You needed a father; I needed a partner
ניכור הורי כניסיון לתיקון פציעה נרקיסיסטית של הורה מסית
אור וקסלר
ניכור הורי / אור וקסלר
אֲנִי, שֶׁשָּׁבַרְתִּי לְאִמִּי שְׁתֵּי צְלָעוֹת.אֲנִי, שֶׁגָּזַרְתִּי לָהּ אֶת כָּל הַשְּׂמָלוֹת.אֲנִי, שֶׁיָּרַקְתִּי בְּפָנֶיהָ, הֶעֱלַלְתִּי עָלֶיהָבְּבֵית הַסֵּפֶר, בְּלִשְׁכַּת הַסַּעַד, בַּמִּשְׁטָרָה.אֲנִי, שֶׁעָשִׂיתִי מִמֶּנָּה חוּכָא וְאִטְלוּלָא.אֲנִי, שֶׁהָיִיתִי הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְלֹא יָדַעְתִּי לִשְׁאֹל:"אַיֵּה הַשֶּׂה לָעוֹלָה? "אֲנִי, שֶׁהָיִיתִי שֶׂה לְעֵלָּא וּלְעֵלָּא,מַאֲכֶלֶת חַדָּה לְתִפְאֶרֶת,אֲנִי, שֶׁאֵין לוֹ מְחִילָההוֹפֵךְ בְּלִבִּי אֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִין,אֶנְדּוֹסְקוֹפְּיָה שִׁירִית אֲדֻמָּה וְרִירִית.בְּעוֹרְקַי זוֹרְמִים מֵי שׁוֹפְכִין.אֲנִי, שֶׁקָּרָאתִי לְאִמִּי "שְׁתִין"רוֹצֶה עַכְשָׁו מַרְעִין בִּישִׁין,סַמִּים קָשִׁים, לֹא מְאַלְחֲשִׁים, לֹאשְׁדֵי נָשִׁים, לֹאעוֹד פְּסִיכוֹלוֹגִית שֶׁתֹּאמַר לִי :"אַתָּה לֹא אָשֵׁם,הָיִיתָ יֶלֶד,רָצִיתָ לְהַרְשִׁים".אֲנִי מְחַטֵּט בַּגֶּלֶד, מְנַקֵּר בְּעוֹרִי.דָּמִי עַל הַיָּדַיִם דַּם אִמִּי.
מבוא
השיר המצורף מגולל סיפור אישי של ניכור הורי: מדוע ילדים מסוימים נלכדים בסבך הניכור ואחרים לאו? שאלה זו הטרידה אותי שנים רבות. במאמר זה, ניסיתי להדגיש את חוויותיו של הילד בסבך הניכור ההורי – הן מתוך חוויותיי שלי והן מתוך הספרות המקצועית. למרות שהשאלה ״מדוע״ טרדה את מנוחתי, התשובה ״כיצד״ ילדים מסוימים מתנכרים ואחרים לאו - התגלתה לי במהלך הכתיבה והביאה מזור לליבי.
בסיפור העקידה, אברהם ויצחק עולים במעלה ההר. אברהם מורה ליצחק לסחוב את האש והעצים. יצחק סוחב ושואל את אביו: ״הנה האש והעצים ואיה השה לעולה״ (בראשית, כ״ב, ז׳). במבט ראשון, נדמה שמדובר באירוניה דרמטית - הלוא הקוראים יודעים כי ״השה״ הוא יצחק עצמו. במקום להתרכז ב״קורבן״ שהקריב אברהם, אבקש להביט בקורבן שמקריב יצחק: אני מדמיין כי במעלה ההר, הבין יצחק כי הוא הוא השה לעולה והתגייס ״מרצונו״ לעקידה. כך, בהשאלה, מתגייס הילד המוסת בשירות ברית שטנית בינו לבין ההורה המסית, ומוצא עצמו - כמו קרני האיל - מסובך בסבך תסמונת הניכור ההורי. רבות נכתב על הברית בין ה׳ לבין אברהם, מעט על הברית בין יצחק לאביו. כך, רבות נכתב על ניכור הורי מנקודת מבטם של ההורים, מעט מנקודת מבטם של הילדים. במאמר זה, אני מבקש להאיר מבחינה טיפולית, דינאמית ואינטר-סובייקטיבית אזורים שנותרו במחשכים בברית בין הורה מסית וילד מוסת.
ניכור הורי
תסמונת הניכור ההורי מתפתחת לרוב במסגרת סכסוכי גירושין בעצימות גבוהה. במקרים קיצוניים, הורה אחד מסית את הילד הסתה מכוונת, גלויה או סמויה כנגד ההורה השני - הורה מיטיב ביסודו. ההורה המיטיב הופך להיות מטרה לקמפיין הסתה, הכפשה והלעזה, זאת בכדי לפגוע בקשר בין הילד לבין ״הורה המטרה״ - Targeted Parent (Baker, 2007). תוצאה ישירה של הסתה זו עלולה להוביל לפגיעה אנושה בקשר הורה-ילד עד כדי נתק מוחלט. יודגש, כי על מנת לאבחן ניכור הורי חשוב לוודא כי ל״הורה המטרה״ אין רקע של הורות פוגענית (Gardner, 2002).
בייקר (Baker, 2007) השוותה בין הורים מנכרים לבין מנהיגי כתות. במאמריה, היא הדגימה כיצד ההתנהגויות המנכרות והמסיתות של ההורה המנכר מבודדות את הילד המוסת, פיזית ותודעתית מהורה מיטיב ואהוב ואף ממשפחתו. הרמן (1994) הגדירה זאת כשבי משפחתי, וציינה כי מדובר בשבי סמוי מן העין. ההגדרה של "שבי פסיכולוגי״ או "בן ערובה פסיכולוגי" עלתה גם במחקר ישראלי מפי בגירים ובגירות שחוו ניכור הורי בילדות (כץ, 2019).
במאמריה על ניכור הורי, דנה קלימי (2021) התמקדה בכוחות המניעים את הניכור:
- דפוס חרדה וסימביוזה של ההורה המסית - בדרך כלל מאפיין את האמא - עם הילד המוסת. ניכור מסוג זה מתאפיין בגוננות יתר כלפי הילד וחשיבה קטסטרופלית על תפקוד הורה המטרה, קרי, חשש שהורה המטרה מזיק לילד. המיקוד הוא אומנם בילד ולא בהורה המטרה, אך המנכרת/מסיתה מתקשה לראות את עצמה כמובחנת מהילד ולהבחין בין צרכיה שלה לבין צורכי הילד. לכן, קשה לה לקבל את הקשר של הילד עם הורה המטרה והיא תעשה כל שביכולתה באופן מודע ולא מודע להרחיק ביניהם.
- זעם נרקיסיסטי של ההורה המסית - בדרך כלל מאפיין את האבא - כלפי הורה המטרה. לאחר הגירושין, ההורה המסית חש נטוש ופגוע ומחפש דרך להחזיר את השליטה באובייקט – הורה המטרה – לידיו. הוא עושה זאת דרך ובאמצעות נפשו של הילד כאשר הוא מגייסו למסע הכפשה והלעזה נגד הורה המטרה. המיקוד של ההורה המסית הוא בהורה המטרה, זעם ונקמה מניעים אותו לפגוע בו בכל דרך (קלימי, 2021). כשהניכור מחמיר, הילד מהווה מעין תחליף להורה המטרה שנטש.
במצבים אלו אנו עלולים להיתקל בסירוב עיקש של הילד להיות בקשר עם ההורה נגדו מכוונת ההסתה – הורה המטרה. עד כה, הספרות המקצועית בנושא התמקדה בכוחות המניעים את הניכור מצד ההורים המנכרים ולא מצד הילדים המנוכרים. ואולם, ההסתה לכשעצמה נגד הורה מיטיב, אינה מספיקה בכדי לגרום לתסמונת הניכור ההורי להתרחש. תסמונת הניכור ההורי היא שילוב של שני גורמים: מסע ההכפשה של ההורה המסית יחד עם השתתפותו הפעילה של הילד במסע ההסתה והניכור (Gardner 1985).
