מריה - הבתולה בקבוצה
התפתחות מינית בטיפול קבוצתי
יפי שפירר
מבוא
מריה (שם בדוי), אישה בשנות השלושים לחייה, הייתה אחת המשתתפות בקבוצה טיפולית אנליטית מעורבת, שבאופן מקרי הייתה גם המשתתפת האישה היחידה בה. כל חברי הקבוצה התמודדו עם קשיים רגשיים, קושי בתקשורת רגשית, תחושת תקיעות בחיים, הימנעות מקונפליקטים כאסטרטגיה לחיים ותחושת החמצה מתמדת. מריה הגיעה לטיפול הקבוצתי בהמלצת המטפלת הקודמת שלה, על מנת להתמודד עם בדידות מאוד גדולה וקושי משמעותי ביצירת קשרים בין-אישיים. מריה הייתה "חריגה" בקבוצה במספר אופנים: בעוד שמשתתפי הקבוצה האחרים היו כולם בעלי ניסיון בזוגיות ובעלי ניסיון מיני, מריה לא הייתה רק האישה היחידה, אלא היחידה ללא ניסיון זוגי כלל, וגם ללא ניסיון מיני.
במאמר זה איעזר במקרה של מריה, המשתתפת הבתולה בקבוצה, כדי להדגים טיפול בנושאים הקשורים למיניות במסגרת טיפול קבוצתי. דרך פריזמה פסיכודינמית ומגדרית אבחן את הקבוצה הטיפולית כזירה של ביטוי, השתקה ועיבוד של מיניות.
הקבוצה כמכל לעיבוד תכנים מיניים לא מדוברים
פוקס, אבי גישת הפסיכותרפיה הקבוצתית האנליטית, הגדיר קבוצה כשלם דינמי שבו יש אינטראקציות מורכבות ותודעה קבוצתית (Foulkes, 1964). הוא ראה בקבוצה מיקרוקוסמוס של החברה, וסבר כי דפוסי יחסים, קונפליקטים ותכנים לא-מודעים של המשתתפים משתחזרים ומתבטאים בתוך הקבוצה עצמה. לפי פוקס, הקבוצה אינה רק סך כל הפרטים המרכיבים אותה, אלא מערכת בעלת מבנה, חוקים, ותודעה קבוצתית משותפת, אשר משפיעה על התנהגות ותחושת העצמי של כל פרט בה (Foulkes, 1964). לדבריו, בכל קבוצה נוצר שדה משמעות משותף אשר מכיל את כל התקשורת, היחסים והמשמעויות המשותפות הגלויות והסמויות. לפי פוקס, מעבר ללא-מודע האישי של כל משתתף בקבוצה, מתקיים גם לא-מודע קבוצתי, המשפיע על מה שמובא ומה שנשמר בסוד.
הקבוצה מתמודדת עם תכנים אישיים, בין-אישיים וחברתיים כל העת, דרך השיתופים האישיים של חברי הקבוצה ובעיקר דרך התגובות של חברי הקבוצה והמנחה. במושגיו של ביון, הקבוצה היא מכל לעיבוד התכנים השונים שעולים בה, שחלק לא מדוברים במפורש (Bion, 1962). לרוב, תהליך בניית האמון והביטחון בקבוצה כמכל בטוח דיו לוקח זמן. הוא מתקדם באופן ספיראלי, היות ולכל אחד מחברי הקבוצה קצב משלו, חוויות אישיות שונות מעברו המשפיעות על יכולתו לסמוך על אחרים. במקביל, הלכידות הקבוצתית נרקמת באיטיות, עד השלב שהקבוצה מסוגלת להתחיל לגעת בתכנים מורכבים כמו בושה, אשמה ופחד מדחייה בקבוצה עצמה.
חלק מהתכנים שמתקיימים פעמים רבות מתחת לפני השטח בקבוצה הם תכנים מיניים. שיח פתוח על מיניות יכול להביא לשחרור ולבניית אמון בקבוצה (Yalom & Leszcz, 2005), אך מנחים מתקשים לעיתים לפרש או לפתוח נושאים אלו. גם בהיעדר שיח מפורש כזה, תכנים מיניים ישירים או סמויים הם חלק מהשפה הקבוצתית. ביטויים ישירים יכולים לכלול למשל חיזור, פלירטוט, שיח על מין ושיח "תיאורטי" על פרקטיקות מיניות. כמובן גם שתיקות ארוכות מתוך מבוכה ובושה יכולות להיות ביטוי לתכנים מיניים בקבוצה, כך שהמיניות הופכת לנושא ש"היעדרו נוכח". הביטויים הלא-מילוליים יכולים לכלול גם רמיזות, מבטים, הימנעות ממגע והומור מיני עקיף.
כאשר מופיעה המיניות בקבוצה היא נחווית לעיתים כפרובוקציה, שמערערת גבולות ומובילה להופעת מנגנוני הגנה קולקטיביים. אנדרסון טוען שמיניות אינה רק נושא: היא סף, שדרכו קבוצה פוגשת את גבולותיה ואת השבריריות של שותפות אמיצה (Anderson, 2017). כמו ביחס לתכנים מורכבים אחרים, חברי הקבוצה מפעילים מנגנוני הגנה שונים, חלקם גלויים ורובם סמויים, שהנפוצים ביניהם הם הומור, השלכה, ניתוק ושיתוק. פינס מתאר "שתיקות רגשיות" סביב תכנים מגדריים ומיניים בקבוצה כהגנה משותפת (Pines, 1998).
ביטוי נוסף של המיניות בקבוצה קשור לכך שהקבוצה הטיפולית היא פעמים רבות מעין מיקרוקוסמוס של החברה, ולכן הקבוצה עשויה לשעתק נורמות מגדריות ועמדות כלפי מיניות (Brabender & Fallon, 2009). כחלק מכך, נשים רבות מתקשות לשתף תכנים מיניים בקבוצות מעורבות, מתוך חשש לשיפוטיות (Carpenter, 2005). כאשר מדובר בנושאים שנחשבים בחברה למעוררי בושה – כמו נושא הבתולין – בקבוצה עשויה להשתחזר חוויה של בושה; אך כאשר הקבוצה מסוגלת להחזיק את הכאב ולהתבונן בו באמפתיה, עשוי גם להתאפשר ריפוי.
