ילנה גלוזמן
הקסם שבסימבולדרמה
הוצאה עצמית
למעט רקע תאורטי, המסביר מדוע וכיצד דמיון מודרך כה משפיע על הנפש וגורם למטופלים לעשות שינויים בחייהם באופן טבעי ואף יצירתי, הספר הזה מכיל בתוכו פרוטוקולים ותרחישים מובנים מעולם של סימבולדרמה פסיכואנימציה ופסיכוסינטזיס על מנת לאפשר למטפלים, בעלי נסיון, להגיע להבנת התודעה של מטופליהם וליצור שינוי מיטיב בנפשם ובעולמם.
זהו ספר מרתק וקסום, המאפשר לכם לשפר את יכולת האבחנה שלכם ומלמד דרכי התערבות טיפוליות ואפקטיביות בעבודה עם מטופליכם.
ילנה גלוזמן - מטפלת ומדריכה בטיפול זוגי ומשפחתי, ראש תכנית לטיפול זוגי ומשפחתי במכון י.נ.ר., מטפלת EMDR מוסמכת ומדריכה בתהליך הסמכה. מתמחה בעבודה עם אנשים הסובלים מאלקסיתימיה. אחד הכלים החשובים והאפקטיביים בעבודה עם אלקסיתימיים הינו - סימבולדרמה, המתואר בספרה החדש.
מחברת ספרים "משפחה אוהבת: המדריך ליצירת קרבה רגשית", ו"זוגיות מאושרת: המדריך המלא ליצירת קרבה רגשית ואינטימית". בהם מתארת את השיטה שאותה ייסדה EED (Emotional Education) "פיתוח קרבה רגשית במשפחה".
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת:
סימבוליות
באוסף של אגדות הודיות ישנו סיפור, שמתחיל בקוסם המופיע מדי יום בארמון של ראג'ה ומושיט לו תפוח. ראג'ה לוקח את התפוח ומעביר אותו בכל פעם לווזיר שלו, אשר בתורו מורה לזרוק את התפוח למחסן המרוחק. כך זה נמשך במהלך שנה שלמה, עד שלפתע ביום אחד, הבבון של אשתו של ראג'ה, שנותר ללא השגחה, פורץ לתוך הארמון, חוטף את התפוח מידו של ווזיר ומיד נוגס בו. כשהוא עושה זאת, כולם מופתעים לגלות שבמקום גרעינים, מופיעה אבן יקרה יפהפייה בתוך התפוח. הראג'ה, מורה מיד לבדוק את התפוחים הקודמים שנזרקו במחסן. ואכן, מתחת לערימת פירות רקובים מבצבצת ערימה של אבנים יקרות מפז, שמספרן תואם את המספר של ימות השנה.
כך גם עם האגדות: כמבוגרים, אנו נפטרים מהן כחסרות ערך ושולחים אותן להירקב במחסן של התת מודע . עד לאותו רגע, שקורה איזשהו אירוע, המערער את מהלך חיינו הרגיל ומאלץ אותנו לבחון היכן הן "מאוחסנות", משום שבמשך שנים רבות הזנחנו את תחזוקת המחסן. במחסן זה, אם נתבונן מקרוב, אנו נמצא לעתים קרובות מתחת לפנטזיות, פנינים של חוכמה עמוקה, כמו גם סמלים ומוטיבים לא רק מסיפורי הילדות שלנו, אלא מכל האנושות.
תודעה רציונלית המבוססת על ידע, מתעוררת רק בתהליך ההתפתחות וההתבגרות האנושית. על פי תוצאות המחקר הפסיכואנליטי, היא מתחילה להיווצר בסביבות השנה השישית לחיים. עד אז, הילד חי בעולם מאגי-מיתולוגי, שבו, לצד דחפים ואינסטינקטים אפלים, צצה לראשונה תודעה דמיונית, שבה מתקיימים במקביל מניעים, דימויים, הזדהויות, תגובות, רעיונות וטכניקות מאגיות. שלב זה של התפתחות מוקדמת של התודעה ותפיסת העולם, כאשר, על פי פילוסוף גרמני, ארנסט קסירר, החשיבה מורכבת וזהות הגשטאלט הבסיסי (גרונגשטאלט) נשמרת, הוא ההתעוררות המוקדמת ביותר של הרוח.
