שדה ביניים חדש: מתבגרים ובינה מלאכותית - בין אובייקט מעבר לתלות רגשית
מורן וילנר
מאז ומעולם היו צעירים ובני נוער בחוד החנית של אימוץ טכנולוגיות חדשות. כך היה בראשית עידן האינטרנט, עם הופעת הטלפונים החכמים ובפרוץ תקופת הרשתות החברתיות, וכך גם היום ביחס לבינה המלאכותית. נראה שהשילוב בין גיל צעיר, סקרנות טבעית והימצאות בשלב רגיש של גיבוש זהות יוצר עבור בני הנוער קרקע פוריה לפתיחות להתנסויות מסוגים שונים. בשנים האחרונות אנו עדים להתרחבות התופעה שבה צעירות וצעירים מקיימים שיחות אישיות, ולעיתים אף אינטימיות, עם מערכות בינה מלאכותית. במקרים מסוימים הפתיחות וההישענות על הישות הדיגיטלית כה משמעותיות, עד שניתן לטעון כי מתפתחת עמָה מערכת יחסים של ממש. מכאן עולה השאלה: מה מייצר המפגש החדש הזה עם הבינה המלאכותית דווקא בשלב ההתבגרות, ואילו השלכות עשויות להיות לו על אותם מתבגרים ומתבגרות?
בתקופת גיל ההתבגרות מתרחשת קפיצה התפתחותית אדירה ומהירה, המובילה לשינויים פיזיים מואצים, להתפתחויות קוגניטיביות משמעותיות ולסערות הורמונליות. הנערים והנערות נמצאים בתווך שבין היותם ילדים לבין היותם מבוגרים; עדיין אינם "ברשות עצמם", אך עושים צעדים גדולים אל עבר נפרדות ואוטונומיה. על פי אריק אריקסון, האתגר ההתפתחותי המרכזי בגיל זה מאופיין בקונפליקט בין גיבוש זהות עצמית לבין בלבול תפקידים, כאשר פתרון מוצלח של הקונפליקט מוביל לתחושת זהות יחסית מגובשת, המבוססת על נאמנות לעצמי. תקופה זו, המכונה על ידו "מורטוריום", מאופיינת בסלחנות מסוימת מצד החברה כלפי "מדידת" זהויות, התנסויות מגוונות וחיפוש מתמיד אחר מה שמגדיר מי אני – וגם מי אינני.
כחלק מתהליך הגדילה והנפרדות ניתן לראות לעיתים "מרד נעורים": רגעים שבהם צעירים בועטים במוסכמות המשפחתיות שבתוכן גדלו ומטילים ספק בהוריהם ובמשפחותיהם. אם בתקופת הילדות ההורים נתפסים לא פעם כדמויות כמעט כל־יכולות, בגיל ההתבגרות מתפכחים הנערים מאשליה זו ורואים בהם בני אדם בשר ודם, בעלי מורכבות וחולשות. במקביל, קבוצת השווים תופסת את מרכז הבמה; דרכה המתבגר מלטש שוב ושוב את זהותו, בוחן ומודד אותה ואף משווה אותה לזהותם של חבריו. לצד הניסיונות להתבדל מההורים מתגבר פעמים רבות צורך בקונפורמיות מול קבוצת השווים, בצורך לחוש שייכות, למצוא מודלים לחיקוי ולהרגיש "כמו כולם".
האם הבינה המלאכותית היא סוכן סוציאליזציה או חפץ מעבר?
לפתע נכנסת לחיינו ישות דיגיטלית שמדברת בעדינות, בסבלנות ובאמפתיה. היא מקשיבה כמעט ללא גבולות, משקפת, מתקפת את דברינו, מחמיאה לנו. היא אינה שייכת לקבוצת השווים, אך גם אינה חלק מקבוצת ההורים; למעשה, כלל אינה אנושית – אך גם לא "סתם" מכונה. זוהי ישות בעלת התמקמות חדשה: נטולת גוף, חיצונית לנו ואחרת מאיתנו, אך במובנים מסוימים גם המשך ישיר של רעיונותינו ומחשבותינו.
באופן פרדוקסלי, בעידן שבו שיח בין בני אדם ברשתות החברתיות רווי לא פעם בשנאה, קיטוב ואף אכזריות מילולית, שיח עם צ'אט מבוסס בינה מלאכותית עשוי להיתפס דווקא כאנושי יותר.