לפי ג'ונסטון מרבית הילדים החשופים להסתה ולהכפשת הורה לא מפתחים תסמונת זו (Johnston, 2023). אם כך, כיצד ״הסתה״ הופכת ״ניכור״? מהו הכוח המניע את הילד עצמו להשתתף השתתפות פעילה בניכור? מי הילד אשר ישתתף באופן פעיל בניכור ההורי? במאמר זה, אנסה לענות על שאלות אלו דרך חווייתו הפנימית של ילד העובר ניכור הורי חמור על רקע זעם נרקיסיסטי של הורה.
ניכור הורי על רקע זעם נרקיסיסטי כפרוורסיה התייחסותית
ניכור הורי חמור על רקע זעם נרקיסיסטי של ההורה המסית מתאפיין בצורה ייחודית, למעשה, זוהי פרוורסיה התייחסותית של יחסי הורה ילד. מקורה של המלה פרוורסיה בביטוי הלטיני per-vertere שמשמעותו: לסובב, להפוך (קרנברג בתוך יהלום, 2022). הפרוורסיה הינה כוח אסטרטגי הנועד להסיט את האחר ממסלולו. לפי יהלום (2022), הפתולוגיה הפרוורטית היא חלק מהפרעה נרקיסיסטית קשה.
אייגואר ורקמייה טוענים כי הפרווטי הנרקיסי הוא מי שיוצר קשר עם הזולת מתוך תחושת גדלות רק בכדי לפגוע בשלמותו הנרקיסית (הבריאה) ובכך לפרקו מנשקו. הפרוורטי הנרקיסי תוקף את ביטחונו העצמי, את אהבתו העצמית ואת ערכו בעיני עצמו של הזולת אותו הוא מתקיף. התקפה זו מחוכמת וסמויה, משום שהיא יוצרת את הרושם כי אין תחליף לקשר התלות שנוצר. יתרה מכך, הפרוורטי הנרקיסיסטי מהתל בזולת לחשוב כי הוא זה שביקש את התלות מלכתחילה (הירגוין, 2002). הפרוורטי הנרקיסיסטי מתכחש למושג גבול, בינו לבין האחר, בין מינים שונים ובין מותר ואסור. מטרתו הלא מודעת היא להשתיל ספקות ובלבול בזולת. הוא נערך להפעיל ולגייס אותו לתוך תסריט נרקיסיסטי ולגרום למחיקתו כפרט.
לפי שטיין, ״הפרוורסיה היא ניסיון לחדור אל האחר מבלי להיחדר על ידו״. כך, הפרווטי מזהה בחושיו החדים את צרכיו של האחר וממלא אותם, אך לא מתוך קשר אמיתי, אלא כדי לחזק את ברית השעבוד עמו (Stein,2000).
במילים אחרות, הריק הנרקיסי דוחף את הפרוורטי הנרקיסי אל הזולת. כדי לחיות, עליו למצוץ את לשד חייו של האחר, ובכך לנסות למלא את הריקנות התהומית בנפשו – אך לשווא, לא נוצרת בקרבו חוויה של מלאות וממשות (הירגוין, 2002).
פיליפיני (בתוך יהלום, 2022), הפנתה את הזרקור אל מערכות היחסים של הנרקיסיסט הפרוורטי ואפיינה יחסים אלו כפרוורסיה התייחסותית, לדידה, הפרוורסיה ההתייחסותית צורבת סימן לתוך קיומו של הקורבן. פילפיני התייחסה להשפעות הייחודיות של אותן מערכות יחסים על הקורבנות, וטענה כי פרוורסיה זו חודרת אל קו האישיות של האובייקט (הקורבן) ושוחקת אותה. יהלום מתמקדת בילדים שגדלו כאובייקט להורה נרקיסיסט ומגדירה ישות קלינית חדשה – אכואיזם (עליה ארחיב בהמשך).
התמודדות עם הורות נרקיסיסטית ואכואיזם
ייחודיות ההפרעה הנרקיסיסטית, לפי מנשה כהן (2022), מתבטאת בכך שנרקיסיסט זקוק לאחר. כהן מדגיש כי ״נרקיסיסט אינו יכול לחוות לבד את ההפרעה שלו: הוא זקוק לשותף על מנת לחיות איתו ודרכו את הפתולוגיה שלו, שכאמור היא פתולוגיה של יחסים״. לפי כהן ויהלום, הורות נרקיסיסטית מאלצת את הילד לבחור בין שלושה מנגנוני הגנה והתמודדות:
- הזדהות עם התוקפן; הילד מזדהה עם ההורה תוך כדי כניעה לרצונותיו ומחיקה של עצמו. ילד זה נוטה להיות מרצה ומתויג כ״נבחר״ (golden child).
- התמרדות; הילד נלחם להציל את נפשו. לא נענה לדרישות ההורה ומשלם בחוויה ממשית של אבדן אהבת ההורה. ילד זה מתויג כ׳כבשה שחורה׳ או ׳שעיר לעזאזל׳.
- ניתוק; הילד מפתח מנגנונים של ניתוק רגשי מרגשות האשם שההורה מנסה לזרוע בו. המחיר להתמודדות זו הוא קהות רגשית.
במאמר זה, אתייחס לתסריט הראשון של הזדהות עם התוקפן (לעומת מרידה או ניתוק). ההזדהות עם ההורה הנרקיסיסט והמסית שנמצא בסכסוך גירושין בעצימות גבוהה היא לב ליבו של המאמר.
לפי פרנצי (2003), הזדהות עם התוקפן מפתחת רגישות יוצאת דופן בקרב ילדים אלו, הם מתוארים כדרוכים באופן מתמיד, וכבעלי יכולת לקרוא את הסיטואציה הבינאישית ואת הצרכים של האחר בבהירות, ולדקויות. יכולות אלו מגלמות בתוכן גם חרדה איומה, לפי פרנצי: ״אותה חרדה, אשר בהגיעה לשיא מסוים, מצווה עליהם אוטומטית לכפוף את עצמם לרצון התוקף, לנחש את כל משאלותיו, להיענות להן, ולהזדהות... עם התוקפן״ (פרנצי, 2003).
ההזדהות עם התוקפן הופכת במהרה להפנמה. אין התוקף בבחינת מציאות חיצונית בלבד, כי אם אובייקט פנימי, מופנם (פרנצי, 2003). במקרה של הורות נרקיסיסטית מוטל על הילד תפקיד כבד מנשוא, לחוש את רגשות האשם שההורה אינו יכול לחוש בעצמו.
הלה יהלום (2022), בהמשך לסנדרה פיליפיני, הבחינה גם היא בהשפעות ובסימנים המוטבעים והצרובים בנפשם של ילדים הגדלים בצל הורות נרקיסיסטית. לדידה, בילד להורה נרקיסיסט עלול להיווצר דפוס התנהגותי אישיותי המהווה תמונת מראה של הנרקיסיזם – אכואיזם. יהלום טוענת כי כשם שהנרקיסיזם הוא ישות קלינית, כך דפוס הפגיעה שיוצרת התעללות נרקיסיסטית ראוי לקבל ישות קלינית בפני עצמה.
האכואיסט גדל כאובייקט לנרקיסיסט, ולכן הוא מחווט לקלוט את רגשותיו וצרכיו של האחר ולהתאים את עצמו אליהם. מקור השם ״אכואיסט״ הוא במיתוס ׳נרקיסוס ואכו׳ מאת אובידוס. במיתוס מסופר על אכו המתאהבת בנרקיסוס, אשר אינו מסוגל לאהוב אלא את עצמו. על אכו, מספרת סיפורים מהוללה - הוטלה קללה והיא אינה יכולה לבטא את קולה. נגזר עליה להיות הד בלבד, מכאן שמה – ״אכו״ (Echo). כך, במשפחה עם הורה נרקיסיסט, הילד ׳הנבחר׳ הופך להיות ׳השתקפות׳ לצורך ההורה הנרקיסיסט - ׳הד׳.