החשיבה המיתולוגית של העולם נותרת כבסיס, מעליה נבנית חשיבה רציונלית, והיא בשום אופן אינה מאופיינת רק באופי רגרסיבי-שלילי, המתבטא באמונות טפלות או בנוירוזות. אזור זה של דימויים ופנטזיות, אשר טעון רגשית מאוד, הופך לבסיס הן ללמידה הרוחניות החדשה של הילד והן לתהליכי השינוי וההתפתחות המתרחשים בנשמתו של המבוגר. חשיבותם של דימויים ארכיטיפיים כאלה הועלו אפילו בתחום המחקר המדעי, והפיזיקאי פאולי ציין כי ב"פיתוח רעיונות מדעיים, כל השגת ידע הינו תהליך ארוך, שבמהלכו הניסוח הרציונלי של תוכן התודעה קודם לתהליך בתת מודע. בעולם זה של דימויים סמליים, ארכיטיפים מתפקדים כאלמנטים מסדירים ומעצבים, המייצגים את הגשרים המבוקשים בין תצפיות חושיות לרעיונות, וכתוצאה מכך הם תנאי הכרחי להופעתו של רעיון מדעי."
השאלה היא האם יש לספר לילדים סיפורי אגדות ולאפשר להם באופן כללי גישה לרובד המאגי-מיתולוגי. יש הדוחים סיפורי אגדות בגלל המונוטוניות שלהם, האנכרוניזם, ההסתמכות על קסם, וגם בגלל האכזריות המצויה בהם לעתים קרובות. אחרים מתחברים אליהם מתוך רגש רומנטי או זיכרונות סנטימנטליים ומגנים עליהם בחירוף נפש. למרות חילוקי הדעות כאלה, האגדות ממשיכות להיספר, נבלעות בשקיקה על ידי ילדים (שלעתים קרובות נוטשים צעצועים על מנת להקשיב לאגדה), ולמרות כל הדיונים, האגדות ממשיכות לתפוס את מקומן הראוי והמשמעותי בחייהם של ילדים.
ברונו בטלהיים, בתיאור עבודתו הטיפולית עם ילדים הסובלים מהפרעות נפשיות קשות, כתב: "משימתי העיקרית הייתה להחזיר משמעות לחיים של ילדים. במהלך עבודה זו הבנתי שאם ילדים גדלו באופן שהחיים מקבלים משמעות עבורם, הם אינם זקוקים לעזרה מיוחדת. לפיו, אגדות עוסקות בבעיות הנצחיות העומדות בפני האנושות, כולל אלו שמעסיקות בראש ובראשונה את תודעתו של הילד; במקרה זה, הן נוגעות יותר מכל באגו שלו, ותורמות להתפתחותו. בו זמנית, הן מקלות על המתח הנובע מהלא-מודע. עלילות אגדות עוזרות לתודעה לתפוס את המתח הנובע מהאיד, ומראות באיזו דרך ניתן לספק דחפים מבלי לסתור את דרישות האגו והסופר-אגו.
באגדות תמיד קיימים שני עולמות מנוגדים, שבמהלך העלילה מתחברים: עולם אחד – שגרתי ורגיל: לדוגמא באגדה "היפה והחיה", הסוחר גר בבית עם בתו. הוא יוצא לנסיעות עסקים, מהן הוא מביא לבתו את המתנות הרגילות. הוא מוצא את עצמו באופן בלתי צפוי בעולם אחר - עולם קסום, עולם שבו חיה מדברת בקול של גבר, גרה בבית גדול ויש לה מראה קסומה שבאמצעותה ניתן לראות את כל העולם. הוא יכול גם להשתמש בטבעת היקרה כדי להעביר את בת הסוחר ממקום למקום ואף מתגלה כלא חיה, אלא נסיך קסום. אם נשווה כעת את שני העולמות הללו לתוכן הפנימי של הנשמה, אז האזור הראשון, שבו הכל מתנהל באופן רגיל, מתאים לתודעה ואילו העולם השני, הקסום, מתאים לתת-מודע שלנו, אזור החלומות והפנטזיות, עולם בו הכל אפשרי. התודעה והתת-מודע הם שני עולמות מנוגדים שהאגדה יוצרת בינהם חיבור.
לתת-מודע קיימת השפעה ניכרת על התנהגותם של ילדים ומבוגרים כאחד. כאשר הוא מדוכא ותכניו נמנעים מלהיכנס לתודעה, התודעה נאלצת לשלוט בהם בצורה נוקשה - עד שהאישיות נפגעת . אך במידה וחלק מהתוכן הלא-מודע נכנס לתודעה ומעובד על ידי הדמיון, יכולתו לפגוע - בין אם באדם עצמו ובין אם בסביבתו - מצטמצמת משמעותית.