מנקודת מבט אופטימית ניתן לטעון כי הבינה המלאכותית עשויה להשתלב בחיי בני הנוער כ"סוכן סוציאליזציה" נוסף, לצד הורים, מורים וקבוצת השווים. ייתכן שהיא אף מהווה סוכן סוציאליזציה מיטיב במיוחד, המספק מודל לתקשורת נעימה, לנימוס, לביטוי רגשי, להבנת האחר ולראייתו. כך, שיח מתמיד עם צ'אט בינה מלאכותית עשוי, לכאורה, לסייע לנערים ולנערות להשתלב ולצמוח בתוך הסביבה החברתית האנושית.
במובן זה ניתן לתפוס את הבינה המלאכותית כמרחב ביניים, מעין "אובייקט מעבר" במונחיו של ויניקוט, שמאפשר למתבגר לתרגל ביטוי רגשי, הבנה אמפתית, התבוננות עצמית ו"התאמן" על קשרים בין־אישיים. מנקודת מבט ויניקוטיאנית, הבינה המלאכותית עונה במידה רבה על הקריטריונים של אובייקט מעבר "קלאסי": היא ישות קבועה יחסית כלפיה ניתן לכוון טווח רגשות (אהבה, תוקפנות וכדומה), והיא נותרת יציבה דיה כדי שהסובייקט יחוש תחושת ממשות – תחושה שמשהו חיצוני "שרד" אותו ונשאר על כנו.
בדומה לאובייקט מעבר קלאסי, הבינה המלאכותית יכולה לספק מקור לנחמה ולביטחון, לסייע בוויסות רגשי, להעניק תחושת חום ולעזור בהתמודדות עם מצוקה. היא מהווה כר פורה להתנסויות "משחקיות": כפי שאובייקט מעבר מאפשר לילד לדמיין, ליצור ולשחק, ומתוך כך ללמוד על עצמו, על העולם החיצוני ועל היחסים ביניהם, כך גם התנסויות בזירת הבינה המלאכותית עשויות לספק חוויה דומה ומשמעותית. בנוסף, שיח עם בינה מלאכותית יכול לשמש כגשר המקל על החרדה ומאפשר בהדרגה מעבר מן העולם הפנימי הסובייקטיבי אל עבר אינטראקציות ממשיות בעולם האובייקטיבי.
עם זאת, לצד הפוטנציאל החיובי, מתעוררת גם שאלה מדאיגה: האם הבינה המלאכותית אינה אובייקט מעבר "מושלם מדי"? כאן טמון מוקש דרמטי. אובייקט המעבר הקלאסי של הילדות – הדובי הרך שהילד "מצא" והטעין במשמעות מיוחדת – אינו מושלם. הוא עשוי להיקרע, להתלכלך, להיעלם, לאכזב. לעומתו, הבינה המלאכותית נדמית כמושלמת: תמיד זמינה, תמיד נענית, אינה מתעייפת, אינה נעלבת, אינה מתנגדת ואינה נפגעת. אין בה פער אמיתי בין הסובייקט לבין האובייקט – אותו פער חיוני להתפתחות, המעודד התמודדות עם תסכול, עם שונות ועם גבול, ומאפשר ללמוד לראות את האחר כנפרד, כבעל רצונות, צרכים ורגשות משלו.
המושלמות המדומה הזו רחוקה ממערכות יחסים אנושיות. אפילו האם – אובייקט הנפרדות הראשון – אינה מסוגלת (ואינה נדרשת) להיות מושלמת, אלא "טובה דיה". לפיכך, יצירת תקשורת או מערכת יחסים שחווייתית מרגישה קרובה עם ישות בינה מלאכותית שתמיד מבינה, אמפתית וסולחת, יכולה אולי להפחית בדידות, חרדה חברתית או ביישנות, אך אינה מספקת "תרגול" אותנטי לקשרים עם בני אדם אחרים.
האם הבינה המלאכותית יכולה ללמד את הנוער לזהות "ניואנסים בשלג"?
