פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי
 

מאמרים

נוירוביולוגיה של אינטרסובייקטיביות

תקציר של סדנה המכוונת לחידוש הקשר בין הפסיכותרפיה אל מדעי המוח, היא עסקה בשאלות מה מוסיף לנו ידע זה, כיצד הוא משפיע על הדרך בה אנו מטפלים, ומה המחיר שאנו משלמים באי ידיעתנו את הרקע הנוירוביולוגי, שאלנו גם האם המשיכה של חלק מאיתנו להסברים ביולוגים אינה מעידה על "פיחות" באמונתנו באפקטיביות המפגש האנושי, וענינו כי יתכן, כי ההבנה הביולוגית לא רק שאינה מקטינה את חשיבות הפסיכותרפיה אלא אפילו מצביעה על הדרך בה תהיה תרומתנו רבה עוד יותר.

בכל תהליך טיפולי קורים תהליכים בין אישים ותוך אישים. ההמשגה ההמיספריאלית מאפשרת לנו להמשיג אותם כדלהלן: 1) תהליכים תוך אישים אצל המטופל למשל תחושת בלבול בשל מסרים סותרים מההמיספרות שלו, תחושת של מוצפות רגשית (פעילות ההמיספרה הימינית אינה מובנת או מתורגמת על ידי השמאלית)
2) תהליכים תוך אישים אצל המטפל: (reverie ואינטואיציות של ההמיספרה הימנית, מועברות להמשגה להמיספרה השמאלית)
ניתן לכן לחשוב על פסיכותרפיה כמאופיינת בשני סוגי תהליכים: האחד מודע וורבלי - מתרחש בין ההמיספרה השמאלית של המטפל להמיספרה השמאלית של המטופל התהליך השני – האחראי אולי למרבית ההשפעה הטיפולית קורה דווקא בין ההמיספרה ימנית של המשתתפים בדיאדה הטיפולית. הדיבור והאינטרפרטציה משמשים אולי מעין "גל נושא" שדרכו מוחדרת "הנוסחא המרפאה" שאונה ימנית אחת עושה מול חברתה

מתפרסם מ 1/4/2005 | 13,812 צפיות

תגיות:

פסיכותרפיה בין ארבעה (חצאי) מוחות – נוירוביולוגיה של אינטרסובייקטיביות
בעקבות סדנה של  פרופ' ערן זיידל וד"ר ארנון רולניק
 
(ראיון בפסיכואקטואליה של ד"ר בן נון עם ד"ר רולניק)
מבוא
בשנים האחרונות חוזר ומתחדש העניין של פסיכולוגים בידע נוירוביולוגי. בחודש האחרון התקיימה סדנה בשם "פסיכותרפיה עם ארבעה (חצאי) מוחות". לאור ריבוי מוחות זה.. חשבנו ליידע את קוראי פסיכואקטואליה בארוע זה ובמשמעויות הנגזרות ממנו.
הקשר מוח-התנהגות איננו חדש לפסיכולוגים. יתר על כן, תחום הנוירופסיכולוגיה העוסק בכך הוא תחום מבוסס, בעיקר בהיבטיו המחקריים, וכלי האבחון שהוא יוצר. עושרו של התחום ומורכבותו, מתגלים מידי פעם, כאשר מתגבר הענין בו, וחושפים בפנינו פנים חדשות, שאלות מרתקות.
 
לפני  יותר ממאה שנה מחליט רופא צעיר בוינה לכתוב את "הפרויקט", "הפסיכולוגיה לנוירולוגים":
 "הכוונה היא לספק פסיכולוגיה טבעית מדעית כלומר להציג את התהליכים הנפשים כמצבים כמותיים של חלקיקי חומר..."
כל כך התרגש פרויד כשכתב זאת, עד שהשווה את חקירותיו לטיפוס מייגע בהרים, שבו הוא כובש את הפסגות זו אחרי זו ונותר מתנשף אחרי כל כיבוש. אולם הפרויקט נכשל. הפסיכואנליזה לקחה לה דרך אחרת, מנותקת כמעט מכל ידע נוירולוגי או ביולוגי.  נותרנו עם פסיכתרפיה מרתקת אך "ללא מוח".
 
