קריאה בספר "צוהר מפציע בנפשי- מודעות אדלריאנית בנתיב זיכרונות הילדות" מאת גיסי שריג
אמיתי המנחם
שריג היא חוקרת ומטפלת אדלריאנית שכותבת רבות על תורתו של אדלר, ברוחב יריעה ועומק התבוננות. בספר הנוכחי, שהוא נתיב נוסף והמשך לספרה העשיר הקודם "שובל ילדות שקוף: על זיכרונות ילדות בגישה אדלריאנית" שיצא בשנת 2016, מתארת שריג תהליכי עיבוד מפורטים של זיכרונות ילדות בגישה זו. אין זה מובן מאליו שהוגה אדלריאנית משקיעה ממיטב משאביה בהעמקה מוקפדת ויסודית בתורתו של תיאורטיקן שהשפיע ומשפיע רבות על חייה האישיים והמקצועיים, ושריג ראויה להערכה רבה על כך.
חומרי הספר נסמכים על זיכרונותיה שלה, ועל זיכרונות של סטודנטים שלה שהובאו ועובדו ביומני ההרהורים שכתבו לעצמם, ונדונו בדיאלוג עימה, בקורסים למודעות שהינחתה במכון אדלר. מודעות אדלריאנית בראייתה של שריג, היא מודעות למפת הדרכים הפרטית, או בלשון אדלריאנית ל"סגנון החיים" (life style) שמבואר ומתברר באמצעות עיבוד זיכרונות ילדות מוקדמים, שהם הכלי הדיאגנוסטי והטיפולי המרכזי בתיאוריה זו. יחודו של הספר הוא בהדגמות האישיות הרבות שבו, כולל הצעות להדרכה ותרגול, וכך ההמשגות האדלריאניות המפורטות מקבלות המחשה מושכלת, חשופה וגלוית לב. כסוקר של ספר שופע דוגמאות כזה, אוכל, מטבע הדברים, לתת ביטוי ודגש אך ממעוף הציפור לנושאים ולרעיונות שבו, בתקווה שיווצרו אצל הקורא מוטיבציה ועידוד לקריאה מעמיקה ושלמה של הספר.
בפתיחת הדברים, מציינת הכותבת שהיא אינה מציעה כלים וערוצים לעבודה עם זיכרונות של אחרים, אלא דרך ונתיב להתבוננות עצמית והבנה עצמית רפלקטיבית בסיוע זיכרונות. עבודה עם אחרים דורשת לטעמה הכשרה טיפולית מקיפה, ואני מסכים לכך. עם זאת, לא באמת ניתן לפקח לאחר קריאת הספר, שכך יקרו הדברים בעולם שבו הידע נגיש כל כך.
זאת ועוד, הכותבת מאזכרת את דבריו של אדלר כתיאורטיקן אשר מעלה על נס את ההבנה והקוגניציה בתורתו, ומגדיר מודעות ואי מודעות כאוסף של מצבי הבנה, כאשר הלא מודע הוא חלקים במודעות שלנו, שאת משמעותם לא הבנו במלואה (עמ 36). במילים אחרות היכולת להתבוננות עצמית ללא דיאלוג עם אחר המאיר משמעויות, היא מוגבלת, חסרה וחלקית, ואכן, ברוב הדוגמאות הכותבת מתארת שיח ועיבוד שיתופיים.