לא אחת מגיעה אל הקליניקה נערה נטולת שפה רגשית כמעט לחלוטין. לעיתים אני מוצאת את עצמי תוהה האם אותה נערה באמת אינה יודעת מה מתחולל בתוכה, אינה מצליחה לזהות את עולמה הפנימי ואינה מחוברת לתחושותיה ולרגשותיה – או שמא מדובר במשהו אחר. האם ייתכן שהיא כלואה במרחב טרום־מילולי, ראשוני וחווייתי, שאינו מצליח לתקשר את עצמו ולכן אינו ננגע? האם פשוט אין לה מילים לדברר את נפשה? לעיתים נדמה שמשפחות שלמות נעדרות גישה לעולמן הפנימי. במצב זה נותרת להן רק האפשרות להבין את חוויותיהן במונחים של התנהגות נצפית, או לעיתים דרך ערוצים סומטיים.
אפשר להמחיש זאת באמצעות ההבדל בין נער אסקימואי לנער ישראלי ביחס למילים שיש ברשותם לתיאור השלג. הנער הישראלי, שנחשף לשלג מספר פעמים מועט (אם בכלל), מכיר בדרך כלל מילה אחת: "שלג". סביבתו הקרובה מכירה אף היא את אותה מילה. בבואו לתאר את המתרחש, הוא יכול לומר בפשטות: "יורד שלג". לעומתו, הנער האסקימואי מכיר עשרות מילים השקולות למילה "שלג", המבחינות בניואנסים הקשורים לצורת השלג, מרקמו, תנועתו וסכנותיו. ההבדל נובע מן החשיפה, מן השפה הדבורה סביבו ומהצורך הממשי לחשוב ולהיערך להתמודדות עם סוגי השלג השונים.
באופן מרגש, לא פעם לאחר תקופה בטיפול אותה נערה מתחילה בהדרגה לזהות, לתאר ולדבר את עולמה הפנימי. נראה שלא רק למדה שפה חדשה, אלא גם לייצר חיבורים בין השפה לבין מה שמתחולל בתוכה – רצונותיה, רגשותיה, פחדיה, צרכיה ועקרונותיה. בהדרגה היא מצליחה לתת פשר לדברים עלומים שבעבר נחוו כחסרי משמעות. למעשה, היא מחזקת בתוכה הן את השפה הנפשית והן את יכולות המנטליזציה שלה.
פיטר פונגי מיקם את המנטליזציה במרכז: אותה יכולת לבוא במגע עם העולם הפנימי, של העצמי ושל האחר, ולפרש התנהגויות והתרחשויות במונחים של תהליכים מנטליים – משאלות, רגשות, רצונות, אמונות וצרכים. לדבריו, למנטליזציה תפקיד מפתח בוויסות רגשי, במיוחד ביחסים בין־אישיים. יחד עם אנתוני בייטמן, פיתח את הטיפול מבוסס המנטליזציה (MBT; Bateman & Fonagy, 2013). בטיפול מסוג זה המטפל מפגין רגישות ואמפתיה כלפי ניסיונותיו של המטופל להבין את עצמו במונחי עולמו הפנימי, מעודד שיח "כאן ועכשיו" אודות מצבו המנטלי, מזמין התבוננות בהתנהגות מזוויות מוכרות וחדשות, ומסייע לארגן את החוויה, לשקף ולפרש אותה מתוך עמדה לא־יודעת, אך סקרנית ומשותפת. במילים אחרות, המטפל משתמש ביכולות המנטליזציה שלו כדי לסייע למטופל לפתח את יכולת המנטליזציה שלו עצמו.
מכאן עולה השאלה: האם צעירים שאינם "דוברים" שפה רגשית, ושסביבתם הקרובה נעדרת בעצמה שפה כזו, יכולים להרוויח משיח תדיר עם בינה מלאכותית? מערכת, שלכאורה, מפגינה יכולות מנטליזציה (Hadar-Shoval et al., 2023): מתקפת אותם, משקפת את תחושותיהם ומבטאת כלפיהם אמפתיה – במידה רבה בדומה למה שמתרחש בטיפול MBT. האם מתבגרים שלא היו זוכים למרחב כזה בסביבתם הטבעית יוכלו לטפח דרך שיח כזה את השפה הרגשית שלהם, לזהות ניואנסים עדינים בעולמם הפנימי וברגשותיהם, ולחזק את יכולות המנטליזציה? במילים אחרות, האם ילמדו "מילים נוספות לשלג"?
