדו בפני מצבי לחץ ניהוליים יוצאי דופן, כשהעולם כולו בוחן כל פעולה שלהם. אולם שניהם ידעו לזהות שבין האפשרויות העומדות בפניהם מסתתרת אחת שאיש לא ראה: האפשרות של אי-העשייה.
אי-עשייה שיוצרת עולם ומלואו.
זה מה שגיליתי גם אני, בערך עשור מאוחר יותר. עבורי, הכול התחיל במחקר צנוע על שוערי כדורגל והתגובות שהוא עורר, לתדהמתי הגמורה.
למרות יציאתי לגמלאות, אני נחשב עדיין למומחה בקבלת החלטות, במוטיבציה ובפסיכולוגיה של ספורט. כבר כמה שנים שאני סוחב איתי את הספר הזה בראשי, מתקשה להוציא אותו לפועל. אולי מה שעצר אותי הוא הפרדוקס שבחקר אקטיבי של אי-העשייה. אולי היו אלו גם המסקנות החריגות של המחקר הזה, שעומדות בניגוד לאינטואיציה ולתפיסות הרווחות בתחומים שבהם התמחיתי.
הכול התחיל בגלל טליה קרוהן, עורכת בהוצאת הספרים הניו יורקית, פינגווין רנדום האוס. בדצמבר 2008 הגיע אלי דואר אלקטרוני שבו הציגה טליה את עצמה. היא כתבה שקראה את הדיווח על מחקר השוערים שלי, שזכה לכתבה מפרגנת במיוחד ב״ניו יורק טיימס״.
במחקר, שבוצע ופורסם יחד עם הפרופסורים עופר עזר ואילנה ריטוב והסטודנטיות יעל קידר-לוין וגלית שיין, בדקנו את התנהגותם של שוערי כדורגל בבעיטות עונשין מ-11 מטר ("פנדלים"). מסקנתנו העיקרית היתה שהשוערים מזנקים יותר מדי — אם הם היו נותרים עומדים במרכז השער, אחוז הבעיטות הנעצרות היה עולה משמעותית.
את התנהגותם הלא אופטימלית של השוערים הסברנו בנורמה התרבותית, לפיה הצלחה קשורה בתודעה שלנו לפעולה אקטיבית. ״עשייה״ נחשבת נעלית על ״אי-עשייה״ גם, ואולי בעיקר, במקרה של כישלון. איש לא בא בטענות לשוער שניסה ונכשל; אבל שוער שנטוע במקומו עלול להיראות כמי שלא אכפת לו מהמשחק.
לדברי טליה, מה שריתק אותה היה הרעיון הפרובוקטיבי של "לא לעשות כלום״ ("Doing Nothing", כלשונה), והאפשרות לכתוב ספר "שיסביר, שלעתים ׳לא לעשות כלום' הִנה בעצם דרך הפעולה הטובה ביותר".
לא כל כך הבנתי מה היא רוצה. הצעתי לה נושא אחר לחלוטין, שהפך בסופו של דבר לספרי !BOOST, שעסק באופן שבו תובנות מעולם הספורט יכולות להועיל לנו בתחומים אחרים בחיים. !BOOST ראה אור ב-2018 ופורסם מאז בחמש שפות, כולל בעברית.
אבל הרעיון של טליה נותר איתי. עד מהרה מצאתי את עצמי לא רק חושב עליו לאורך כל היממה, אלא גם מחפש חומר ומעסיק את הסובבים אותי ללא הרף בשאלות שונות ומשונות על הימנעות מעשייה. המדפים שלי התחילו להתמלא בספרים ובמאמרים שנראו לי רלוונטיים: כאלו שעסקו בהימנעות, בריקנות, בהיעדרות. התחלתי להבין שמה שנתוני השוערים חשפו הוא רק קצה הקרחון. דוגמאות לעשייה מיותרת ואי-עשייה מבורכת הופיעו מכל עבר.