גם הפילוסופים, מדיקרט ועד פרופ' ישעיהו לייבוביץ, נתנו לנו להבין כי מדובר על שני עולמות נפרדים:
"במונח נפש אנו כוללים את כל העובדות והתופעות הפסיכיות שהאדם מכירן הכרה סובייקטבית... ואילו המוח שייך לעולם הנתונים האובייקטיבים, הנתפסים בקטגוריות של הפיסיקה והכימיה... הקשר או היחס ביניהם חידה הוא..." (פרופ' ישעיהו לייבוביץ, גוף ונפש, הבעיה הפסיכו-פיסית).
 
לעומת זאת  שנות ה-40 של המאה ה-20, ילדו את תורתו של לוריא, שעסק בביטויים פיזיולוגיים של תהליכים מנטליים, ובמיקומם המוחי של תפקודים קוגניטיביים שונים. בחינת הפרמטרים הפיזיולוגיים של תופעות רגשיות, כמו התרגשות וחרדה, התגלגלה לגישת הביופידבק, ההולכת ומתרחבת כגישה טיפולית דווקא. תורת המיקום המוחי של לוריא, אשר זיהתה ומיפתה אזורים תפקודיים שונים, כגון: אזור השפה, אזור הראייה, אזור הזכרון השמיעתי וכו', הנחילה לנו כלי בדיקה ואבחון רבים, ומערכי-ניסוי מחקריים מגוונים. אולם חידושים אלו נשארו – לעיתים קרובות – מנותקים מעבודת הפסיכותרפיסט בשטח.
 
הסדנה המתוארת כאן עסקה בחידוש הקשר בין הפסיכותרפיה אל מדעי המוח, היא עסקה בשאלות מה מוסיף לנו ידע זה, כיצד הוא משפיע על הדרך בה אנו מטפלים, ומה המחיר שאנו משלמים באי ידיעתנו את הרקע הנוירוביולוגי, שאלנו גם האם המשיכה של חלק מאיתנו להסברים ביולוגים אינה מעידה על "פיחות" באמונתנו באפקטיביות המפגש האנושי, וענינו כי יתכן, כי ההבנה הביולוגית לא רק שאינה מקטינה את חשיבות הפסיכותרפיה אלא אפילו מצביעה על הדרך בה תהיה תרומתנו רבה עוד יותר
 
 
ריבוי המוחות והקשרו לפסיכותרפיה
 
אנו נוהגים לחשוב על מטופלנו כעל "מיקשה אחת", אולם הידע שהצטבר בתחום חקר המוח מלמד שבעצם אנו מטפלים ב"כמה מוחות" בו זמנית. גם מצד הפסיכותרפיה מוכרת  חוויה דומה: הנפש איננה מתנהגת כאילו היא יחידה אחת. ההפך לעיתים קרובות יש הרגשה של ריבוי כוחות, לעיתים שונים במעט ולעיתים סותרים ועומדים בקונפליקט. החשיבה הפסיכואנליטית נותנת הד ברור לניתוק בין כוחות אלו: עולם הקונפליקטים הלא מודעים והמרוחקים מהמודע. גם המודל הטופוגרפי של פרויד הניח לכאורה ריבוי ישויות נפשיות.  סדנה זו עסקה בשאלה האם הבנת מבנה המוח תעזור לנו להבין את ריבוי הכוחות הנפשיים, ואולי לשכלל את הבנתנו לגבי הלא מודע.
 
