אנאבלה שקד
להחזיר את האומץ
שיקום תחושת הערך העצמי כמפתח לתקווה ולהגשמה
מודן
אומץ הוא היכולת לפעול למרות פחד או קושי, ולמרבה המזל זו אינה תכונה מוּלדת, אלא שריר שניתן לאמן. החזרת האומץ הטמון במעמקי הנפש האנושית מעלה את תחושת הערך העצמי ומולידה אפשרויות חדשות של עשייה, קשר ומשמעות.
תהליך החזרת האומץ מתחיל בהבנת מנגנון ההגנה שאנו מפעילים: זהירות־יתר והימנעות, כדי לא להסתכן בכישלון, במבוכה, בהשפלה או בדחייה. הביטחון שבהימנעות מעניק לנו הקלה מיידית, אך הוא קונה אותה במחיר עתידי כבד: הקטנה עצמית, החלשת הנפש והרוח, אובדן אמון בעצמנו ותחושת החמצה. מתוך ההכרה במחירים נעשית החזרת האומץ חיונית: לעצמנו, לילדים שלנו ולכל מי שמבקש לצאת מאזור הנוחות המדומה, לשוב לתנועה, ולחיות חיים מלאים יותר.
"להחזיר את האומץ הוא ספר אמיץ וחכם שזמנו הגיע. רבים בישראל מתמודדים היום עם תחושות כואבות של חוסר אונים, חרדה ואף ייאוש, ומחפשים מורה דרך שיאיר להם נתיבים לעתיד טוב יותר. זהו האתגר שלקחה על עצמה ד"ר אנאבלה שקד, מן המטפלות והמדריכות המנוסות והמוערכות בארץ. הספר נכתב בשאיפה להחזיר את האומץ לקוראיו ברמה האישית והמשפחתית, אך לדעתי המסרים שלו מעוררים השראה ורלוונטיים גם ברמה הקהילתית והלאומית."
פרופ' יורם יובל
ד"ר אנאבלה שקד, היא מומחית בינלאומית לפסיכולוגיה אדלריאנית מדריכה בכירה למטפלים ובעלת ניסיון של מעל ל 30 שנה עם אלפי מטופלים ומשפחות לגידול אומץ, אופטימיות , ואקטיביות, היא מחברת רב המכר : לקפוץ למים שתורגם לספרדית וסינית. בספרה החדש להחזיר את האומץ היא מציעה התבוננות כנה במנגנונים שמרחיקים אותנו מחיים מלאים ומשמעותיים .
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
מי שם?
"אומץ לא תמיד שואג.
לפעמים אומץ הוא הקול השקט
בסוף היום שאומר: אנסה שוב מחר."
מרי אן ראדמאכר
(Radmacher, 2009, 15)
בשנים הראשונות לחיים מתעצבת אישיותו של אדם. האישיות היא דפוס קבוע של תפיסות – הן לגבי עצמנו והן לגבי העולם והחיים – וכן דפוס קבוע של דרכי פעולה. מי שאנחנו הוא הגורם המשפיע ביותר על איך החיים שלנו ייראו וייחוו ובאיזו מידה נממש את חופש הבחירה שלנו במסגרת התנאים והמגבלות שאליהם נולדנו ושבהם אנו חיות.
אחד המרכיבים המרכזיים של האישיות הוא התפיסה של האדם לגבי עצמו. קארל רוג'רס, מחלוצי הפסיכולוגיה ההומניסטית, טבע את המושג "תמונה עצמית" (Self-Concept) המתייחס למכלול התפיסות, האמונות והרגשות שיש לאדם כלפי עצמו. התמונה העצמית היא התשובה לשאלה "מי אני?" – הדרך שבה האדם רואה וחווה את עצמו בכל תחום ובכל שלב בחייו. היא משפיעה על כל תחומי החיים, והיא עשויה להשתנות, לטוב ולרע, בהתאם להתנסויות ולתוצאות שלהן. התמונה העצמית כוללת כמה מרכיבים: הדימוי העצמי, תחושת הערך, הביטחון העצמי והאני האידיאלי – הדימוי של האדם לגבי מי שהוא שואף להיות. כל אלו שזורים אלה באלה ומשפיעים על הדרך שבה האדם מנהיג ומנהל את חייו, מתמודד עם קשיים ומגשים את שאיפותיו.
הדימוי העצמי הוא הדרך שבה האדם תופס את עצמו, כלומר כיצד הוא רואה את המאפיינים האישיים שלו, כגון מראה חיצוני, תכונות אישיות ויכולות. הדימוי העצמי מתחיל להיבנות בראשית החיים, בעיקר דרך אינטראקציות עם דמויות משמעותיות ועם הסביבה הקרובה. הוא מתפתח ומשתנה במשך השנים בעקבות חוויות והערכה מחודשת של העצמי. דימוי עצמי עשוי להיות חיובי או שלילי, ובהתאם לכך הוא יכול להרחיב את אפשרויות הפעולה וההתפתחות של האדם או להגביל אותן. האמונות של אדם לגבי עצמו משפיעות במישרין על רגשותיו, על תחושת הערך שלו ועל ההחלטות שהוא מקבל, ולעיתים קרובות - יותר מנתונים אובייקטיביים. הנרי פורד ביטא זאת באופן קולע: "אם אתה מאמין שאתה יכול, ואם אתה מאמין שאתה לא יכול – בשני המקרים אתה צודק." דימוי עצמי חיובי מקושר לאופטימיות, שהיא גישה שמקדמת פעולה והתנסות, מתוך אמונה שהמאמצים שלנו יכולים ליצור שינוי והשפעה בעולם.
התפיסה שלנו פועלת כנבואה שמגשימה את עצמה. למשל, על סמך מסקנות כמו "זה מעניין, שווה לנסות," "אני יכול ללמוד ולהשתפר," יתעוררו באדם שמאמין בעצמו התלהבות ותקווה, והללו יניעו אותו לפעולה לקראת מימוש המסקנה. במקרה של כישלון, מסקנתו לא תהיה "אני לא שווה" או "זה לא היה שווה" אלא "יש לי עוד דרך לעבור" או "אני צריך עזרה". לכן הסברה כי פסימי הוא למעשה אופטימי עם ניסיון רחוקה מהאמת, שכן שניהם – הפסימי והאופטימי – בסופו של דבר מוכיחים ומצדיקים את העמדה שלהם בהתאם לאופן שהם תופסים בו את המציאות. כמו בבדיחה על פסימי שפגש אופטימי, שנראה כרגיל מרוצה, ושאל: "תגיד לי, איפה אתה חי? אתה לא קורא עיתונים?" האופטימי השיב: "אני מעודכן, אבל יש לי פטנט: כל בוקר, איך שאני קם, אני בולע אילנית [צפרדע קטנה] חיה. שום דבר לא יכול להיות גרוע מזה, ולכן אני מבסוט. תנסה גם." לאחר שבועיים נפגשו השניים שוב, והפסימי נראה מדוכדך עוד יותר, עם שקים שחורים מתחת לעיניים. "מה קרה?" שאל האופטימי. "אל תשאל," השיב הפסימי, "אני כל היום חושב על הצפרדע של מחר." הדימוי העצמי אפוא הוא מראה המשקפת לאדם את תפיסתו לגבי מי שהוא, ומהווה את הבסיס שעליו נבנים רגשותיו, החלטותיו ופעולותיו. התפיסה הזו משפיעה על איך הוא מפרש את חוויותיו: מי שיש לה דימוי עצמי שלילי תראה בכישלון הוכחה נוספת לערכה הנמוך, בעוד הצלחה תתפרש כצירוף מקרים או מזל, ולכן לא תגרום לשינוי בתפיסתה העצמית. לעומת זאת, מי שיש לה דימוי עצמי חיובי תראה בהצלחות אישור לערכה ותתייחס לכישלונות כלהזדמנויות ללמוד ולהשתפר, תוך שמירה על תחושת הערך והמסוגלות שלה.
הערך העצמי מתאר את הדרך שבה האדם מעריך את עצמו ברמה עמוקה יותר. הוא מייצג את תחושת הראויוּת של האדם לאהבה, לכבוד ולהערכה. ערך זה מעוגן בחוויות העבר, במשוב שקיבל מהסביבה, וביכולתו לקבל ולאהוב את עצמו.