פרקי הספר דנים בהרחבה בתכנים השונים המרכיבים את הזיכרונות המוקדמים, ביניהם כוחותיו של האדם, תפיסתו את עצמו ואת האחרים, מחשבותיו ורגשותיו, השקפות עולמו ועמדות חייו, דפוסי התמודדותו, טעויותיו ובחירותיו. הכותבת מדגישה כבר בפרק השני את מרכזיותם של הכוחות ומשאבי הנפש הנגלים בזיכרונות הילדות, ושעבודת המודעות בהקשר זה נעשית לצורך שלוש מטרות מעשיות: הראשונה היא להכין אותנו להעלות לקט זיכרונות כדי שנוכל לפענחם כצופן מטאפורי של אישיותנו; השנייה היא לחשוף בזיכרונות שהעלינו את מטמון כוחות הנפש השכליים, הרגשיים, החברתיים והאופרטיביים שחלקם מוכרים, חלקם נשכחים, חלקם לא מוכרים או סמויים, וחלקם לא מסומנים ככוחות וחשוב למסגרם מחדש ככאלה. המטרה המעשית השלישית היא לבדוק כיצד הכוחות שזיהינו יכולים לסייע לנו בהשגת יעדי חיים בהווה ובעתיד.
יתכן והדיון על כוחות כבר בפתח הספר מבטא תנועת שינוי כלשהי בהדגשי תורתו של אדלר. באופן מסורתי, עיבוד זיכרון ילדות נעשה לשם איתור כאב, זיהוי מטרות מוטעות ודרכי ההתמודדות עימן. התנועה המדגישה כוחות רואה את הזיכרונות כתוצר של תהליכים הממוקדים ביצירתיות של העצמי ומציינת שתפקידם החשוב הוא להזכיר לאדם את יכולותיו והצלחותיו ולהעצים תחושות רווחה ומשמעות. עמדה זו עולה בקנה אחד עם גישתה של הפסיכולוגיה החיובית שמבטאת מחויבות להתמקד באיכויות המיטיבות של החיים, במקורות הבריאות הנפשית ובחוזקות המאפשרות לבני אדם ולקהילות לקדם עצמם ולפרוח. בתקופות טראומטיות כשחיבורי הנפש מוצפים, הוויסות מתערער וההגנות נחלשות, התחברות מודעת ויזומה לחוזקות וכוחות הנגלים בזיכרונות הילדות היא אירוע תיראפויטי מיטיב ומחזק.
שריג מציינת שעל פי אדלר, לחיות פרושו להתפתח, והבנת הזיכרונות כצופן מטאפורי של האישיות על כוחותיה נועדים למטרה זו. רעיון הצופן המטאפורי ראוי להבהרה. הנה דוגמה: בכתב העת "שיחות"1 מאפריל 2024, פורסם מאמר על חזונו של האנס לוואלד, מבכירי הפסיכואנליטיקאים. המאמר נפתח בזיכרון ילדות שלו: לוואלד משתף בקולו הבהיר, השקט והמבויש בחווית משחק שהיה אהוב עליו במיוחד, כשביקר עם אימו ואחותו את משפחת הדוד שחי בגרמניה על גבול רוסיה. בזיכרונו בני הדודים נהנו לעמוד על קו הגבול, במקום שבו רגל אחת עמדה על אדמת גרמניה והאחרת על אדמת רוסיה. זיכרון זה, מציינים כותבי המאמר, מגלם משהו מכוחו הייחודי ההגותי שמאופיין ברגישות יוצאת דופן למקומות שבהם הגדרות נחרצות, וגבולות מסומנים למושגים ורעיונות בשדה הפסיכואנליטי עלולים להחמיץ את היותם בו בזמן, גם אם באופן מובלע, חיבורים וגשרים בעלי אופי מעברי. ניתן לזהות כיצד זיכרון הילדות, שבמקרה זה דן בחומר הגלוי שבזיכרון, מדגים כמטאפורה מוטיב בולט בהגותו המקצועית :יכולותיו הייחודיות בגישור על פני תפיסות