בתולים: המשקל הרגשי, החברתי והתרבותי
מצב הבתולין אינו רק מצב ביולוגי: מיניות, ובעיקר היעדרה או דחייתה, נושאת עמה משקל רגשי, חברתי ותרבותי. מבחינה רגשית, אף כי מצב של בתולין יכול לנבוע מעמדה מגובשת של זהות א-מינית, לעיתים קרובות הוא גם תוצר של עמדה הגנתית. עמדה כזאת עלולה להתפתח מתוך פגיעה חוזרת, דחייה, טראומה או בושה, אצל אדם שנושא פצע עמוק ביחס למיניותו ולפיכך בוחר בוויתור מוחלט על מיניות מתוך עייפות של הנפש.
ברמה החברתית, סוגיית הבתולין – ובעיקר בתולי-נשים – הייתה ועודנה טעונה במטענים ערכיים, מוסריים ודתיים: בתרבויות שמרניות הבתולין הם סמל לטוהר, למוסריות, לשמירה על כבוד המשפחה ולשליטה עצמית מינית. לעיתים הם תנאי לנישואין, או סמן לנשיות "ראויה" (Inhorn, 2007). בתרבויות מערביות, המתאפיינות במגמת ליברליזציה ביחס למין, בתולים עשויים להיות מושא ללעג, והבתולין עשויים לסמן חוסר נחשקות ועלולים לעורר תחושת פגימות או בושה (Carpenter, 2005).
בושה היא אחד הרגשות העוצמתיים והקשים ביותר לעיבוד פסיכולוגי. היא מתוארת בספרות כביטוי של הפסקה פתאומית של הקשר עם העצמי, הכרוכה בהתכווצות של העצמי מתוך חרדה מחשיפת חוסר ערך עצמי (Kaufman, 1992). הבושה מופיעה כשאנו חשים שלא עמדנו בסטנדרט – פנימי או חברתי, והיא כרוכה בתגובות אוטומטיות של הימנעות, היפוך רגשות או תוקפנות (Nathanson, 1994). אצל נשים, הבושה לעיתים קרובות ממוקדת בגוף ובמיניות.
כחלק מחוויית הבושה, בתולים בגיל מבוגר, ובעיקר בתולות, מדווחים על תחושת כישלון ופגיעה בערך העצמי, וכן על תחושת חריגות, ניתוק מהנורמות החברתיות, בידוד, שיפוטיות, דחייה ואף לעג (Carpenter, 2005). בספרות מוצע כי ההבדל בין המעמד של הבתולין אצל נשים לעומת גברים משקף את יחסי הכוח המגדריים, וכותבות פמיניסטיות מראות כיצד השיח על בתולין משעתק מבני כוח מגדריים, שבהם הנשים נמדדות על פי מיניותן – אך גם נענשות עליה, ומוקעות על יוזמה מינית (Tolman, 2005).
בהתאם למטענים התרבותיים שתוארו, דימוי "הבתולה" משמש בתרבות הפופולרית ובפסיכולוגיה הקולקטיבית כסמל כפול: מצד אחד הוא מקושר לטוהר רוחני, עצמאות ונשיות "שמרנית"; מצד שני, הוא מקושר לחוסר בשלות, היעדר תשוקה, ולעיתים גם פתולוגיה. יונג ראה בארכיטיפ הבתולה ייצוג של הנפש הנשית הלא נגועה, אך גם חסרת מימוש (Jung, 1964). המיתוס של הבתולה קשור לדיכוטומיה של "המדונה והזונה" (virgin-whore complex), שלפיה נשים מקוטלגות כנעלות וטהורות או כנכנעות לתשוקה – ללא גשר בין הקצוות (Brown, 2007). בתרבות הפופולרית, הדמות של "הבתולה המבוגרת" נושאת לעיתים קונוטציות של גיחוך, טראגיות או ניתוק רגשי, והיא מתפקדת כסטיגמה חברתית, הנוצרת על ידי תיוג, בידול והדרה של "החריג" (Link & Phelan, 2001). עבור נשים, בתולין עלולים להיתפס לא רק כבחירה – אלא כחריגות מהנורמה, המגולמת בגוף ונפש.
כתוצאה מדימויים תרבותיים אלה, אישה בתולה עלולה להזדהות עם תפקיד "החריגה", תוך הימנעות מניסיונות לחקור או לשנות את מצבה – מתוך אמונה פנימית שהיא "שבורה" או לא כשירה לאינטימיות. מצב זה, שבו האינדיבידואל תופס את עצמו כחורג מנורמות חברתיות ומפנים את הסטיגמה, גם כאשר הסביבה אינה מביעה שיפוט ישיר, נקרא "תיוג עצמי" (self-stigmatization) (Corrigan et al., 2006). אישה בתולה עשויה להפנים סטיגמות כמו "לא רצויה", "לא מושכת" או "לא נורמלית". התחושה של "אחרות מינית" מתבטאת בתחושת ניתוק חברתי ובמנגנוני הגנה כמו בדידות, חוסר ביטחון או נוקשות.
לעיתים, התמודדות עם בתולין בגיל מאוחר מגיעה כנושא מרכזי לטיפול מיני. בהקשר זה, אחד המודל המועילים המוכרים להמשגת העבודה בטיפול פרטני הוא מודל PLISSIT – כלי מושגי לתיאור שלבים בטיפול מיני, המתאר ארבע רמות התערבות בטיפול מיני, בהתאם לרמת הפתיחות, הצורך והיכולת של המטופל (Annon, 1976):
P – Permission: מתן רשות, אישור, נרמול, הסרת שיפוטיות. בהקשר של בתולין, בטיפול חשוב להדגיש כי היעדר מיניות או דחייתה אינו חוסר – אלא בחירה או שימור של עצמי פגוע שמתקבל כלגיטימי.
LI – Limited Information: מתן מידע מותאם ונקודתי על הגוף, מין, תקשורת מינית. בהקשר של בתולין, בטיפול חשוב לספק מידע על הספקטרום של המיניות, על הבדלים בין תשוקה, פעילות מינית ואינטימיות רגשית.
SS – Specific Suggestions: הצעות פרקטיות המותאמות לקושי או לשאלה מסוימת. בהקשר של בתולין, בטיפול חשוב להציע דרכים להתחבר לגוף ולמיניות כחוויה פנימית (למשל דרך דמיון או מגע עצמי), או להתנסויות בתחום חדש של אינטימיות.
IT – Intensive Therapy: התערבות טיפולית עמוקה לעיבוד טראומה מינית, חרדות או קונפליקטים פסיכודינמיים מורכבים. בהקשר של בתולין, בטיפול חשוב ללמד טכניקות כמו מיקוד חושי (Sensate Focus; Masters, & Johnson, 1966) ולתת מקום לעיבוד של אירועים מוקדמים הקשורים למיניות או לקרבה.