פסיכואנליטיקאי יונגיאני, הנס דיקמן, כתב כי אגדות תופסות בדרך כלל מקום גדול בעולמם הפנימי של ילדים: הם יכולים להזדהות עם דמויות מהאגדות. הסוף הטוב שתמיד קיים באגדה נותן לילדים ביטחון שלמרות כל פחדיהם, בסופו של דבר הם יצליחו לנצח. אמונה זו עוזרת לילדים להתכונן לקשיים ולמהמורות החיים, בין אם הינם אמיתיים או דמיוניים בלבד. לפי דיקמן, מוטיבים של אגדות מעצבים את האישיות של הילד, ומשפיעים על הערך העצמי ותפיסת העולם וניתן להשתמש בהשפעה כזו כדי לרפא את התהליך הפתולוגי .
פרויד הבחין, כי בבסיסם, אגדות ומיתוסים אינם שונים מחלומות, בהם משתמשים בשפת סמלים דומה. בדיוק כמו חלומות, מיתוסים ואגדות הם תופעות אנושיות אוניברסליות, הטבועות באותה מידה הן בחולים והן בבריאים. הבנת הסמליות שלהם אצל אדם חולה נפש, שנתקע בשלב התפתחותי מסוים ואינו רואה פתרון לבעיות העומדות בפניו, פותחת בו זמנית את הדרך להבנת השפה האוניברסלית של המיתולוגיה. אדם הסובל מנוירוזה אינו שונה מאחרים בבעיותיו; הקשיים והבעיות שלו זהים לאלו של אחרים. הוא שונה מאנשים בריאים רק בכך, שבשל נסיבות פנימיות וחיצוניות מסוימות, הוא אינו מסוגל לפתור אותן בעצמו.
טיפול בעזרת סימבוליות
סימבוליות ממלאת תפקיד חשוב בטיפול פסיכואנליטי, ועוזרת למטופלים לחשוף את הסיבות הנסתרות לקשייהם. סמלים, כאלמנטים של חלומות או פנטזיות, מתפרשים על ידי פסיכואנליטיקאים כהשתקפות של תהליכים נפשיים עמוקים, כולל קונפליקטים ותשוקות. אך הדרכים שהשתמשו בהן פסיכואנליטיקאים לקו בחסר:
אנה פרויד ציינה את יחסה השלילי אל היפנוזה בתקופה הפרה-אנליטית. מטרתו של המהפנט הייתה לקבל גישה לתכנים הלא מודעים, והוא ראה באגו בעיקר מכשול לעבודתו. היה ידוע שבעזרת היפנוזה ניתן לבטל, או בכל מקרה, להתגבר על האגו של המטופל. המאפיין החדשני של הטכניקה המתוארת בספר "מחקרים על היסטריה" (1893) היה שהרופא הרוויח מביטולו של האגו על ידי קבלת גישה לתת-מודע של המטופל – המכונה כיום האיד – אשר נחסם בעבר על ידי האגו. כאשר חלק מהתוכן הלא מודע התבהר במהלך ההיפנוזה, הרופא הכניס אותו לאגו, והתוצאה של החדרה זו לתודעה הייתה הבהרת הסימפטום. אבל כיוון ש"אגו" לא לקח חלק בתהליך הטיפולי, הוא התאפק וסבל את הזר רק בזמן שהיה תחת השפעתו של הרופא במצב ההיפנוטי .ביציאתו מהמצב ההיפנוטי, הוא מרד והחל במאבק חדש כדי להגן על עצמו מפני אלמנטים של איד שנכפו עליו, וכתוצאה מכך נעלמה ההצלחה הטיפולית שהושגה בעמל רב. לפיכך, הניצחון הגדול ביותר של הטיפול ההיפנוטי - חיסולו המוחלט של האגו במהלך הטיפול - הוכח כלא יעיל בהשגת תוצאות קבועות, מה שהוביל לאכזבה משיטה זו.
אסוציאציות חופשיות. אפילו באסוציאציות חופשיות, השיטה שהחליפה את ההיפנוזה, תפקידו של האגו עדיין נותר שלילי. נכון, העצמי של המטופל כבר לא הוסר בכוח. במקום זאת, הוא מתבקש לסגת, להימנע מביקורת על אסוציאציות ולהתעלם מהדרישות הקוהרנטיות והלוגיות אשר יש להקפיד עליהן בזמנים אחרים. ה"עצמי" נדרש לשתוק, ואילו "איד" מתבקש לדבר, ומובטח לו שנגזרותיו לא ייתקלו בקשיים הרגילים אם יופיעו בתודעה. לפיכך באסוציאציות חופשיות, משחקים משחק כפול עם הדחפים האינסטינקטיביים של המטופל: מצד אחד מעודדים את ביטוים ומצד שני מסרבים בהתמדה לספק אותם - הליך אשר מוליד את אחד הקשיים הרבים בשליטה בטכניקה אנליטית.