ביטחון עצמי משלים את תחושת הערך העצמי; הוא האמונה של האדם ביכולתו להתמודד בהצלחה עם אתגרי החיים. הביטחון העצמי מתעצב ומתפתח מתוך חוויות של התנסות והתגברות. כאשר אדם מתנסה בהצלחה או מתנסה בכישלון ומתגבר עליו, הוא מפתח תחושת מסוגלות, וכך מתחזקת האמונה שלו ביכולתו להתמודד עם אתגרים עתידיים. הדבר מגביר את שאיפתו להתפתחות ואת נכונותו להשקיע מאמץ במימוש מטרותיו. לכן, כפי שנלמד בהמשך, בכל פעם שהורים מונעים מילדם התמודדות עם קושי, מתוך כוונה מגוננת לחסוך ממנו סבל, הילד מחמיץ הזדמנות חשובה לפתח את הביטחון העצמי שלו, שנבנה מתוך התנסות והתגברות.
מרכיב מרתק נוסף בתמונה העצמית הוא הדימוי שאדם שואף להגיע אליו – הגרסה המושלמת של עצמו, או מה שקארל רוג'רס כינה "האני האידיאלי". האני האידיאלי כולל את כל השאיפות והציפיות של אדם מעצמו, והוא יכול לשמש מניע רב־עוצמה לשיפור עצמי. עם זאת, כאשר קיים פער גדול מדי בין התמונה העצמית של האדם ובין האני האידיאלי שלו, מתלווה לכך תחושת חוסר הצלחה ואי־התאמה, וזו עלולה להוביל לייאוש ולהפסקת החתירה האקטיבית להגשמה.
כל המרכיבים הללו – הדימוי העצמי, הערך העצמי, הביטחון העצמי והאני האידיאלי – שזורים זה בזה ומשפיעים זה על זה. הם מזינים זה את זה וניזונים מהחוויות שאדם עובר ומהמשוב שהוא מקבל מהסביבה ומהחיים עצמם. גורמים רבים יכולים להשפיע על ממדי התמונה העצמית, אך ישנו גורם אחד מרכזי שהוא מפתח לשינוי ולצמיחה – אומץ.
אומץ הוא הכוח שמאפשר לנו לפעול, להתנסות, להתמודד עם כישלונות ולהתגבר עליהם. הוא שפותח עבורנו את האפשרות לשפר את הדימוי העצמי שלנו, את תחושת הערך ואת הביטחון העצמי שלנו. ללא אומץ, נישאר כלואים בגבולות התפיסות הקיימות שלנו, נימנע מהתנסויות חדשות ונוותר על האפשרות להתפתח ולצמוח. לכן הספר הזה מתמקד באומץ כבמפתח לשינוי חיובי. אומץ הוא הכוח שמאפשר לכל מרכיבי התמונה העצמית להתפתח; בלעדיו אנחנו עלולות למצוא את עצמנו מקובעות בגרסה מצומצמת של עצמנו, ללא מרחב לתנועה או לצמיחה – והמצב הזה עלול להפחית את ההתלהבות, השמחה, הגאווה, הסיפוק ותחושת המשמעות בחיים.
תרגיל: אני מזמינה אותך לעצור לרגע ולבחון את התפיסה העצמית שלך. אני מבקשת להשלים את המשפט הבא: "אני...״ ולרשום במשך שלוש דקות כל מה שעולה על דעתך. איזו תמונה מתגלה? איך היא גורמת לך להרגיש? מה היא גורמת לך לעשות? ולבסוף, מה היית מעדיפה לחשוב על עצמך?
לפני שנעמיק בהגדרת האומץ וחשיבותו, נתחיל בהבנת הפחד – הכוח שכנגדו נדרש כל כך הרבה אומץ.
איזה פחד?
החתירה האנושית הטבעית להישרדות ולשגשוג מאופיינת באקטיביות, ואקטיביות דורשת אומץ, אמונה, אופטימיות ואנרגיה. עם זאת, אנחנו יצורים רגישים ופגיעים, ולכן נחוש רתיעה ופחד מול איום על הקיום או על השייכות שלנו, ונעדיף ביטחון על פני התפתחות. פחד הוא רגש טבעי שמטרתו לגרום לנו לנקוט זהירות כדי לשמור על עצמנו. זהו מנגנון ראשוני, חיוני, פיזיולוגי ורגשי, ומאוד לא נעים. תפקידם של רגשות לא נעימים הוא להניע אותנו לשנות את המצב שאינו מיטיב איתנו. לכן אין אלו רגשות שליליים במהותם, אלא שהם מופעלים בצורה שגורמת סבל, שאותו נרצה להפסיק.
מבין שלוש התגובות האוטומטיות לדחק: עימות, בריחה ושיתוק, הבריחה היא הבטוחה יותר, ולכן המועדפת. משום כך הימנעות היא אסטרטגיה נפוצה כל כך לשמירה על תחושת הערך, בייחוד כשאדם ניצב מול אתגר שהוא אינו בטוח שיעמוד בו. מאבק או התמודדות אקטיבית עם האיום או האתגר דורשים אומץ והשקעת מאמץ. אומץ יכול לנבוע מתחושת ביטחון בהצלחתנו או מפחד מהאלטרנטיבה ומההשלכות של אי־פעולה. כך אפשר להשתמש בפחד כדי ליצור אומץ – אם הפחד מהחמצה גדול יותר מהפחד מכישלון, נוכל להתגבר על חסמים, לקחת סיכונים ולפעול. כמו שאמר ג'ון אנדרסון: "אני לא אמיץ, אני מפחד מהדברים הנכונים." פחדים גדולים, כמו הפחד מחרטה או מפספוס, עשויים לעזור לנו להתגבר על פחדים קטנים יותר, כמו הפחד מטעות.
במקרה של הצלחה, אסטרטגיית ההתמודדות מביאה לשינוי המצב הלא רצוי: ניצחון, הישג או התגברות. במקרה של כישלון, היא עשויה להוביל לתחושת גאווה ושלמות עצמית על כך שניסינו, יחד עם הפקת לקחים מהטעויות. כשלא מדובר באיום קיומי, קיימת גם אפשרות רביעית: התיידדות (Befriend) – שינוי התפיסה של כישלון מעֵדות על חוסר ערך לסימן לכך שנחוצה לנו עוד מיומנות; מאסון – לניסיון שלא צלח כפי שקיווינו; מפגיעה – להתחשלות, ומבושה – ללמידה.
לעיתים, נוסף על הפחד, מתפתחת דאגה מתמשכת שמתקיימת גם ללא איום ברור וממשי: חרדה. בעוד פחד הוא תגובה פיזיולוגית ורגשית לאיום מיידי ומוחשי, חרדה היא "מערכת תגובה" כוללת שמורכבת מרכיבים רגשיים כמו מחשבות שליליות ומרכיבים פיזיולוגיים כמו אי־נוחות והאצת דופק.
אם תפקידו של הפחד הוא להזהיר אותנו מאיום ולגרום לנו לפעול, החרדה נובעת לרוב מאיומים מדומיינים או מעורפלים, שרובם אינם מציאותיים. היא מתמקדת בעתיד ומבוססת על ספקות וחששות מפני התרחישים הגרועים ביותר, ובמקום להניע לפעולה אפקטיבית, היא משתקת.
חרדה יכולה לשמש תירוץ להימנעות מהתמודדות. כוחה טמון בכך שהיא מגוננת מפני כישלון או ביקורת פוטנציאליים, אך היא גם חוסמת אפשרות להתחזקות ולצמיחה דרך חוויות חיוביות של הצלחה או התגברות. לכן, כדי להתמודד עם פחד או חרדה, נחוץ כוח גדול יותר – אומץ.
מה הופך את האומץ למשפיען של הנפש?
