לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
ראשן | עמית מתתיהראשן | עמית מתתיה

ראשן | עמית מתתיה

ספרים | 25/4/2023 | 1,724

סיפור חיים בצילה של טראומה, ובעצם בצילה של יותר מטראומה אחת, והטראומות האלה, המייצגות קרעים או חורים בזיכרון, מסבירות את המבנה המיוחד של היצירה. המשך

 

ראשן

עמית מתתיה

ראשן

 

עולם חדש

 

"אני בוחן את הפרצופים הילדותיים שלהם, רווקים נטולי דאגות שגדלו בתוך שפע אינסופי, שאבא שלהם סידר להם ג'ובים בחברות בין־לאומיות גדולות. כן, הם מוכשרים, דוברי שפות, מבינים בשמפניה ויודעים איזו עניבה מתאימה לאיזה אירוע, אבל מה שווה כל זה אם רימון ייזרק עכשיו לתוך החדר? מה הם יעשו? מי מהם ישכב? מי ישתטח על החברה שלו לגונן עליה? מי יֵדע לטפל בפצוע? להנשים? אני נוגע בקיר מאחוריי. תמיד טוב לעמוד ליד קיר מוצק ולדעת שאף אחד לא יכול להפתיע אותך מאחור".

ראשן הוא יצירה ספרותית עוצמתית, מקורית וחכמה להפליא שמתחברת יחד לסיפור חיים מלא כוח, ובעצם לרומן אוטוביוגרפי נדיר ביופיו. קטעי הפרוזה והשירה מוליכים את הגיבור מילדותו הכאובה, שנקרעת בין ארץ-ישראליות תמימה-כביכול לדרום אפריקה של תקופת האפרטהייד, דרך שירות בשייטת 13 על כל המוראות והקשיים הכרוכים בכך, ועד לבגרות עתירת מבחנים וקונפליקטים. זהו סיפור חיים בצילה של טראומה, ובעצם בצילה של יותר מטראומה אחת, והטראומות האלה, המייצגות קרעים או חורים בזיכרון, מסבירות את המבנה המיוחד של היצירה. התנודה בין שירה לפרוזה מצטרפת ללא מעט תנודות נוספות שמניעות את העלילה: בין נקודות מבט; בין גוף ראשון לגוף שלישי; בין הגיבור לדמויות שסובבות אותו; בין זמנים; בין ריאליזם לאגדה ובין מציאות לחלום. ולמרבה הפלא דווקא בזכות התנודות האלה, והפרספקטיבה הרחבה שהן מעניקות, "ראשן" הוא ספר קריא ומרתק במיוחד.

 

זהו ספרו הראשון של עמית מתתיה, יליד 1959, אב לארבעה המתגורר בגליל. מתתיה, בעל תואר שני מהמוסד האירופאי למנהל עסקים בפונטנבלו שבצרפת, השלים תואר שני נוסף בהצטיינות בספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון. מאחוריו קריירה מרהיבה כמנהל בכיר.


- פרסומת -

 

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:


הסיפור של אלכס​​​​​​​

לפני שנים רבות היה הדבר. בארץ רחוקה בבית יחיד עם גג אדום וחצר גדולה גרו איש, אישה וילד. לילד קראו אלכס, על שם אלכסנדר הגדול, אבל בינתיים היה אלכס די קטן. אמא של אלכס תלתה כביסה, אבא של אלכס גידל אווזים, ואלכס קל הרגליים היה רודף אחריהם בחצר ובידו גרעיני תירס. תפקידו של אלכס היה לתפוס את האווזים ולהאכיל אותם כדי שיהיו כבדים. אבא של אלכס היה מקבל תמורתם מספיק כסף כדי שכולם, זאת אומרת אמא ואבא ואלכס, יחיו חיים די מאושרים.