ב-2017 הוזמנתי לתת את ההרצאה המרכזית בכנס לניהול ספורט של איגוד הספורט האקדמאי (אס"א). נוי נחומסון, סטודנטית שלי לשעבר, שכיהנה כיושבת ראש אגודת הסטודנטים של המכללה האקדמית בווינגייט, הציעה לי להתמקד בהשלכות הניהוליות של ממצאי מחקר הפֶּּּנדלים. התוצאה היתה מצגת והרצאה תחת הכותרת, "'שב ואל תעשה': אי-עשייה כאסטרטגיה ניהולית". התחלתי את הרצאתי בניגודים שמהם בנוי העולם. טענתי כי במצבים שבהם אדם מתלבט אם לפעול או לא, קיימת לעתים קרובות העדפה תרבותית לעשייה, ובצדה גינוי חברתי לאי-עשייה. אבל כמו שמחקר השוערים הראה, העשייה עלולה להיות מוגזמת ואפילו מזיקה. הגבול בין "אקטיבי" ל"פסיבי" הנו מטושטש או חמקמק, ולעתים קל לנו לפספס את הערך הגלום באי-התרחשויות, או את האופן שבו הניגוד בין עשייה להיעדרה משלים את שתיהן. לסיום, טענתי שגם הימנעות מעשייה יכולה להיות אופציה מועילה, ואולי הרבה יותר ממה שנדמה ממבט ראשון.
היתה זו הפעם הראשונה שבה דיברתי בפומבי בשבחי
אי-העשייה, והתגובות הטובות שקיבלתי עודדו אותי להעמיק את המחקר והמחשבה שלי בנושא. סייעה לי בכך במסירות רבה תלמידתי לשעבר וסמנכ"לית הוועד האולימפי הישראלי כיום ירדן הר-לב. הספרים, גזרי העיתונים והפתקאות הצבעוניות הלכו והצטברו. בני אסף התחיל לכנות אותי ״ד״ר פתקיהו״ באוזני נכדי אדם...
ככל שהמשכתי לנבור בחומר, כך הוקסמתי יותר ויותר. "כלום", "שום דבר" ואפילו "אפס" הנורא קיבלו פנים חדשות. הבנתי טוב יותר מהו הפוטנציאל שראתה טליה בספר. הגעתי רחוק מאוד מהפנדלים שלי: לתנ״ך ולהיסטוריה הישראלית, לבודהיזם ולתולדות התעשייה האמריקאית. מצאתי יקום שלם שלכאורה איננו קיים, אך למעשה הוא משלים את כל מה שנוכח לכדי ישות אחת.
בעיקר, גיליתי שגם לא לעשות צריך לדעת. אי-עשייה אינה פסיביות או בטלנות, והיא לא היעדרות או ניתוק. כפי שאנסה להראות לכם בספר הזה, מאחורי ה״אין״ מסתתר עולם של רעיונות ופרקטיקות. אני מקווה, קוראות וקוראים יקרים, שתשמחו לצעוד איתי בשביליו, להכיר ״לא עושים״ מפורסמים, ולרכוש מהם כלים לאי-עשייה מושכלת. אולי כמוני, תגלו שאי-העשייה רלוונטית לא רק לניהול, פסיכולוגיה או ספורט (התחומים שמהם אני מגיע), אלא גם גם ליחסים עם חברינו, להורוּת ואפילו לאהבה. בכל אלו, כל מה שדרוש לנו לעתים הוא קול שיגיד לנו לנשום, להמתין, ולתת לחיים לסדר את עצמם.
פוליטיקאים, משקיעים וכירורגים
מילון אבניאון מגדיר את הביטוי "שב ואל תעשה" כ"מדיניות של הימנעות מפעולה, בדרך כלל לגנאי, כשיש צורך דחוף לפעול, או כשיש ספק האם לפעול או לא". ואכן, העשייה זוכה להעדפה תרבותית מובהקת, בעוד אי-העשייה נידונה לקיתונות של רותחין.
אבל מתחת לפני השטח מספקת התרבות דוגמאות חוזרות ונשנות לנזק שעשייה עלולה לגרום. הדוגמה הראשונה מופיעה כבר בסיפור החטא הראשון: אדם וחוה נכשלו ב"פעילות
יתר" — אכלו מהעץ, בניגוד להוראות ברורות שקיבלו; התוצאות היו הרות גורל.