האלמנטים הלא מודעים של ה"אגו" אינם שואפים להפוך למודעים, בניגוד ל"איד" ואינם מפיקים מכך כל תועלת. לכן, ניתוח של "אגו" קשה הרבה יותר. יש לבצע אותו בצורה עקיפה. לא ניתן לחקור ישירות את פעילות האגו. האפשרות היחידה היא לשחזר פעילות זו על סמך השפעתה על האסוציאציות של המטופל. בהתבסס על אופי ההשפעה הזו - זה יכול להיות סידורן מחדש, שינוי במשמעות וכו' - אנו מנסים לקבוע איזה סוג של מנגנון הגנה השתמש האגו כשהתערב.
לפיכך, המשימה העיקרית של הפסיכואנליטיקאי הינה לזהות את מנגנון ההגנה ובכך הוא מצליח לנתח חלק מניתוח ה"עצמי". משימתו ההבאה הינה לתקן את מה שעשו מנגנוני ההגנה, כלומר לאתר, לזהות לתקן ולהחזיר את מה שהודחק להקשרו האמיתי. לאחר שחיבר את הקשרים שהיו מנותקים בעבר, הפסיכואנליטיקאי מעביר שוב את הקשב שלו מניתוח האגו לניתוח ה"איד". כך, מה שמעניין אותנו זה הקונפליקט שנוצר בין "איד" ל"אגו" וההתייחסות לשני החלקים הללו מהווה עבודה פסיכואנליטית, שבכך נבדלת משיטת ההיפנוזה.
פירוש החלומות. אנה פרויד משווה בין אסוציאציות חופשיות לפירוש החלומות, מצב בו המטופל משהה מרצונו תפקודו של האגו. פירוש החלומות מסייע לנו בחקירת האיד במידה שהוא מאפשר לנו לגלות כוונות נסתרות (תוכן האיד), ובחקירת האגו ופעולותיו ההגנתיות במידה שהוא מאפשר לנו לשחזר את האמצעים שנקט הצנזור כדי להשפיע על תוכן החלום.
פירוש סמלים - טכניקת תרגום הסמלים היא דרך ישירה להבנה, או, ליתר דיוק, דרך לעבור מהשכבות הגבוהות יותר של התודעה לשכבות הנמוכות יותר של הלא מודע, מבלי לעצור בשכבות הביניים של פעילות קודמת של האגו, אשר עלולה לגרום לתוכן מסוים של איד לקבל צורה ספציפית של האגו. ידיעת שפת הסמלים חשובה להבנת האיד בדיוק כפי שידע של נוסחאות מתמטיות חשוב לפתרון בעיות אופייניות. ניתן להשתמש בנוסחאות כאלה בצורה יעילה למרות שלא ידוע בדיוק כיצד הן הושגו. עם זאת, למרות שהן עוזרות לפתור את הבעיות, הן לא גורמות לנו להבין את התחום המתמטי באופן כללי . אותו דבר עם פירוש הסמלים, נוכל לגלות את תכני ה-"איד" מבלי להגיע להבנת עומק של המטופל שבו אנו מטפלים.
סימבולדרמה
העלאת דימויים קטתימיים היא שיטת עומק פסיכותרפויטית, הידועה בשם "חלומות בהקיץ" או "דמיון מודרך". שיטה זו אפקטיבית במיוחד בטיפול קצר-מועד בנוירוזה ובמחלות פסיכוסומטיות שונות. "קאטה" ביוונית משמעה "תואם" או "תלוי". ואילו "תימוס" משמעו "נשמה", "הכוונה", "התרגשות". המונח "קאטתימי" הופיע לראשונה בספרות הפסיכיאטרית הגרמנית בכתביו של H.W.Maier בשנת 1912 ושימש לצורך ציון תלות רגשית. בשפה האנגלית מוכר המונח בשם "דמיון מודרך" (GAI).
למי מתאימה העבודה עם סימבולדרמה?
קודם כל, עבודה זו נועדה במיוחד עבור אותם מטופלים אשר, בשל המבנה הסכיזואידי שלהם, בעלי אינטלקטואליזציה הגנתית מפותחת ביותר, המסייעת להם להגן על עצמם מפני ביקורתיות או תוויות מאיימות באופן בלתי מודע. מטופלים כאלה בדרך כלל "יודעים הכל", קראו הרבה ולכן יכולים להיות מוטרדים פחות מהמתרחש . החלק הרגשי בהם אינו מפותח, יכולים לסבול מאלקסיתמיה ברמה גבוהה, לכן חוששים מכל דבר שעלול להציף אותם מבחינה רגשית. המרחב הדמיוני שומר עליהם, מאפשר לגעת בתת מודע בצורה בטוחה, לחוות רגש ולהישאר מאוזנים גם בסוף הסשן. הקושי היחידי שהבחנתי במטופלים כאלה – זה חוסר המסוגלות שלהם לתת אמון. הם מתקשים להיכנס לתהליך של הרפיה מתוך חשש לאבדון שליטה, וחשוב לאפשר להם לעשות זאת, בתחילת התהליך, בעיניים פקוחות.