תיאורטיות. שריג מתייחסת קצרות להבדלים בין הגישה הפסיכואנליטית הקלסית לאדלריאנית בהתייחס לחומר הגלוי שבזיכרונות הילדות: בעוד שפרויד דיבר על זיכרון הילדות כזיכרון מסך screen memory)), כשהחומר הגלוי הוא בעצם הסוואה לתכנים סמויים מודחקים מכאיבים וטעוני קונפליקט, שאותם ניתן לגלות דרך אסוציאציות חופשיות כמו בחלום, אדלר מתמקד רק בחומר הגלוי בזיכרון ומאבחן ומזהה בו את מפת דרכים לזיהוי המטרות והמשמעויות של האדם בחייו ואופני שייכותו. זהו אכן הבדל בסיסי, אלא שכאן ראוי להעיר שתי הערות: ראשית, חשיפת התכנים הסמויים חשובה מאוד להבנת האדם, ושנית, הגישות הפסיכודינמיות העדכניות של יחסי אובייקט וסובייקט מתייחסות לחומר הגלוי, כפי שעולה מההתבוננות למשל בזיכרונו של לוואלד, ומאירה בזיכרונות הילדות את ייצוגי העצמי וייצוגי האובייקט ואת יחסי האובייקט המופנמים. תקצר היריעה כאן להרחיב בדיון עקרוני זה, ורק אומר שמניסיוני כקלינאי בעבודת זיכרונות, היכולת לנוע בגמישות קליידוסקופית בין הגישות השונות, ולחוות ולהבין זיכרונות בדרך אקלקטית, מעמיקים ומעשירים מאוד את ההכרות עם הרבדים השונים של האישיות.
שריג מאזכרת בדבריה מהו בעצם זיכרון הילדות: אין מדובר בעדות היסטורית או בדיווח עובדתי, אלא באפיזודות חיים מובחנות: חוויות זכורות שיש בהן תחושת משמעות למספר ולזהותו. על פי התפיסה האדלריאנית, אין די בפרטי התוכן שבגוף הזיכרון כדי לרדת לפישרו ויש לחלץ מהם פרטים נוספים המבטאים את האימפקט המנטלי, הרגשי והמעשי שהותיר האירוע הניזכר. שריג מכנה אימפקט זה- פרטי חותם הזיכרון. בגישה האדלריאנית המסורתית מתבקשים שני פרטים: המוקד של הזיכרון והרגש שנילווה אליו. שני אלו מצביעים על התפיסה הסובייקטיבית של המספר את האירוע, וכאשר נאספים ממנו מספר זיכרונות מוארים דרכם הנתיבים הנוספים שמתארים את תפיסותיו ועצמיותו היחודיים. ראוי להדגיש שמרכזיות הסובייקטיביות בגישה האדלריאנית מתכתבת היטב עם גישות יחסי הסובייקט הפסיכודינמיות העכשוויות. שריג מציעה לברר שני פרטי חותם נוספים: תחושת השיא ותחושה השפל. נקודת השיא מציינת את הרגע שבו רמת תחושות הערך העצמי והשייכות של המספר היו הגבוהים ביותר בזיכרון, ונקודת השפל מציינת את הרגע שבו תחושות אלה נחוו בעצימות הנמוכה ביותר. תוספות אלה מעניינות ואף חשובות, אך לטעמי, בהסתייגות כפולה: האחת, לא רצוי להרבות בכללים וסטנדרטים בעיבוד הזיכרון, אלא להשאירו ככל שניתן לתהליך ספונטני של חופש וטבעיות. ההיזכרות היא חוויה דינמית שפותחת תנועה נפשית והזיכרון כמו ניברא מחדש בכל פעם שאנו נזכרים. ההסתייגות השנייה נוגעת לטכניקה: באם בכל זאת מחליטים לשאול, רצויה שאלה פתוחה - כלומר, לשאול ולברר האם יש נקודות שיא ושפל בזיכרון ומהן? ולא לבקשן בהנחה מראש שהן קיימות.