קיימות כמה חלוקות של המוח שרלוונטיות לדיוננו: ניתן לדבר על חלוקה וורטיקלית על פי מערכות גבוהות יותר ונמוכות יותר, או חלוקה הוריזונטאלית: צד ימין וצד שמאל.
כבר בשנות השבעים פותח מודל ה triune brain  האומר כי מוחו של האדם בנוי למעשה משלושה מוחות -
מוח זחלי  קשור לתוקפנות והגנה על טריטוריה, מוח יונקי קדום, האחראי על אמוציות פחד כעס אהבה ומוח יונקי חדש – הקשור בלשון, תבונה ויכולת תכנון. מודל זה – אף כי היום נחשב לפשטני מידי – מרמז על כך שיש בתוכנו "כמה מוחות" שלא בהכרח עובדים בהתאמה. על פי מודל זה האינטגרציה בין המוחות אינה מושלמת, והם שומרים על אוטונמיה חלקית. מכאן ריבוי הקונפליקטים בנפש האנושית. וכבר נאמר באירוניה כי על פי מודל זה האתגר של הפסיכותרפיסט הוא לטפל בו זמנית באדם. בסוס ובקרוקודיל!
חשיבות החלוקה האנכית לרמות קורטיקליות ותת-קורטיקליות שלעיתים מתחרות האחת בשנייה, קיבלה חיזוק באמצעות מחקריו של      Ledoux שהראה כי המערכת הלימבית בכלל והאמיגדלה בפרט מגיבות מהר יותר מחלקים גבוהים של המוח ובכך הן "מבצעות מחטף" הגורם לאדם להגיב באופן חרדתי או תוקפמני מבלי שהתכוון לכך. 
מחקר עדכני מציע להבין חלק מהופעות הטראומטיות כנגזרות מכך שהאיכסון באמיגדלה אינו נגיש לתודעה – כלומר מהווה בעצם "יישות נפרדת".
ריבוי המוחות שתואר עד כאן מדבר על מרכזים גבוהים מול אזורים נמוכים. – כלומר על חלוקה אנכית. הסדנה הנוכחית הציעה לחשוב על חלוקה אחרת של המוח- על חלוקה רוחבית או לייתר דיוק על החלוקה המיספרה הימנית מול ההמיספרה השמאלית.
                                   .
הידע בתחום התפקוד ההמיספריאלי
 
פרק מופלא אחר בנוירופסיכולוגיה נכתב בשנות ה-60 , בעקבות ניתוחים, אשר ביתקו את הקשר בין האונה הימנית לאונה השמאלית של המוח, (קשר המתקיים באמצעות מבנה המכונה  Corpus Callosum או "כפיס") בעיקר כדרך כירורגית להתגבר על התקפי אפילפסיה קשים. אחת מהשלכותיו הקשות של הניתוח היתה "נתק" בין האונות, באופן אשר הראה, כי לכל אדם יש בעצם שני מוחות, אשר יכולים לפעול באופן עצמאי, ואף מנוגד. (ספרי תיאר מקרים בהם חולה היה מנסה ביד אחת להוריד את מכנסיו, וביד שנייה להרים, תוך ביטוי לרצון מסוים, ולהיפוכו). תופעה זו ידועה כתסמונת המוח החצוי.
ממצאי מחקר שנערכו בעקבות אוכלוסיית המנותחים שנוצרה בשנות ה-60 וה-70,גילו כי לכל אונה יש מערכת עצמאית של תפישה, הכרה וזכרון. עם זאת, כל אונה פועלת בסגנון שונה, ומעבדת את המידע החושי באסטרטגיה אחרת. כמו-כן, לכל אונה יכולות בהן היא חזקה, או דומיננטית, יותר מרעותה. כך, ידוע כי האונה השמאלית היא הדומיננטית ביכולת השפה, בעוד האונה הימנית היא הדומיננטית בתהליכי תפישה חזותית.כיום מקובל לחשוב כי האונה השמאלית  פועלת בעיקר באסטרטגיה אנליטית, סדרתית, מילולית, בעוד האונה הימנית  מאופינת יותר בסגנון פעולה סימולטני, גלובלי, חזותי, עוד מקשרים את האונה הימנית לרגשות, בעיקר הרגשות החיוביים.
פרופ' זיידל פיתח שיטה ניסויית לחקור את תפקודי ההמיספרות (גם ללא נתוח מוח) ואת יכולת ההעברה של אינפורמציה בין שני חלקי המוח. ממצאי מחקריו מחזקים את ההבנה כי כל מחצית מוח הנה בעצם יישות בפני עצמה "בעלת אישיות" משלה. מחקריו מראים כי כי לכל צד של המוח יש מערכת הכרתית שהיא שלמה פחות-או-יותר, וכי ניתן לראות בכל המיספרה מוח נפרד. פרופ זיידל דן בשאלה האם שתי ההמיספרות הן בעלות תודעה? ואם-כן, האם התודעות נפרדות זו מזו, ומסוגלות לפעול במקביל? הייתכן כי כל מחצית-מוח תפעל בנפרד גבי בחירה חופשית או אחריות מוסרית? ומה יקרה אם ייווצר עימות לגבי שפיטה ערכית? האם כשהמיספרה אחת משתלטת נושאת גם השניה באחריות? או,
באופן כללי-יותר, אם לכל המיספרה בנפרד, תפישה של סיבה ומסובב, נכון ושגוי, הצדקה ואמת, הרי שכל אחד מאיתנו הוא כשתי  ישויות לגבי תפישתנו את עצמנו ולגבי תפישת העולם שמסביבנו. כך ייתכן שהישויות הללו שבתוכנו גם סותרות זו את זו. החלטות או עמדות שאדם נוקט במקרה זה אינן בהכרח תוצאת "ניצחונה" של עמדה מסוימת, אלא יכולות לשקף ממוצע, הסכמה, או אולי אפילו הצגה בו-זמנית, של שתי עמדות שונות, זו לצד זו.
 