כמו שהרהיטות יכולה לשמש מנגנון הגנה עבור מטופלים מסוימים, כך גם קושי בהבעה, גמגום עלולים להוות מנגנון הגנה עבור מטופלים אחרים, המשקפים רגש בושה, חשש לטעות, לעשות או לומר דבר "לא נכון" או "לא הולם" בעיני רוחו של המטופל .עבור קבוצת מטופלים זו, שימוש בדמיון יכול להפחית משמעותית את רמת החרדה ולעזור להם להשיג העלאה בדימוי עצמי ולפתח יכולת בביטוי רגש.
עבור מטופלים הסובלים מתסמינים פסיכוסומטיים , במיוחד אלה שמתמודדים עם כאבים חזקים, לעיתים העבודה עם הדמיון הינה הדרך היחידה עבורם להבין את הקשר הקיים בין גוף לנפש. טיפול בסימבולדרמה מסייע במעבר מתחושות גופניות לביטוי מילולי והופך לגשר מעבר בין סימפטום גופני לרגש, בין קונפליקט לפתרונו.
מטופלים פוסטטראומתיים מרוויחים במיוחד מטיפול בסימבולדרמה, המאפשרת במהלך עבודה עם דימויים ניתוק דיסוציאטיבי המגן עליהם (Krippner, 2006) . עבור מטופלים, הסובלים מדיכאון, העבודה עם סימבולדרמה מסייעת להם לאזן את הקושי הקיים להם בהתקרבות יתר. טיפול בסימבולדררמה יכול לשקף להם את הקשיים הקיימים בנושא של גבולות, הפרדות, וגם להתגבר על קשיים אלה. חולים דיכאוניים, החוששים מרגש "שלילי", כגון כעס, אשר נוטים להקריב את עצמם למען אחרים, לומדים במהלך סימבולדרמה להתעמת באופן בטוח. מטופלים עם הפרעות הסתגלות נהנים מעבודה מייצבת במהלך הדמיון. סימבולדרמה מאפשרת להם לנוח, אך במקביל "להמשיך לעבוד", בשל כך, הלחץ מהעבודה מופחת באופן ניכר.
מטרות של סימבולדרמה
את השימוש בסימבולדרמה ניתן לשלב לשלוש פונקציות יסודיות: עבודה עם קונפליקטים פנימיים והגנתם ;תפקיד הייצוב הנפשי; העבודה מחזקת את מערכת העצמי, גורמת להבשלה והתמודדות עם הפיצול.
מבחינה טכנית הטיפול מתקיים כך: המטופל שוכב ברוגע על הספה או יושב בניחותא בכורסא, הפסיכותרפיסט מכוון את המטופל. הוא מבקש ממנו לדמיין סצנות מסוימות, ולתאר בקול את המתרחש בהן. דימוי ראשון מתחלף בשני, שלישי וכולי, אלו מיוצגים לרוב כתמונות של נוף, חיות או בני אדם. האדם שמדמיין דימויים אלה, חווה אותם באופן מלא כאילו חי אותם ומתמודד איתם ברגע נתון זה. חלומות בהקיץ אלה מציפים בעיות רגשיות וקונפליקטים קשים, שמקורם עוד בילדות המוקדמת ולרוב אינם ידועים לאדם עצמו וכתוצאה מכך, אינם נגישים לתודעתו. לתהליך נודעת השפעה פסיכותרפויטית משמעותית ומיטיבה ביותר על המטופל.
במהלך התהליך הפסיכותרפיה בשיטת דרמת הסמלים, המטופל, בעזרת המטפל, מתחיל להיות מודע למנגנוני ההגנה שלו, לחסרונותיו ולקונפליקטים הפנימיים שלו. הדבר מאפשר למטופל לבחור - לפעול כמו שהיה עושה בעבר או לבחור בהתנהגויות אחרות, באסטרטגיות שונות של אינטראקציה עם העולם והאנשים. כמו כן, המטופל, בעזרת הדמיון ואינטראקציה מול המטפל, מקבל הזדמנות במידה מסוימת לפצות על ליקויים התפתחותיים ולפתור קונפליקטים פנימיים.