בתולין בטיפול קבוצתי
הטיפול הקבוצתי, אשר נבנה על תקשורת פתוחה ושיתוף רגשי, מציב אתגר ייחודי בפני משתתפים אשר חשים אחרות מינית. כך, הבתולין של אישה לא צעירה שמשתתפת בקבוצה עשוי להפוך לסוד, לעיתים מושתק – מחשש לבושה עמוקה או תגובתיות חברתית. המשתתפת עשויה להביא לקבוצה חוויות של השתקה עצמית, הסתרה, או הזדהות עם "כישלון" נשי.
כאשר אישה בתולה משתתפת בקבוצה טיפולית מעורבת – ובמיוחד כאשר היא אישה יחידה בקבוצה – סביר שיתעוררו מתחים פנימיים ובין-אישיים הקשורים לבושה, ייאוש, תחושת זרות ולעיתים אף ניכור. פערים בין המשתתפים בניסיון המיני, המנחים עלולים להתקשות לפרש זאת או לפתוח את הנושא לדיון קבוצתי. שאר המשתתפים בקבוצה עשויים להיות מושפעים מהמפגש עם משתתפת ללא ניסיון מיני, ולחוות רגשות כגון מבוכה, רחמים או דחייה.
כאשר אישה בתולה משתתפת בקבוצה טיפולית מעורבת, סביר שהמשתתפים האחרים ישקפו לה את תחושת השונות שלה. היא עלולה להפוך – במודע או שלא – לאובייקט להשלכות שונות מצד חברי הקבוצה, שנובעות מהדינמיקות הלא מודעות של הקבוצה, מהפנטזיות האישיות של המשתתפים ומהמטען התרבותי הקולקטיבי סביב המושג "בתולין". אפשר לצפות להשלכות בתכנים שונים:
- השלכת טוהר או מוסרנות: הבתולה יכולה לשמש מושא לפנטזיה קבוצתית של "טוהר", "ניקיון" או אידאל מוסרי. משתתפים עשויים לייחס לה תכונות של עליונות מוסרית, ניתוק מהחיים הארוטיים, או פאסיביות רגשית, ולהרגיש מאוימים או נחותים לידה. במקרה כזה הקבוצה עשויה להתרחק ממנה רגשית – כאילו נדרשת מהם "צנזורה" פנימית בנוכחותה.
- השלכת נכות מינית או עיכוב התפתחותי: משתתפים עשויים לראות בבתולה את "זו שלא התבגרה", או להשליך עליה את הפחדים שלהם מהיותם פגומים, לא-רצויים, דחויים או לא מתפתחים. זה עלול לעורר רחמים, שיפוט, או אף זלזול.
- השלכה של קנאה מודחקת : חלק מהמשתתפים, במיוחד נשים אחרות, עלולים – ברמה לא מודעת – לקנא בבחירה (או היכולת) להימנע ממיניות, ולהשליך עליה אידאלים של שליטה עצמית או אי-פגיעות. זה עלול לעורר תוקפנות סמויה או ניסיונות "להשוות" או "לחנך" אותה.
- השלכה של דחפים ארוטיים ראשוניים : עבור גברים בקבוצה, דמות "הבתולה" יכולה לעורר פנטזיות מיניות מוקדמות, אובייקטים ארוטיים ראשוניים, או משאלות לתיקון, הגנה או כיבוש. במקרים כאלה עלולה להיווצר אווירה ארוטית בלתי מדוברת בין חברי הקבוצה.
- השלכת בושה קולקטיבית: אם הקבוצה עצמה מתקשה לדבר על מיניות – נוכחות של משתתפת בתולה עלולה לשמש "תירוץ" לאי-העיסוק בכך. היא עלולה להפוך ל"נשאית" של הבושה המינית של כל הקבוצה, ומבלי שיאמרו זאת, היא זו ש"אי אפשר לדבר בנוכחותה". במקרה הזה הקבוצה מבצעת פיצול – וממקמת את הקונפליקט הקבוצתי אצל המשתתפת הבתולה בלבד.
- השלכה של צורך בתיקון או שליחות: הקבוצה עלולה לנסות "לתקן" את מצבה של הבתולה דרך עידוד, הדרכה או ייעוץ. זוהי תגובה שמייצרת אשליה של חמלה, אך בפועל מחזקת את תחושת השונות והפער.
אם כן, משתתפת בתולה בקבוצה עלולה להפוך ל"מכל" של השלכות שמקורן בפנטזיות, בושה, פחדים ארוטיים ותפיסות מגדריות. כאשר המנחים אינם ערים לדינמיקות אלה, המשתתפת עלולה לחוות הדרה שקטה או החפצה רגשית סמויה.
המקרה של מריה: מהימנעות להתפתחות של המרחב המיני, בין האישי לבין-אישי
המרחב המיני של מריה, כפי שהתבטא בתהליך הקבוצתי והפרטני המשולב, עבר מהלך מדורג ואיטי של הבשלה – תהליך מורכב ועמוק שניתן להתבונן בו דרך שתי עדשות משלימות: ההתפתחות התוך-אישית – כלומר הקשר של מריה לעצמה, לגופה, לתשוקה שלה, ולזיכרונותיה – וההתפתחות הבין-אישית, שמתייחסת לאופן שבו הקבוצה והמטפל מהווים "זירה מלווה" להתהוות זו. אציג כעת את המקרה דרך שתי העדשות הללו, ודרך עדשה נוספת, המתבססת על השלבים השונים במודל PLISSIT שהוצג לעיל, מתוך ניסיון לחבר כך בין עולם הטיפול הקבוצתי לעולם הטיפול המיני.
שלב ראשון: שתיקה והימנעות – שלב היעדר הרשות (Pre-PLISSIT):
כבר בשלבים הראשונים של פעילות הקבוצה, מריה ציינה בעקיפין כי מעולם לא קיימה יחסי מין, אך לא הרבתה לדבר על כך ישירות. בכל פעם שתוכן מיני עלה בקבוצה – אפילו במרומז – מריה נעשית שקטה, מתכנסת או כמעט נרדמת. בהמשך, בכמה מקרים חברים בקבוצה התייחסו אליה – ישירות או בעקיפין – כאל "שברירית" ו"בלתי נגישה", ובתגובה לכך ביטאה רצון לעזוב את הקבוצה, ולעיתים אף התפרצה בכעס עדין. באחת הפגישות תגובתה תוארה על ידי אחד המשתתפים כתגובה של ילדה פגועה. עם זאת, לרוב היא לא הפגינה תגובה רגשית, למעט התרחקות.