כאמור, בהתייצבות אל מול אתגר או איום יש לנו בעיקרון שתי אפשרויות. הראשונה היא להתמודד איתו, והשנייה – לברוח ממנו. התמודדות מציפה רגשות לא נעימים כמו פחד, חשש וחוסר ודאות, ודורשת מחשבה, החלטה, תעוזה והרבה אנרגיה. אומץ הוא הכוח הדוחף אותנו לבחור בתגובה אקטיבית, גם כשידוע לנו שיש לכך מחיר. מתוך ההתמודדות, מתגלים ומתפתחים יכולות אסטרטגיות, כמו חישוב סיכונים ותכנון, וכוחות נפש, כמו היכולת לשאת אי־נוחות, תסכול וכאב. התוצר של ההתמודדות הוא ניסיון, שהוא מקור חשוב של ידע על העולם, וגם הבסיס לאמונה העצמית שלנו: ביטחון בכך שנוכל לעמוד באתגר גם בפעם הבאה וליצור שינוי בזכות היוזמה שלנו.
ללא אומץ, בריחה מההתמודדות הופכת לאופציה הנבחרת. כשמתרחקים מהאתגר, מורגשת הקלה מיידית: רמת הפחד יורדת, ואין צורך בהשקעת מאמץ. נקיטת זהירות רצויה כמובן לפני החלטה או פעולה, והימנעות היא בחירה נכונה במצבים מסוימים, כשהסכנה גדולה מדי או לא כדאית, אך המחיר של זהירות־יתר והבחירה בהימנעות כדרך עיקרית גורמים להחלשה מתמשכת ולוויתור על אפשרות לחיזוק היכולות הפיזיות, ההכרתיות, הנפשיות והחברתיות הנחוצות לבניית חיים מלאים ומשמעותיים.
חוסר אונים מוביל לחרדה, שהיא מייסרת יותר מהפחד הטבעי שמורגש אל מול הבלתי נודע. החרדה גורמת לתלות באחרים שנתפסים כחזקים ואחראיים ולתובענות כלפיהם להגנה, לתשומת לב, לסיפוק משאבים ושירותים. כאשר אחרים אינם מצליחים לגרום לנו להרגיש טוב, מתעוררות אכזבה או תחושת בגידה, והללו מובילות במהרה להאשמה. העברת האחריות אל אחרים מונעת את האפשרות לפתח עוצמות פנימיות ומגבירה את חוסר האונים והחרדה שניסינו להימנע מהם.
אומץ אינו מתבטא רק במצבים קיצוניים של התמודדות עם פחדים גדולים או סכנות ממשיות. למעשה, פעולות אמיצות רבות נדרשות בחיי היומיום, במצבים שגרתיים של מלאכת החיים. אומץ נדרש בכל פעם שעלינו לקבל החלטה, לבטא את דעתנו ואת רגשותינו, ליזום שיחה קשה, או לפעול בניגוד לזרם החברתי כדי להישאר נאמנים לערכים שלנו. זהו האומץ שנחוץ כדי לומר "לא", להציב גבולות, לעמוד על שלנו, וגם לדאוג לעצמנו בכל דרך נחוצה ולהתעקש על ההתפתחות שלנו, גם בזמנים קשים, וגם כשהשגרה סוחפת ומעייפת. במקרים רבים דווקא במצבים הקטנים והיומיומיים מתגלה האומץ האמיתי, לעיתים מבלי שנכיר בו או ננכס אותו לעצמנו. זהו אומץ לשמור על מחויבות אישית, לקבל החלטות שמשפיעות על חיינו ולא לתת לפחדים מחוסר ודאות או מביקורת אפשרית להגדיר או להגביל אותנו.
מהו אומץ?
אומץ הוא הנכונות והיכולת להתמודד עם אתגרים ולפעול בצורה אקטיבית ופרודוקטיבית למרות פחד או קושי. אומץ מאפשר לאדם לפעול מתוך מחויבות לעדיפויות ולעקרונות האישיים שלו ולהתגבר על לחצים פנימיים וחיצוניים. החיבור בין משאלות הלב, הערכים והעדיפויות האישיות של אדם למעשיו יוצר את היסוד ליושרה, שהיא ההלימה בין מה שאדם מרגיש, חושב ואומר ובין מה שהוא עושה. במילים אחרות, זוהי נאמנותו של האדם לעצמו ולערכיו, גם כשהיא כרוכה בהתמודדות עם קונפליקטים וקשיים.
האומץ מעניק לאדם כוח וחוסן להתגבר על ספקות וחששות, להתמודד עם ביקורת ודחייה, להציב גבולות, לבטא מחשבות, רגשות וצרכים, ללמוד דברים חדשים, לקבל החלטות ולעמוד בהן. הוא גם מאפשר לאדם להתמיד, להכיר בטעויות ולקבל עליהן אחריות, לשאוף לשיפור, לבקש סליחה כשנחוץ, ולבצע שינויים גדולים בחייו. האומץ טמון גם בהכרה בסיכון, אך בבחירה להמשיך ולפעול מתוך שיקול דעת ואחריות למרות זאת.
אומץ הוא הכוח שמאפשר לאדם לחרוג מהמגבלות שהוא תופס בעצמו ולפעול בעוצמה ובנחישות. לכן הוא תכונה חיונית לצמיחה אישית, להתקדמות חברתית ולהשפעה חיובית על העולם שסביבנו.
בין אומץ ובין חרטה והחמצה מתקיים יחס הפוך. חרטה נובעת מהתחושה שיכולנו לעשות משהו אך נמנענו ממנו. האומץ מאפשר לנו לפעול ולא להירתע מהחלטות ומהתנסויות, גם נוכח איומים או סכנת כישלון. הוא שעוזר לנו לא לפספס הזדמנויות שנקרות בדרכנו, להמשיך בדרך שבחרנו ולבצע שינויים כשנדרש.
האומץ מעורר רגשות חיוביים כמו התלהבות, התרגשות, תחושת עוצמה, תחושת מסוגלות, תשוקה, אופטימיות ותחושת משמעות. חשוב להדגיש שאומץ אינו היעדר פחד; הוא הכוח שמאפשר לנו לגבור על הפחד. לעיתים האומץ נובע מהפחד מדברים שנכון ומועיל לפחד מהם, כמו הפחד לאכזב את עצמנו, הפחד מחרטה והפחד מהחמצה. פחדים אלו יכולים לשמש דחיפה לפעול וליצור שינוי, כשהם מוכוונים לעבר התפתחות וצמיחה.
מאין מגיע האומץ?
לו היינו שואלים את אלפרד אדלר: "מהם החיים?" הוא היה עונה ללא היסוס: החיים הם תנועה. ולתנועה הזו יש כיוון. הכיוון הוא ממינוס לפלוס. ממצב של נחיתות למצב של עליונות, ממצב של חסך וחוסר ביטחון לעבר הסתגלות, התגברות ושליטה (Mastering), לקראת מטרה אידיאלית (ובלתי ניתנת להשגה) של שלמות.
מקור המוטיבציה, לפי אדלר, הוא החתירה להתגבר על הנחיתות הטבעית שלנו, הן כיחידים והן כקבוצה. נחיתות טבעית נובעת מהפער בין היכולות שלנו ובין הדרישות של החיים. העיסוק בהתמודדות, זאת אומרת המענה שלנו לאתגרים, ההתגברות על מכשולים ועל בעיות והשאיפה להגשים את רצונותינו, מגלה ומפתח את הפוטנציאל שבנו. בנות ובני אנוש מחווטים להתגברות אקטיבית, להרחבה של הידע, היכולת ושדה הפעולה שלהם, ואלה מובילים להגשמה.
למזלנו, לא "זרקו" אותנו לתוך הזרם האבולוציוני בידיים ריקות, אלא ציידו אותנו בשני מאפיינים ייחודיים. הראשון הוא החתירה להישרדות, להמשכיות, לשגשוג ולמימוש עצמי עם אחריות חברתית. כולנו צוידנו בכוח חיים שדוחף אותנו לחיפוש, להתמודדות ולהתגברות, ומכאן להתפתחות, למימוש היכולות שלנו.