שיטת טיפול זו נולדה בשנת 1948. הנסקרל ליונר הבחין בשנת 1932 בפרסום תוצאותיו של ניסוי אחד, אשר נערך על ידי Hapich C. ובו הוא עשה שימוש בדימויים למטרות פסיכותרפויטיות. עד מהרה הפיץ', שהיה זר לנושא פסיכולוגיית העומק, כיוון את תרגיליו באמצעות דימויים לצרכי מדיטציה דתית. ואילו ליונר החליט לערוך ניסויים על מנת לחקור סמליות ואת השפעתם על נפש האדם והציג בפני עמיתיו את התחום החשוב הזה של תהליכים רפלקטיביים מנטליים ברמה המוכרת בחוגים מדעיים. שש שנים מאוחר יותר, ב-1954, ערך ניסויים שיטתיים ארוכי טווח בחלומות בהקיץ.
ליונר קרא לשיטה שיצר "Experimental Catatynous Image Experience" (EKIE) . במהלך סדרת ניסויים, התברר לו שכאשר מפגשים עם מטופלים נוירוטיים נערכו באופן קבוע בשיטה זו, הייתה להם השפעה פסיכותרפויטית גבוהה באופן בלתי צפוי. התברר בהדרגה שההתפתחות החופשית של הרגשות וההשפעות הספונטניות שהתעוררו והייצוג היצירתי של דימויים התלויים בהן נתגלו כפוריות הרבה יותר בתהליך הפסיכותרפויטי. לכן, מאז 1964, ליונר דיבר על "חוויית התמונה הקטתימית" (CIE), ומאוחר יותר על "סימולדרמה".
בספרות בשפה האנגלית, השיטה נודעה בשם "דמיון מודרך (GAI)”Guided Affective Imagery”. התמונות הראשונות עוקבות בדרך כלל מהר מאוד אחרי התמונות הבאות, אשר, מסיבות שונות, מיוצגות בעיקר על ידי תמונות נוף ותמונות המתארות מפגש בין בעלי חיים ובני אדם. במקרה זה, האדם המדמיין את התמונות יכול לעתים קרובות להגיע לחוויה כמעט אמיתית, מורחבת למרחב תלת ממדי. תמיכה מלאה באמפתיה מהפסיכותרפיסט הינה הכרחית בשיטה זו. לפיכך, החוויה הקאטיתמית של הדימויים שונה מטכניקות אוטיסטיות של שימוש בדימויים בפסיכותרפיה, כמו מדיטציה פיגורטיבית, דמיון פעיל לפי ק. יונג והרמה הגבוהה ביותר של אימון אוטוגני לפי שולץ.
אם נבחן כיצד סימבולדרמה פועלת על המוח, נראה שקיימת הפעלה של המיספרה הימנית, שפעילותה אינה קשורה ישירות לזמן ומרחב. ניתן לקבל אישור לכך מהמטופלים בסוף המפגש, בשל תפיסת הזמן הסובייקטיבית שלהם (אנשים מאבדים את תחושת הזמן), כמו גם היחס שלהם כלפי המתרחש בדמיון כאילו זה קורה במציאות. במהלך הפגישה, מזמינים את המטופל לבטא את הדימויים שהוא מדמיין במילים, מה שגורם לאקטיבציה של שתי המיספריות ומהווה, במהותו, פונקציה טרנסנדנטלית. הודות לביטוי מטפורי של קונפליקטים פנימיים בסימבולדרמה, מתרככת בדרך כלל ההתנגדות מהאני, הקשורה לעקרון המציאות והופכת להגיונית יותר.
מערכת KIP מבוססת על כך שאדם מסוגל לפתח בדמיונו רעיונות דמיוניים, הידועים לא רק כחלומות ליליים, אלא גם כחלומות בהקיץ. בעזרת יכולת הדמיון שלו יכול האדם ליצור בכל פעם מחדש את דימויו, החל מעצמו, ולהכיר את עצמו לעומק במהלך תהליך דיאלקטי. מנקודת מבט פנומנולוגית, ניתן לראות הקבלה לטיפול במשחק עם ילדים, לפסיכודרמה לפי J. L. Moreno ואלמנטים מסוימים של טיפול בגשטלט. במונחים טכניים, KIP דומה יותר למרכיבים של שיח פסיכותרפויטי לפי ק.רוג'רס ולטיפול התנהגותי. ליוניר הדגיש שאין זה אומר שזה מה שמרכיב את KIP ובנוסף לכך, השיטות המתוארות התפרסמו לאחר פיתוח של KIP.
הנסקרל ליונר נשען בטיפול שלו על תורתו של קרל יונג, ז.פרויד, היינץ קוהוט, אוטו קרנברג. ועל אף שנראה ששיטה זו הינה פשוטה לטיפול, ליונר הדגיש שעל המטפל להיות בעל השכלה פסיכולוגית רחבה ולעבור הכשרה נוספת בפסיכולוגיה רפואית.