כיום, גם המחקר במדעי החברה בוחן את תופעת עשיית היתר, או העשייה המזיקה. מחקר הפנדלים שלנו היה מהראשונים לבחון אותה באופן אמפירי.1
המחקר: למה שוערים קופצים
העניין האישי שלי בפנדלים החל בגמר המונדיאל של 1974, שבו הבקיע החלוץ ההולנדי יוהאן ניסקנס פנדל בבעיטה חזקה לאמצע השער, בעוד השוער הגרמני ספ מאייר מזנק לצד (מה שלא מנע את ניצחונה של גרמניה המערבית בשיעור של 1:2). אני לא חושב שיש צופה שלא תוהה במקרים כאלו על הסיכון שבמעשה הבועט. הרי השוער יכול היה פשוט להישאר במקומו ולעצור את הבעיטה. שנים אחר כך, ניתנה לי ההזדמנות לבדוק את השאלה הזאת באופן מדעי.
במחקר זה אספנו וניתחנו סרטוני וידיאו של 286 בעיטות 11 מטר ממשחקים אמיתיים שנערכו בליגות בכירות ובאליפויות כדורגל לגברים ברחבי העולם. למי שאינם אוהדי כדורגל, נסביר שבעיטות 11 מטר, המשמשות כעונש במהלך המשחק או כשיטת הכרעה במשחקי נוקאאוט שמסתיימים בתיקו, נחשבות לקשות במיוחד לעצירה, שכן לשוער אין מספיק זמן כדי להגיב למהלכו בפועל של הכדור. השוערים מחליטים כיצד יפעלו עוד לפני הבעיטה, מתוך תקווה שהבעיטה תישלח לכיוון שבו בחרו.
הממצאים היו מפתיעים. ציפינו ששוערים מנוסים בליגות ובנבחרות הבכירות בעולם יבחרו בנקודה שבה סיכויי העצירה שלהם הם הגבוהים ביותר. אולם בעוד 28.7 אחוז מהבעיטות נשלחו לשליש המרכזי של השער, השוערים בחרו להישאר במרכז רק ב-6.3 אחוזים מהמקרים.
התנהגות זו נראתה מוזרה, מכיוון שסיכויי שוער הניצב במרכז לעצור בעיטה הנשלחת לעברו גבוהים במידה ניכרת מאשר בעת זינוק לצדדים: 60 אחוז עצירות במרכז, לעומת שיעורי הצלחה נמוכים יותר בצדדים. אם קרוב ל-30 אחוז מהבעיטות נשלחות למרכז והיתר מתחלקות בין שני הצדדים, ניתן היה לצפות שהשוערים יישארו במרכז כדי לתת לעצמם סיכוי לעצור כמה שיותר מהבעיטות. בפועל, ההפך הוא שהתרחש: השוערים בחרו לזנק לימין ב-44.4 אחוז מהבעיטות, ולשמאל ב-49.3 מהן, ובכך הקטינו באופן ניכר את סיכוייהם לעצור את הבעיטות.
במאמר שפרסמנו, גרסנו כי השוערים סבלו מ"הטיית הפעולה״ או ״הטיית העשייה". כדי להסביר אותה השתמשנו ב"תיאוריית הנורמה" של חתן פרס נובל, דניאל כהנמן ושותפו, דייל מילר.2
הנורמה במקרה הזה היתה הציפייה מהשוער ש"יעשה משהו", כלומר שיזנק בעת בעיטת ה-11. היא גרמה לכך ששוערים הרגישו רע יותר אם הובקע שער לחובתם בעקבות מה שנתפס כאי-עשייה (הישארות במרכז השער) מאשר כשהשער הובקע למרות עשייה (זינוק לאחד הצדדים).
סקר שערכנו בקרב 32 שוערים מקצוענים מהשורה הראשונה, אושש את ההשערה שזו אכן הסיבה להטיית העשייה שגילינו. השוערים רצו "להיראות טוב", בהתאם לציפיות החברתיות מהם. בסיטואציה שמוטה מראש נגדם (שיעור עצירת הפנדלים הממוצע אינו עולה על 25 אחוז)3 חשוב להם להיתפס כמי שלכל הפחות עשו מאמץ אמיתי. בשביל להימנע מכישלון באי-עשייה, השוערים היו מוכנים אפילו להקטין את סיכויי הההצלחה שלהם.