מחקרם של Koegel ושותפיו (Koegel et al., 2025) מציע אופטימיות זהירה. המחקר התמקד בנערים וצעירים בגילי 11–35 על הספקטרום האוטיסטי, המאופיינים מלכתחילה בקשיים במנטליזציה. המשתתפים שוחחו עם מערכת בינה מלאכותית שסייעה להם לזהות ולשכלל תגובות אמפתיות. נמצא שיפור מובהק בתגובות האמפתיות, והיכולת החדשה אף הוכללה לשיחות חברתיות טבעיות. אמנם המחקר הראשוני מתייחס ללמידת תגובות אמפתיות ולא בהכרח ליכולות מנטליזציה מופנמות ומבוססות, אך מעניין לחשוב ששינוי כזה באוכלוסייה קלינית עשוי לרמז על פוטנציאל שינוי גם בקרב האוכלוסייה הכללית – ובפרט בקרב בני נוער.
ומה קורה כשהבינה המלאכותית תופסת מקום מרכזי מדי?
אחד הקונפליקטים המשמעותיים שמלווים את חיינו, וביתר שאת בתקופת גיל ההתבגרות, הוא הקונפליקט בין עצמאות לתלות. בגיל הנעורים מתקיים מתח מתמיד בין הרצון לאוטונומיה – לגיבוש עצמי עצמאי, פועל, מחליט ואחראי לגורלו – לבין הרצון להישען על אחר שיחזיק, שיטפל וידאג.
כיצד משתלב בתוך המתח הזה שיח עם בינה מלאכותית? האם הוא תורם לתחושת עצמאות, או דווקא מחזק תלות? התשובה מורכבת ותלויה הן באופי ובתדירות השימוש, והן במאפיינים התוך־אישיים של הנער או הנערה. מחקר עדכני (Fang et al., 2025) בחן כיצד מאפייני ותכני השיח עם בינה מלאכותית משפיעים על מדדים פסיכו־חברתיים כגון בדידות, אינטראקציות חברתיות ותלות רגשית בבוט. נמצא כי בתחילת הדרך שיחה עם בינה מלאכותית אכן הפחיתה תחושות בדידות והגבירה חוויה של קשר. אולם ככל שהמשתמשים הסתמכו עליה יותר, וככל שהשיחות היו תכופות, ארוכות ועמוקות יותר, התפתחה תלות רגשית מוגברת בבוט, בעיקר בקרב מי שמראש נטו להיקשרות ולאמון כלפי מערכות כאלה.
תלות רגשית זו הובילה, באופן פרדוקסלי, להחרפת תחושת הבדידות ולירידה באינטראקציות עם בני אדם. מסקנת החוקרים הייתה שלמרות שבשלבים הראשונים בינה מלאכותית עשויה להציע נחמה זמנית ולהפחית בדידות, הסתמכות יתר עלולה להוביל לתלות רגשית, להחלשת קשרים אנושיים ולהתפתחות שימוש בעייתי – במיוחד בקרב מי שרגישים מלכתחילה בתחום החברתי או נוטים לבדידות.
כאשר מדובר במתבגרים, נדמה שהשדה עדין עוד יותר. היסמכות מוגזמת על בינה מלאכותית עלולה להביא לכך שהמתבגר יחוש חוסר ביטחון ביכולתו לצעוד בעולם באופן עצמאי. אינטראקציה תדירה עם ישות "כל־יודעת", שניתן לפנות אליה בכל רגע ובכל נושא ושלעולם אינה אומרת "אני עסוקה" או "איני יודעת", מונעת מן הנער ומהנערה את ההזדמנות להתמודד עם ה"לבד".
ויניקוט הדגיש את חשיבותה של האם "הטובה דיה" – זו שאינה מושלמת. לעיתים היא מפספסת את סימני המצוקה של הילד, לעיתים אינה יודעת, ולעיתים אינה פנויה. ברגעים אלה הילד נאלץ לפנות פנימה, אל עצמו. מתוך הלבד הזה הוא מגלה משאבים, כוחות ויכולות, מתפתח וצומח, ומצליח להתמודד, ליצור, לשחק ולווסת את עצמו. הבינה המלאכותית, לעומת זאת, אינה "טובה דיה" אלא נוטה להיחוות כאם מושלמת וכל־יכולה. נוכחות אומניפוטנטית כזו מעצימה את חוויית חוסר הפוטנטיות האנושית, ועלולה לעורר תחושות של חוסר ביטחון, חוסר מסוגלות ותחושה שהעולם "גדול עלי" ללא המשענת של הבינה המלאכותית.