אם נאמץ ממצאים אלו יקל עלינו להביו כיצד פסיכופתולוגיות עלולות, להתפתח כתוצאה מתפקוד מנותק של כל אחת מההמיספרות. אחד התחומים החדשנים שעלו מחקר ההמיספרות הוא מיקום הרגשות החיובים והשלילים. המחקר מראה כי ההמיספרה השמאלית מוטית לכוון של התנהגות חברתית ושל אפקט חיובי ואילו ההמיספרה הימנית מוטית לכוון של חרדה, חשדנות ועוררות יתר. איזון נכון בין המיספרה ימנית ושמאלית מאפשר לנו ויסות אמוציונאלי.
 אחת ההפרעות שנקשרה לחוסר איזון ותקשורת בין ההמיספרות זוהי אלקסיטימיה.
אלקסיתימיה היא ליקוי, שמתבטא באי-יכולת לחוות רגשות באופן מודע ולשיים אותם. בעצם, האדם האלקסיתימי הוא "חסר-רגשות" מכל סוג שהוא.אצל חלק מהלוקים בבעייה זו קיימת גם נטייה לסומטיזציה,  כיום עולה הטענה, כי האלקסיתימיה נובעת מליקוי של האונה הימנית, ותקשורת מוגבלת בין שתי האונות, ומכאן הקושי לשיים, לזהות ולחוות את הרגשות באופן מודע ומושכל.
ידוע, כי קיים קושי עצום לטפל באלקסיתימיה באמצעות פסיכותרפיה, שכן אין כמעט אפשרות לבנות את החוויה הרגשית כדי להביאה לחדר-הטיפולים
אם חרדה ודכאון קשורים לפעילות יתר של ההמיספרה הימנית – הרי טיפול מוצלח צריך לגרום לאיזון טוב יותר בפעילות שתי ההמיספרות. יתכן למשל שהאפקטיביות של טיפול קוגניטיבי היא בכך שהוא עושה שימוש בחשיבה רציונאלית  שיתכן ומפעילה את ההמיספרה השמאלית!
 
"נוירוביולוגיה של איש אחד" מול "נוירוביולוגיה אינטרסוביקטיבית."
 
