לא רק תרגיל לחימום:
סקירת יישומיו של האלתור התיאטרוני במרחב הטיפולי
דניאלה בסיס
בשנים האחרונות זוכה האלתור התיאטרוני להכרה גוברת כגישה טיפולית יעילה המבוססת על עקרונות של ספונטניות, יצירתיות ומשחקיות. בעבר, תשומת הלב המחקרית הופנתה לאלתור כפעילות חימום במסגרת שיטות טיפול שעושות שימוש בתיאטרון, כמו הדרמה תרפיה והפסיכודרמה, ולא ביתרונות הטיפוליים של חוויית האלתור עצמה. כיום ניכרת מגמה חדשה, של מחקרים המתמקדים בהשפעתם של תרגילי אלתור כהתערבות עצמאית עם אוכלוסיות מגוונות, ובעיקר בפורמט קבוצתי.
האלתור, כאמצעי אומנותי להבעה יצירתית, מציג אפשרויות טיפוליות ייחודיות המוכרות משדה הטיפול באמצעות אומנויות. יתרון משמעותי של התערבות טיפולית באמצעות אלתור הוא הגמישות הרבה: האלתור יכול לשמש כהתערבות טיפולית מרכזית, או כהתערבות מסייעת לצד גישות טיפוליות נוספות, ובכך לתרום להתפתחות האישית והמקצועית של המטפלים ושל המטופלים.
בסקירה הנוכחית יוצגו רכיביו של האלתור בכלל והאלתור התיאטרוני בפרט והגדרותיהם בספרות, ויוצגו ממצאים מחקריים על השפעותיו הטיפוליות השונות על התפקוד הקוגניטיבי והרווחה הנפשית. תשומת לב מיוחדת תינתן ליישומים של אלתור במרחב הטיפולי הקבוצתי ועם אוכלוסיות שונות.
הגדרת האלתור ורכיבי ההתנסות באלתור
האלתור (אימפרוביזציה) מוגדר כתהליך יצירתי המגיב לגירוי ויוצר תגובה חדשה (Magerko et al., 2009). זהו תהליך דינמי שמחייב חשיבה יצירתית, ואשר התוצר שלו הוא ההופעה או הפעולה שנוצרת באופן לא מתוכנן, מתוך שחרור מחשבתי (Lewis & Lovatt,, 2013). האלתור משלב אינטואיציה ואסוציאציות מיידיות ואותנטיות, ומתאפיין בספונטניות וטבעיות, בהעדר תכנון מראש ובאפשרות ליצור משהו חדש תוך כדי תנועה (Crossan & Sorrenti,1997).
אלתור נפוץ במיוחד באומנויות הבמה – ביניהן מוזיקה, מחול ותיאטרון, אך המאפיין של העדר תכנון מקדים משותף לאלתור ולחיים בכלל, שכן אנו חיים בעולם בלתי צפוי, רצוף הפתעות ושינויים, אשר דורש מאתנו יכולת להסתגל במהירות למצבים חדשים (Lockford & Pelias, 2004; Sawyer, 2003). בהתאם, המשחקיות, שהיא המרכיב העיקרי של כל אלתור, מתוארת לעיתים כליבת החוויה האנושית (Keisari et al., 2020).
המשחקיות מתוארת כנטייה אישית המונעת מעולמו הפנימי של הפרט וכוללת סגנון ביטוי רגשי, מוטיבציה לפעילות אקטיבית והתמקדות בתהליך (Barnett, 2007). בארנט הציעה שלושה רכיבים מרכזיים המעצבים את המשחקיות, במיוחד אצל מבוגרים צעירים: חברתיות, הומור וחופשיות. היכולת לשלב את כל הרכיבים הללו יחד יוצרת את הבסיס למשחקיות אצל מבוגרים, ומסייעת לפתח קשרים חברתיים, להתמודד עם מצבים לא צפויים הזקוקים לפתרון וליצור חוויות חיוביות ואותנטיות. במונחים של הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, המשחק מתרחש במרחב שבו העולם הפנימי והחיצוני נפגשים, ונמצא "על קו התפר שבין הסובייקטיבי לבין מה שנתפס כתפיסה אובייקטיבית" ( ויניקוט, 1995, עמ' 76).