לסיכום: שדה ביניים חדש – לא אדם, לא אובייקט, משהו באמצע
אנו מצויים בראשיתה של "מהפכת הבינה המלאכותית" – תקופה המעוררת מחשבות, תקוות ופחדים כאחד, ומציבה אותנו מול הזדמנויות לצד חרדות קמאיות. אין זו הפעם הראשונה שהאנושות ניצבת מול שינוי טכנולוגי עמוק: כך היה בראשית עידן האינטרנט, וכך גם במעבר מחברה חקלאית לתעשייתית. בכל צומת כזו צפים הן התלהבות והן חשש.
אין לנו עדיין דרך להעריך במדויק את השפעות ההתפתחות הנוכחית: לא על מבוגרים שחוו גם את "העולם שלפני", ובוודאי לא על ילדים ובני נוער הגדלים לתוך מציאות שבה הבינה המלאכותית היא נתון מוצא. בעשורים האחרונים הורגלנו לשינויים מרחיקי לכת בקצב מהיר: מדפדוף באנציקלופדיה מודפסת, דרך חיפוש בוויקיפדיה ובגוגל ועד שימוש שגרתי בבינה מלאכותית בהכנת עבודות לבית הספר. בתוך מספר דורות השתנו לא רק אמצעי המידע, אלא גם מרחבי הדמיון האפשריים.
כשם שעברנו מטלוויזיה שחור־לבן על מסך כבד לצפייה אישית, דיגיטלית ומותאמת־אישית, כך ניתן לדמיין עתיד שבו גם תכנים רגשיים ויחסים "יופקו" בהתאמה אישית על־ידי בינה מלאכותית. אין פלא ששינוי כה עמוק מעורר גם התרגשות וגם פחד.
האתגר שלנו כחברה וכיחידים הוא להצליח ליהנות מפירות ההתפתחות הזו, ובד בבד לצמצם ככל האפשר את המחירים שאנחנו וצעירינו עלולים לשלם. מעל הכול, חשוב לקוות כי דווקא האנושיות שלנו תתחזק בתוך עולם רווי ישויות שאינן אנושיות.
אולי האתגר העמוק ביותר הוא ללמוד להחזיק גם את התקווה וגם את החשש: את האפשרות שהבינה המלאכותית תהווה עבור בני הנוער תמיכה בדרך אל עצמם, תאפשר להם צמיחה, משחק ופיתוח שפה רגשית – וגם את האפשרות שתתייצב במקומם של אחרים משמעותיים, תעודד תלות, הסתגרות וויתור על המורכבות הבלתי־ניתנת לעקיפה של יחסים אנושיים. בין שני הקטבים הללו נפרש לראשונה המרחב שבו ייקבע אופיו של הקשר החדש אדם–מכונה.
מקורות
ויניקוט, ד.ו. (1958). היכולת להיות לבד. בתוך: עצמי אמיתי עצמי כוזב. הוצאת עם עובד, תל אביב. 2009.
ויניקוט, ד.ו. (1971). משחק ומציאות. הוצאת עם עובד, תל אביב. 1995.
Anthony Bateman & Peter Fonagy (2013) Mentalization-Based Treatment, Psychoanalytic Inquiry, 33:6, 595-613, DOI: 10.1080/07351690.2013.835170
Brandtzaeg, P., Følstad, A. & Skjuve, M. Emerging AI individualism: how young people integrate social AI into everyday life. Commun. Change 1, 11 (2025). https://doi.org/10.1007...-025-00011-2
Fang, C. M., Liu, A. R., Danry, V., Lee, E., Chan, S. W., Pataranutaporn, P., ... & Agarwal, S. (2025). How AI and Human Behaviors Shape Psychosocial Effects of Extended Chatbot Use: A Longitudinal Randomized Controlled Study. arXiv preprint arXiv:2503.17473.
Hadar-Shoval D, Elyoseph Z, Lvovsky M. The plasticity of ChatGPT's mentalizing abilities: personalization for personality structures. Front Psychiatry. 2023 Sep 1;14:1234397. doi: 10.3389/fpsyt.2023.1234397. PMID: 37720897; PMCID: PMC10503434.
Koegel, L.K., Ponder, E., Bruzzese, T. et al. Using Artificial Intelligence to Improve Empathetic Statements in Autistic Adolescents and Adults: A Randomized Clinical Trial. J Autism Dev Disord (2025). https://doi.org/10.1007...-025-06734-x