ליונר ציין כי סימבולדרמה מסייעת בעבודה עם אנשים הסובלים מאלקסיתמיה. ואכן, הרבה מהתהליכים, שאלקסיתמיים לא מצליחים לעבד בשיח רציונלי קוגניטיבי, או אפילו בעזרת EMDR, הם יכולים לעבד בעזרת דמיון מודרך. שמתי לב שתרחישים מסוימים שאני משתמשת בהם בטיפול בדמיון מודרך, מאפשרים למטופלים לצאת ממבוי סתום שהיו שרויים בו לאורך זמן ולהעלות את מודעותם . בשנות ה-80, טיפול "דרמת סמלים" הוכר כטיפול אפקטיבי ושולב בתכנית הלימודים של רופאים פסיכוטרפיסטים בגרמניה ושוויץ.
כל אדם, ללא יוצא מן הכלל מסוגל לדמיין במוחו, אך לעיתים זה קורה בצורה שונה. גם אם זה קורה בעיניים פקוחות, רואים צורות מעורפלות, או פשוט מרגישים משהו ופחות "רואים", זה עדיין דמיון . עם זאת, חשוב לשים לב שאנשים יצירתיים מדמיינים דמיונות בצורה חיה בחיי היומיום שלהם. על מנת שהמטופל יצליח לתת אמון בתהליך ולעבור סימבולדרמה, עליו להרגיש בצורה בטוחה ונוחה בקשר שלו עם המטפל/, שבהנחייתו/ה נחווים החלומות בהקיץ. דמיון קטתימי מתפתח בצורה הטובה ביותר בנוכחות פסיכותרפיסט מנוסה.
במקרה ומתחילים בדמיון מודרך והמטופל לא רואה דבר (לדוגמא רואה דף לבן) אני מבקשת ממנו לראות את עצמו כיצד הוא צייר משהו על דף לבן, למשל מכונית. מבקשים בפרטי פרטים לתאר את צבע המכונית, דגם. לראות כיצד היא יוצאת מהדף ונוסעת על הכביש. מבקשים מהמטופל ולעקוב אחריה, לראות מה קורה.
הביטוי של דימויים פנימיים העולים בחופשיות ידוע בפסיכותרפיה מזה זמן רב. אפילו זיגמונד פרויד וג'וזף ברויאר בעבודתם "מחקר על היסטריה", שבה הם מתארים את המקרה המפורסם של אנה אוליבנדר, הראו תרחיש אופטי בולט של אישה אחת שסבלה מנוירוזה היסטרית. המטופלת הצליחה לעורר, במצב ההיפנואידי הספונטני של תודעה, סדרה ארוכה של חלומות בהקיץ, אותם כינתה "תיאטרון משלה". היא דיווחה על כך במצב טראנס ספונטני בכל ביקור אצל ג'וזף ברויאר. הוא, כנוירולוג אינטליגנטי, התעמק בפעולה זו בכל פעם עד לפרטים הקטנים ביותר ועורר התפתחות נוספת. במשך מספר שנים (מ-1882 עד 1889), במקום להשתמש בהיפנוזה כדי להשיג תכנים לא מודעים ממטופליו, פרויד עצמו עורר בהם תופעות אופטיות על ידי לחיצה על מצחיהם, שאותן ביקש מהם לתאר במדויק. בנוסף, פרויד ביקש ממטופליו לתעד את המחשבות שעלו בראשם ותיאר כמה תכונות חשובות של פנטזיות יום. Kretschmer אימץ את הרעיונות הללו ודיבר על "חשיבה במסגרות סרטים" כאשר דיבר על זרימה עצמאית, דמוית סרט, של דימויים פנימיים. מאז הופיעו כל הזמן פרסומים בודדים בספרות, שמחבריהן, כפי שנראה להם, מגלים מחדש את התופעות הללו, מתארים אותן בדרכם וממליצים להשתמש בהן בפסיכותרפיה.
יש לציין שתמונות קטתימיות הינן קרובות או זהות בחלקן לחזיונות היפנוטיים (hypnagoge Visionen) המוכרים בפסיכיאטריה. אופייני שתופעות אופטיות דומות יכולות להיגרם גם מהיפנוזה ובמצב היפנוטי קל של אימון אוטוגני. עם זאת, מחקר חדש עם KIP הראה שאין בכלל צורך לגרום למצב תודעה שונה מאוד כדי להתכונן לחוויית הקטטימית של תמונות. רק בקשה אחת פשוטה - לדמיין במצב נוח מוטיב מסוים שהוצע על ידי הפסיכותרפיסט - יכולה להוביל לחוויה מלאה של דימויים קטתימיים בעלי ביטוי ברור.