הרכיבים החברתיים של משחקיות כוללים שמחה, עידוד וחברתיות, והם המאפשרים לאדם המשחק ליצור קשרים עם אחרים, להתחבר לרגשות חיוביים תוך כדי משחק ולהגביר את תחושת השייכות והמעורבות החברתית; הרכיבים הקומיים של משחקיות – ההומור, הצחוק והקלילות – מקדמים אווירה נינוחה ומבדרת, משחררים לחצים ומגבירים את תחושת ההנאה וההשתעשעות; רכיבי החופשיות של משחקיות כוללים ספונטניות והעדר עכבות, שמתבטאות ביכולת להגיב במהירות ובאופן חופשי, ללא מחשבה מוקדמת או חסמים פנימיים. היכולת להיות ספונטני ואימפולסיבי מאפשרת למשחקים להימנע משיפוטיות ולהתמסר לחוויה המיידית.
הספונטניות, שמתוארת כאמור כרכיב של המשחקיות, נתפסת בספרות על אלתור גם כרכיב מרכזי כשלעצמו ביכולת לאלתר. ניתן להגדיר ספונטניות כיכולת לחוות ולהגיב בצורה פתוחה ויצירתית למצבים חדשים ומשתנים (Wiener, 1994). יעקב מורנו, אבי הפסיכודרמה, תיאר את הספונטניות כיכולת של הפרט להגיב באופן מתאים למציאות, תוך שמירה על רמות של חדשנות (Moreno,1953). חוקרת התיאטרון ויולה ספולין, שעבודתה באמצעות אלתור תיאטרלי הניחה תשתית לתפיסת האלתור כיום, תיארה ספונטניות כ"רגע החופש האישי שבו אנו ניצבים בפני המציאות, רואים אותה, חוקרים אותה ופועלים בהתאם" (Spolin, 1963: 4; התרגום שלי, ד"ב).
ספונטניות נתפסת כחלק בלתי נפרד מתהליכי למידה ויצירתיות. על פי מורנו, הספונטניות מבטאת בחירה חופשית, והיא המניע של העצמי: ככל שהספונטניות גדלה, העצמי מתרחב (Moreno,1953). הרחבת מגוון התפקידים של הפרט מגדילה את גמישותו, את הבנתו העצמית, ותורמת לרווחה הפסיכולוגית שלו. חוקר הפסיכודרמה דיוויד קיפר הדגיש כי ספונטניות אינה חוסר שליטה, אלא יכולת לנוע בכיוונים שונים ולממש רעיונות שונים בסיטואציות משתנות (Kipper, 2000).
היכולת לספונטניות מתוארת בספרות כיכולת שאפשר לפתח, לאמן, ולחזק לאורך זמן – כלומר היא אינה נתפסת כתכונה מולדת בלבד (Kipper & Beasley, 2016). בהתאם, במחקר של כותבת המאמר ועמיתיה (Bassis et al., 2022) נמצאה עלייה משמעותית בספונטניות (כמו גם ברכיבי המשחקיות והזרימה) בקרב משתתפי המחקר בעקבות התערבות שבמרכזה משחקי אלתור תיאטרוני קצרים.
הרכיב המרכזי השלישי של אלתור הוא היצירתיות. הגדרת היצירתיות בספרות אינה אחידה, אך בקרב רוב החוקרים היא מתוארת כיכולת להמציא רעיונות חדשים, מקוריים ושימושיים, אשר גם מותאמים למציאות הסובייקטיבית והחיצונית (Runco, 1988). מוסכם אפוא כי מקוריות, כלומר היכולת להביא דברים חדשים מבלי להישען על המוכר, היא מרכיב הכרחי ביצירתיות – אך היא חייבת להיות מאוזנת עם התאמה למציאות.
חוקר היצירתיות מרק רונקו מוסיף כי מרכיב מרכזי נוסף ביצירתיות הוא גמישות – כלומר היכולת לעבור מהסתכלות אחת לאחרת כאשר נוצרים רעיונות מכמה מקורות. הגמישות מאפשרת לאדם להתאים את רעיונותיו ולהגיב במהירות לשינויים (Runco, 2004). הגדרה רחבה יותר של יצירתיות הוצעה על ידי חוקר היצירתיות פול טורנס (Torrance, 1972), וכוללת לצד הגמישות והמקוריות גם רכיב של שטף (Fluency) – כלומר היכולת להתמודד עם מספר רב של רעיונות.