המושג חתירה (Striving) כולל בתוכו שלושה ממדים: רצון, שאיפה ומאמץ להיענות לאתגרים, לפתור בעיות ולממש מטרות. החתירה הזאת טבועה בנו מלידתנו והיא חלק מאיתנו עד יומנו האחרון. טבעי לרצות, לחלום, לנסות, להתמודד, להתגבר, ולנסות שוב. אי־השתתפות אקטיבית ופרודוקטיבית בחיים אינה מעידה על היעדר מוטיבציה. למעשה אין דבר כזה "היעדר מוטיבציה" מפני שהחתירה הטבעית להתמודדות, להתגברות ולהתפתחות חיונית להישרדות, לקיום ולהמשכיות שלנו ושל המין האנושי. לכן, אם אדם אינו מפגין מוטיבציה, אין זה מפני שהיא חסרה אלא מפני שהיא חסומה.
המאפיין השני שניחנו בו הוא הכוח היצירתי. היכולת לחשוב, לדמיין, להמציא וללמוד. בזכות הכוח היצירתי שלנו ובזכות ההון התרבותי של האנושות, אפשר להתגבר כמעט על כל מכשול – פרט לאחד: הפחד מאובדן תחושת ערך. פחד זה חוסם את החתירה האקטיבית להגשמה. הפחד מאובדן תחושת ערך מוביל לאובדן אומץ (Discouragement) ולצמצום תחומי הפעילות שלנו לאזורים שבהם נרגיש מוגנים מפני אותה סכנה.
לכן, התשובה לשאלה "מאין מגיע האומץ?" היא: הוא בטבע שלנו. עכשיו נשאלת השאלה: מה קורה לאומץ הטבעי בדרך?
איך מאבדים את האומץ?
תינוקות ופעוטות עושים המון דברים. חלק מהניסיונות שלהם מצליחים וחלק לא. חלק זוכים לתגובה תומכת ואוהדת מצד הסביבה, או לפחות לתגובה מכילה, ואחרים פחות. אנחנו בני האנוש מחווטים להתקשרות ולשייכות. הן הקיום שלנו והן הרווחה הפיזית והנפשית תלויים בקשר עם דמויות משמעותיות. לכן תינוקות רגישים מאוד לתגובות של הסביבה, שהם תלויים בה לחלוטין. אימא מרוצה, מחייכת, מהנהנת, פניה מוארים משמחה ומנחת. בשביל תינוקת אלה הם סימנים טובים מאוד: "את בסדר גמור, ויש לך אור ירוק להמשיך במה שעשית." אך לעיתים קרובות תינוקות ופעוטות עושים דברים שפחות מוצאים חן בעיני ההורים. כאן, בתגובה ההורית לכל מה שהוא לא כפי שקיוו או רצו, טמון המפתח לשמירה על האומץ. אל מול התנהגות לא רצויה של ילדים קטנים מספיק להגיב בהבעת פנים רצינית. הבעה כזאת מעבירה את המסר: "זה לא רצוי" או "זה לא מוצא חן בעיניי". אני קוראת לתגובה זו "אי־אישור" (Non-Approval) שהיא, כפי שנראה עוד מעט, שונה מתגובה קשה יותר – גינוי (Disapproval). תינוק מרגיש את המתח שבין הרצון המיידי שלו ובין הרצון של ההורה והצורך בקשר עימו, ולרוב בוחר לשנות את התנהגותו כדי לא לאבד את האישור ואת הקרבה.
אבל לעיתים קרובות מדי התגובה של המבוגרים להתנהגות לא רצויה של הילד היא קשה ודרמטית, ויכולה לכלול הבעות של תסכול, כעס, זלזול, גועל, אכזבה, ייאוש או דחייה. אל מול הבעות כאלה, הילד אינו חש אי־נוחות קלה ומסיק שמשהו שעשה לא מצא חן בעיני אבא, אלא חש חוסר ביטחון ופחד, ומסיק שמשהו בו לא בסדר, ולכן הוא לא "אהיב", זאת אומרת, הוא אינו ראוי לאהבה, שאי אפשר לאהוב אותו כפי שהוא, ומכאן, שלא אוהבים אותו. תגובות כאלה מביעות חוסר אישור לא רק למה שעשה אלא למי שהוא (Disapproval).
ההורים הם סוכנות וסוכני החִברות (סוציאליזציה) של החברה, ותפקידם להדריך את הילדים ואת הילדות בעולם החברתי וללמד אותם מהי התנהגות רצויה ומה לא מתקבל על הדעת על פי קריטריונים נחוצים וסבירים. כשהורה מגיב באדישות או באישור להתנהגות לא רצויה, הוא מעביר לילד מסר הרסני לו ולחברה, שהצרכים והרצונות שלו חשובים מכל דבר אחר ושלא מצופה ממנו להתחשב באחרים. במילים פשוטות, שזה בסדר להתנהג באופן לא מתחשב או מזיק.
בעידן שבו שולטת אידאולוגיה אינדיווידואליסטית המקדשת את המרכזיות והחשיבות של הפרט, קל לתת עדיפות לרצונות אישיים על פני הצרכים של הקבוצה ודרישות המציאות. עבור הורים רבים המילה חִברות מסמלת הגבלה ודיכוי לא מוצדקים של הנפש והיצירתיות של הילד. הם מרגישים אי־נוחות גדולה בהצבת גבולות ואינם עקביים בהעברת מסרים לגבי מה שמקובל ומה שאינו מקובל. אל מול ילד תובעני שעובר "כל גבול" – מה שקורה בהכרח כשלא אומן בהיגיון של החיים ביחד – אותם הורים מגיבים באופנים פוגעניים מאוד, בלי להיות מודעים לכך שהצעקה או התגובה התוקפנית שלהם נולדה ברגע שדרישה מוצדקת לשיתוף פעולה נזנחה לטובת הכיף או הנוחות הרגעית של הילד. ילדים אינם רואים בהליכה לקראת ההורים דוגמה למערכת יחסים רצויה, דהיינו "הם זורמים איתי ואני אזרום איתם", אלא סידור שעל פיו רק הם ורצונותיהם חשובים. ככה גדלים ילדים בעלי מודעות גדולה לרגשות, לצרכים ולרצונות שלהם, ומודעות קטנה מאוד לרגשות, לצרכים ולרצונות של אחרים.
הורים שמקבלים על עצמם את האחריות לגדל ילדים שטוב להם ושנעים להיות איתם, מגיבים בנחישות ובעקביות להתנהגות בלתי רצויה. הם רואים בניסיונות של הילדים תנועה טבעית שכוללת בחירות מוצלחות פחות, כאלה שאינן נעימות (כמו התעקשות) וכאלה שלא עלו יפה (כישלונות).
תגובות דרמטיות להתנהגות בלתי רצויה של ילדים, ועוד יותר לטעויות או לכישלונות, גורמות ליצירת חיווט הרה גורל בנפש בין כישלון ובין אובדן אהבה, זאת אומרת, קשר פנימי עמוק ובלתי נמנע בין כישלון לאובדן שייכות. הפחד הגדול ביותר שלנו בחיים (בהיעדר איום חיצוני ממשי, כמובן) הוא המחיר החברתי שנידרש לשלם אם מה שנעשה לא ימצא חן בעיני אחרים או אם "חס וחלילה", נטעה או ניכשל.
המחיר של כישלון אינו ה"הפסד" של התוצאה שקיווינו לה, שמלווה באכזבה ובצער. לכישלון יש מחיר חברתי כבד מנשוא: השפלה ודחייה. הפחד מכישלון הוא הפחד לאבד את המקום שלנו, את השייכות והערך. ומכיוון שאנחנו זקוקים לשייכות כמו לאוויר לנשימה, הפחד מכישלון נחווה כמו פחד מוות.
פחד מכישלון הוא אחת הסיבות המרכזיות לאובדן האומץ. כישלון נתפס כעדות לחוסר ערך במקום כעדות לחוסר מיומנות מספקת, וכחלק טבעי ובלתי נפרד מכל תהליך למידה ואימון. כדי להימנע מכישלון צריך להימנע מפעולה, ומכאן הדרך להימנעות מהחיים עצמם קצרה. כל משימה או התמודדות הופכות למבחן מאיים, וכל אפשרות נבחנת דרך עדשה של שיבושים אפשריים, במקום דרך עדשה של התנסויות שוות, התרגשות ורווח.