אדם גרנט, פרופסור לפסיכולוגיה ארגונית באוניברסיטת פנסילבניה ומחבר רב המכר "תן וקח", הגיע כמה שנים מאוחר יותר למסקנה דומה: החרטה אצל בני אדם גבוהה יותר לגבי שגיאות של הימנעות ממעשה, מאשר אחרי שגיאות של מעשה.4
לממצאים אלה יש משמעות עמוקה לגבי האופן שבו אנו מבינים רציונליות. מסתבר שבתחומים רבים של החיים, לא רק התוצאה קובעת. חשוב גם איך היא הושגה: האם המבַצע היה אקטיבי או פסיבי? מה היו כוונותיו? מה הוא עשה או נמנע מלעשות כדי להגיע לתוצאה? לפעמים, הדרך שבה השגנו את המטרה חשובה לנו יותר מהמטרה עצמה. בני אדם אינם רק "ממקסמי תועלת" כפי שטוענת הכלכלה הקלאסית: הם מושפעים גם מרגשות, יחסים חברתיים והיבטים סביבתיים.
הנקודה המפתיעה היא ששיקולים מעין אלה יכולים גם להיות רציונליים מבחינה כלכלית. הכיצד? חשבו שוב על השוער שלנו שמזנק וסופג. סביר להניח שהצופים בו — בעלי המועדון, הנשיא, היו"ר, המנכ"ל, המנהל המקצועי, המאמן — מוטים גם הם לכיוון העשייה. ההטיה הזו עלולה לגרום להם לראות שוער שאינו מזנק כ"לא מקצועי" או כמי ש"לא נותן הכול למען הקבוצה". באופן דומה, שוער שמציל פנדל בזכות זינוק מרהיב עשוי לזכות לאהדה ותגמול רבים יותר, בהשוואה למי ש"רק עמד בשער והכדור פגע בו". מצב דברים זה יעודד כמעט תמיד החלטה לקפוץ, אף שזו אינה מביאה למקסום סיכויי העצירה. במילים אחרות, התנהגות "לא רציונלית" (זינוק לצד) תביא לתוצאה "רציונלית כלכלית" מבחינתו של השוער (תגמול חברתי וכספי מוגדל).
בשמינית הגמר של אליפות אירופה לנבחרות 2024, ניצחה פורטוגל את סלובניה בדו-קרב של בעיטות 11. אחרי 0:0 בתום 120 דקות, עצר השוער הפורטוגלי דייגו קוסטה שלוש בעיטות רצופות, שבזכותן ניצחה נבחרתו 0:3 בפנדלים. כל מי שחזה במשחק התפעל מאוד מקוסטה ולא ישכח לעולם את ביצועיו. התקשורת העטירה עליו שבחים, ואף הגדירה אותו כ״רב אמן" בעצירות פנדלים.
האם היתה לקוסטה שיטה לעצירת פנדלים? נראה שלא. כמה ימים מאוחר יותר, במסגרת רבע הגמר בטורניר, נקלעה פורטוגל לדו-קרב דומה נגד צרפת בו נוצחה 5:3, תוך שקוסטה סופג חמישה שערים בזה אחר זה; בכל המקרים קוסטה קפץ, אולם ללא הועיל. בכל זאת, מעטים באו אליו בטענות. כעת שאלו את עצמכם: מה היינו אומרים על קוסטה אילו נשאר במקומו, ולו רק בחלק מהבעיטות?
לאורך השנים, כשהצגתי את ממצאי מחקר הפנדלים בהרצאותי, נתקלתי לעתים קרובות בתגובות שנעו על הסקלה שבין סקפטיות לציניות. הטיחו בי שמכיוון שלא הייתי שחקן כדורגל בעצמי אני פשוט לא מבין על מה אני מדבר. "האם כדי לטפל בי״, עניתי להם, ״צריך הנוירולוג שלי להיות חולה פרקינסון בעצמו?" איש לא השתכנע. עד שיום אחד, נחלץ אחד מענקי הכדורגל, סר אלכס פרגוסון, לעזרתי. בספר Leading: Learning from Life and My Years at Manchester United (להנהיג: שיעורים מחיי ומשנותי במנצ'סטר יונייטד), שכתב יחד עם משקיע-העל סר מייקל מוריץ, סיפר פרגוסון על ויכוח קבוע שהיה לו בסוגיית בעיטות ה-11: "צוות האימון, בעיקר מאמני השוערים, נוטה להתקבע על ניתוח הדרך שבה היריבים בועטים פנדלים, בעיקר אם המשחק מתקדם לקראת הכרעה בבעיטות 11. הם מתעמקים בנתונים הללו במשך שעות בניסיון לנבא אם הכדור ייבעט לשמאל, לימין או לאחת הפינות הגבוהות. אני תמיד חשבתי שזה חסר ערך, ונהגתי לחזור ולומר לשוערים שלנו להישאר באמצע ולא להשתטח לאחד הצדדים. לא היה לי מושג למה, עד שלאחרונה סיפר לי חבר על מחקר אשר הגיע לאותה מסקנה. הדרך הטובה ביותר לעצור בעיטת 11 היא להישאר במרכז השער".5
אלא שגם עתה, כשהנתונים ידועים לכול, ממשיכים השוערים לזנק יותר מדי! כדי להבין את הסיבות לכך, עלינו לצלול לעומקה של הטיית העשייה.