תרומת האלתור לתפקוד הקוגניטיבי ולרווחה הנפשית
כפי שניתן לראות בהגדרות השונות שהוצגו, המרכיבים המרכזיים של האלתור – המשחקיות, הספונטניות והיצירתיות – הם אינם מושגים נפרדים, אלא שזורים אלה באלה. לשילוב ביניהם בהתנסות באלתור יש פוטנציאל לשחרר את המחשבות ממסגרת קבועה, לאפשר פיתוח של רעיונות חדשניים, ולסייע בהתמודדות פתוחה, יצירתית ומהנה עם אתגרים משתנים ובהסתגלות מהירה לסיטואציות משתנות ובלתי מוכרות (Lewis & Lovatt, 2013).
בספרות המקצועית אפשר למצוא מחקרים מעטים בלבד העוסקים בתרומתו של האלתור התיאטרוני לתפקוד הקונטיבי בקרב האוכלוסייה הזקנה. בין המחקרים הקיימים אפשר למצוא מחקר איכותני שנערך בקרב 15 משתתפים בגיל הזקנה, שלאחר השתתפות בסדנת אלתור דיווחו על הרגשת ערנות קוגניטיבית, חיזוק תשומת הלב, ותחושת רגיעה מוגברת (Lindquist et al., 2021). כמו כן, במחקר שבו נבדקה ההשפעה הנוירופסיכולוגית של תרגילי אלתור על יכולות קוגניטיביות שונות בקרב מבוגרים בגילאי 71-98 נמצא שיפור משמעותי ביכולות הקשב, בהשוואה לקבוצת ביקורת של פעילות גופנית בלבד (Krueger et al., 2019). בהתאם, סקירה מקיפה עדכנית מציגה ראיות לכך שהשתתפות של אנשים בתקופת הזקנה בהתערבויות מבוססות אלתור משפיעה חיובית על כישורים קוגניטיביים כגון קשב וזיכרון (Keisari et al., 2024).
יתרון נוסף של האלתור הוא היותו תהליך דינמי הזורם בין "לעשות" (doing) ל"להיות" (being), כלומר בין העשייה כמניע להתפתחות אישית ולאינטראקציה חברתית ליכולת להתבונן בהנאה מהחיים הפנימיים, לשקף, לגלות ולהיות קשוב לעצמי (Wilcock, 1998). כל פעילות אלתור – למשל, משחקי אלתור קצרים – עשויה להיראות כפעולה מבודדת, אך היא חלק מתהליך מתמשך של למידה ותגובה, אשר מתרחש בין אקטיביות, משוב, והפוגה. האלתור היא פעילות מאתגרת המחייבת ריכוז, מחויבות, משוב מיידי, שליטה, והתאמה ליכולותיו של הפרט (Csikszentmihalyi, 1990).
האלתור התיאטרוני, בפרט, מתואר כהתנסות שמעודדת צמיחה אישית, מספקת חוויית הישג ותחושת רווחה נפשית, ואף בעלת פוטנציאל לסייע בהתמודדות עם מצבים טראומטיים (Seligman & Csikszentmihalyi, 2014; Staudinger et al., 1993). רכיב הספונטניות באלתור נתפס בספרות כבעל פוטנציאל לפתוח ערוצי מחשבה ורגש, ולעורר את היכולת של הפרט לגבור על חסמים מנטליים ורגשיים (Hollander, 1981).
לבסוף, האלתור התיאטרוני מאפשר חשיפה מדורגת למצבי אי-ודאות במרחב בטוח. אמנם, האי-ודאות שכרוכה בתהליך האלתור עשויה לערער את שיווי המשקל הרגשי ולעורר תחושת שבריריות, במיוחד במצבים שבהם מעורבים שינויים חדים ורכיבים של מתח ולחץ. אולם דווקא החשיפה למצבים בלתי צפויים במסגרת משחקית עשויה לקדם סבילות לאי-ודאות ולפתח חשיבה מסתעפת אשר קשורה להפעלת תהליכים מוחיים, יצירתיים ומגוונים שהנם חיוניים בגיל הזקנה (Felsman et al., 2020; Khodarahimi et al., 2021).