אומץ אינו תוצאה של תחושת ערך קיימת, אלא הכוח שבונה אותה. תחושת ערך אינה נולדת מעצמה, אלא מתפתחת דרך ההתנסויות שלנו בעולם, דרך ההצלחות והכישלונות, דרך ההתמודדות שלנו עם הפחדים והבחירה לפעול למרות זאת. כל פעולה אמיצה, כל התגברות על קושי או הימנעות מהימלטות מהאתגר, מחזקת את תחושת הערך הפנימית שלנו. אין פירוש הדבר שכאשר אנחנו מרגישות בעלות ערך אנו מעיזות, אלא דווקא שכאשר אנחנו מעיזות לפעול למרות חוסר הוודאות, אנחנו מתחילות להרגיש שיש בנו ערך. רק כאשר אנחנו מסתכנות, טועות ולומדות מכך, אנחנו מגלות את יכולתנו האמיתית. אומץ אפוא הוא שמאפשר לנו לבנות את הערך העצמי – ערך שאינו תלוי בתוצאות החיצוניות, אלא בנכונות שלנו להיכנס למגרש ולנסות שוב, גם אם קשה, גם אחרי כישלון. אומץ הוא כמו כבלי ההתנעה למצבר שהתרוקן, שמאפשר למכונית לנוע, ובהמשך נטען בנסיעה.
הדרמה של השייכות
היכולת להרגיש ולהכיל רגשות שונים וסותרים בו זמנית מתפתחת בבגרות. הורים יכולים להתאכזב מילדה או לכעוס עליה מאוד, ובו זמנית להעריץ אותה ולאהוב אותה עד עמקי נשמתם. אך מערכת החשיבה המופשטת והמורכבות הרגשית נמצאת מחוץ להישג ידם של ילדים צעירים. ברגע אחד הם אוהבים או שונאים, וכך גם מפרשים את הרגשות של אחרים כלפיהם. רגשות של הורים כמו כעס, אכזבה וייאוש ותגובות שליליות כמו חוסר סבלנות, ביקורת, זלזול וכמובן עונשים משאירים חותם בתפיסה ובנפש של ילדים. זו המשמעות של קבלה, אישור ואהבה על־תנאי. ילד שגדל בסביבה שבה האהבה והקבלה מותנות בהישגים או בהתנהגות מסוימת, לומד להאמין שערכו כאדם תלוי בריצוי או בהצלחה. אם האהבה וההערכה מותנות, מתחזקים הפחד מכישלון והייאוש מלֹא להתקבל, והדבר מוביל לעיתים לוויתור על עצמו בצורה של ייאוש או ויתור על הקשר בצורה של מרדנות.
אהבה על־תנאי גורמת לספק של אדם בערכו ומכאן לספק בכך שאפשר לאהוב אותו. אחת ההשלכות של אותו ספק בערך העצמי היא הישארות במערכות יחסים לא מכבדות ולא מיטיבות, ואף מזניחות או מתעללות. לעיתים קרובות שמעתי ממטופלת שנמצאת במערכת יחסים רעילה "אבל אני אוהבת אותו." תשובתי היא: "כשתאהבי את עצמך יותר, תאהבי אותו פחות." ספק עצמי יכול להוביל לתנועה פעילה להוכחת הערך העצמי או לוויתור וייאוש, מתוך מחשבה שהדבר בלתי אפשרי, ומכאן שאין טעם לנסות. בכל מקרה תחושה של אהבה על־תנאי פוגעת באפשרות לקשר קרוב, פתוח, כן וחם עם ההורים, ואחר כך עם דמויות משמעותיות אחרות.
אובדן האומץ הוא תהליך שמקדם הימנעות על פני התנסות שיש בה סכנה לכישלון או דרישה למאמץ ניכר. אובדן אומץ גדל ופורח בסביבה ביקורתית שיש בה ציפיות לא מציאותיות למושלמות, שמתבטאת בחוסר סובלנות לטעויות. כשאנחנו מאבדות את האומץ, נחלשים הרצון, השאיפה והמאמץ ליצור חיים מלאים ומשמעותיים, ואנחנו מנסות רק לשרוד.
החזרת האומץ אינה פשוטה, אך היא הכרחית. בחלקים הבאים של הספר נלמד כיצד ניתן להחזיר את האומץ, לבנות מחדש את הביטחון העצמי כדי להתחיל לחיות חיים שיש בהם חתירה להגשמת מטרות וחלומות, למרות הפחדים והספקות.
אינדיאנה ג'ונס בחיפוש אחר האומץ האבוד
כדי לבחון אם אבד האומץ ובאיזו מידה, אציג כאן את הסימנים המובהקים ביותר המאפיינים אובדן אומץ. בסוף "הבוחן" תדעו עד כמה חשוב ודחוף להחזיר את האומץ שלכן, של הילדים, של העמיתים או של הלקוחות שלכן. רשימה זו מגלה את היתרונות שמרוויחים עם תוספת אומץ, שאותם אתאר בהמשך.
פער בין פוטנציאל למימוש
היות שבאופן תיאורטי הפוטנציאל הוא אין סופי (אף אדם לא יגיע למיצוי כל הפוטנציאל שבו) תמיד יהיה פער בין המצוי לרצוי בחייו של אדם. אנחנו מתקדמים בחיים תוך פתיחה וסגירה של פערים, מובלים על ידי רצון ושאיפה להיטיב את חיינו, לפתור בעיות ולהגשים מטרות. אבל פער גדול ומתמשך בין מה שרצינו ובין מציאות חיינו מעיד לרוב על אובדן אומץ. פער כזה מתבטא בתחושה מתמדת של "זה לא זה" – שהחיים רחוקים מהאידיאל ששאפנו אליו. פער כזה מייאש וגורם לאדם להפסיק לנסות. בלי אומץ, אדם נשאר במקומות, במערכות יחסים או במצבים לא טובים או לא בריאים, וגם לא תורם את חלקו כדי לשנות או לשפר אותם.
דוגמה: מאיה עובדת כבר שנים בעבודה משרדית שהיא לא אוהבת. היא חלמה להיות צלמת מקצועית, אבל לא עשתה דבר לשם כך. כל יום היא מגיעה למשרד בתחושת תסכול, בהרגשה שלא כך דמיינה את חייה.
בחינה עצמית: ברצף מ(1) "פער קטן, זמני ומרגש" בין המצוי לרצוי בחיי ל(10) "זה אפילו לא דומה למה שרציתי" – איזה ציון היית נותנת? ניתן לענות על שאלה זו בנפרד על תחומים שונים בחיים: עבודה, זוגיות, חברה, דאגה לעצמי, רוחניות ועוד.
פער של 5 נקודות או יותר מעיד בדרך כלל על אובדן ניכר של אומץ. אם התשובה היא עשר, רצוי לפנות לטיפול נמרץ לביצוע החייאה.
קנאה ועוינות כלפי מצליחים
קנאה היא סימן מובהק לאובדן אומץ. מי שחותר בעקביות לקראת הגשמת מטרות מרגשות, רואה בהצלחה של אחרים מקור השראה והזדמנות ללמידה. הצלחה של אחרים מעודדת, מפני שהיא הוכחה לכך שמה שרצינו להשיג אפשרי. היות שקנאה פוגעת בתחושת הערך של אדם, מכיוון שהיא רגש "לא יפה" ומשקפת הכרה בעליונות של מושאה, אנשים בדרך כלל אינם מודעים לכך שמה שהם מרגישים כלפי מצליחים זו קנאה. לכן כדי לגלות קנאה, כדאי לחפש עוינות. עוינות זו מתבטאת בזלזול, בביקורת ארסית ובייחוס מאפיינים שליליים, במיוחד מבחינה מוסרית, למושא הקנאה כדי להצדיק הן את התוקפנות שלנו והן את הבינוניות שלנו. העוינות והתוקפנות מספקות תחושת עליונות, שמחפה על תחושת הכישלון ומקילה אותה.
דוגמה: דניאל, רופא מומחה, אומר על אורי, קולגה שהקים מרפאה פרטית משגשגת, "הוא התמסחר". כך הוא יכול לספר לעצמו שהוא אמנם מפרגן, אבל גם מחזיק בסטנדרטים נעלים יותר של יושרה מקצועית.