אדלר, מציינת שריג, אומר שהזיכרון הוא נרטיב אוטוביוגרפי שהאדם מחבר לעצמו על עצמו, וכל פרט מהפרטים המעצבים אותו הוא תוצר של בחירה מודעת ולא מודעת, וכולם כנרטיב שלם מייצגים את תמונות העצמי, האחרים והעולם. הדגש הנרטיבי מחבר אותנו ישירות לתפיסות הטיפול הנרטיבי של ימינו שמאתרות בזיכרון המוקדם את הסיפור הדומיננטי2 ואת הפתחים לסיפורים חילופיים ומועדפים. בזאת, מתווסף שביל נוסף לשבילי הקליידוסקופ של עיבוד הזיכרון המוקדם, ויש לנו למעשה חמישה שבילים: התפיסה הפסיכואנליטית הקלסית של זיכרון המסך הפרוידיאני; תפיסת סגנון החיים האדלריאני; הנתיבים הפסיכודינמיים הנוכחיים של יחסי אובייקט וסובייקט; גישת הכוחות והחוזקות של הפסיכולוגיה החיובית ושבילה של התפיסה הנרטיבית. ריבוי נתיבים זה מאפשר שימוש קליני מגוון בזיכרון הילדות ככלי אבחוני וטיפולי רב ערך, למטפלים מערוצי הכשרה שונים.
שריג מציעה להתבונן בחוויות של כוח וחולשה בזיכרונות כמייצגים ערכיות ותפיסה עצמית גבוהים או נמוכים של המספר. היא מכנה זאת "זיכרון זהב" וזיכרון "לא עוד", ומביאה כדוגמא זיכרון של ביטוי עצמי עצמאי כהמחשה לזיכרון זהב, וזיכרון של השענות על אחרים כזיכרון הימנעות של "לא עוד". הצעות אלה מעשירות אומנם את הבנת הזיכרון, אך רצוי לזכור שהן תלויות תרבות: בתרבויות קולקטיביות זיכרון ה"לא עוד" עשוי להיחשב כזיכרון זהב ולהפך.
האלבוואקס3 שנחשב כמפתח רעיון הזיכרון החברתי, כותב: "כל הזיכרונות, אישיים ככל שיהיו, ואפילו של אירועים שרק אנחנו היינו ערים להם , או של רגשות שלא העלנו על דל שפתנו, נמצאים בזיקה למכלול שלם של מושגים שהזולת מחזיק, בזיקה לאנשים, לקבוצות, למקומות, לתאריכים, למילים ולצורות של שפה, להיסקים ואף לרעיונות, כלומר בזיקה לכל החיים החומריים והרוחניים של החברות שנוטלים או נטלנו בהן חלק" (עמ 22).
הזיכרון הוא בו־זמנית מהות פנימית ומהות חברתית, והוא פועל במעין מרחב ביניים ויניקוטיאני פנימי וחיצוני - סיפור אישי וסיפור חברתי ששזורים זה בזה ובונים את תחושת העצמי בזיקה משפחתית, בין דורית וחברתית. כאשר זיכרון הילדות צף ועולה עכשו, בעקבות סוגיות שמעסיקות אותנו כאן ועכשו, הוא פועל בתנועה בין הזמנים, ובין האישי והחברתי, ומשמש כגשר בין חוויות מילדותנו לבין מציאות חיינו הנוכחית.
שריג מדגישה מוטיב אדלריאני מרכזי בניהול חיים בריאים ומספקים והוא המיזוג בין אינטרס אישי ואינטרס חברתי בשאיפה לאיזון בין עיסוק האדם בעצמו לבין השקעתו הסולידרית בזולת ובקהילה שסובבים אותו. היא מציינת שהמטרה הנפשית מגלה מחשבות, רגשות ודרכי פעולה, ודנה באופן רחב ועשיר בנושאים אלה בספר דרך הסבר ההיגיון הפרטי ושכל ישר; משא ומתן אמפטי ושיתוף פעולה; שיח על מטאפורות על ומטאפורות משנה; דיון בחתירה התפתחותית לשלמות ומלאות; הבחנה בין נחיתות שמובילה להתפתחות לבין תסביכי נחיתות ועיון עשיר ורחב היקף במגוון רגשות ככלי לניהול יחסים המופיעים בזיכרונות. נושאים אלה כולם זוכים בכל פרקי הספר להצעות תרגול שיטתי עם שלבי פעולה סדורים כמו למשל תרגול תהליך העלאת זיכרון, תרגולים של זיהוי כוחות, של תמונות עצמי ותמונות אחרים, תשוקות חיים ועוד ועוד. במובנים אלה הספר מספק שפע של כלים בהירים, ומפת פעולות מאירת עיניים לנושאים השונים המופיעים בו, ומגשר באופן יצירתי בין המשגות עיוניות וכלים ליישום והדרכה.