גם בספרות המחקרית העדכנית ניתן למצוא ראיות לכך שהאלתור התיאטרוני עשוי להיות כלי נגיש ויעיל לקידום בריאות נפש ולהשפיע על תהליכים פסיכולוגיים מרכזיים. כך למשל, במחקר מבוקר שבחן את השפעתו המיידית של האלתור על תפקוד פסיכולוגי, נמצא כי השתתפות בתרגילי אלתור בני עשרים דקות בלבד הביאה לשיפורים משמעותיים בחשיבה יצירתית, רגשות חיוביים, וסבילות לאי-ודאות – משתנה הקשור ישירות לחרדה ודיכאון (Felsman et al., 2020). השפעת האלתור הושוותה לקבוצת הביקורת שכללה השתתפות בפעילות חברתית באורך דומה שלא כללה אלתור.
אלתור תיאטרוני ככלי ההתערבות בטיפול קבוצתי
שילוב אמצעים אומנותיים עם טיפול מציג אפשרויות טיפוליות ייחודיות; גם טיפול קבוצתי, ככלל, יכול להביא להטבה משמעותית במצבם של חברי הקבוצה (Yalom & Leszcz, 2020). התקשורת הפתוחה והקשרים הבין-אישיים הנוצרים בתוך הקבוצה מאפשרים למשתתפים להתמודד עם בעיות משותפות, לשתף ברגשותיהם ולמצוא פתרונות יצירתיים לסוגיות בין-אישיות. השימוש באלתור תיאטרוני ככלי ההתערבות בטיפול קבוצתי משלב תובנות מגישות של טיפול באמצעות אומנויות עם תובנות מגישות של טיפול קבוצתי, ומסייע ליצור פגש בין עולמו הפנימי של הפרט לבין העולם החיצוני והקבוצתי. ההנחה היא כי השימוש באלתור תיאטרוני עשוי לאפשר חוויה טיפולית אותנטית ומעצימה למשתתפי הקבוצה.
השימוש באלתור בכאן ועכשיו בקבוצה מפתח את האינטראקציה בין המשתתפים, וזו מעוררת את הספונטניות, כאשר הקשר הבין-אישי הוא הבסיס למשחק וליצירתיות (Hollander, 1981). בתהליך הקבוצתי, חוויית האלתור מזרזת את ההתפתחות האישית והקבוצתית, ומשפרת את הקשרים הבין-אישיים על ידי יצירת מרחב שבו חברי הקבוצה יכולים להיות אותנטיים, גמישים ומגיבים לסיטואציות משתנות (Spolin, 1963). האלתור מפגיש את המשתתפים בקבוצה עם חוויות בלתי צפויות ודורש מהם להיות במודעות גבוהה ותגובה מידית.
בנוסף, אלתור מעודד חשיפה עצמית (self-disclosure), אשר תורמת לשיפור התקשורת, הפתיחות והאמון בין חברי הקבוצה, מובילה ליצירת אינטימיות משמעותית ומגביר את תחושת השייכות והביטחון בקבוצה (יאלום, 1995; Bernard et al., 2008; Marmarosh & Sproul, 2021). כך, הוא מאפשר לקדם את הלכידות הקבוצתית, שהיא כשלעצמה מנגנון מרכזי בתהליך השינוי בטיפול קבוצתי (Yalom & Leszcz, 2020).
בספרות מהשנים האחרונות ניתן למצוא ראיות מחקריות לתרומה של התערבויות אלתור קבוצתיות. כך למשל, מחקר רחב היקף שנערך בקרב350 תלמידי תיכון ב-14 בתי ספר בארצות הברית מצא ירידה משמעותית בתסמיני חרדה חברתית ובחוסר סובלנות לאי-ודאות בעקבות השתתפות בתוכנית אלתור תיאטרוני קבוצתי בת עשרה שבועות, ביחס לקבוצת ביקורת (Felsman et al., 2019).