בחינה עצמית: כלפי מי אני מרגישה עוינות ו"נהנית" לייחס לו או לה כוונות רעות או רמה מוסרית נחותה? מה השיג אדם זה שהייתי רוצה לעצמי?
רגשות שליליים במינון גבוה
הרגשות השכיחים של מי שאינו מגשים את עצמו הם תסכול, תקיעות, שיעמום, דיכאון, ריקנות או ייאוש. התחושה שהחיים עוברים בלי תכלית מובילה לחוסר רצון להניע תהליכים חדשים או להתקדם בפרויקטים קיימים.
דוגמה: שרה, אם לשניים, מרגישה שהחיים שלה נעצרו. כל יום נראה לה אותו דבר. היא מרגישה תקועה בין הבית לעבודה, מסמנת וי על מטלה אחרי מטלה. התחושות העיקריות שלה הן שיעמום וריקנות.
בחינה עצמית: מהו הרגש הדומיננטי שחשת בחודשים האחרונים? האם רגש זה מותאם למצב עכשווי נקודתי או שמא אפשר להגיד שהוא מאפיין אותך כבר תקופה ארוכה?
רמת אנרגיה
סימן היכר של אובדן אומץ הוא חוסר אנרגיה. לא מדובר בעייפות שנובעת מהיעדר שינה או ממאמץ פיזי, באנרגיה שאפשר לחדש בעזרת מנוחה או ארוחה, אלא רפיון רוח שנובע מדכדוך פנימי. כאשר אדם חווה אובדן אומץ, הוא מאבד גם את התשוקה והדחף הדרושים לו כדי להניע את עצמו לפעולה. האנרגיה הנדרשת להתמודדות עם אתגרי החיים נעלמת, והוא מוצא את עצמו חסר כוח ורצון לקום ולעשות משהו בנידון. חוסר האנרגיה הזה הוא סימן לייאוש, לוויתור הן על הרצון והשאיפה והן על המאמץ לנסות, ובחירה במצב הקיים מתוך תחושת חוסר אונים.
דוגמה: יונתן, מנכ"ל חברת הייטק, מוצא את עצמו עייף רוב הזמן. גם אחרי חופשה הוא אינו מרגיש התחדשות. העייפות הזו נובעת מכך שהוא עוסק בעיקר בגיוס כספים ודיווח למשקיעים, הרחק ממימוש הרעיון שיזם.
בחינה עצמית: כמה פעמים אמרת "אין לי כוח" או הרגשת עייפות לא בגלל עשייה או מאמץ? עד כמה יש לך כוח ליזום ולעשות דברים שרצית או שחשוב לעשות? עד כמה דחית דברים למועד לא ידוע?
בלבול וצמצום תחושת הבחירה
בלבול הוא מצב שבו אדם מרגיש שאינו יודע מה הוא רוצה או איך להשיג את מה שהוא רוצה (או איך להשיג את מה שהוא רוצה בלי להשקיע מאמץ). בלבול הוא למעשה אסטרטגיה להימנע מקבלת החלטות, ממחויבות ומהדרישה להשקיע מאמץ. קל לאדם להרגיש בלבול יותר מאשר פחד או תחושת כישלון. בלבול הוא אסטרטגיה נורמטיבית שזוכה להכלה ולאמפתיה בחברה. אדלריאנים מתרשמים פחות מהמצוקה של חוסר החלטיות, ויותר מהיצירתיות להשתמש בה כהצדקה לחוסר תנועה. פעולה דורשת אומץ ומאמץ, וכרוכה בסיכון להיכשל.
דוגמה: דנה נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר תקופה ארוכה. בטיפול מנסים להבין את מקור המצוקה שלה ואת הקשר בין מצבה הנוכחי לאישיותה. בכל פגישה שבה נראה כי הושגה תובנה, היא חוזרת בסוף לאמירה קבועה: "אני מבולבלת," כאילו נדרשת בהירות נוספת כדי לקבל החלטה, אך למעשה היא משתמשת בבלבול כבאסטרטגיה שמאפשרת לה לא להתחייב לדבר כך שלא תצטרך להשקיע מאמץ בכיוון שנבחר.
בחינה עצמית: האם אני יודעת מה יותר חשוב לי ופועלת באופן אקטיבי ועקבי כדי לממש את העדיפויות שלי?
אובדן ביטחון עצמי והימנעות
ביטחון עצמי נבנה מתוך התנסות והתגברות. כאשר אדם מאבד את האומץ, גוברת ההימנעות. בהיעדר אקטיביות הביטחון העצמי נפגע. כך נוצר מעגל קסמים שלילי שבו חוסר עשייה מביא להטלת ספק ביכולות ובערך האישי, והספק מביא להימנעות נוספת מהתמודדויות.
דוגמה: תום בן ה־16 התחיל לאחרונה ללמוד בבית ספר חדש לאחר שמשפחתו עברה לעיר אחרת. תום נמנע מהתנסות חברתית בגלל פחד מדחייה, יושב לבד בהפסקות שקוע בתוך המסך, משדר שאינו מעוניין ביצירת קשר. עם הזמן בדידותו של תום הולכת וגדלה, והדימוי העצמי שלו הולך ומידרדר. הוא אינו מאמין שיצליח להשתלב, ולכן אף אינו מנסה.
בחינה עצמית: האם יש בחיי תחומי הימנעות שמעכבים את ההתפתחות שלי ומביאים לתחושת תקיעות ופספוס? מה הייתי עושה אילו היה לי יותר ביטחון?
תחושת פספוס והחמצה
תחושת פספוס והחמצה היא תוצאה ישירה של כל הסימנים הקודמים. כאשר אדם נמנע מהשתתפות אמיצה בחיים לאורך זמן, הוא מתחיל להרגיש שהוא מפספס את חייו. ההזדמנויות חולפות על פניו, והוא אינו מצליח לנצל אותן. אין הצלחה ואין למידה (תוצר הלוואי החיובי של כישלון). עם הזמן תחושת הפספוס הזו מתגבשת לתחושת החמצה, שהיא הכרה בכך שהאובדן בלתי הפיך. תחושת ההחמצה – שד"ר נירה כפיר הגדירה "סרטן של חיי הנפש" – חודרת לכל נימי הנפש ומשאירה את האדם בתחושה מרה של צער וחרטה על מה שיכול היה להיות ולא היה. תחושות אלו משקפות מצב עמוק של אובדן אומץ, המוביל את האדם להימנע מהתמודדויות ולהישאר באזור הנוחות שלו, במחיר של תחושת חוסר משמעות וסיפוק מהחיים.
דוגמה: רבקה מצהירה שתמיד רצתה למצוא את החצי השני שלה ולהקים משפחה. בגלל חשיבות הבחירה היא אינה יכולה להתפשר "על כל אחד". כך היא פוסלת אין סוף שותפים פוטנציאליים לזוגיות ולהורות. השנים עוברות, האפשרויות מצטמצמות, הפוריות יורדת ואיתה הסיכוי להגשים את חלומה. ככל שהזמן עובר, היא נחושה עוד יותר לא להתפשר, אם לא התפשרה עד עכשיו. היא אינה מודעת לכך שלמעשה הפשרה שלה היא להישאר לבד.
בחינה עצמית: מ(1) רק עוד טיפה עד (10) טון, כמה אומץ נחוץ לי/לאדם יקר על מנת לחיות חיים מלאים ובעלי משמעות?
גילוי האוצר האבוד: החיים עם תוספת אומץ
לאחר שזיהינו את הסימנים המעידים על אובדן אומץ, ניתן להבין עד כמה עמוקה השפעת אובדן האומץ על חיינו. אך לצד הסימנים הללו, קיימת גם דרך חזרה – דרך שבה תוספת אומץ יכולה להוביל לשינוי משמעותי ולהעניק לנו מתנות רבות. המתנות הללו פותחות בפנינו אפשרויות חדשות לצמיחה, להגשמה ולהתמודדות אמיצה עם האתגרים.