ובכל זאת הם החליטו לצאת למסע ארוך, אל מעבר להרים ולמסך הברזל. למרות שיש בסיפור אווזים וגם מסך ברזל שצריך לחצות, הסיפור הזה אינו מעשייה, אלא אמת לאמיתה. אומנם האווזים ומסך הברזל כבר אינם קיימים, אבל אלכס חי וקיים עד עצם היום הזה. וכדי שכולם יהיו משוכנעים שהסיפור התקיים במציאות והוא בעצם די עצוב, נספר עכשיו שהם השאירו אחריהם את הבית עם החצר, השאירו אחריהם את כל החפצים, השאירו אחריהם את כל הכסף שהרוויחו. הם לקחו איתם רק שלוש מזוודות, מזוודה אחת לכל אחד מבני המשפחה ובתוכה בגדיו המעטים. במזוודה של אלכס הייתה גם תמונה של סבא שלו, סבא שאלכס מאוד אהב, במדי צבא הקיסר. וכך הגיעו לארץ ישראל כשאלכס היה בדיוק בן שבע.

הם נכנסו לגור בדירת שיכון קטנה בחיפה, מול הים. מסביב היו המון מרפסות עם כביסה מתייבשת וגגות בכלל לא אדומים עם דודי שמש. אבא ואמא של אלכס לא הצליחו ללמוד עברית ולא מצאו עבודה, ולכן הסתובבו כל היום בדירה האפלולית בחלוק ובנעלי בית. אבל אלכס היה בחור מוכשר מאוד. הוא הלך לבית הספר, למד עברית, גדל והצליח בכל מה שהוא עשה. ומה הוא עשה? ברח כל יום מבית הספר אל חוף הים, שחה, גלש, צלל, שיחק כדורעף, גידל זקנקן, התחיל עם בנות, ובכל זאת היה מספיק חכם להוציא ציונים גבוהים בלימודים. אחרי כמה שנים היו הנערות מתחילות איתו, ואלכס היה צריך להשקיע זמן גם בסינון ומיון, מה שלא הפריע לו להמשיך בכל עיסוקיו ואפילו לעבוד קצת ולפרנס את הוריו. וכך כולם, זאת אומרת אלכס וחלק מהנערות על שפת הים, חיו חיים די מאושרים.

אבל יותר מהנערות ויותר מהים אהב אלכס את המדינה, שבשבילה יצא עם הוריו אל המסע. הוא השתוקק לתת לה כל מה שהוא יכול. לכן, כשהגיע הזמן להתגייס לצבא, ולמרות שהיה בן יחיד, הוא רצה להתנדב לשייטת 13. אלכס עזב את הנערות היפות, עזב את חוף הכרמל שאהב, עזב את הדירה האפלולית עם אמא ואבא, שאלכס היה כל עולמם. הם לא בדיוק הבינו מהי השייטת ועל מה מדובר, אבל מכיוון שזה היה רצונו, הם הניחו לו. אלכס הכניס את התמונה של סבא לכיס חולצתו, ארז את מיטלטליו בקיטבג, העמיס אותו על גבו ועלה על אוטובוס שהביא אותו ללשכת הגיוס.

 

ואולם בלשכת הגיוס חיכו לו נציגי חיל האוויר, ששמעו עד כמה הוא מוכשר, ולקחו אותו ישר לקורס טיס. אלכס הטיס מטוס קל פעם, פעמיים, עשר פעמים, והצליח. אבל כשראה את הים שם למטה, כחול ומזמין, הרגיש אלכס שהוא חייב להגיע לשייטת, ויהי מה. לאחר שהתייעץ עם התמונה של סבא שהייתה בכיסו, חתם על טופס ויתור ונסע היישר לבסיס השייטת.

בשייטת לא שאלו את אלכס יותר מדי שאלות. הם הורידו לאלכס את הקיטבג מהגב והעניקו לו תרמיל עם הרבה מאוד חול שיהיה מקובע על גבו במהלך כל המסלול. רק בזמן שישן הוריד אלכס את תרמיל החול, ואלכס לא ישן כמעט בכלל. הוא שמר על התרמיל על גבו שלא ייפול, והתרמיל שמר שאלכס ימשיך לסבול. אלכס כבר לא היה קטן, אבל יחסית לקיבוצניקים הענקיים שהיו איתו במסלול, הוא היה די קטן והתרמיל היה גדול. ובכל זאת אלכס לא התלונן. הוא היה מגרד בזקנקן וצוחק, מספר בדיחות ומרים את המורל של החבר'ה, ואף אחד לא ידע כמה קשה לו.