בדומה, מחקר פיילוט מבוקר שנערך בקרב סטודנטים לעבודה סוציאלית, בחן את השפעת האלתור התיאטרוני בקבוצה על כישוריהם כמטפלים. המחקר מצא כי חווית האלתור הביאה לשיפור בגמישות המחשבתית, פתיחות ומודעות עצמית – כישורים המהווים יסוד מרכזי ביצירת ברית טיפולית איכותית. ממצאים אלו מצביעים על הפוטנציאל של עבודה קבוצתית באלתור ככלי הכשרה מקצועי לעובדים סוציאליים ומטפלים (Romanelli & Tishby, 2019).
התערבות באלתור עם אוכלוסיות מיוחדות
תרומה נוספת של ההתנסות הקבוצתית באלתור קשורה לפוטנציאל של האלתור בקבוצה להוות "מעבדה טבעית" לתרגול כישורי חברתיים (Spolin, 1963). כך למשל, בספרות מתוארת קבוצת מתבגרים עם קשיים חברתיים ותקשורתיים ותסמינים אוטיסטיים, המשתתפת בתרגיל אלתור של "ריאיון עבודה", כשהמשתתפים מתחלפים בתפקידי המראיין והמועמד ומתמודדים עם רכיבים בלתי צפויים בסיטואציה ולומדים לזהות רמזים לא מילוליים ולפתח גמישות חברתית (Sawyer, 2003).
מגמה דומה של התאמת ההתערבות באלתור לאוכלוסיות מיוחדות נראית גם במחקרים עכשוויים יותר. כך למשל, במחקר פיילוט בן חמש שנים נבדקה ההתאמה של 24 אנשים עם מוגבלות שכלית קלה עד בינונית למשחקי אלתור תיאטרוני בקליניקה חוץ-אשפוזית. הממצאים הראו שביעות רצון מהפעילות, כאשר 19 משתתפים מתוך 24 השתתפו באופן מלא בהתערבות (Fabian et al., 2022).
מחקר פיילוט נוסף בחן את ההשפעה של התערבות באלתור בת שישה שבועות על הוויסות הרגשי והמתח הנפשי בקרב בני משפחה ומטפלים של אנשים עם מחלות נוירולוגיות. הממצאים הראו ירידה ברמת תסמיני הדיכאון והלחץ, תחושה מוגברת של תמיכה, קרבה בין-אישית וגמישות חברתית (Brunet et al., 2021).
אוכלוסייה נוספת שנעשה מאמץ להתאים עבורה התערבויות ייחודיות באלתור היא האוכלוסייה המבוגרת. תחום מיוחד של מחקרים עוסק באלתור כהתערבות יצירתית עם מבוגרים, הן לשיפור תפקודים קוגניטיביים כפי שתואר לעיל, והן לעבודה על מטרות פסיכו-חברתיות. ואכן, בסקירה מקיפה נמצאה השפעה חיובית של התערבויות מבוססות אלתור על מדדי בריאות נפש בקרב אנשים בתקופת הזקנה, כולל הפחתת תסמיני דיכאון, עלייה במדדי רווחה וקשרים חברתיים (Keisari et al., 2024)
בהתאם, במחקר פנומנולוגי בקרב נשים בטווח הגיל 65–80 נמצא כי האלתור עזר להן להתעמת עם סטריאוטיפים שליליים על זקנה, לבנות חברויות חדשות וליצור "זמן משחק למבוגרים" שהביא חדשנות ושמחה לחייהן (Yamamoto, 2020). גם במחקר שבחן השפעת התערבות בת שמונה שבועות באלתור על כ-15מבוגרים במרכז טיפול ארוך – טווח נמצא שיפור משמעותי בבדידות חברתית ובמתח נתפס (Lindquist et al., 2021).
מחקר נוסף שנערך בקרב מבוגרים מצא שהתערבות במרכזה אלתור הביאה לשיפור בלחץ הנפשי ובתסמיני חרדות ודיכאון, במיוחד במצבים של אי-ודאות, וחיבור המשתתפים למחשבות יותר אופטימיות ולגישה חיובית יותר לתקופת הזקנה (Morse et al., 2018).