הכותבת מייחדת פרק מובחן בליווי דוגמאות של זיכרונות למה שהיא מכנה הרפרטואר המשפחתי, שמתייחס להשפעות הסביבה על אישיותנו כולל השפעות ההורים, חוויות האחאות, איפיוני המיקום בסדר הלידה, האוירה והתרבות המשפחתית ושיטות החינוך. היסוד היצירתי בבניית האישיות על פי ההגות האדלריאנית נשען על שני מרכיבים: האחד הוא הבחירה מתוך הרפרטואר המשפחתי, והשני הוא ההמצאה, שמשמעה אימוץ תכונה או איפיון מתוך הרפרטואר תוך שינוי ותוספת שמוטבע בהם החותם האישי. כל משפחה מייצרת באיפיוניה "שולחן ערוך" משלה המכיל תכונות, אמונות, ערכים, דפוסי תקשורת, מערכות יחסים וצווי עשה ואל תעשה. לעניין זה של הצווים הערכיים מייחדת שריג פרק נפרד. הערכים המשותפים במשפחה הם מרכיב רב עוצמה בחייה, ומהם עשויים להיגזר צווים ערכיים הנעים מדור לדור דרך העברה בין דורית המבטאת המשכיות ונאמנות מודעים ובלתי מודעים. צווים אלה ותכני הבחירה וההמצאה בכלל על טעויותיהם, מתעצבים בילדות הרכה ומתבצרים בהמשכה, עד כדי נחרצות והכללת יתר מסיבות שונות של גדילה, דרכי התמודדות, דפוסי יחסים, התפתחות וזהות. בחירות נחרצות אלו על יתרונותיהן, חסרונותיהן ומחיריהן גורמות להרגיש שהן חזקות מאיתנו ואין לנו שליטה עליהן, ולעיתים אף מביאות להדרה של אפשרויות אחרות, עם שהן מעצבות תחושות של רציפות ושייכות משפחתיים ומונעות תלישות וניכור. עיון בזיכרונות הילדות המופיעים בספר, אכן חושף את הצווים והבחירות האלו כעוגני חיבור עם הרפרטואר המשפחתי הן דרך הזדהות והן דרך הזדרות) מלשון זר), ואז לעיתים מרגישים שהם מופעלים עלינו בעוצמת יתר עם תחושת זרות לרצוננו.
הכותבת מדגישה שהצווים, בחלקם צווי על ובחלקם צווי משנה, פעילים בתנועה אנכית, אופקית ומשולבת. נתיב אנכי ישלח אותנו לחתירה נחושה אחר עליונות אישית עם זיקה דלה לתרומה חברתית, ואילו נתיב אופקי יציע תפיסת עולם שוויונית ויחס מכבד ותורם לעצמנו ולזולת.