פער מרגש בין המצוי לרצוי
תוספת אומץ מביאה לחוויית הפער בין המצוי לרצוי בחיים כמרגש ומניע, ומקדם להצבת מטרות שהן גם מרגשות וגם מציאותיות, ולפעולה אקטיבית ועקבית להגשמתן. מטרות חשובות מושגות, בעיות וקונפליקטים נפתרים, תחושת הביטחון עולה, החיים דומים יותר למה שרצינו. בספר הראשון בסדרת הארי פוטר יש דימוי מושלם לתחושה זו. כשהארי שואל את הקוסם הגדול דמבלדור מה הוא רואה בראי של ינפתא, ראי הקסמים שמראה לאדם את עצמו כפי שהוא שואף להיות, הוא עונה לו: "אני רואה את עצמי כפי שאני, עם עוד כמה זוגות גרביים". (כידוע, גרביים נכנסים למכונת כביסה בזוגות ויוצאים כיחידים.) זו כמובן שאיפה מוגזמת לבני אנוש, וכל עוד אנחנו חיים נמשיך להתמודד ולהתפתח. עם זאת, לראות את עצמנו במראה ולהרגיש גאווה ושביעות רצון, זה לא מעט.
דוגמה: מאיה, שעובדת במשרה שאיננה אוהבת, מחליטה לעשות קורס צילום ולעבוד כפרילנסרית בסופי שבוע. היא אינה עוזבת את עבודתה מייד, אבל כל צעד קטן בתחום הצילום ממלא אותה תקווה, אנרגיה ותחושת סיפוק. גם אם צילום לא יהיה עבודתה העיקרית, הוא יהיה חלק מחייה.
השראה
עם יותר אומץ, נחוש קנאת סופרים, כזאת שדוחפת למאמץ להשיג את מה שיש למושא הקנאה שלנו, במקום להוריד אותו כדי להרגיש טוב יותר עם עצמנו בלי לעשות דבר פרודוקטיבי. נחוש פליאה מההישגים של בני אדם ונשתמש בהם כבמקור להשראה.
דוגמה: דניאל שואל את אורי על הדרך שהוא עבר כדי להצליח, ומוצא השראה בנכונותו לקחת סיכונים תוך שמירה על מקצועיות. הוא מעז לפתוח פרקטיקה פרטית.
התלהבות, אנרגיה ומחויבות
הרגש המובהק של חיים אמיצים הוא התלהבות. יש אנרגיה, תשוקה שמזינה רעיונות ורצונות. כמו כן, מורגשת תחושת מחויבות ואחריות הנובעת מהידיעה שחשוב לעשות את מה שנעשה. לא תמיד נצליח במעשינו, אבל לא נרגיש החמצה וחרטה על כך שלא העזנו. עם יותר אומץ, נתקרב לאחרים וניצור קשרי חברות, לכן נרגיש יותר אהבה ואכפתיות, נרגיש סיפוק מהעבודה. סיפוק, שלווה, שמחה, גאווה ותחושת משמעות נובעים הן מהתוצרים של העשייה והן מן התחושה שעשינו כמיטב יכולתנו.
דוגמאות: שרה, אם לשניים, מבינה שהרצון שלה לממש את עצמה הן בהורות והן בעבודה דורש ממנה מאמץ גדול ומתמשך. היא משתתפת בקורס 'אתגר ההורות', שבו היא מקבלת ידע וכלים להורות משמעותית, המאפשרים לה להיות נוכחת עם ילדיה וליהנות מהם במקביל למלאכת החינוך והאימון שלהם לחיים הבוגרים. היא מבקשת יותר עזרה; דואגת להטעין את עצמה. היא עדיין די עייפה, אך מרוצה.
יונתן מבין שהתשוקה שלו נמצאת ביזמות ולא בניהול, הוא מגייס מנכ"לית חדשה לחברה וחוזר לעסוק בפיתוח רעיונות ובמימושם.
החלטיות ובהירות מחשבתית
אומץ מאפשר לאדם לקבל החלטות בביטחון ומתוך תחושת בהירות לגבי סדר העדיפויות שלו. הוא יודע שלא יוכל לשלוט בכל התוצאות, אך סומך על כך שקיבל את ההחלטות הטובות ביותר האפשריות בהתחשב בנסיבות. תחושת הבלבול מתפוגגת ומשאירה מקום לבוחן מציאות תקין וליכולת לקחת סיכונים מחושבים. גם במקרים שבהם לא תתקבל החלטה מושלמת, האדם ירגיש שלם עם הבחירות שעשה.
דוגמה: אחרי טיפול פסיכולוגי שנמשך תקופה ארוכה, דנה מגיעה לתובנות ומבינה מה האפשרויות שלה לגבי כל נושא שמעסיק אותה, בוחרת את האופציה הטובה ביותר, על יתרונותיה וחסרונותיה, ומתאמנת בהתנהגויות חדשות כדי להביא לשינוי במציאות חייה. דנה מקבלת טעויות וכישלונות בחמלה עצמית, וממשיכה לנסות.
מעגל מחזק: אומץ - עשייה - ביטחון עצמי
עם יותר אומץ, במקום להימנע ממצבים, מאתגרים וממטרות, נפעל כמיטב יכולתנו מתוך הבנה שכישלון הוא חלק בלתי נפרד מהדרך ומקור ללמידה. אומץ אינו מאפשר לנו רק לפעול, אלא גם לבקש עזרה וללמוד מהתנסויות. כך מתפתחת בנו האמונה שנוכל להתמודד גם עם הדבר הבא ומתחזקים הביטחון העצמי והיכולת שלנו להשתתף במשחק החיים, כשהרצון לחוות, להתקדם ולצמוח גדול מהחשש ממה שיכול להשתבש.
דוגמה: דניאל התחיל את השנה בבית ספר חדש. הוא מחליט לקחת סיכון קטן, מיישיר מבט, מחייך, מנסה לתרום לשיחה או להציע עזרה. אם הוא נתקל בהתעלמות או בדחייה, הוא פונה לנערים אחרים.
נאמנות עצמית ושלמות פנימית
חיים אמיצים מבטיחים חוויה מתמשכת של נאמנות לעצמנו ושלמות עם מי שהיינו ועם מה שעשינו, למרות הפגמים, המגבלות, הטעויות והכישלונות. החזרת האומץ מאפשרת לנו להיות מי שנרצה ונוכל להיות, להרגיש טוב ולעשות את מה שנדרש כדי לממש את הפוטנציאל שלנו ולתרום את המיטב לאחרים ולעולם.
דוגמה: רבקה מבינה שלא יימצא פרטנר מושלם שימלא את כל משאלותיה ומוכנה בשלב הזה להכיר שותף להורות משותפת, בהבנה שהמתנה לאפשרות להורות מתוך זוגיות מפחיתה את הסיכוי שלה לממש את האימהות. הדרישה לפיתוח תקשורת חיובית ולשיתוף פעולה בהורות מגדילה את המסוגלות הזוגית שלה ופותחת פתח ליצירת מערכת יחסים זוגית חיובית ומיטיבה בעתיד.
אם מחכים יותר מדי, חלק מהבחירות הן בלתי הפיכות, ואז תחושת ההחמצה גדולה וכן הייאוש המתלווה לה. גם אז, עם יותר אומץ, אפשר לבחור את האופציה הטובה ביותר מבין האפשרויות הזמינות.
סיכום הסימנים לאובדן אומץ והמתנות של השבתו
הטבלה שלפניכן מסכמת את הקריטריונים המרכזיים המשמשים לזיהוי אובדן אומץ, לצד השינויים החיוביים שמתרחשים כאשר האומץ מושב. הטבלה מדגימה כיצד כל אחד מהסימנים השליליים יכול להתהפך ולהפוך למתנה שמעניקה איכות חיים ואפשרות להגשמה עצמית.