בשלב זה, ברובד התוך-אישי, נראה שמריה לא מסוגלת אפילו לדמיין את עצמה כסובייקט מיני. הבושה ממלאת את עולמה הפנימי, והשתיקה שלה סביב נושא זה נובעת גם מהפנמת סטיגמות וגם מהגנה רגשית עמוקה. אין "שפה פנימית" לתשוקה. הרצון של מריה לעזוב את הקבוצה ביטא מנגנון של בריחה (Flight) (Bowlby, 1973) – מנוסה מהכאב ומהפגיעה הנרקיסיסטית, אך גם מהפוטנציאל לחשיפה מחודשת של חלקים פגיעים. זוהי תגובה של הגנה ברורה מול חוויה של ביזוי סמוי.
יחד עם זאת, הבעת כוונה לעזוב אינה בהכרח ביטוי של חולשה, ואפשר להבינה גם כמסר רגשי רב-עוצמה. הוויתור על "להיות כמו כולם" עשוי להיות ניסיון נואש לשמר גרעין זהות ייחודי, שלא נכנע לתכתיב המיני-חברתי. ייתכן שההתכנסות שלה מבטאת בחירה עמוקה, שקטה, כמעט אידיאולוגית: "אני לא מתכוונת להילחם על לגיטימציה. אם אינני שייכת, אולי כלל אינני צריכה להשתייך". במובן זה, הדיכאון שהיא מביאה לקבוצה אינו רק סימפטום קליני מבודד – הוא שפה רגשית, אמירה בלתי מילולית: "אני לא עומדת בזה. אני לא עומדת בפניכם, לא עומדת לידכם". הדיכאון הופך להיות צורת קשר – גם אם מבודדת. זוהי תגובת ייאוש הגנתית מול שדה קבוצתי שמציב סטנדרטים, גם אם בשתיקה, ביחס לשאלה מהי מיניות נורמטיבית. מריה אינה מצליחה לעמוד באותו מדד, ולכן מתכנסת. הכאב אינו רק על היעדר מין – אלא על חוויית ניתוק מעצמה ומאחרים: היא מתבוננת מבחוץ בקבוצה שחיה, נוגעת, מתאווה. ומרגישה שהיא עצמה – שקופה, מקולקלת.
ברובד הבין-אישי, תגובת הקבוצה להימנעותה נעה בין ריחוק, רחמים ושתיקה. אף אחד מהחברים לא איפשר – אפילו לא בעקיפין – פתיחה של מרחב מיני עבורה. נוצר "ואקום מיני" סביבה. נראה כי בשלב זה הקבוצה השליכה על מריה את הפחדים הקולקטיביים מהמיניות – או מהיעדרה. היא הפכה ל"פנים של הבושה", מה שאיפשר למשתתפים בקבוצה לדבר על מיניות מתוך עמדה שיפוטית או דחיינית, מבלי להיחשף בעצמם.
הקבוצה תפקדה בשלב זה כמראה מכאיבה, ומבלי להתכוון שיקפה למריה את מה שכואב לה ביותר: התחושה שהיא אינה "אישה שלמה", שהיא איננה מושא לתשוקה, שהיא לא שייכת למעגלים של מגע, תשוקה, סיפוק. הייאוש התעצם כאשר במקום לאפשר לה להביא את השונות שלה – הקבוצה החזירה לה הדהוד לפער, לבור, לחוסר.
כמנחה, התמודדתי תחילה עם חוויה של הפתעה סביב הבתולין של מריה. עד אז אחזתי בהנחת יסוד שגויה ולא מבוססת, לפיה בישראל כל אישה סביב גיל 30 שגדלה והתחנכה בישוב קהילתי, בסביבה ליברלית וחילונית, חוותה מיניות ומגע מיני ברמות שונות. בהדרגה הבנתי שעלי לזנוח את ההנחות המוקדמות שלי וללמוד את מריה. זאת הייתה עבורי הזדמנות נוספת להרחבה והגמשת החשיבה האנליטית, הדינמית והטיפולית.
תחילה, ההעברה הנגדית שלי אל מול הבתוליות שלה הפעילה אותי רבות: רציתי לדחוף אותה להתנהגות יותר יוזמת, פוטנטית; דמיינתי אותה פורצת את הגבולות של עצמה ומגלה את העונג שבמיניות (Lemma, & Lynch, 2015). בו בזמן, הבנתי שכמו בכל מופע אחר של קושי או הפרעה תקשורתית, אני חייבת לכבד את המטופל והגנותיו, ועשיתי מאמץ לכבד את הקצב של מריה, את הפרדיגמות שאיתן היא נכנסה לקבוצה, את הפחדים והרגשות השונים שלה. ידעתי שעליי לסמוך על הקבוצה שתוכל לסייע לה בתהליך שלה הרבה יותר ממני.
לפי התפיסה של פוקס שהוצגה לעיל, מריה אינה שברירית באופן מהותי, אלא נושאת את השבריריות שהקבוצה מבקשת להרחיק מעצמה. אם הקבוצה תוכל להחזיק את הכאב שלה בלי לרוץ לתקן או לשפוט, עשוי להיווצר מרחב ריפוי שבו היא תוכל לראשונה להיות בעמדה פגיעה מבלי להיזרק החוצה. לאור זאת, כמנחה נקלעתי לקונפליקט: מצד אחד, רציתי לשמור על מריה, שלא תיפגע, ולאתגר את ההשלכות הקבוצתיות. מצד שני, לא רציתי להתייצב לצידה באופן "מגונן". לפיכך, עשיתי מאמץ להשהות את הפרשנות ולהחזיק את הקונפליקט כקונפליקט קבוצתי, לא אישי; לשקף את התהליך שבו חברי הקבוצה ממצבים מישהי אחת כנשאית של הפגיעות – ובכך נמנעים מחשיפה של עצמם; לפתוח מרחב שבו הבושה והייאוש יוכלו להתבטא בלי לעורר דחייה מידית. במקביל, לאחר התייעצות בהדרכה החלטתי להזמין את מריה לטיפול פרטני בנוסף לטיפול הקבוצתי, מתוך הבנה שהיא זקוקה לעבודה אישית עמוקה על הנושא.