האמת היא שהיה לו קשה יותר מלכולם, כי אמא ואבא נשארו לבדם בדירת השיכון, ולא היה מי שיעזור להם עם העברית ויטפל בצורכיהם. לפעמים הצחוק של אלכס היה מעצבן את המדריכים, ואז הם היו מתעללים בו באופן מיוחד. המדריכים בסיפור הזה לקחו את התפקיד של האם החורגת מהמעשיות. הם נתנו לו לסחוב יותר מכולם, השאירו אותו יותר זמן לרבוץ בלי תנועה בבריכת השהייה, ובגלל שהנשק שלו אף פעם לא נראה להם נקי, הם שלחו אותו כל לילה, בשעתיים וחצי שכולם ישנו, לעוד כמה קדֵרים. אלכס היה מסתובב בדרכים החשוכות עם תרמיל החול על הגב, נוגע בעמוד שאמרו לו להגיע אליו, וחוזר ישר לשחיית הבוקר. ועדיין אלכס לא הראה שקשה לו. בלילות הוא היה מוציא את התמונה של סבא, שכבר הייתה קצת מקומטת, וראה אותו מסתכל עליו, זקוף במדיו היפים, מדי קצין גבוהי צווארון עם עיטורים, על חגורתו אקדח ובידו חרב. פניו של סבא היו צעירות ודומות לפניו של אלכס, מחודדות ומלאות הבעה ועם חיוך טוב, והיה ברור לו שסבו מבין את כל מה שעובר עליו. אלכס הרגיש שסבא נוגע בו בקצה החרב בכתפו האחת, מעביר אותה מעל ראשו ונוגע בכתפו השנייה, והכתפיים כבר לא כאבו, וכל הקשיים התמוססו והפכו למים, כמו הגלים הגבוהים שבמפרץ. אלכס הבטיח שיהיה אמיץ וימשיך לצחוק ולעודד את כולם.


- פרסומת -

מי שמרגיש שהוא לא רוצה לסבול, רשאי להפסיק כאן כי ההמשך קשה יותר. כך אמרו בכל בוקר במסלול בשייטת כשכולם עמדו בשורות ישרות למסדר. כך אמרו גם לפני כל מסע. ובאמת היו כאלה שיצאו מהשורות, ובמילים אחרות, ויתרו על ההמשך. זו הייתה התלבטות קשה שחזרה על עצמה בוקר-בוקר. אבל אלכס, בדיוק כמוכם, המשיך, ולא היה אכפת לו לסבול עוד ועוד, מה שנקרא דבקות במטרה, שזהו ערך עליון. המסלול בשייטת, שהיה המפרך ביותר בצה"ל, היה באמת קשה ואכזרי, כי אז האמינו שככה מחשלים את לוחמי העתיד.

כמו שכבר הבנתם, אלכס לקח את תפקיד האציל בסיפור הזה, זה שיוצא למסע ארוך, בעצם להרבה מסעות, קילומטרים רבים על הדיונות ומתחת לאלונקה, וגם לשחיות עם ציוד כבד במי הים הקרים ולצלילות אימון בנמל השמנוני החשוך, כשלא רואים כלום במשך שעות ורק מדי פעם שומעים רעשים מפחידים. וכמו שאצילים אוספים הרפתקאות, אסף אלכס עוד ועוד מיקרו-טראומות, שבאותם הזמנים עוד לא המציאו להן את השם הזה, וקשה מאוד לראות אותן, אבל הן היו קיימות כבר אז. איך יודעים? האנשים הרגישים יכולים לחוש בהן, ואלכס היה רגיש. גם עכשיו, אחרי הרבה שנים, עוד אפשר לנסות לעקוב אחריהן.