הטיית העשייה: לא רק בכדורגל
שורה של חוקרים, עיתונאים ובעלי מקצוע מבריקים יישמו את מחקר השוערים שלנו בתחומים שמעולם לא שיערתי שניגע בהם. בזכותם אנחנו מבינים טוב הרבה יותר עד כמה נפוצה הטיית העשייה בקרב מקבלי החלטות. בעקבות מחקר השוערים שלנו, פרסם העיתונאי ומומחה ההתנהגות שנקאר ודנטאם ב"וושינגטון פוסט" כתבה שעסקה באותה הטיה בדיוק בשדה הפוליטי.6
על פי ודנטאם, הטיית העשייה היא שעומדת מאחורי השיח הפוליטי הנפוץ על "הצורך בשינוי". לדבריו, "הטיית הפעולה" משפיעה לא רק על "אנשים ברחוב", חברות, משקיעים ומנהיגים, אלא גם על אירועים לאומיים כמו משברים בתחומי הדיור, הכלכלה, והיחסים הבינלאומיים. בזמנים טובים, טוען ודנטאם, יש נטייה "לשמור על הקיים", אולם בתקופות אחרות קשה מאוד לבחור באי-עשייה, גם כשזו עדיפה על האלטרנטיבות. כך למשל, ההחלטה אם לצאת למלחמה עלולה להיות מושפעת מלחצים "לעשות משהו" אל מול משבר גיאופוליטי.
דוגמה מתחום אחר הביא המומחה ההודי הנודע למנהיגות, סנג'ית ורגזה. בכתבה שפרסם בשנת 2009 במגזין העסקים "פורבס" תחת הכותרת, "כאשר מנהיגות פירושה לא לעשות כלום", סיפר ורגזה על הדרך שבה התמודד חבר שלו, מנכ"ל חברה גדולה לספנות ולוגיסטיקה בבנגלור שבהודו, עם השפל הכלכלי ששרר באותה התקופה.7
באותם ימים, ורגזה היה בטוח שחברו שקוע בפעילות נמרצת —
עד כדי נקיטת צעדים נואשים של ממש — כדי לשמור על העסק שלו מעל פני המים. אולם כשפנה אליו, סיפר לו אותו חבר שהוא אינו מוסיף או גורע דבר מהתהליכים והצעדים שבהם נקט בתקופת השגשוג. כדי להסביר את הפער בין הציפיות שלו להתנהלות של חברו, פנה ורגזה למחקר השוערים שלנו:
"מדוע שוערים ומנהיגים מוטים עד כדי כך לכיוון העשייה, כאשר הדרך הטובה ביותר הנָה לעתים קרובות לא לעשות מאומה? חִשבו כיצד אנשים מרגישים אחרי שעברו תקופה קשה ומאתגרת. מנהיג עסקי שעושה משהו ונכשל, יודע שיצטייר ככל הנראה באור טוב יותר בעיני בעלי המניות שלו מאשר זה שאינו עושה מאומה ונכשל.
״אם הדברים לא הלכו למישרין, המנהיג האקטיבי יודע שלפחות ניסה לעשות משהו, בעוד לזה אשר לא עשה מאומה אין כל טיעון להגנתו בפני ביקורת אפשרית. התוצאה יכולה להיות
זהה — ייתכן שהמנהיג שלא עשה מאומה יכול אפילו לצאת מהעניין בצורה טובה יותר, שכן לא בזבז כסף ואנרגיה — אבל האופן שבו ייראו הדברים לא יהיה זהה. הדרך שבה דברים נתפסים היא זו אשר עלולה להניע עשייה פעילה, אפילו כאשר אי-עשייה היא החלופה הטובה ביותר".