לפי יהלום (2022) הילד האכואיסט נמצא בלחץ מתמיד להדהד את צרכי ההורה, באופן שגורע מאישיותו שלו. צרכי ההורה מסתתים בילד קו אישיותי ייחודי – אכואיזם. באופן זה, הילד אינו מפתח את היכולת למצוא את קולו האישי ולא לזהות את הרצונות והצרכים שלו.
הירגוין תיארה את הקורבן האידיאלי להתעללות נרקיסיסטית כאדם מצפוני בעל נטייה טבעית להאשמה עצמית, בניגוד מוחלט לנרקיסיסט אשר מסרב לקחת על עצמו כל אשמה שהיא (הירגוין, 2002). גם יהלום הדגישה כי האכואיסט מצוי בקצה המנוגד לנרקיסיסט. כיוון שהאכואסיט אינו מסוגל לשאת תחושת אשמה וחושש לפגוע בזולת, הוא מאבד את יכולתו לשמור על עצמו בקשר עם הנרקיסיסט ופוגע בעצמו באופן מזוכיסטי (2022). מעבר להיותו רדוף רגשות אשם, האכואיסט זקוק לחיזוקים נרקיסיסטיים, ותלוי באישור מאחרים על מנת לשמור על הערך העצמי שלו. הוא מועד להתענות בתחושות תיעוב עצמי והמעטה בערך עצמו. האכואיסט מפנים את הקול הביקורתי של ההורה שלו ומזדהה איתו. למרות תחושת חוסר הערך העמוקה, דפוס ההתנהגות הנצפה הוא של גרנדיוזיות סמויה דרך החיבור לאחר מואדר. האכואיסט מרצה וזקוק לאישור מאותו אחר מואדר. מתחת לגרנדיוזיות נמצאים חסך נרקיסיסטי ודיכאון. עם זאת, יהלום מדגישה כי כלפי חוץ האכואיסטים יכולים לשמור תדמית מוצלחת מאד ולהיות הישגיים מאד.
כך, גם הילדים האכואיסטים יכולה להיראות בשלים ובוגרים. פרנצי המשיל זאת לפרי שהבשיל טרם זמנו עקב פגיעה ממקור של ציפור (פרנצי, 2003). נוצר מצב מעגלי, שטני, ביחסי ההורה הנרקיסיסט והילד האכואיסט: באופן לא מודע, הילד/הקורבן חש צורך לתת ולספוג את האשמה, ואילו המבוגר/הנרקיסיסט רוצה לקחת מהאחר ולנער מעליו את האשמה. מדובר בדפוס פתולוגי שמהווה מצע מסוכן במקרה של גירושים עם ההורה האחר.
שזירת הנרקיסיסט והאכואיסט בסבך הניכור ההורי
בתסמונת הניכור ההורי הצמד של הורה מסית/ילד מוסת עונה להגדרה של נרקיסיסט/אכואיסט. כשם שהנרקיסיסט זקוק לשותף על מנת לחיות איתו ודרכו את הפתולוגיה שלו עצמו, כך ההורה המנכר זקוק לשותף מגויס ומגורה כדי להצליח במלאכת הניכור. הניכור הוא למעשה מעשה שטן כפול - הסתה וסיתות. זוהי גם הסתה של הילד כנגד אובייקט אהוב (הורה מיטיב), וגם סיתות של הילד לפעול כנגד חלקים ב׳עצמי׳. לרוב, ילדים אשר מתמודדים עם ההורות הנרקיסיסטית באמצעות מרד או ניתוק לא יספקו את ההורה המסית ולא יתנכרו לחלוטין להורה המטרה, ודאי לא באותו האופן כמו ״הנבחר״ – האכואיסט. (לעיתים, הניכור יתחיל אצל הילד האכואיסט, והוא יצליח לגייס את אחיו להצטרף.)
הילד המוסת עובר תהליך התבגרות מואץ. מבחינת ההורה המסית הוא עודנו ילד אידיאלי ומעין שלוחה נרקיסיסטית. היחסים בין ההורה המסית והילד המוסת נהפכים ליחסים שדומים לקשר בין פרטנרים, שותפים ואף בני זוג. כאשר מדובר בניכור הורי חמור, אנשי המקצוע עדים למצב קיצוני בו ההורה המנכר והילד יוצרים מעין קואליציה, בתחילה כנגד הורה המטרה ובהמשך כלפי כל העולם. במילה אחת – כת. תהליך הגיוס לכת הניכור הוא פיתוי פרוורטי הפורט על מנגנוני הנפש החשופים של הילד המוסת/אכואיסט.
בתחילת הליך הגירושין ההורה הנרקיסיסט חש פגיעות וזעם בלתי נסבלים. מבחינתו, אובייקט (הורה המטרה) שהיה תחת שליטתו, ״גידל״ סובייקטיביות והחליט להתגרש ממנו. ייתכן אף שהסדרי הראיה/משמורת או המזונות אינם לרוחו. מתוך פגיעה נרקיסיסטית אנושה הוא מתחיל ב״פיתוי פרוורטי״ כלפי ילדיו, ובאופן ספציפי מול ילד מרצה, הורי ואכואיסט. ההורה הנרקיסיסט מעביר לילדו האכואיסט את המסר שקבלת אהבה מותנית בציות ובביצועים, בעוד חוסר ציות מוביל לביקורת, לדחייה ואף למחיקה מצידו. במקרה של גירושים סוערים, האהבה והקשר מותנים בהכחדת ההבדלים בין ההורה לילד. כך, ההורה המנכר מתגמל בעקיפין רק על פעולות מנכרות כנגד הורה המטרה. לדוגמה, על הילד לקרוא להורה המטרה בשם גנאי, בפומבי או בחשאי.
החוקרת המובילה בתחום, איימי בייקר (Baker, A. J. L., & Darnall, D. C. 2006) מנתה אסטרטגיות שונות להסתה וניכור הורי מצד ההורה המסית. חלק מאסטרטגיות אלו סמויות מהעין וההורה המסית מוביל אותן ברמיזה, בין השורות, ואחרות גלויות יותר:
- הכפשת הורה המטרה בפני הילד.
- הגבלת הקשר של הילד עם הורה המטרה.
- אילוץ הילד לנאמנות עיוורת להורה המסית.
- אילוץ הילד לבחירה בהורה המנכר/מסית על פני הורה המטרה.
- הצגת הורה המטרה כמסוכן (מוביל לצמצום או ניתוק קשר עם הורה המטרה ומשפחתו)
- זריקת מכתבים ומתנות מהורה המטרה.
- תחקור הילד לאחר מפגש עם הורה המטרה.
- הובלת הילד לריגול אחר הורה המטרה.
- גרימת תחושת אשמה לילד ברצון לקשר עם הורה המטרה.
- הצגת הורה המטרה בשמו הפרטי או בשם גנאי.
- הגשת תלונות שווא במשטרה כנגד הורה המטרה.
ככלל, אסטרטגיות אלו הן למעשה חיצים אותם שולח ההורה המסית אל הורה המטרה דרך נפשו של הילד המוסת.
ילדים אלו מהדהדים את המסרים של ההורה המסית, מפנימים אותם ומשכללים אותם. ובכל זאת, מדוע הם ולא אחיהם? מהו המנגנון משמר אותם בקשר הגורדי הזה ואף מפעיל אותם? מה מביא אותם להתנהגות כה קיצונית כלפי הורה המטרה, בדמות נתק מוחלט, כינויי גנאי ואף אלימות?
ההסבר טמון בשזירה ייחודית של מאפייני הורה נרקיסיסט ומאפייני ילד אכואיסט. הקשר הנרקם בין הורה מנכר לילד מנוכר הוא קשר פרוורטי מיסודו. ההורה המנכר הנרקיסיסטי למעשה משליך את חכתו באמצעות פיתוי פרוורטי מחוכם: רק הילד העתיד להיות מנוכר, ״הנבחר״, האכואיסט, יילכד בקשר גורדי עוצמתי וחזק מאין כמותו. פיתוי פרוורטי זה נוגע בדיוק בנקודות התורפה של האכואיסט, או אז נכרתת ונשזרת בין השניים ברית שעבוד שטנית. למעשה הילד מתגייס ״מרצונו״. החבל בו הוא מובל אל המלכודת הוא ריגושו שלו עצמו (Stein,2000). הפיתיון שמציע לו ההורה המסית הוא גרנדיוזיות והאדרה נרקיסיסטית, אודות הקרס – אפרט בהמשך.