היה המִבדוק בנמל הקישון, למשל, גוף אינסופי של פלדה שצפה על המים שנועד לתיקון אוניות, ואם בצלילת לילה היית נכנס מתחתיו בטעות, המצפן שלך היה משתגע, והיית עלול להיתקע שם לכל יתר החיים הקצרים שמכשיר הצלילה יעניק לך. השיטה המומלצת לצאת משם הייתה לחפש את תפרי הפלדה, שכמעט אי אפשר לחוש בהם, לנסות לעקוב אחרי תפר כזה ולצלול לאורכו עד לקצה המִבדוק. ממש לא מומלץ להתנסות בזה. אם תראו פעם מישהו הולך על קו התפר של המרצפות ברחוב, זה בטח אלכס ביום טוב, כי ביום רגיל אלכס מפחד לצאת מהבית. ולמה הוא מפחד? בגלל שכל המיקרו-טראומות הצטרפו זו לזו והפכו לטראומה אחת גדולה, ואז באו עליהן עוד כמה טראומות באמת גדולות. אבל הקדמנו את המאוחר.

נחזור לאלכס, שהמשיך לסבול בשקט בעוד רוב הבחורים מסביבו נושרים לאורך הדרך הארוכה. בלילות, כשהוציא את תמונתו של סבא, כבר הפכו הקשיים לדמעות. הן היו די דומות לדמעות הצחוק של החבר'ה כשאלכס היה מספר להם בדיחות כדי להעביר את הבאסה.

עברה שנה. עברה חצי שנה נוספת. עברו עוד חודש וחודשיים. יום אחד, אחרי אין-ספור תלאות ואחרי סדרת שבי שגם היא הפכה לטראומה, הגיע אל אלכס אלוף במדים לבנים, הוריד את שק החול מגבו וענד לו שעון של שייטים על יד ימין. לא היה מאושר מאלכס. גם כנפי עטלף הוא קיבל, וסוף-סוף הוסמך להיות לוחם בקומנדו הימי. אף אחד לא שם לב שעל גבו של אלכס, בַּמקום שהיה בו תרמיל החול, נשאר תרמיל גדול שקוף שהמשיך להתמלא בטראומות.

אם לא נשרתם גם אתם בינתיים, תוכלו עכשיו לשמוע שמישהו החליט שאלכס צריך להשתתף בניסוי של יציאת צוללים מצוללת, אחרי שהניסוי הקודם נכשל בגלל תקלה טכנית, וזו לא זוהתה ולא תוקנה. כלומר, לחזור סתם כך, ללא שום סיבה טובה, על משהו מסוכן. המישהו הזה לקח את תפקיד המכשפה הרעה בסיפור, ובגלל שזה סיפור על צבא, לא היה אפשר להסיר את הכישוף והיו חייבים למלא אחר הפקודה. הצוללת צללה, ובניגוד לכל היגיון, דחסו את אלכס ואת בן זוגו לצלילה בתא הפלדה הקטן שבראש הצוללת, תא שדמה לצינוק, ובגלל שלא היה מקום לעמוד, כרע אלכס על ברכיו לרגלי בן הזוג. התא הצר הוצף במים, ובאופן הגיוני לגמרי קרתה שוב בדיוק אותה התקלה. הלחץ בתא זינק באופן פתאומי, עור התוף של שניהם נקרע, שיווי המשקל נפגע, מכשירי הנשימה לא פעלו, ובמשך דקות ארוכות פרפרו השניים בין חיים למוות עד שחולצו משם. אלכס הועלה על סירת החילוץ, וברגע שהורידו מפניו את מסכת הצלילה המלאה דם וראו שעיניו בולטות מחוריהן, הוא נפנף בידיו וצעק על אנשי הצוללת, "מה, החלטתם להרוג אותנו?" אבל כולם חשבו ששוב הוא צוחק והעלו אותו למסוק היישר לבית החולים.