סנג'ית מציע לקוראיו תובנת מנהיגות: "שקלו ברצינות אם כל פעולה שבה אתם נוקטים באמת מוצדקת במלואה. הימנעו ממה שאינו חיוני. לעולם אל תפעלו רק משום שזה יגרום לכם להיראות טוב יותר אם אתם נכשלים".
סר מייקל מוריץ, שותפו של סר אלכס פרגוסון לכתיבת הספר Leading, עיתונאי לשעבר ומשקיע הון סיכון בהווה, כונה בזכות ההצלחות האדירות שלו בסקויה קפיטל ״מייקל ג׳ורדן של עולם ההשקעות". מוריץ היה מהראשונים לזהות את הפוטנציאל הגלום בחברות משנות עולם כמו גוגל, יאהו, יוטיוב ופייפאל. בהתכתבות עמי סיפר מוריץ כיצד השפיע מחקר השוערים שלנו על חשיבתו: "המחקר הוא משהו שאני מרבה להשתמש בו כאשר אני מדבר אל אנשים בסקויה קפיטל על מהי דרך הפעולה הטובה ביותר [למי] שמתפתים תמיד לקנות או למכור: לא לעשות כלום. מדהים עד כמה אנו מתוגמלים עבור אי-עשייה".
היישום המפתיע ביותר של מחקר השוערים היה ככל הנראה בתחום הרפואה. ארבע חוקרות משירות הבריאות הלאומי הבריטי, ג'נט בולדווין, אליסון ברודריק, סופי קאולי וניקי מייסון, הושפעו גם הן מההסבר שבחרנו לתת להתנהגות השוערים, על פיו נתפסת הצלחה כנובעת מ"עשיית משהו". במאמר שפרסמו ב-2010, הן טענו שהשירות הרפואי סובל גם הוא מ״הטיית עשייה״: ניתוח נתפס כ"הרואי", לא משנה מה תוצאתו. יתרה מזו, מערכת התגמולים ברפואה מבוססת על "פעולות", ולכן נוטה מטבעה לעודד עשיית יתר.8
החוקרות נתנו כדוגמה את המתחולל בחדרי לידה. לחץ הזמן, הן הבחינו, גורם לזירוז הלידה, לשימוש יתר במשככי כאבים ולנטייה חזקה לבצע ניתוחים קיסריים מיותרים. המחברות קוראות לערוך מחקרים שיתמכו ב"אי-עשייה" רפואית, ובפרט בהפחתת העשייה בתהליך הלידה. כמו השוערים, הן טענו, גם הרופאים צריכים ללמוד לפעמים "להישאר במקום" ובעיקר, לא לשכוח את העיקרון המפורסם ביותר באתיקה הרפואית: "ראשית, אל תזיק".
המאמר של החוקרות הבריטיות הזכיר לי אמרה בתחום הרפואה שהביא לידיעתי ידידי פרופ' (אמריטוס) דוד פרנקל מהפקולטה לניהול באוניברסיטת בן-גוריון: "כירורג יכול ללמוד בשנה כיצד לנתח, אך הוא צריך ללמוד עוד עשרים שנה מתי לא..."
הספר שלפניכם נבנה כמסע לעומק היבטיה השונים של
אי-העשייה — מתיאוריה ועד לעצות מעשיות, בין אירועים היסטוריים לאנקדוטות, מימי התנ״ך דרך הודו ויוון העתיקות, ועד לימינו. נחקור יחד את השורשים של ההעדפה התרבותית לעשייה — איך היא נוצרה, כיצד היא מתחזקת, ומדוע היא צרובה כל כך עמוק בתודעתנו. לאחר מכן נבחן את החלופה: מתי ואיך יכולה אי-עשייה להיות לא רק לגיטימית, אלא גם מועילה. נעסוק במקומה של ההיעדרות בחיינו ושל הריק בהיסטוריה של המדע, ונסיים במקום שבו הניגודים משלימים אלו את אלו. ואם בסוף המסע נדע להיות גם אנחנו שלמים יותר, מכילים יותר, נוטים פחות לקפוץ כשלא צריך — דיינו.