פיתוי פרוורטי, גרנדיוזיות והאדרה נרקיסיסטית
בסרט THE RECRUIT (בעברית ״השתול״) (Towne, Wimmer, Glazer, Donaldson), בירק (אל פאצ׳ינו) הוא מגייס של הסי.איי.אי. בירק ׳מגייס׳ את ג׳יימס (קולין פארל) באמצעות פיתוי נרקיסיסטי פרוורטי מחוכם להפליא: הוא מפתח בג׳יימס תחושות גרנדיוזיות ומסמן אותו כ״נבחר״. בתהליך מחושב הוא מתעתע בו ורומז כי הכיר את אביו המנוח – אשר שירת (כביכול) גם הוא בסי.איי.איי. למעשה, בירק טווה סביב ג׳יימס רשת סבוכה מאין כמוה של ריגול כפול.
מערכת היחסים ביניהם מדגימה כיצד נרקיסיסט פרוורטי מגייס אכואיסט: לאחר שג׳יימס נלכד ברשתו, בירק מתחיל בנדנדה נרקיסיסטית של התקרבות-התרחקות. הוא מרומם ומפאר את ג׳יימס ולאחר מכן מוריד ומשפיל אותו, במטרה להיכנס מתחת לעור שלו, לחדור אל המקומות הכי כמוסים בתוכו ולגייס אותו. ואולם, תהליך הגיוס המשמעותי הוא לא לסי.איי.אי, אלא למזימה נרקיסיסטית ואגואיסטית שלו עצמו. אחרי שג׳יימס מתקבל, בירק מתרחק ממנו ואומר לו כי הוא המדריך שלו בלבד ולא יותר מכך, ואחר כך שוב מתקרב.
ג׳יימס שואל שוב ושוב במהלך הסרט: ״למה אני״, כלומר למה הוא נבחר, ובירק עונה לו כך:
"כי אתה מנוע מיוחד. מה שמניע אותך, מרגש אותך, מעורר אותך – הוא הרצון לספק. אותי."
כך, בירק חושף את המנגנון העומד בבסיסו של הקשר בין המגייס למגוייס, בין ההורה הנרקיסיסט לילד האכואיסט וגם בין הילד המוסת לבין ההורה המסית. לפי רות שטיין, לפרוורטי יכולת רבת עוצמה לעורר את האחר, לרגש אותו, להסעירו ולטלטל אותו. הפרוורטי ניחן ביכולת מופלאה לתת לאחר תחושה שהוא נבחר (Stein,2000). ג׳יימס, כיתום מאב, זקוק להאדרה וחיזוקים נרקיסיסטים כאוויר לנשימה.
בסרט, בירק טווה סביב ג׳יימס מלכודת מסובכת. הוא מהתל בו לבגוד בעמיתיו ואף להרוג אחד מהם, ולאחר מכן משכנע אותו להוציא חומרים מסווגים מהסי.איי.אי בכדי שיוכל למכור את אלו, להרשיע את ג׳יימס ולצאת ״נקי״ מהסיפור. בתהליך הכניסה מתחת לעורו של ג'יימס, הוא משתמש בשפה וחותר תחתיה במקביל. הוא מעלה ומוריד את ערכו של ג׳יימס באמצעות שינויי נוסח קלים ביותר. למשל, כאשר הוא רוצה להתנשא מעליו ולהרחיקו הוא פונה אליו בתור ילד (Kid) וכאשר הוא רוצה להתקרב קורא לו בן (Son).
לבסוף בירק מתרברב בפני ג׳יימס ומתפתח ביניהם דיאלוג הממחיש את לפיתת האכואיסט למערכת היחסים הפרוורטית.
ג'יימס: ״קודם תגיד לי למה. למה דווקא אני?״בירק: ״למה? איך? מתי? אתה כמו להקת גוזלים. פוערים מקור, מחכים שאקיא מזון לתוך הלוע...״ג׳יימס: ״למה אני???״בירק: You needed a father, I needed a partner״
מערכת היחסים המתוארת בסרט היא פרוורטית במהותה. הפירצה דרכה נכנס בירק היא יתמותו של ג׳יימס וכמיהתו למבט מתפעל של דמות אב חסרה. מערכת היחסים בין ג׳יימס לבירק מדגימה את הדינמיקה האופיינית בין ילד מוסת והורה מסית – אחד זקוק לְהוֹרֶה, והשני זקוק לשותף לפשע.
בסבך הניכור, ההורה המנכר והילד המנוכר בודים עולם דמיוני של טובים ורעים. במקרים רבים של ניכור, הילד וההורה המנכר יגישו תלונות (שקריות) במשטרה כנגד הורה המטרה, או יעלילו עליו בתסקירים. ההורה המנכר מכניס את הילד בטרם זמנו לעולם המבוגרים וגורם לו לחוש חשיבות רבה ועליונות. הוא משדל את הילד להתנהגויות של ״מרגל״, ״נבחר״, ״גיבור״, ״בלש״, ״לוחם״, ״בוגר״ ואף שותף ובן זוג. כך, ההורה המנכר מעניק לילד המנוכר כוח על גרנדיוזי. גדול ממידותיו (Baker&Darnall, 2006).
נוצרת כאן שזירה ייחודית בין צרכיו הפרוורטים של ההורה לבין הצרכים הנרקיסיסטיים של הילד, שהם בריאים במהותם גם אם לא זכו מעולם למענה ראוי. בתהליך ממושך, ממש כמו בסרט, ההורה מגייס את הילד לכת הניכור, הן על מנת לנקום בהורה המטרה והן על מנת למצוא לו תחליף – הילד עצמו. ההורה מפתה את הילד בהאדרה נרקיסיסטית מוגזמת ורוקם עבורו עולם של מזימות ותככים.
במקרים רבים, הילד הנבחר, האכואיסט, נענה למשימות הריגול ואף משכלל אותן. במקרה שלי, בשלביו הראשונים של הניכור ההורי, כאשר הגעתי להסדרי הראיה עם אימי ועדיין לא ניתקתי קשר באופן מוחלט, גנבתי (מיוזמתי וללא הוראה מפורשת) את קלטות המזכירה האלקטרונית בביתה בכדי להביא לאבי, אשר נתן לי את התחושה שהוא גאה בי. כיום, ילדים מנוכרים נשלחים ע״י ההורה המנכר להקליט את הורה המטרה בטלפון הנייד שלהם. המידע אותו מספקים הילדים המנוכרים להורים המנכרים, משרת את האחרונים בסכסוך הגירושין הסבוך ובמאבקי המשמורת.
כל מאוויו של הילד המנוכר (המאופיין כילד הורי/אכואיסט) הם להכחיד הבדלים בינו לבין המבוגרים, כלומר, ׳לגדול׳ ומהר. באופן מעוות ופרוורטי, כך גם ההורה המנכר מבקש לעשות, להכחיד הבדלים בינו ובין הילד. יצירת שפה סודית, הנחיות לריגול, וסימולציות לקראת מפגשים עם אנשי מקצוע מעוררת בילד תחושת גדלות - גרנדיוזיות אומניפוטנטית. אין להקל ראש בפיתוי זה שמפעיל ההורה המסית. מדובר במנגנון רב עצמה.
במקרי ניכור הורי חמורים, מטפלים למיניהם, עובדים סוציאליים, שופטים ועוד אנשי מקצוע מחכים למוצא פיו של הילד המנוכר. כך, באופן לא מכוון הם מאשררים את ההאדרה הנרקיסיסטית אותה מטפח ההורה המנכר. במילים אחרות, הסביבה המקצועית, שלא ביודעין, עלולה לאשש את האמירה שההורה המנכר מפנה לילד האכואיסט - ״הכל תלוי בך״, ״הכל זה מבחן״, ״בוחנים אותנו בזכוכית מגדלת״. להמחשה מצורף קטע מספרי שעתיד לראות אור בקרוב:
השיר אני ואתה מגיע בקסטה ואבא מגביר, עורי מצטמרר. "אני ואתה נשנה את העולם..." אבא מנמיך ואומר, "אורצ'וק, זה אני ואתה, אתה מבין? אנחנו יכולים לשנות את העולם.