הקריטריון איך זה באובדן אומץ איך זה עם אומץ
פער בין
המצוי לרצוי פער גדול ומתמשך בין הרצוי למצוי, תחושת
"זה לא זה" וייאוש פער מרגש ומניע בין המצוי לרצוי מוביל
להצבת מטרות ולהגשמתן
היחס להצלחות של אחרים קנאה, עוינות כלפי מצליחים כדי להקל
את תחושת הכישלון השראה מהצלחות של אחרים, קנאה חיובית שמניעה לעשייה
הרגשות הדומיננטיים תסכול, תקיעות, שיעמום, דיכאון וריקנות התלהבות, מחויבות ותשוקה
רמת האנרגיה חוסר אנרגיה פנימית, עייפות כרונית תחושת חיוניות ויכולת להתמודד עם אתגרי החיים
תחושת הבחירה בלבול, הימנעות מקבלת החלטות ואי־נטילת סיכונים החלטיות ובהירות מחשבתית, קבלת החלטות מתוך הכרה של העדיפויות ושל המגבלות
החמצה ופספוס תחושת פספוס על הזדמנויות שהוחמצו, תחושת אובדן בלתי הפיך נאמנות עצמית
ושלמות פנימית, תחושת סיפוק והגשמה
הייחודיות של עידוד
עידוד הוא חלק מקבוצת מיומנויות שמטרתן להיטיב עם מצבו הנפשי של אדם, וכוללות הקשבה, נוכחות ותמיכה. כמו אמפתיה, נחמה והזדהות, גם עידוד נועד לספק לאדם תחושת קרבה וביטחון. הוא פועל מתוך הכרה בכאב או בקושי של האדם, ומעביר את המסר: אתה לא לבד.
עם זאת, עידוד נבדל מהמיומנויות האחרות בכך שהוא אינו מתמקד בהכלה ובהבנה של המצב הנוכחי, אלא בחיזוק של האדם כדי שיוכל להתמודד ולהתקדם. עידוד שואף לא רק להקל את הרגשות הקשים, אלא גם לעזור לאדם לזהות את המשאבים והכוחות הפנימיים שלו, להאמין שביכולתו להתגבר על אתגרים ולהשיג מטרות. זהו תהליך אקטיבי המכוון להעצמה ולהנעה, וכך נהפך העידוד לאומנות ייחודית המצריכה הכשרה מיוחדת ושכלול. עידוד דורש הבנה עמוקה של השפעה על ההכרה של האדם והיכולת להשפיע בצורה שתביא לשינוי משמעותי.
עידוד אינו מחליף מיומנויות אחרות, אלא משלים אותן. כאשר משתמשים בעידוד כראוי, הוא יכול להפוך לכוח שמניע את האדם להתמודד, לצמוח ולהתקדם.
אישיותו של אדם מתעצבת אפוא בשנים הראשונות לחייו, והיא כוללת דפוס קבוע של תפיסות שלו כלפי עצמו וכלפי העולם. דפוס זה משפיע על הדרך שבה ינהג ויחווה את חייו ועל המידה שבה יממש את החופש לבחור ולהגשים את מטרותיו.
אחד המרכיבים המרכזיים של האישיות הוא הדרך שהאדם תופס בה את עצמו. תפיסה זו מכילה את הדימוי העצמי שלו, את תחושת הערך, את הביטחון העצמי, ואת האני האידיאלי, שהוא הדמות שהאדם שואף להיות. דימוי עצמי הוא הדרך שבה האדם רואה את עצמו; התשובה לשאלה "מי אני?". הוא נבנה באמצעות אינטראקציות חברתיות ומשוב מהחיים ומהסביבה. הדימוי העצמי משפיע על רגשותיו של האדם, על החלטותיו ועל התנהגותו. דימוי עצמי חיובי מקושר לאופטימיות, וזו מובילה לפעולה ולהתמודדות עם אתגרים, בעוד דימוי עצמי שלילי מגביל את האדם וגורם לו להימנע מהתנסויות. ערך עצמי הוא הדרך שהאדם תופס וחש בה את ערכו העמוק כאדם, עד כמה הוא מרגיש ראוי לאהבה ולהערכה. ביטחון עצמי הוא האמונה שלו ביכולתו להתמודד עם אתגרי החיים. הוא נבנה מתוך הצלחות והתגברות על כישלונות, והוא מחזק את האמונה שלו בעצמו ואת הגישה ששווה לנסות. האני האידיאלי הוא הדמות שהאדם שואף להיות.
אומץ הוא הכוח שמאפשר להתגבר על הפחד, לפעול וללמוד, וכך לשפר את הדימוי העצמי, לבנות ערך עצמי ולחזק את הביטחון העצמי. אמצעים אלה מקרבים את האדם אל האני האידיאלי שלו. בלי אומץ האדם כלוא בתפיסותיו המגבילות, נמנע מהתנסויות חדשות ומוותר על האפשרות לצמוח ולהתפתח.
אובדן אומץ מתרחש כאשר הילד נתקל בכעס, באכזבה, בביקורת, בעונשים או בחוסר קבלה על מעשיו, ואז הוא מתחיל לקשר בין טעויות או כישלונות לאובדן אהבה, שייכות וערך. הפחד מכישלון גובר, והאדם מתחיל להימנע ממצבים שבהם קיים סיכון לכישלון, שמשמעותו השפלה או דחייה. ככל שהילד גדל וממשיך לחוות דפוס כזה, נבנית בו תחושה של חוסר ערך, והאומץ שלו לפעול הולך ונחלש. בסביבה שבה קיים דגש רב על טעויות, עלול האדם להתחיל להאמין שכישלון מעיד בהכרח על אובדן ערך עצמי, והאמונה הזאת מובילה לייאוש ולהימנעות.
לאובדן אומץ יש סימנים מובהקים. אחד הסימנים הבולטים הוא פער גדול ומתמשך בין המצוי לרצוי בחיי האדם. כאשר אדם מרגיש ששאיפותיו רחוקות מאוד מהמציאות, הוא עלול להתייאש ולהפסיק לחתור להגשמתן. סימן נוסף לאובדן אומץ הוא קנאה ועוינות כלפי אנשים מצליחים במקום שאיבת השראה מהצלחתם. רגשות שליליים כמו תסכול, שיעמום וריקנות משתלטים על חיי היומיום, והאדם מרגיש עייף וחסר אנרגיה לפעול. בה בעת, בלבול הופך לאסטרטגיה להימנעות מהחלטות, כי קבלת החלטות דורשת מחויבות ומאמץ. חוסר ביטחון עצמי גובר, והאדם נמנע מהתנסויות, וכך מתחזקת תחושת חוסר היכולת שלו. בסופו של דבר, תחושת פספוס והחמצה הופכות למחיר האולטימטיבי של חיים בלי אומץ; אז אדם מבין שהזדמנויות חלפו על פניו מבלי שניצל אותן, וכך עברו עליו חייו מבלי שחי אותם באמת.
החזרת האומץ מביאה איתה הבטחה גדולה. הפער בין המצוי לרצוי הופך למרגש ומניע את האדם לפעולה אקטיבית וממוקדת להשגת מטרותיו. הצלחות של אחרים הופכות למקור השראה. התלהבות ואנרגיה מחליפות את העייפות והייאוש, והאדם מתמלא תשוקה ומחויבות לחייו ולמטרותיו. החלטות מתקבלות מתוך בהירות מחשבתית וביטחון שיוכל להתמודד עם מה שיכול להשתבש. תחושת הביטחון העצמי גדלה עם כל פעולה, וכך נוצר מעגל מחזק של אומץ, עשייה וביטחון עצמי. האומץ מאפשר לאדם להיות נאמן לעצמו ולערכיו ולחוות תחושת שלמות פנימית, גם אם יש כישלונות וטעויות בדרך.
בחלק הבא נגלה כיצד אפשר מלכתחילה למנוע אובדן אומץ על ידי החלפת צורות תקשורת וביקורת מחבלות בתקשורת מעודדת ומעצימה. נחקור כיצד יצירת סביבה תומכת מאפשרת לאדם להרגיש בטוח להתנסות ולהיכשל מבלי לאבד את תחושת הערך העצמי שלו ומתוך ההבנה שטעויות הן חלק בלתי נפרד מתהליך הצמיחה והלמידה. נבין כיצד שיטות חינוכיות של ביקורת וזלזול, כמו גם גישות מתירניות כמו פינוק או חסות־יתר, פוגעות בביטחון העצמי ובתחושת המסוגלות של האדם. נלמד כיצד ליצור אווירה מעודדת שבה אדם מקבל תמיכה מתמשכת לצמוח ולהשתפר שיכולה להגביר את תחושת הערך שלו ולמנוע את אובדן האומץ.