- פרסומת -

מאז היה אסור לאלכס לצלול, אבל, כמקובל באותם ימים, היה מותר לו להמשיך ולהשתתף במבצעי פשיטה שונים בלבנון, לסחוב תרמיל עם לבנות חבלה על גבו ולחשוב בסתר ליבו מה יקרה אם יפגע בו כדור והוא יעלה בסערה השמיימה. כולנו פחדנו קצת, אבל בשלב הזה אלכס כבר פחד מאוד. ובכל זאת אף אחד לא שם לב, אף אחד לא הבין שאלכס שלנו, עם התרמיל השקוף על הגב, מפתח פוסט-טראומה רצינית. גם אלכס עצמו, שהמשיך לצחוק, לא הבין. הוא ידע שהוא כבר לא חי חיים מאושרים, אבל הוא כנראה כבר התרגל לסבול.

כמו במעשיות, גם בסיפור שלנו הגיבור עובר המון דברים גרועים ברצף, מעבר לכל דמיון. ובכל זאת, כבר אמרנו, זו אינה מעשייה, ואלכס לא היה נביא ולא ידע שהנורא מכול עוד לפניו, מה שאתם כבר יודעים.

לא הרבה זמן אחר כך, בערב יום העצמאות, חזרו הלוחמים מפעילות מבצעית, ושוב הייתה תקלה, אבל זו לא הייתה תקלה טכנית. הם נסעו בתא המטען של משאית עמוסת ציוד, והקצין האחראי, שתפס עצמאות, החליט פתאום שהוא רוצה לנהוג. הנה, עוד מכשפה רעה בסיפור הזה. הוא החליף את הנהג המקצועי, נתן גז ובעיקול הדרך הפך את המשאית לַתהום. כל הלוחמים נזרקו מתא המטען ועפו לכל עבר. כולם, חוץ ממוטי, שישב בקבינה והיה הלוחם היחיד שלא נפגע. מוטי יצא מהחלון של המשאית ההפוכה וראה את כל החברים שלו מוטלים על המדרון, שהתמלא צעקות ונאקות. מוטי, שבמקרה היה גם חובש קרבי, לא איבד זמן. הוא לא ניגש לאלה שצווחו וצרחו, אלא לארבעה לוחמים שהיו מוטלים בצד בלי דופק ונשימה. מוטי טיפל בכל הארבעה בעת ובעונה אחת, עשה להם הנשמות ועיסויי לב, והלא ייאמן קרה – הוא הצליח להחזיר את האחד, את השני וגם את השלישי לחיים, לפחות לזמן-מה. הרביעי כבר היה מת. אחד מהשלושה היה אלכס. הוא היה מחוסר הכרה במשך שבוע, עם בצקת במוח, וכשהוא התחיל להתעורר, שני הניצולים האחרים כבר היו, למרבה הצער, בעולם שכולו טוב.

ומוטי? לא נספר כאן על מוטי, שיצא מכל העניין ללא פגע ועם הרבה שריטות, שיומיים אחר כך כבר שלחו אותו למבצע אחר כי כך היו נוהגים באותם הימים. לא נספר על מוטי, שהחזיר את אלכס לחיים ובכך לקח בסיפור את תפקיד... איזה תפקיד הוא לקח? ובכן, אחרי הדברים האלה חזר מוטי בתשובה, גידל זקן ועבר לגור ביישוב קטן בין הרי השומרון להרי חברון. מתוך הוקרה למוטי ולמורשת עמנו נאמר שהוא לקח את תפקידם של אליהו ואלישע מסיפורי האגדה התנ"כיים, ונחזור לספר על אלכס, שפונה לבית החולים רמב"ם במצב אנוש והגיע כמה ימים אחר כך לבית לוינשטיין עם מוח פגוע, בלי טחול, עם שברים בכל העצמות ועם טראומה כבדה נוספת בתרמילו השקוף.

כשחזר אלכס לאט-לאט להכרה מתוך ערפול החושים, הוא לא הבין איפה הוא נמצא. הוא לא זכר את כל פרטי התאונה. ידו, שנשלחה אינסטינקטיבית לכיס חולצתו, נתקלה בצינורות ובמכשירים. כשסוף-סוף הביאו לו חבריו את התמונה של סבו, שמצאו בכיס המדים שלבש בתאונה, היא הייתה מחורצת ומרוסקת, ועל עיניו של הסב היה מרוח כתם דם גדול שהפריע לו לראות את אלכס.