כל העובדות הסוציאליות ועובדי הרווחה והשופטים חושבים שילד צריך ללכת ישר אל אמא שלו, למה? מה, אבא לא נחשב? הוא רק כספומט? אתה יודע, יש אפילו חוק שנקרא חזקת הגיל הרך, שילד הולך אוטומטית אל אמא שלו מבלי לברר אם היא נרקומנית או מתעללת ומרביצה או כלום! אבל אני ואתה, אורצ'וק, אנחנו יכולים לשנות את העולם, אז יבינו כבר כולם. אתה מבין?"
אני אומר לו בחשיבות עצמית נפוחת חזה, "כן." אני לא מבין מה זה חזקה, אבל אני מבין שזה אנחנו נגד כולם.
אנחנו עולים הביתה והטלפון מצלצל, אני מזדרז אל הטלפון ואבא אומר לי בהחלטיות, "אל תרים, זאת בטח היא, בוא נשמע…" הצלצול נפסק, ההקלטה של אבא, של אחי ושלי נשמעת, לאחר מכן צפצוף ארווווך ואז קולה של אמא: "אורצ'וקוני, צוהריים טובים, אחיך ואני פה ומחכים לך שתבוא גם, נשיקות, אוהבת מאוד, אמא."
"זונה!" אבא מסנן בכעס. "היא מנסה להסית אותך נגדי, כמו שעשתה לאחיך. הנה, היא יודעת שאני הולך להמשיך לשלם לה מזונות על אח שלך והיא רוצה עוד, בהמה שמנה!"
אני כועס עם אבא על אמא ועל אחי, אבל כועס גם עליי. אני מסתיר ממנו שקולה של אמא נוסך בי חמימות כמו משקה חם בגרון, ושאחי כבר חסר לי. האווירה השתנתה, אני מרגיש את זה בעצמות - געגוע וסוד מתערבלים לי בדם.
אבא מוחק את ההודעה. הקסטה עושה צליל של סליל מסתובב ואני מדמיין אותיות נשאבות, כמו נבלעות בחזרה מהטלפון השחור, זוחלות אל השקע בקיר ומשם לחוטים מעל העיר.
אבא משתין בעמידה. דלת השירותים פתוחה, ואני יושב על המיטה שלו. הוא אומר, "אנחנו צריכים למצוא שם לדבה הראשית, מה אתה אומר, אורצ'וק?"
ריח שתן ממלא את החלל. סליל הטלפון סיים להרעיש, זרם השתן פוגע באסלה הלבנה, ואני רואה אותו בין הרגליים של אבא. יד ימינו על מבושיו ויד שמאל על מותנו, אני אומר, "שתין.״
הסגת אהבה
עד כה, עסקנו בפיתון שמציע ההורה המנכר - האדרה נרקיסיסטית. אך במערכת יחסים סבוכה ופתולוגית בין הורה מנכר וילד מנוכר ישנו גם קרס: הקרס הננעץ בבטנו של הילד המנוכר הוא הסגת/מניעת אהבה ואשמה נרקיסיסטית צורבת.
המנגנון של הסגת אהבה (Withdrew of Affection and Love) הוא מנגנון אכזרי של הסגת רגשות חמים כלפי הילד. לפי למפר מדובר בחוויה של מוות נפשי. לא מדובר בהעדר אהבה בלבד, אלא במערכת שמחליפה את האהבה באלימות מתמדת. הילד מפנים אלימות זו ומפנה אותה כלפי עצמו (הירגוין, 2002). מנגנון זה משותף הן להורים מנכרים והן למנהיגי כתות. במצב זה הילד מרגיש כי הוא נמחק, כל כולו מכוון אל ההורה המנכר כחמנייה אל השמש.
ברצותו יכול ההורה להיעלם, להקפיא במבט מצמית או בשתיקה את נפש הילד ולגרום לו לקמול, וברצותו יכול גם לשרוף בזעם. רק כאשר הילד מבצע פעולות מנכרות, לדוגמה פוגע או אפילו מרביץ להורה המטרה, ההורה המנכר מתייחס אליו ברגשות חמים. הילד מפנים כי הוא שווה משהו רק כאשר הוא מנכר. ההורה המנכר פועל כאן בתנועת מלקחיים, מצד אחד הוא מזין את הילד הזנה נרקיסיסטית על פעולות מנכרות, מצד שני הוא גורם למצב של אובדן שיווי משקל נרקיסיסטי אצל הילד באמצעות פעולות הענישה שלו. ענישה זו כוללת השתלחויות של ממש, ,Silent treatment הסגת אהבה ועוד. זוהי למעשה נדנדה נרקיסיסטית ממכרת ואכזרית.
לפי יהלום, בתהליך הזה נוצר מעגל קסמים הרסני: הילד מוסר את עצמו להורה ומקבל קרבה וסיפוק צרכים ילדיים במשורה, הוא נאלץ למסור עוד ועוד מהעצמי שלו על מנת לקבל פחות ופחות. בהתאם לכך, במחקר של רויטל כץ אודות בגירים שעברו ניכור הורי, נמצא כי יותר ממחיצתם מעידים כי הקשר עם ההורה המסית היה פוגעני וטראומתי (כץ, 2019).
אשמה נרקיסיסטית
מעבר למתואר עד כה, ההורה הנרקיסיסט, המנכר והפרוורטי משפיע על ילדו האכואיסט דרך רגשות אשמה, קורבנות וסחטנות רגשית. לפי קלימי, ההורה המנכר נוטה להציג את עצמו כקורבן ואת הורה המטרה כמי שפירק את המשפחה, בתגובה לכך מתעורר בילד צורך לטפל בהורה הנטוש. קלימי מדגישה כי במקרים אלו הניכור עלול לבוא לידי ביטוי רק מצד אחד הילדים (קלימי, 2021).
כלומר, הילד בתפקיד ההורי חש אשמה חריפה. אין מדובר באשמה נורמטיבית שכל אדם מרגיש מדי פעם, אלא ב״אשמה נרקיסיסטית״, כפי שהגדירה זאת קלאודיה קוגן (2019). לפי קוגן, אשמה נרקיסיסטית היא אשמה הצובעת את כל ההוויה של האדם ומותירה אותו בחוויה שהוא הרסני, שקיומו מקלקל ופוגם את מה שסביבו. ההורה הנרקיסיסט, עושה כל שביכולתו בכדי להשאיר את הקורבן, הילד האכואיסט, בתחושות אלו. רגשות אשם וביטול הערך העצמי הם הפרצה שדרכה תוקף הפרוורטי/נרקיסיסטי, וכך בדיוק נוהג ההורה המנכר ומשפעל מנגנון זה במיומנות. לפי קוגן, כאשר מתרחש משהו הרסני או כאוטי בסביבה ההתפתחותית, הוא עלול לצבוע את עצמיותו המתהווה של הילד באופן שהופך אותו קשור להתרחשות, ואף לזה אשר חולל אותה. מדובר באשמה הצובעת את האישיות כולה.
כמו שיונה הנביא אומר לרב החובל, ״יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם ... שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם.״ (יונה, א׳, י״ב), כך חש הילד המנוכר. מבחינתו, הוא אשם בפגיעה הנרקיסיסטית של ההורה – ועליו מוטל לתקן אותה. אלו רגשות אשמה נוראים. צורבים כמו שתיית חומצה. לפי מיטשל ובלאק, בהורות נרקיסיסטית ״קו המתאר של אישיות הילד מסותת על ידי חומצת החרדה של ההורים״. (יהלום, 2022) אין זה מפתיע כי משפחות בהן מתרחש ניכור הורי מתאפיינות ברמת מובחנות נמוכה, כזו שבה ההורים נוטים להשליך את החרדה שלהם על ילדיהם (1988 ,Bowen & Kerr) (בראון ומזא״ה 2019).