סיכום
במאמר נסקרה הספרות העוסקת ביישומיו של האלתור התיאטרוני במרחב הטיפולי. אמנם, נראה שעדיין נדרשים מחקרי אורך על מנת לבחון את השפעתו ארוכת הטווח של האלתור על התפקוד הקוגניטיבי, הנפשי והפיזי של מטופלים, ושיש מקום להמשיך ולחקור את השפעת האלתור על דינמיקה קבוצתית. כמו כן, המחקרים שנסקרו מגוונים במתודולוגיה שלהם ובאיכותם המחקרית: חלקם כוללים קבוצת ביקורת וחלקם לא, ויש להביא זאת בחשבון בעת הערכת ממצאיהם והכללתם.
למרות מגבלות אלה, סקירת הספרות הקיימת חושפת את הפוטנציאל הייחודי של האלתור התיאטרוני כהתערבות טיפולית רב-ממדית מבטיחה, שעשויה לתרום לשיפור התפקוד הקוגניטיבי והרווחה הנפשית, ויכולה להתאים כהתערבות קבוצתית, עם מגוון סוגי אוכלוסיות. מסקנה זאת מתיישבת עם הניסיון הקליני של העוסקים באלתור ככלי טיפולי עם אוכלוסיות שונות.
הסקירה העלתה כי אחת מהקבוצות שנראה שעשויות להיתרם במיוחד מהתערבות קבוצתית באלתור תיאטרוני היא אוכלוסיית הגיל השלישי, שכן יתרונותיו של האלתור רלוונטיים במיוחד לאתגרים הייחודיים של אנשים בתקופת הזקנה – החל משמירה על תפקוד קוגניטיבי, דרך חיזוק קשרים חברתיים ועד לפיתוח גישה חיובית לתהליך ההזדקנות על קשייו הרגשיים.
הגדרת האלתור, שכפי שהוצגה במאמר, מציעה כי הכוח הטיפולי של האלתור נעוץ ביכולתו ליצור מרחב נטול שיפוטיות המעודד ספונטניות, יצירתיות ומשחקיות ומקדם אוטונומיה ובחירה עצמית. ואכן, הסקירה שהוצגה מראה כי האלתור התיאטרוני מייצג גישה טיפולית הוליסטית המנצלת את הכוח המרפא הטבעי של המשחק, החיבור האנושי והביטוי היצירתי.
מקורות
ויניקוט, ד"ו (1995). משחק ומציאות. עם עובד.
Bassis, D., Rybko, j & Maor, R. (2022). It’s never too late to improvise: The impact of theatre Improvisation on elderly population. Experimental Aging Research.
Barnett, L. (2007). The nature of playfulness in young adults. Personality and Individual Differences, 43(4), 949-958.
Bernard, H., Burlingame, G., Flores, P., Greene, L., Joyce, A., & Kobos, J.C. (2008). Clinical practice guidelines for group psychotherapy. International Journal of Group Psychotherapy, 58, 455–542.
Crossan,M.,& Sorrenti, M. (1997). Making sense of improvisation. Advance in Strategic management, 14, 155-180.
Csikszentmihalyi, M. (1990). Flow: The psychology of optimal experience. Harper & Row.
Fabian, R., Tarasova, D., Bergmann, T., & Sappok, T. (2022). An improvisational theatre intervention in people with intellectual disabilities and mental health problems. International journal of developmental disabilities, 70(2), 278-286.
Felsman, P., Seifert, C.M., & Himle, J.A. (2019). The use of improvisational theater training to reduce social anxiety in adolescents. The art in Psychotherapy, 63, 111-117.
Felsman, P., Gunawardena, S., & Seifert, C.M. (2020). Improv experience promotes divergent thinking, uncertainty tolerance, and effective well-being. Thinking Skills and Creativity, 35, 100632.
Hollander, L. (1981). Spontaneity, sociodrama and the warming up process in family therapy. Journal of Group Psychotherapy, Psychodrama and Sociometry, 34, 44-53.
Keisari, S., Krueger, K. R., Ben-David, B. M., & Hainselin, M. (2024). New horizon in improving ageing with improvisational theatre. Age and aging ,53(5).