שאלתי את עצמי מה מריה צריכה מהקבוצה? כאשר אישה בתולה משתתפת בקבוצה טיפולית שרוב הגברים בה מציגים זהות מינית ובין-אישית מגובשת, היא ניצבת בעמדה של שונות בולטת – ולעיתים גם בידוד רגשי. הרגשתי שמריה זקוקה להכרה בכך שהיעדר חוויה מינית איננו "פגם" או "פיגור רגשי", אלא מצב קיומי אותנטי ומורכב. היא זקוקה לקבוצה שתוכל להכיל את החסר – לא למהר למלא אותו או לייעץ, אלא להקשיב לו מבלי לזלזל או לבטל אותו: לא "תיקון" אלא הכרה. הקבוצה יכולה גם להציע למריה אפשרות לחקור ולנסח לראשונה שפה מינית, ולהתחיל "לדבר את עצמה" במונחים של מיניות: רצונות, פחדים, פנטזיות, בלבול. היא צריכה מרחב להעלות שאלות, ניסוחים מגומגמים, ולהתקרב למושג "מיניות" באופן ניסיוני – לא כשיעור, אלא כחוויה.
במונחי מודל PLISSIT, עדיין לא התקיים שום שלב במודל –אפילו לא אישור סמלי למיניותה של מריה. לכן, בתור התחלה, הבנתי שהיא זקוקה להרשות לעצמה (לתת לעצמה Permission) לדבר את המיני בלי להרגיש חריגה. בקבוצה שבה "כולם כבר שם" – כלומר, מבוססים מינית – היא עלולה לחוש שהיא נמדדת או נשפטת כל הזמן. לכן, היא זקוקה למרחב של קבלה שאינה מותנית, לכך שיוכלו להיות איתה גם רגשית – לא כאובייקט תשוקה או ייעוץ, היא זקוקה לעד-חי, שמוכן להיות איתה בחרדה, באי-ידיעה, בקנאה ואפילו בקיפאון. היא צריכה שותפות רגשית – לא פתרון.
הקבוצה יכולה – אם תאפשר זאת – להיות מקום לפירוק המטען הסמוי של הבושה והסטיגמה סביב בתולין בגיל מבוגר, שמריה נושאת על גופה ובנפשה. המפגש שלה עם גברים מיניים לא חייב להיות מקור להשפלה – הוא יכול להפוך למרחב לריפוי דימוי עצמי פגוע. הקבוצה יכולה ללמד אותה – דרך החוויה – על אינטימיות לא מינית: על כך שאפשר להיות נאהבת, נראית, קרובה, מחוברת גם מבלי להיות מינית (לפחות בינתיים). היא צריכה להיזכר שהיא לא "לא קיימת" רק מפני שלא שוכבת עם אף אחד. אם הקבוצה תצליח לשהות במקום הזה: לא למהר להציע פתרונות, לא לדחות את השתיקה או הדיכאון, לא ללעוג, אלא להכיל את הקושי של המבט מבחוץ פנימה, אז ייתכן שתיווצר לה בהדרגה אפשרות לחוות: שהיא כן שייכת – גם עם דיכאון, גם עם שונות. שהיא יכולה להיות קיימת בקבוצה בלי להזדקק לתיקון מידי.
בנוסף, היה לי חשוב לזכור גם שהקבוצה לומדת ממריה: דרך השונות שלה, היא מאלצת את הגברים להביט על עצמם, על ההנחות שלהם, על הפנטזיות הלא-מודעות שלהם, על הפחדים שהם הדחיקו. נוכחותה אינה מביאה עמה רק צורך – אלא תרומה.
שלב שני: בקשה להיות מובנת – שלב ה־Permission
בקבוצה, שלב ה־Permission משמעו רשות להעלות נושאים מיניים, כולל קונפליקטים, פנטזיות, חוסר ידע, סטיגמה ובושה. לשם כך, על המנחה לפעול מתוך עמדה לא-שיפוטית, מרגיעה, ומכילה. אולם בקבוצה, הרשות אינה ניתנת רק מהמטפל/ת, אלא גם מהקבוצה כשלם: חברי הקבוצה "מרשים" זה לזה דרך תגובות לא שיפוטיות, שתיקות מאפשרות, או חשיפות אותנטיות.
בשלב זה, ברובד התוך-אישי, נראתה אצל מריה התחלה של שינוי בעקבות עבודה בטיפול הפרטני ובקבוצה, והיא התחילה לתהות "האם אני יכולה לדבר על זה?". עדיין לא מדובר ברצון למין עצמו, אלא בפתיחה זהירה של שיח: "מה לא חוויתי? למה? מה זה אומר עליי?".
ברובד הבין-אישי, הקבוצה, בהובלתי כמנחה, החלה ללמוד להימנע משיפוטיות, ולתת למריה אישור להיות במרחב גם בלי "להדביק את הפערים". כמנחה, נדרשתי לשמש כ"שומר סף של המרחב המיני" – לא לדחוף לחשיפה, אלא לאותת: גם מיניות מוחלשת היא חלק מהשיח הלגיטימי.
במונחי מודל PLISSIT, נראה שכחלק מ שלב ה־Permission ניתנה למריה לגיטימציה ראשונית לדבר מיניות מתוך פגיעות, חוסר ניסיון וחוסר וודאות. בקבוצה אנליטית, עצם היכולת של משתתפת לומר "לא חוויתי מין" או "אני לא יודעת איך לדבר על זה" – היא כבר מעשה של בקשת רשות וקבלתה. אחת הדוגמאות למתן לגיטימציה בשלב זה התרחשה לאחר שיתוף מביך של משתתף אחר על מגע לא רצוי. באותו מפגש מריה הצליחה – לראשונה – לומר: "לפעמים אני מרגישה שאני לא אמורה בכלל לרצות". תגובת הקבוצה – שהייתה שקטה, מחזיקה, ולא מגחכת – שיקפה את מתן הרשות.
שלב שלישי: סקרנות מגומגמת – שלב ה־Limited Information
בקבוצה, שלב ה־Limited Information מתבטא במענה על שאלות ובהתייחסות לאי-ידיעה, דימויים שגויים או מיתוסים סביב מיניות. כחלק מכך, המנחה מספקת מידע מוגבל על אנטומיה, תגובות רגשיות נפוצות, ואפשרויות של אינטימיות הדרגתית, ומקדמת את ההבנה שמיניות היא ספקטרום, ולא יעד דיכוטומי של "קיימת/לא קיימת".
במקרה של מריה, על מנת למנוע מבוכה עודפת, לפחות חלק מהמידע ניתן בפגישות הפרטניות, אך גם בקבוצה היה ביטוי לשלב זה. בקבוצה, המידע אינו ניתן רק על ידי המטפל/ת – אלא גם דרך סיפורים, תיקון הדדי או שיתוף. עם זאת, כמנחה היה לי חשוב להיות ערה מתי המידע "עודף" או לא מותאם, ולתווך בין ההזדמנות הלימודית לבין הסכנה ב"שיטפון מידע" שאינו תואם את הקצב הנפשי של מריה.