הילד המנוכר עסוק בתיקון, וזו תהילתו
החיים בצל הורה נרקיסיסט דורשים ״תיקון״ מתמיד. תמיד משהו מתקלקל. והילד תמיד שוכב על הגדר בניסיון לתקן – וזו תהילתו.
הירגוין (2002) כותבת: ״דבר אחד חשים הילדים האלה ומבינים היטב: הם אינם עומדים בציפיות הוריהם. הם אשמים באכזבה שגרמו להוריהם, בבושה, אשמתם שאינם די טובים וראויים להם. הם מתנצלים על כך ומצטדקים, כדי לתקן את הפגיעה הנרקסיסטית שלוקים בה הוריהם, אך לשווא.״
הפצע הנרקיסיסטי של ההורה המנכר אינו יודע שובע. לפי הירגוין (2002), ילדים להורים כאלו מצייתים להורה ומשתדלים לפייס אותו כי הוא נראה אומלל וקורבני. הניכור על רקע הורות נרקיסיסטית מתפתח כמעשה מצפוני ומוסרי מצד הילד המנוכר. לאחר מכן, כאשר החוטים הסבוכים כרוכים סביב הילד המנוכר, הוא מציית גם מתוך פחד, ולכך מצטרף גם הצורך בתחושת ערך עצמי. הכניעות, לפי הירגוין, בייחוד אצל ילדים - מקורה בצורך העמוק ב ה כ ר ה, והם מעדיפים אותה על פני הינטשות.
החיפוש אחר אהבה והכרה הוא אינסופי, מכיוון שאין דרך למלא את משאלותיו של הפרוורטי הנרקיסיסטי או לרפא את הפצע הנרקיסיסטי שאיתו הוא מתמודד. ביחסי הורה מנכר וילד שמשתף עמו פעולה, הגורמים המטפלים נוטים לחשב שהילד המנוכר חווה מעין פיצול תוך נפשי, אך מפספסים את הצורך שלו להוביל לתיקון ולסיפוק של הפצע הנרקיסיסטי של ההורה המסית. בתהליך זה מתחיל גם תהליך בידודו של הילד: הילד המנוכר מאבד את ילדותו, את הספונטניות שבו, וכל כוחות האגו שלו מופנים ל״תיקון״ - וזו בדידותו.
בדידות זו היא כפולה ומכופלת, כיוון שגם בטיפולים או באבחונים השונים הילד מגן על ההורה המנכר ואינו חושף את הדינמיקה הפרוורטית. הוא לוקח הכל על כתפיו מבלי להבין באופן מלא שכך הוא נוהג, ואכן, זה ׳עובד׳. הניכור מחריף, התלות בהורה המנכר רק גדלה, כמיהתו של הילד המנוכר לתיקוף, אהבה והכרה מובילה אותו עוד ועוד אל ההורה המנכר. מצורף בזאת קטע להמחשה מסיכום שהותי במרכז חירום. מטרת שהות זו הייתה לגדוע את הניכור, אך העלתה חרס.
לא פעם, הטיפול בילד המנוכר מפספס את הדינמיקה של הצמד נרקיסיסט|מסית – אכואיסט|מוסת. חוסר הדיוק בהבנת הדינמיקה הפרוורטית רק דוחפת את הילד המנוכר – הצמא לחיזוקים נרקיסיסטים – אל זרועות ההורה המנכר. הילד האכואיסט זקוק נואשות להורה המנכר ולהכרה הגרנדיוזית שהוא מציע ברגעי שיא. ההצעה לחזור לקשר עם הורה המטרה עלולה להיות מעוררת אימה בעבור הילד משום שהיא טומנת בחובה ניתוק ממקור הזנה נרקיסיסטי - חולה ומעוות ככל שיהיה – ההורה המנכר.
במילים אחרות, חזרה לקשר עם הורה המטרה עלולה להוביל לנישול ממעמד ״הנבחר״, להתעוררות של אשמה מצפונית כלפי הורה המטרה, ולמחיקה כמעט מוחלטת מצד ההורה המנכר. מבלי אלטרנטיבה ראויה, נדמה כי הצעה זו לילד המנוכר ׳מפספסת׳ את מצבו.
הבנה דינאמית ומערכתית של סיבות הניכור
במערכת הכאוטית הזו, של ניכור הורי חמור על רקע זעם נרקיסיסטי, הילד חי בפחד מתמיד - הוא עלול להימחק, משום שהנרקיסיסט אינו יכול לסבול נפרדות. עבור ההורה הנרקיסיסט, אם אינך ״הנבחר״ אתה מחוק. בדינמיקה של המשולש: הורה מנכר, הורה המטרה, ילד מנוכר, נוצר מצב של ׳עולם הפוך׳ בו שמירה על קשר עם שני הורים, תוביל למחיקה רגשית של הילד מצד ההורה המסית והמנכר.
הילד המנוכר עושה מאמצים אדירים בנפשו ומצליח להישאר אובייקט חי הן אצל ההורה המסית והן אצל הורה המטרה, ובעוצמות רגשיות גבוהות. הילד המנוכר גוזר על עצמו עונש כבד ומנתק מגע עם הורה המטרה – אך לא מנתק קשר רגשי. התנכרות להורה המטרה מאפשרת לו להישאר חי אצל שני ההורים: ההורה המנכר מתגאה ומשבח אותו, לפחות ברגעים מסוימים, והורה המטרה ממשיך לחזר אחריו, כי מבחינתו הקשר לא מותנה בדבר.
למעשה, האנרגיות הנפשיות הרבות המושקעות בניכור של הורה המטרה מעידות על יחס רגשי רב. במילים פשוטות, אין הילד אדיש להורה המטרה, ונשמר ביניהם קשר סמוי מן העין. זוהי דרכה של הנפש לשמור על גלעין חי ונסתר עם הורה המטרה, כשבמקביל מאמצים רבים מושקעים בשמירת קשר הדוק עם אובייקט נוכח פיזית אך נעדר רגשית: ההורה המסית.
באופן פרדוקסלי ממש, הדמות היציבה בנפשו של הילד היא דווקא של הורה המטרה. הורה המטרה נמצא שם ורוצה עמו קשר, בעוד ההורה המסית מנדנד אותו על הנדנדה הנרקיסיסטית של התקרבות התרחקות, הסגת אהבה ואבדן שיווי משקל נרקיסיסטי.
הדעה הרווחת בתחום הניכור היא כי הילד המנוכר מפצל בין שני הוריו, המשמורן (המסית) טוב והשני (המטרה) רע. אני מבקש לטעון כי במקרים כאלו, בהם המציאות חולה ומפוצלת, הניכור הוא פעולה של תיקון, לא של פיצול במציאות הפנימית. הילד המנוכר עושה כל שביכולתו כדי להישאר אובייקט חי אצל שני הוריו. הפיצול מתרחש במציאות החיצונית הממשית, ובמציאות הפנימית של הוריו, אך לא במציאות הפנימית של הילד.
המבנה האישיותי של האכואיסט/הילד המנוכר מכתיב לו אופן פעולה זה. בניגוד לאחיו אשר אינם מתנכרים, נטייתו לשאת באשמה לא מאפשרת לו להיות ״הילד המורד״, והדיכאון שלו מרחיק אותו מלהיות ״מנותק״ זאת משום שאינו יכול לשאת באובדן הורה – עבורו מדובר בחוויה של מוות נפשי.
הילד הולך על חבל דק, כאשר המוות הנפשי בשני צדדיו. מחד, אם לא יספק את ההורה המנכר, הוא עלול להשית עליו עונשים קשים מנשוא ואף למחוק אותו. מאידך, ניתוק המגע עם הורה המטרה מותיר אותו תלוי בחיזוריו. אם יחדל מחיזוריו ומהצעותיו לחידוש הקשר, כיצד ידע הילד כי עודנו ״חי״ עבורו?