פרק חשוב ומהותי מייחדת אחרי כן שריג לניסיונות הזיהוי והתיקון של טעויות כואבות הנגזרות מבחירות וצווי חיים. זיהוי טעויות מצריך מודעות, ובלשון מטאפורית של נהיגה, מעבר מנהיגה אוטומטית לנהיגה ידנית. מקורן של הטעויות הוא בהיגיון הפרטי שנבנה בשנות הילדות שלנו- ערש הסובייקטיביות שלנו, והן ניזונות הן מהתניות מכאיבות של תחושות הערך העצמי והן משימוש בלתי מידתי בהן. שריג מאזכרת חמישה סוגים של טעויות בסיסיות שמוגדרות באופן כללי יותר כתפיסות מעוותות בסגנון החיים: הכללת יתר, יעדי ביטחון שגויים או חסרי היתכנות, תפיסות שגויות של החיים, מזעור הערך העצמי או הכחשתו וערכים שגויים. לדוגמא- אדם מחזיק בעמדה שהוא המנהל היחיד של חייו. צו חיים גורף זה מתנה את הערכתו העצמית בניהול עצמי בלעדי בלתי מידתי ללא קשר לנסיבות מציאות, וכך הוא מונע מעצמו סיוע של אחרים במצבי חיים הדורשים העזרות. שריג מציינת שטעויות בסגנון החיים מתגלות לרוב במצבי משבר, ולכן ערנות לסגנון החיים דרך עיבוד זיכרונות ילדות ככלי לאימון מודעות עשויים להיות הן פעולה מונעת, והן פעולה מטפלת במשבר. הבחירה בתיקון ושינוי מתרחשת במשא ומתן בין רווח והפסד, והשינוי עשוי להתרחש כאשר מתבהרת ההכרה שהסבל שמקורו בטעות גבוה יותר מעלויות השינוי.
בפרקי הספר האחרונים והמסכמים מדברת שריג על שלוש רמות של בחירה מחודשת: האחת היא הבחירה שלא לבחור שמשמעה השלמה מודעת עם המחיר. השנייה היא בחירה מושכלת ושימוש מועיל בבחירות וצווים דרך אמפטיה פעילה לעצמי או לאחרים עם מידתיות והתאמה להקשרים ונסיבות חיים, והשלישית היא מהפך דרמטי של ויתור ושינוי הכל. הדרך השכיחה היא השנייה שגם משמרת את הנאמנות לבחירות מתוך הרפרטואר המשפחתי ומטפחת את המשכיות הזהות, אך גם מגמישה את אופני המימוש . שריג ממחישה הליכים אלה במספר דוגמאות מאירות עיניים, כולל שלה עצמה, וכמובן דרך תרגול שלבי שקרוי "הבחירה המחודשת שלי".
לסיכום הדברים- הספר, כשמו כן הוא, הינו צוהר מפציע לנפש: צוהר שיש בו גם הפצעה ויצירה וגם דיון בפצעים, לרוב פצעי ילדות שנגלים בזיכרונות המוקדמים. זהו ספר עשיר בהמשגות, דוגמאות, הליכי עבודה, הדרכה וכלים. ספר עיוני ויישומי כאחד. שריג פותחת את פרקי הספר השונים בציטוט משירי משוררים כאברהם חלפי, שימבורסקה, אורלנד, אלתרמן ועוד. זוהי דרך הפגשה יצירתית, מגרה וידידותית עם חומר נפשי שאינו קל לעיכול.
שריג תורמת בסיפרה תרומה כפולה: היא נותנת ביטוי מושקע לעצמיותה האישית הייחודית באמצעות דיון חשוף בזיכרונותיה שלה ושל אחרים, תוך התבוננות מוקפדת כחוקרת ומטפלת נאמנה למורשתה המקצועית, ובה בעת מציעה ספר עשיר ורב היקף ללמידה והתנסות לזולת: בבחינת איזון פורה בין אינטרס אישי ואינטרס חברתי. ספר עשיר ומומלץ בחום.
הערות
- אבן, ד'., פרל, י'., ושטיינבוק ס' ( 2024). על חזונו הפסיכואנליטי של האנס לוואלד. שיחות, ל"ט (2), 113- 119.
- Androutsopoulou A., (2013). The use of early recollections as a narrative aid in psychotherapy. Counselling Psychology Q., 26(3-4): 313-329.
- האלבווקס מ., (2024). המסגרות החברתיות של הזיכרון. ירושלים, כרמל (המקור בצרפתית פורסם ב 1925).