בשלב זה, ברובד התוך-אישי החלה להתפתח אצל מריה סקרנות זהירה: היא החלה לשאול שאלות כלליות, תיאורטיות או עקיפות על מין ומגע. לעיתים הביאה פנטזיה מעורפלת, חלום, או חוויה שלא הבינה. ברובד הבין-אישי, חברי הקבוצה הגיבו בשיתופים אישיים שלעיתים ייצרו נורמליזציה – ולעיתים בלבלו, כך שנדרש תיווך שלי כמנחה כדי למנוע הצפה או תחרותיות סמויה. באחד המפגשים הקבוצתיים בשלב זה מריה העזה לשאול במפורש: "מה כל כך מיוחד בזה שכולם מחכים לו?", ובתגובה הקבוצה הציעה שיתופים מגוונים – חלקם מעוררי הזדהות, חלקם מבולבלים. למול זאת, כמנחה, הדגשתי שתחושת המיניות היא סובייקטיבית ולא יעד אוניברסלי אחיד, וסיפקתי באופן עדין מידע על הקשר בין עוררות לבין ביטחון רגשי.
שלב רביעי: פנטזיה כמקום מעבר – שלב ה־Specific Suggestions
בקבוצה, שלב ה־Specific Suggestions לא מתבטא במתן הנחיות ישירות ו"מרשמים" ("עשי כך וכך") – אלא בסימון של כיוונים עדינים לצמיחה, "הזמנות התנסותיות" לא פורמליות, למשל: לשים לב לתחושות בגוף, לתרגל כתיבה, לקרוא טקסטים רלוונטיים, לחלום, לתרגל דמיון של קרבה, לבדוק מגע בטוח ולשים לב לדיאלוג הפנימי. המנחה מציעה התבוננות, תרגול חווייתי או פנטזיה כאפשרות, לא כחובה. בקבוצה, לעיתים ההצעות באות מהמשתתפים – אבל המנחה נדרשת לסנן או למסגר.
לעיתים הצעה ספציפית עלתה בעקבות הקשבה לחלום, או בעקבות רגע קבוצתי טעון. כך למשל, באחת הפעמים, לאחר שמריה דיברה על חוסר היכולת שלה לדמיין מגע, הזמנתי אותה לנסות לשים לב אם גופה מגיב באיזשהו אופן לשיתופים בקבוצה – האם היא מתכווצת, מתרחבת, נכנסת או יוצאת מהקשבה. זו אינה הצעה התנהגותית מובהקת – אלא הזמנה לנוכחות תחושתית.
בשלב זה, ברובד התוך-אישי, בעקבות ההצעות שקיבלה מריה החלה להעז לדמיין מצבים מיניים מסוימים – לאו דווקא מציאותיים, אלא כ"מקומות מעבר" שבהם היא פחות שקופה. לעיתים עלה דמיון מודרך, תיאור של חיבוק, מגע, אפילו נשיקה. ברובד הבין-אישי, הקבוצה הצליחה לתפקד כמכל לרעיונות אלה – לא גיחכה, לא זלזלה, לא ייעצה. הופיעו גם התייחסויות אמפתיות, למשל: "גם אני לא ידעתי פעם מה אני רוצה".
שלב חמישי: אינטגרציה רגשית – פתח ל־Intensive Therapy
שלב ה-Intensive Therapy מתבטא בעיקר בטיפול הפרטני, המשולב לצד הטיפול הקבוצתי. בטיפול הפרטני המעמיק ניתן לעסוק בעיבוד של רגשות ראשוניים, של טראומה אפשרית, של בעיות בדימוי הגוף, ושל יחסי אובייקט מוקדמים הקשורים למיניות. בטיפול באנשים עם חרדה, עכבות או היסטוריה של דיכוי מיני – כמו במקרה של מריה – מתאים במיוחד השימוש בטכניקה המוכרת של מיקוד חושי (Sensate Focus; Masters, & Johnson, 1966) לצורך הפחתת בושה.1
תכנים ותהליך בקבוצה יכולים להתקשר לטיפול האינטנסיבי הפרטני: כך למשל, כאשר במפגשי הקבוצה עולים אותות של הצפה, דיסוציאציה, הגנות נוקשות מדי או שיח חזרתי המעיד על תקיעות, ניתן לראות בבירור את הצורך בשילוב של טיפול פרטני. בנוסף, תכנים שעולים בקבוצה – כגון טראומה מינית, דימוי גוף פגוע, שנאת גוף, פנטזיות לא מדוברות – עשויים להוות טריגר או תיווך לקונפליקטים מיניים עמוקים מאוד שנכון יותר לעסוק בהם בטיפול פרטני. במקרים מסוימים אפשר לשלב התערבויות מעמיקות בקבוצה, כמו טכניקות לעיבוד חלומות, כתיבה אישית.
בשלב זה, ברובד התוך-אישי מריה החלה לזהות קשר בין הדיכאון וחוסר הערך העצמי לבין דיכוי מיני שחוותה. כחלק מכך, היא החלה להעלות בשיח הקבוצתי חוויות ילדות או אירועים מעורפלים שדרשו עיבוד אישי מעמיק – זיכרונות מעורפלים הקשורים לדמות האב ולתחושת גועל עצמית. לאחר פרק זמן, הצעתי לה להמשיך לעבד זאת גם בטיפול האישי. ברובד הבין-אישי, הקבוצה המשיכה לשקף מבלי לפלוש, התבטא כבוד הדדי לשונותה והחלו סימנים לכך שהאחרים רואים בה סובייקט של תשוקה, לא רק "מישהי חסרה". המשתתפים עודדו אותה להמשיך לחלוק ולבסס אמון.
בשלב מתקדם יותר של ההשתתפות בקבוצה, לאחר תקופה של תרפיה אינטנסיבית פרטנית, ניכר שינוי משמעותי בהתנהלותה של מריה בחייה: היא החלה לצאת לדייטים – ולשתף את הקבוצה בחוויותיה. באחת הפגישות היא שיתפה בכנות מעוררת הערכה על אחת החוויות שחוותה: הבחור שאיתו יצאה – אדם בעל ניסיון זוגי ומיני ובעיקר בעל רגישות גבוהה – שאל אותה האם מותר לו לגעת בה בזרוע, והיא הסכימה. הייתה זאת הפעם הראשונה שגבר נגע בגופה בעדינות, וזה נחווה כנעים ומענג. כאשר הבחור המשיך ושאל אם אפשר לנשק אותה (בהתאמה לפנטזיה שהייתה לה), ענתה שלא, ולאחר מכן נפרדה ממנו בחיבוק. כשבבוקר כתבה לו בהודעה כמה נחמד היה לה בדייט ושהייתה שמחה לפגוש אותו שוב, ענה שהיא מבלבלת מאוד כי התנהגה כאילו היא "לא בעניין". לנוכח הסיפור של מריה, הקבוצה הקשיבה בסקרנות ובהתלהבות רבה, ובעקבות זאת ניתן היה להבין יחד איתה עד כמה היא אינה מודעת לביטויי האמביוולנטיות שלה שעוברת לאחר דרך ההתנהגות ושפת הגוף שלה.