אנשי הרוח, סופרים, ציירים נכנסים לעולם הדמיוני באופן ספונטני. אלה שנפתחים לעולם התודעה דמיונית, נוטים בהתחלה לראות בתמונות שהם חווים משהו חסר משמעות מעולם הפנטזיה, שכמעט ולא קשור לחיי המציאות של האדם עצמו. ולא מבינים שחוויית הדימויים קשורה איכשהו למעמקי הנפש שלהם. בתחילה גם חסרה להם לעתים קרובות אותה מעורבות פנימית, רגשית, האופיינית לשלב מאוחר יותר ומראה שהדימויים קשורים בעצמי. הקשר הזה הופך אפילו יותר מובהק ולכן ברור יותר בשל העובדה שאדם מצליח לפרש את החוויות הקטתימיות. עם שחר התפתחות הפסיכואנליזה, הראה ה. זילברר על בסיס תהליכים פשוטים, שדמיונות נתפסים ככפופים לחוק ה"אוטוסימבוליזם", כפי שהוא עצמו כינה זאת.
ההיבטים של הנפש של האדם אינם מזוהים על ידו ואינם נגישים כל כך בקלות לתודעתו, אך באים לידי ביטוי בדימויים. על ידי התבוננות קפדנית בתוצרי הפנטזיות הדמיוניות ובמחשבות שעולות לאדם בקשר אליהן, הוא מצליח לגלות מיד את משמעותן בעצמו.
מתמונות קטתימיות אל חלומות יש רק צעד אחד E. Kretschmer חקר את "החשיבה ספונטנית פרגמנטרית שבסרט", הדגיש שבדמיון חוזרים על דפוסי החלומות, כפי שקבע לראשונה ז. פרויד. כאן נוכל להיתקל בקטגוריות של התהליך הראשוני, עם פונקציות של הרחקה ודחיסה. לדוגמה, המתרחש בחייו האמיתיים של אדם יכול לשנות צורתו לרמה מטפורית. לכן כשמדברים על ישויות סימבוליות של חווית קטטימיות, אנו יכולים להיתקל בדימויים אנושיים ששונו בדמיון לדמויות של בעלי חיים. לדוגמא, אחת המטופלות הבחינה בצב נאבק לצאת מהבור, אשר קווי המתאר של פניו לבשו את תווי פניו של אבי המטופלת, כפי שזכרה אותם מילדותו המוקדמת.
יתרה מכך, הקשר עם חלומות בא לידי ביטוי בכך שנעלם מימד הזמן. העתיד, ההווה והעבר מתמזגים זה בזה, אדם חווה זאת כקורה עכשיו. ובסופו של דבר, הכל אפשרי בדמיון: אתה יכול לעוף, להתגבר על כל המרחק, להילחם, להתמוסס, ויצורים סמליים יכולים להתמזג זה עם זה.
מנקודת מבט פסיכולוגית, סימבולדרמה קרובה מאוד לשיטות הערכה השלכתיות כגון מבחן רורשאך, ומבחן התפיסה (TAT) של ג.א. מיוריי. גם-KIP יכול להיחשב כצורה של ייצוג עצמי השלכתי. אך בהשוואה לשיטות הערכה אחרות, לסימבולדרמה קיים יתרון בכך שהיא אינה מוגבלת בשום צורה. לפיכך, אפילו השינויים העדינים ביותר במצב הפנימי משתקפים מיד בשינוי תמונות. ליונר קרא לזרימה חסרת האינרציה הזו של השלכות – "השלכה ניידת". תופעת השלכה ניידת קורת גם בחלומות לילה ולא מאפשרת להתרכז בנושא אחד ולעבד אותו, כפי שזה קורה במהלך היום.
על מנת להפוך את החוויה הקאטיתמית של דימויים לכלי "אמין" בפסיכולוגיה קלינית ומעשית - בניגוד לשיטות לא מובנות אחרות של שימוש בדמיון – ליונר התמקד בלהפוך את התהליך למתודה ברורה ונגישה לכל פסיכולוג ליישום. בעזרת שיטת סימבולדרמה כל פסיכולוג מסוגל להגיע להבנת התודעה של מטופלו ולהובילו דרך תרחישים מסוימים, על מנת שיקרה לו שינוי מיטיב. המטופל לא חייב בשביל זה להירגע או להמתין עד שידמיין באופן ספונטני, אלא המטפל יוצר תנאים המאפשרים למטופל לעבור תהליך זה.
סימבוליות
***BOOK_DOC2TITLE***
***BOOK_DOC2CONTENT***
***BOOK_DOC2TITLE***
***BOOK_DOC3TITLE***
***BOOK_DOC3CONTENT***