Keisari, S., Gesser-Edelsburg, A., Yaniv, D., Palgi, Y. (2020). Playback theatre in adult day centers: A creative group intervention for community-dwelling older adults. PLoS ONE, 15(10).
Khodarahimi, S., Ghadampour, E., & Karami, A. (2021). The Roles of Spiritual Well-being and Tolerance of Uncertainty in Prediction of Happiness in Elderly. Anales de Psicología / Annals of Psychology, 37(2), 371-377.
Kipper, D. (2000). Spontaneity: Does the experience match the theory? Group Psychotherapy, Psychodrama, and Sociometry, 53(1), 33-45.
Kipper, D. A., & Beasley, C. R. (2016). Factor analysis of the Revised Spontaneity Assessment Inventory (SAI-R). Zeitschrift für Psychodrama und Soziometrie, 15(1), 5-10.
Krueger, K.R., Murphy, J.W., & Blink, A.B. (2019). Thera-Prov: a pilot study of improve used to treat anxiety and depression. Journal of mental health, 28(6), 621-626.
Lewis, C., & Lovatt, P.J (2013). Breaking away from set of patterns of thinking: improvisation and divergent thinking. Thinking Skills and Creativity, 9, 46-58.
Lindquist, L.A., Liggett, A., Muhammad, R., Seltzer, A., Kim, K.Y., Barish, B., Wagner, A., & Ramirez-Zohfeld, V. (2021). Effect of Improv Training on older Adults in a Long-Term Care Facility. Gerontology and Geriatric Medicine, 7.
Lockford, L., & Pelias, R. (2004). Bodily poeticizing in theatrical improvisation: A typology of performative knowledge. Theatre Topics, 14(2), 431-443.
Magerko, B., Manzoul, W., Riedl, M. ,Baumer, A., Fuller, D., Luther, K., & Pearce, C.(2009). An Empirical Study of Cognition and Theatrical Improvisation. Conference Paper. In: Proceedings of the seventh ACM conference on Creativity and cognition (pp. 117-126), January 2009 ,Bekeley, Clifornia.
Marmarosh, C. L., & Sproul, A. (2021). Group cohesion: Empirical evidence from group psychotherapy for those studying other areas of group work. In: C.D. Parks & G.A. Tasca (eds.), The psychology of groups: The intersection of social psychology and psychotherapy research (pp. 169–189). American Psychological Association, Beacon House.
Morse, L.A., Xiong, L., Zohfeld, V., Seltzer, A., Barish, B., & Lindquist, L.A. (2018). Humor doesn’t retire: Improvisation as a health-promoting intervention for older adults. Archives of Gerontology and Geriatrics, 75, 1–5.
Moreno, J. (1953). Who shall survive: foundations of sociometer group psychotherapy and soicodrama. Beacon house.
Runco ,M.A. (1988). Creativity research: Originality, utility, and integration. Creative Research journal, 1(1), 1-7.
Runco, M.A. (2004). Creativity. Annual review of psychology, 55, 657-687.
Romanelli, A., Moran, G.S., & Tishby, O. (2019). I’mprovisation – Therapists’ Subjective Experience during Improvisational Moments in the Clinical Encounter. Psychoanalytic Dialogues, 29(3), 284-305.
Sawyer, R. John-Steiner, V., Moran, S., Sternberg, R. J., Feldman, D.H., Nakamura, J., & Csikszentmihalyi, M. (2003). Creativity and development. Oxford University Press.
Seligman, M.E., & Csikszentmihalyi, M. (2014). Positive psychology: An introduction. In: Flow and the foundations of positive psychology (pp. 279-298). Springer.
Spolin, V. (1963). Improvisation for the theater: A handbook of teaching and directing techniques. Northwestern University Press.
Wilcock, A. (1998). Doing, being, becoming. Canadian Journal of Occupational Therapy, 65, 248–257.
Wiener, D. (1994). Rehearsals for growth .Theater improvisation for psychotherapy. Norton & Company.
Yalom, I.D., & Leszcz, M. (2020). The Theory and Practice of Group Psychotherapy. Hachette UK.
Yamamoto, H.R. (2021). Improvisation as creative aging: The perceived influences of theatrical improvisation on older adults. Activities, Adaptation & Aging, 45(3), 217-233.