דיון
במאמר זה ביקשתי להראות דרך תיאור המקרה של מריה כיצד תכנים מיניים – בין אם גלויים ובין אם סמויים – מתהווים, מתעוררים ומעובדים בתוך קבוצה טיפולית, תוך התבוננות מקבילה הן על הדינמיקה בין הפרט לקבוצה, והן על הרובד התוך-אישי.
כפי שנסקר לעיל, בספרות התיאורטית ניתן למצוא כמה עוגנים מועילים לחשיבה על עיסוק בתכנים מיניים בקבוצה, שמסייעים להבחין בכך שהמיניות בקבוצה אינה רק תוכן – אלא "סף" דרכו נבחנת הקבוצה כולה: גבולותיה, סבלנותה, ויכולת ההכלה שלה (Anderson, 2017). הקבוצה היא זירה שבה מיניות יכולה לתפקד ככוח חושף ומפחיד גם יחד.
הספרות על טיפול קבוצתי מלמדת כי חברי קבוצה לעיתים מביאים תכנים מיניים באופן ישיר – חיזור, שיתוף בחוויות, התייחסות לגוף – אך לעיתים קרובות עוד יותר, המיניות חיה ברמז, במבטים, בשתיקות, בהומור, ואף באלימות הסמויה של הדרה. הנושא של הדרה וההשפעה של מבנים תרבותיים, מגדריים ופנימיים על השיח הקבוצתי רלוונטי במיוחד כאשר מדובר בחוויות מיניות חריגות, טראומטיות, או לא נורמטיביות, כמו בתולין בגיל מבוגר או היעדר ניסיון בקשרים זוגיים.
לעיתים, קבוצה מפתחת מנגנון קולקטיבי של השתקה כלפי תכנים שמערערים את הסדר הרגשי. מיניות שאינה מותאמת לקונצנזוס הקבוצתי עלולה להפוך ל"כתם רגשי" – שאינו מדובר בגלוי, אך נוכח ומעורר חרדה (Pines, 1998). המיניות, במיוחד כשהיא מושתקת או מוסתרת, מגלה את קווי התפר של השייכות הקבוצתית. המשתתפים נמדדים על פי מידת התאמתם לנורמות לא כתובות. חוסר יכולת לשאת חריגות מוביל את הקבוצה לעיתים לתייג, להרחיק ואף לפצוע. ואכן, בשלבים הראשונים של התהליך הקבוצתי תגובות הקבוצה לדמותה של מריה – כלא מושכת, הודפת, נוקשה – יצרו דינמיקה רבת עוצמה של השתקפות שלילית, שהגבירה את תחושות הייאוש, הדיכאון והבידוד, ואת הניסיונות שלה להגן על זהות שברירית ועל דימוי עצמי מאוים באמצעות מחשבה על פרישה מהקבוצה וניתוק.
אך להקשר הקבוצתי של הטיפול היו שתי פנים: הוא סייע להעמיק את המודעות לאופן שבו הקולקטיב משליך ופוגע – אך גם איפשר לבסוף ריפוי דרך הכרה, אמפתיה ושיתוף הדדי. עצם קיומה של הבתולה בקבוצה עירער את תחושת ההומוגניות של הקבוצה – אך גם איפשר לה גמישות חדשה, וסיפק הזדמנות לגדילה קבוצתית דרך המפגש עם הזר והשונה.
הקבוצה, אם תנוהל באופן מיטיב, עשויה להפוך ממרחב פוצע למרחב מחזיק. הנוכחות השונה של מטופלת בתולה מזמינה את יתר חברי הקבוצה להכיר במורכבות של מיניות שאינה נחווית, של זהות מינית בהמתנה, ושל שונות אותנטית. גיליתי כי תפקידה של המנחה כאן קריטי: עליה להשהות פרשנות, להציע הכלה, ולבסס אפשרות לדיאלוג שבו גם חוויות "שקטות" או נדירות – כמו בתולין בגיל מבוגר – תזכינה להכרה לא שיפוטית.
על אף שבספרות ניתן למצוא דוגמאות לקשר שבין טיפול קבוצתי לטיפול מיני, לא ידוע לי על קבוצות טיפוליות אנליטיות שמטרתם הגלויה היא עיסוק במיניות, או על שימוש בטיפול קבוצתי כחלק מהפרוטוקולים הבסיסיים של הטיפול המיני בישראל בכלל. אולם אני מאמינה שהמיניות נוכחת באופן גליו בחשיבה הקבוצתית בכל רגע נתון, גם כשהשתיקה נוכחת. לאור זאת, במאמר זה הצעתי חיבור פחות מובן מאליו, בין העבודה הקבוצתית האנליטית (שלצדה שולב טיפול פרטני) לבין מודל PLISSIT לטיפול מיני – מודל התנהגותי מוכר בתחום.
הניסיון במקרה של מריה הראה כי יישום מודל PLISSIT בקבוצה טיפולית אנליטית דורש רגישות רבה, הבנה מערכתית, ויכולת להחזיק תהליכים מרובי קולות, קצבים והשלכות. אתגר נוסף עבור המטפל הוא האיזון בין הקצב האישי והתמיכה האינדיבידואלית לבין התהליך הכולל בתוך המרחב הקבוצתי.
לצד האתגרים, נראה שהמודל התאים במיוחד למטופלת שכונתה כאן מריה – שהמיניות שלהן לא "חוסלה", אלא לא נולדה. המודל סייע ליצור דרך עדינה, לא מאיימת, ולא חודרנית להולדת תשוקה מתוך יחסים בהקשר של טיפול פרטני וקבוצתי משולב. הניסיון שתואר הצביע על כמה יתרונות של שילוב מודל PLISSIT בקבוצה טיפולית:
- נורמליזציה רבת-קולות: המטופל שומע שהוא אינו לבד – אך גם לומד שכל אחד מתמודד אחרת.