טיפול בילד מנוכר
הפנומנולוגיה של הניכור ההורי מתעתעת, הילד המנוכר מסרב באופן עקבי ועיקש לפגוש את הורה המטרה. הילד מספר רק דברים רעים על הורה המטרה ורק דברים טובים על ההורה המסית. כיצד נדע אפוא אם הסיפור של הילד המנוכר על פגיעה והתעללות של הורה אכן התרחש?
הגותו של פיירברן (בתוך יהלום, 2022) יכולה לסייע באבחנה מבדלת בין ניכור הורי לבין התעללות. פעמים רבות, גם ילדים אשר עברו התעללות קשה ביותר מבקשים קשר עם הורה פוגעני. לרוב, הם משלימים עם ההתעללות כגזירת גורל, מפני שזה האובייקט אליו הם קשורים ואותו הם מכירים. זוהי, לפי פיירברן, ההגנה המוראלית: האשמת ההורה המנכר מפחידה מדי את הילד, והפתרון הדינמי הוא להכחיש את הרוע ההורי ולייחס אותו פנימה, כולל רגשות האשמה המתלווים אליו: "עדיף לחיות כחוטא בעולם שיש בו אלוהים מאשר לחיות בעולם שנשלט על ידי השטן" (פיירברן, בתוך יהלום, 2022).
בניכור הורי חמור על רקע הורות נרקיסיסטית, מתרחש היפוך מוחלט. הילד מספר סיפור של התעללות על ההורה המיטיב (הורה המטרה) ומסתיר - ברוב הרגעים גם ממנו עצמו - התעללות מההורה המסית.
במקרים חמורים הילד המוסת עובר למשמרות הרווחה כ״קטין נזקק״ ואף נכנס למרכז חירום – זאת בכדי להפחית את השפעתו של ההורה המסית. אך לשווא, זרועותיו של ההורה המנכר מגיעות פנימה, גם ברמה הקונקרטית (שיחות טלפון, מפגשים ומכתבים) וגם ברמה המופנמת. אם הילד עיקש בסרבנותו - מה עושים?
קיים קושי ממשי לטפל במקרים אלו. אי היענותם של ההורים המנכרים לתהליך טיפולי, כולל מקרים של רדיפה אחרי אנשי מקצוע בדרכים שחלקן פליליות, מובילות לכך שאנשי ונשות מקצוע רבים נמנעים מלהתעסק בסכסוכים אלו. האמיצים והאמיצות אשר מנסים לסייע למשפחות אלו חשים פעמים רבות כי אין להם כלים מתאימים בארגז הכלים וכי בתי המשפט אינם מסייעים בידם להשית סנקציות יעילות על ההורה המנכר.
אני סבור כי בטיפול דינאמי בילד המנוכר יש לכוון את הזרקור דווקא על הקשר בין ההורה המסית לילד המוסת, על מאפייניו הפרוורטים שתוארו לעיל. בכדי לסדוק ולו סדק זעיר במראה החד כיוונית הבצורה הזו של כת הניכור, עלינו להשתמש, כמטפלים, ביהלום מדויק. יש להבין בצורה דינאמית ועמוקה את מבנה הנפשות הפועלות בדיאדה הזו של ״נרקיסיסט אכואיסט״. אני מציע כי יש לראות את הילד המנוכר כפי שהוא – ילד טוב העסוק בתיקון.
במילים אחרות, במקום לאבחן את הילד כמי שמחזיק בעמדה סכיזופרנואידית או מפצלת, או אפילו כמי שלוקה בהפרעת התנהגות, יש לבחון הקשר שלו עם ההורה המנכר, תוך התייחסות למבנה האכואיסטי שתיארה יהלום. כאמור, ההבדל המרכזי בין הנרקיסיסט לאכואיסט הוא יכולת להרגיש אשמה, הן האכואיסט והן הנרקיסיסט זקוקים להאדרה נרקיסיסטית ובאופן מעוות וחולה הם מספקים אותה זה לזה (במעין ׳שגעון בשניים׳). על דרך הטיפול בילד המנוכר, הן בהווה והן לאחר מעשה, לתת מקום ולהכיר בחלקים הטובים של האשמה והאחריות המתעוררות בילד המנוכר האכואיסט.
צופן המצפון
במובן הדינאמי, ומבחינה פרקטית, אני מאמין כי הטיפול בילד שמשתתף בניכור ההורי חייב לכלול אמפתיה רבה, חיזוק של הנרקיסיזם הבריא, הפעם ממקור בריא - המטפל/ת. ולבסוף על הטיפול להכיל פנייה למצפונו של הילד המנוכר. לדעתי, זהו הסדק היחיד להיכנס דרכו. בסכסוכים הללו, הילד בוחר להציל הורה שמציג לו עמדה קורבנית, בחושיו החדים הוא מבחין כי הורה אחד יצליח לשמור אותו ״חי״ למרות נתק ואילו השני לא.
למטפל/ת הפוגש/ת בילדים אלו יש בפי הצעה פרדוקסלית, במידה מסוימת מנוגדת לאינטואיציה. אני סבור כי בתחילה, על המטפל/ת דווקא לשבח את הילד על ״הפתרון״ שמצא לפיצול בין הוריו ועל המחיר הכבד אותו הוא משלם. יש מקום לשבח אותו על המניעים מאחורי מעשיו גם אם אלו מובילים למעשים קשים ביותר שמופנים אל הורה המטרה. על המטפל/ת לראות ולתת ביטוי לרצון של הילד בתיקון ולבטא הבנה לגבי הרצון של הילד להישאר אובייקט חי בנפשם של שני הוריו. כך, באמצעות מתן והכרה ותוקף, המטפל או המטפלת יוכלו להתמקם כמקור הזנה רגשית נוסף עבור הילד המנוכר.
אני מציע להאדיר את הילד על דאגתו הכנה להורה המנכר, וגם על ׳הצלחותיו׳ להגן על ההורה המנכר. בתחילה, הילדים המנוכרים נדמים כחומה בצורה והתהליך הוא עקר לחלוטין. לעיתים הילדים מעבירים את השעות הטיפוליות כאשר הם מביטים אל הקיר ואף שותקים במשך שעה שלמה. לעתים לא נכנסים לחדר ולעתים לא משתפים פעולה בכל הנוגע לקשרים משפחתיים. לאחר מתן תוקף למאמציו של הילד לדאוג להורה המסית, ולאחר הכרה מציאותית בחוזקותיו, על המטפלת לשרטט את המצב כמו שהוא. להפנות את הרצון שלו בתיקון דווקא כלפי הורה המטרה.
הילד המנוכר, האכואיסט, מכלה את עצמו בערגה דווקא לדמות שלא יכולה לאהוב אותו – ההורה הנרקיסיסט. מאבקו הפנימי של הילד המנוכר שונה מאיך שתופסים אותו: לא מדובר בפיצול אלא בצמא להכרה במאמציו הרבים לתיקון הפגיעה הנרקיסיסטית של ההורה שלו. הוא מפגין בגרות וכניסה מוקדמת לעולם המבוגרים, כך, אמירות ׳מקטינות׳ כגון ׳אתה מוסת׳ - דוחות את הילד המנוכר. הורה המנכר מספק לו גרנדיוזיות אומניפוטנטית ואמירות כגון אלו לא רק מנשלות אותו ממעמדו אלא מתעלמות מהחלק הפעיל שלו בניכור. במובנים מסוימים, גם האמירות הללו ׳מוחקות׳ חלק מהקיום של הילד המנוכר כסובייקט. לכן, האדרה לחלקים הבוגרים והקומפטנטיים של הילד המנוכר, עשויה להיות תרפויטית במיוחד.
אפילו אמירה כמו "אתה לא אשם" עלולה להיחוות כמקוממת ומקטינה במידת מה, כלא אמפתית: לא משום שהילד באמת אשם, אלא כי הילד רדוף אשמה. חלק מהאשמה הזו היא אשמה רודפנית שהתפתחה בעקבות הקשר עם ההורה הנרקיסיסטית, אך חלקה אשמה מצפונית שקשורה ליחס להורה המטרה, וזו כבר פסיעה בכיוון הנכון אל העמדה המתקנת. בנוסף בכדי לסייע לילד המנוכר לטפס מהרשת הסבוכה בה הוא מסוכסך, הפנימית והחיצונית גם יחד, עלינו להכיר בניסיונותיו האמיתיים לתקן את הפציעה הנרקיסיסטית של ההורה המנכר, אך גם להכיר במעשים הקשים אותם הפנה כנגד הורה המטרה. אני מאמין כי רק כך, יוכל הילד, או הילד שבמבוגר – לעשות שלום בנפשו.