אבל התמונה הזכירה לאלכס את אומץ ליבו ואת נאמנותו לדרך שבחר. הוא התעקש לחזור לשייטת כי חשב שכך הדברים יחזרו לקדמותם. המפקדים הניחו לו לחזור למרות שהיה שבר כלי ולא היה מסוגל לעשות כלום. כדי לעזור לו להשתקם הם נתנו לו לשבת מדי פעם בסירת גומי שעגנה בנמל ולפקח על החברים שצללו. וכמו במעשיות, שוב קרה דבר לא צפוי. לילה סוער אחד פגע ברק בסירה שישב בה. זו הייתה פגיעה ישירה באנטנת מכשיר הקשר, קרוב מאוד למכלי הדלק שעל קרקעית הסירה. הסירה לא נדלקה, אבל הבום היה מספיק גדול להוסיף עוד טראומה לאוסף הגדול גם ככה של אלכס.

אחרי שהשתחרר מהצבא, מצא אלכס בביתו תמונה נוספת של סבו, הפעם על אזרחי. בעניבת פרפר בהירה ובחליפת שלושה חלקים עומד הסב הצעיר לנצח כשידו נשענת על ספר תנ"ך. עיניו מביטות באלכס ואינן מבינות מה קרה בכל הסיפור הזה, איך הגענו עד הלום.

וכך חי אלכס, בלי אושר ובלי כלום, עד עצם היום הזה. בתיקו הרפואי כתוב שהוא סובל מאובדן זיכרון, מחוסר ריכוז, מדיכאונות, מסחרחורות, מאפילפסיה ומכאבים נוראיים בכל הגוף. הגב שלו התעקם, הקרסול המרוסק לא התאחה. הוא לא יודע לאן הוא הולך, ומתנדנד בהליכתו כמו אווז כבד. התרמיל השקוף מכביד עליו מאוד. כל מעלית מזכירה לו תא של צוללת, כל מקום הומה אדם מהווה בעבורו אִיום, ובלילות הוא מתעורר בבהלה מתחת למִבדוק בקישון. רוב הזמן הוא מסתגר בבית ומתמודד עם הסיוטים בשקט. מדי פעם הוא צוחק בקול רם בלי שום סיבה, אולי בגלל שהוא עדיין אוהב מאוד את המדינה ולא מתחרט על דבר.


- פרסומת -

ובינתיים נפטר אבא של אלכס, נפטרה גם אמא של אלכס, ורק הוא נותר, לבדו. המדינה לא הכירה ברוב סעיפי נכותו. הבירוקרטיה ניצבת מולו כחומה בצורה, והוא מותש ומיואש. הוא כבר אינו מסוגל לטפל בענייניו מול הפקידים, שלפעמים נדמה שהם עצמם יושבים מאחורי מסך של ברזל, לא רואים ולא חשים דבר. אפילו השעון, שעדיין נמצא על ידו הימנית, לא עוזר לו. רע לו מאוד, וקוסמת טובה אין בסיפור הזה, כי אפילו אנחנו, החברים שלו באותו המחזור בשייטת, ממש לא קוסמים.

זהו הסיפור על אלכס, והוא אינו מעשייה. הוא אינו דמיוני, וסופו אינו טוב. שמו האמיתי של אלכס שמור במערכת ובליבנו.​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: צבא, ספרים, טראומה
רדה רוזלר דוידוב
רדה רוזלר דוידוב
עובדת סוציאלית
רמת גן והסביבה
ג׳ניה קטלן
ג׳ניה קטלן
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
ד"ר נורית לוי
ד"ר נורית לוי
עובדת סוציאלית
מטפלת זוגית ומשפחתית
תל אביב והסביבה
צביקה תורן
צביקה תורן
פסיכולוג
עפולה והסביבה, נצרת והסביבה, יקנעם והסביבה
הגר קורן
הגר קורן
פסיכולוגית
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה
ד"ר דוד זוהר
ד"ר דוד זוהר
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.