- למידה רגשית וחווייתית: לא רק קוגניטיבית – אלא "דרך העור", דרך ההזדהויות והשיקופים.
- שיקוף של מבנה ההגנות: הקבוצה מהווה ראי – לא רק תומך, אלא גם חושף את מנגנוני ההימנעות, ההשלכה, או הבושה.
שילוב מודל ה-PLISSIT בטיפול הקבוצתי לא תרם למריה בלבד: הוא איפשר גם לשאר חברי הקבוצה להתבונן בהתפתחות המינית שלהם עצמם ושל בני/בנות הזוג שלהם. השיקופים של מריה סייעו למשתתפים הגברים שלצדה להבין מה קורה לנשים שאיתן הם במערכת יחסית מינית ורגשית. גם עבורי כמנחה, "המשקפים" ו"האזניות" המולטי-פוקליים שאני מכירה כמנחת קבוצות קיבלו רובד נוסף גלוי –התייחסות למיניות של כל המשתתפים.
השימוש במודל ה-PLISSIT סייע לי להתמודד עם המגבלות שלי ושל כולנו לדבר על המיניות בכלל ועל המיניות של עצמנו כביטוי לעוד שפה של קשר ויחסים בין-אישיים.
מודל PLISSIT בנוי כמודל שלבי, אך המהלך ההתפתחותי של מריה במרחב המיני לא היה לינארי או חד-משמעי: הוא נע בין תקווה לחרדה, בין הימנעות לחיפוש זהות. השימוש במודל PLISSIT איפשר לי כמנחה למפות באופן גמיש אתל התחנות בדרך – מהשתיקה החרדה דרך מתן רשות, מידע זהיר, ועד לבחירה מודעת בחקירה עמוקה. לאורך הדרך, הקבוצה שימשה עבורה כמרחב גופני, רגשי וסימבולי שבו לראשונה זכתה לחוות מפגש "מותאם קצב" עם התחום המיני – לא כזה שמאיץ או מתנשא, אלא כזה שמחזיק, מרשה ומלווה.
נראה כי המקום הבטוח שאליו מריה הגיעה בקבוצה בזכות ההכרה שקיבלה, יחד עם התרגול הפרטני של מיקוד חושי שדרכו התממשה הרשות לחקור את הגוף של עצמו, סיפקו בסיס בטוח דיו להמשך ההתפתחות המינית שלה, ואפשרו לה להאמין בעצמה ולהחזיק את התקווה שלה בתהליך כולו ובעצמה.
המקרה של מריה מדגים כיצד הטיפול הקבוצתי יכול לפעול כמכל לעיבוד תכנים מיניים מורכבים, ובעיקר כיצד הקבוצה יכולה לשמש כמרחב של ריפוי עבוד משתתפים שחוו טראומה, בושה או דיכוי מיני. התהליך שתואר עם מריה אינו תהליך שסופו "פתרון" – אלא מפגש מועצם עם חלקים של עצמה שלא היה עמם מגע מזה שנים.
הערות
- שיערתי שמריה, כאישה בתולה בגיל מבוגר, חוותה לאורך השנים נתק בין תחושותיה הגופניות לבין ביטוי מיני או אפילו עונג בסיסי. תרגול המיקוד החושי סייע להעלות תחילה למודעות תחושות גופניות נעימות ולא מיניות, וכן לטפח סקרנות, סבלנות וגישה לא שיפוטית כלפי הגוף ולבנות בסיס של ביטחון גופני ואינטימי, בלי צורך "לבצע" מינית. כששאלתי את מריה אם היא יודעת לענג את עצמה דרך מגע בגוף התברר שאף פעם לא הרגישה עונד ממגע בגופה, ואף יותר מכך: אף פעם לא הכניסה אצבע לנרתיקה, ולו לשם שימוש בטמפון, ולא ראתה מעולם את הווגינה שלה או חשה סקרנות לכך. דרך תרגול המיקוד החושי בפגישות הפרטניות התחלנו לדבר על עונג בכלל ועונג מנגיעה, על גילוי אזורים ארוגניים, ועל שילוב של פנטזיות ואף התנסות עדינה (Masters, & Johnson, 1966).
מקורות
Anderson, D. (2017). Deconstructing discourses of sexuality in group analysis: a proposal for an interdisciplinary PhD thesis. Annual Review of Critical Psychology.
Annon, J. S. (1976). The PLISSIT Model: A proposed conceptual scheme for the behavioral treatment of sexual problems. Journal of Sex Education and Therapy, 2(1), 1–15.
Bion, W. R. (1961). Experiences in groups. Tavistock.
Bowlby, J. (1973). Attachment and Loss, Vol. 2: Separation, Anxiety and Anger. Basic Books.
Brabender, V., & Fallon, A. (2009). Group development in practice: Guidance for clinicians and researchers on stages and dynamics of change. American Psychological Association.
Brown, B. (2007). I thought it was just me (but it isn't): Making the journey from" What will people think?" to" I am enough". Penguin.
Carpenter, L. M. (2005). Virginity lost: An intimate portrait of first sexual experiences. New York University Press.
Corrigan, P. W., Watson, A. C., & Barr, L. (2006). The self–stigma of mental illness: Implications for self–esteem and self–efficacy. Journal of social and clinical psychology, 25(8), 875-884.
Foulkes, S. H. (1964). Therapeutic group analysis. Allen & Unwin.
Inhorn, M. C. (Ed.). (2007). Reproductive disruptions: Gender, technology, and biopolitics in the new millennium. Berghahn books.
Jung, C. G. (1964). Civilization in transition (The Collected Works of C. G. Jung, Vol. 10). Princeton University Press.
Kaufman, G. (1992). Shame: The power of caring (3rd ed.). Schenkman Books.
Lemma, A., & Lynch, P.E. (Eds.). (2015). Sexualities: Contemporary psychoanalytic perspectives. Routledge.
Link, B. G., & Phelan, J. C. (2001). Conceptualizing stigma. Annual review of Sociology, 27(1), 363-385.
Masters, W. H., & Johnson, V. E. (1966). Human sexual response. Little, Brown.
Nathanson, D. L. (1994). Shame and pride: Affect, sex, and the birth of the self. W.W. Norton & Company.
Pines, M. (1998). Circular reflections: Selected papers on group analysis and psychoanalysis. Jessica Kingsley.
Tolman, D.L. (2005). Dilemmas of desire: Teenage girls talk about sexuality. Harvard University Press.
Yalom, I. D., & Leszcz, M. (2005). The theory and practice of group psychotherapy (5th ed.). Basic books.