בשלב הבא, וזה תקף לכל מי שעבר התעללות נרקיסיסטית, על המטפל לעזור למטופל למצוא עצמי אמיתי. על הילד להפסיק להיות ״הד״ ולמצוא את קולו.
מן הידועות כי בגירים משחזרים את דפוס היחסים שחוו בילדות בקשרים בין אישיים בבגרותם. כלומר, בגירים אשר חוו התעללות נרקיסיסטית בילדות, מוצאים את עצמם בקשר זוגי או מקצועי עם נרקיסיסט. כאן אנו נכנסים למעבה הסבך: האם די בהפרעת האישיות של ההורה בכדי ליצור את מערכת היחסים השטנית הזו? או שמא גם בילד ישנו חלק אישיותי המהווה כר פורה להתעללות זו? האם הילד יותר ׳נוח׳ לסיתות? האם ההתנהגויות שבאו לידי ביטוי הן תוצאה של תהליך מולד או נלמד?
תהא אשר תהא התשובה, אין בכך ולא תהא בכך אשמה לילד. עם זאת, אני סבור שהתשובה היא יותר אינטר-סובייקטיבית משנדמה. אסביר באמצעות דוגמה פיזיקלית: אנו נוטים לחשוב שהברק מתרחש בשמיים, שני עננים עמוסי גשם נפגשים, מתרחשת הצטברות של מתח חשמלי, השמיים ׳מתנפצים׳ וברק פוגע בקרקע. מסתבר שהעניין יותר מורכב מכך. כשבודקים את הקרקע במהלך סערה, בטרם הופעת הברק, מתגלה מתח חשמלי. כלומר, עוד בטרם העננים נפגשו, המתח החשמלי כבר אצור בקרקע. המדענים כותבים על התהליך הזה באופן כמעט פיוטי: זה כאילו האדמה והשמיים מגששים זה אחר זה עד שנוצר הברק. בהשאלה, בתהליך הניכור המתואר, הנרקיסיזם הבריא של הילד, הרצון שלו שיביטו בו בהתפעלות ובהאדרה פוגשים בפגיעות הנרקיסיסטית העמוקה של ההורה וכך נוצר ברק. לאחר השזירה הראשונית הזו, הילד הופך למעין כליא ברק: אליו יופנו כל הכעסים והתסכולים של ההורה. הילד ממשיך לגשש בחשכה אחר האדרה ולרגעים ספורים גם מקבל מעט ממנה, אך סופג עוד ועוד ברקים, עוד ועוד אשמה רודפנית. במילים אחרות, הילד ביקש לחסות בצילו של האל זאוס, ובמקום זאת מוצא עצמו מופגז בברקים, משוכנע כי מצויים בתוכו טיטאנים מרושעים והדבר מגיע לו.
״זֵכֶר אָב עָט לִרְדֹּף עַל צַוָּאראֶת הַנָּס מִפָּנָיו, וְאֵין חַיִץ.דָּבָר בְּדָבָר נִקְשַׁרבְּקוּם בָּרָק עַד הֶרֶף-עַיִן.״אלתרמן, חגיגת קיץ
מקורות
אלתרמן, נ׳ (1965). חגיגת קיץ. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
בראון, ע' ומזא"ה, י' (2019). סקירות ספרות ניכור הורי, משרד העבודה והשירותים החברתיים.
הירגוין מ״פ (2002) [1988]. הטרדה נפשית. (ד׳ שליט מתרגם). כתר.
הרמן, ג״ל (1994) [1992]. טראומה והחלמה. עם עובד, תל-אביב.
יהלום, ה׳ (2022). ההד הנשכח: התבוננות פסיכואנליטית בתופעת ההורות הנרקסיסטית ובהשלכותיה. כרמל: ירושלים.
כהן, מ׳ (2022). מי רוקד עם נרקיסיסט? רסלינג: תל אביב.
פרנצי, ש (2003) בלבול השפות בין המבוגרים לילד, הוצאת עם עובד, תל-אביב.
קוגן, ק׳. (2019). על אשמה נרקיסיסטית: התבוננות מחודשת על מקום ה״אשמה״ בהגות הקוהוטיאנית. שיחות, 33 (3), 206-2013.
קלימי, ד׳ (25 ביולי 2021). מודל הכוח המניע לטיפול במצבי ניכור ונתקים בקשר: שלושה סוגים של ״מנועים״ ודגשים לתכנון ההתערבות.
Baker, C. D. (2002). Ethnomethodological analysis of interviews. In J.F. Gabrium & J.A. Holstein (Eds.). Handbook of Interview Research, Context and Method. (pp.777-795). Ca: Sage.
Baker, A. J. L. (2005). The long-term effects of parental alienation on adult children: a qualitative research study. American Journal of Family Therapy, 33, 289-302.
Baker, A. J. L., & Darnall, D. C. (2006). Behaviors and strategies employed in parental alienation: a survey of parental experiences. Journal of Family Therapy, 34, 63-78.
Baker, A. J. L. (2007). Adult children of parental alienation syndrome: Breaking the ties that bind. New York: W.W. Norton.
Baker, A. J. L., & Darnall, D.C. (2007). A construct study of the eight symptoms of severe parental alienation syndrome: a survey of parental experiences. Journal of Divorce and Remarriage, 47, 55-75.
Baker, A. J. L. (2010). Adult recall of parental alienation in a community sample: prevalence and associations with parental maltreatment. Journal of Divorce and Remarriage, 51, 16-35.
Baker. A.J.L., & Ben-Ami, N. (2011). To turn a child against a parent is to turn a child against himself: The direct and indirect effects of exposure to parental alienation strategies on self-esteem and wellbeing. Journal of Divorce and Remarriage, 52, 472-489.
Baker, A. J. L., & Chambers, J. (2011). Adult recall of childhood exposure to parental conflict: unpacking the black box of parental alienation. Journal of Divorce and Remarriage, 52, 55-76.
Baker, A. J. L., & Festinger, T. (2011). Adult recall of childhood psychological maltreatment: a comparison of five scales. Journal of Aggression, Maltreatment and Trauma, 20, 70-89.
Baker, A. J. L. (2012). The long-term correlates of childhood exposure to parental alienation on adult self-sufficiency and wellbeing. American Journal of Family Therapy, 40, 169-183.
Baker, A. J. L., & Verrocchio, M.C. (2013). Italian college student reported childhood exposure to parental alienation correlates with wellbeing. Journal of Divorce and Remarriage, 54, 609-628.
Baker, A. J. L., & Verrocchio, M. C. (2015). Parental bonding and parental alienation as correlates of psychological maltreatment in adults in intact and non-intact families. Journal of Child and Family Studies, 24, 3047-3057.
Baker, A. J. L., & Eichler, A. (2016). The linkage between parental alienation behaviors and child alienation. Journal of Divorce and Remarriage, 57, 475-484.
Baker, A. J. L., & Verrocchio, M.C. (2016). Exposure to parental alienation and subsequent anxiety and depression in Italian adults. American Journal of Family Therapy, 44, 255-271.
Gardner R. A. (1998). The parental alienation syndrome. Cresskill, NJ: Creative Therapeutics.
Gardner, R. A. (2002). Parental alienation syndrome vs. parental alienation: which diagnosis should evaluators use in child-custody disputes?. The American Journal of Family Therapy, 30, 93-115.
Johnston, J. R. (2003). Parental alignments and rejection: an empirical study of alienation in children of divorce. Journal of American Academy of Psychiatry and Law, 31, 158-170.
Stein R, “False love – Why not? Fragments of an analysis”, Studies in Gender and Sexuality, 1(2) (2000), pp. 167-190.