פסיכותרפיה היתה עדה למעבר משמעותי מ  one-person-psychology (הגישות הקלאסיות והקליניאניות) ל two-person-psychology (הגישה האינטרסוביקטיבית). באופן דומה ניתן לחשוב גם על ההסתכלות על חקר המוח כנעה מחשיבה תוך מוחית (ההשפעה של מרכז מוחי אחד על משנהו, או חקר  התיפקודים השונים של ההמיספרה השמאלית והימנית) לחשיבה בין מוחית כיצד מוח של אדם אחד משפיע על מוח של אדם שני . ההשפעה הבין מוחית תהווה את עיקר הדיון שלנו משלב זה.
העובדה כי קיימת תקשורת בין מוחות של מטופל ומטפל איננה חדשה: אריק קאנדל, חוקר מוח וחתן פרס נובל אומר: "כאשר המטפל מדבר אל המטופל והמטופל מקשיב, זהו איננו רק מגע של קול ועין אלא גם השפעה של המערכת המוחית של המטפל על זו של המטופל וגם בכיוון ההפוך". ההקשר ההמיספריאלי מעניק לדיון של השפעת מוח אחד על משנהו הבט מורכב יותר משום שאנו מדברים על השפעת מוח ימין לחוד ומוח שמאל לחוד. נושא זה הנו רלוונטי הן למחקר ההתפתחותי על יחסי אם תינוק, והן לגבי ההשפעה ההדדית של מטופל ומטפל. כפי שנראה לעיל בשני המקרים מה שמווסת את ההתפתחות האמוציונאלית זוהי הקומוניקציה בין ההמיספרה הימנית של האם לזו של התינוק או בין ההמיספרה הימנית של המטפל לזו של המטופל. בשל קוצר היריעה לא נעסוק בו בפן ההתפתחותי  אלא בהשפעות הבין מוחיות כפי שבאות לידי ביטוי בפסיכותרפיה.
 
בסדנה זו, העלנו ספקולציות על האפשרות כי פסיכותרפיה מתנהלת בו זמנית  בין שתי ההמיספרות של המטפל לשתי ההמיספרות של המטופל. בעוד שה"טכניקה" מועברת באמצעות הדו שיח הוורבלי המתנהל בין ההמיספרות השמאליות של המטופל, היחסים עוברים –ולו באופן חלקי- דווקא באמצעות תקשורת של ההמיספרות הימניות.
חוקרי מוח כמו אלן שור, ודניאל סיגל  מציעים לחשוב על אינטראקציה לא מודעת הנעשית ישירות בין האונה הימנית של אדם אחד (למשל המטפל או ההורה) לאונה הימנית של אדם שני (למשל המטופל או הילד)
שור ממשיך ומחבר את הכיוונים ההתיחסותים בפסיכותרפיה לידע הנויוביולוגי:
 
“Relational” psychoanalytic models thus emphasize the potent intersubjective influences that flow between two affectively communicating minds. These communications are occurring on both conscious, and more importantly, unconscious levels…In this perspective affectively-charged transference-countertransference interactions between patient and therapist represent the mechanisms by which the unconscious mind of one communicates with the unconscious mind of another.
This model of brain-brain interactions is strongly supported by studies of the critical role of the right hemsiphere in the processing of social and emotional information , and by research that highlights the role of right brain-to-right brain affective communications, at levels beneath awareness in both mother-infant and therapist-patient dyads.
 
 
ניתן אם כן להעלות השערה כי בין בחדר הטיפולי נוכחים  4 חצאי מוח: ימני ושמאלי של המטופל, מול ימני ושמאלי של המטפל.
אם אמרנו כי האונה השמאלית היא השכלתנית, המודעת, הדוברת שלנו, היא המבקרת האנליטית, בעוד האונה הימנית היא השקטה, אך הרגשנית, הגלובלית, האינטואיטיבית והאמפתית, נראה את המפגש הטיפולי כדיאלוג בין 4 ישויות ב-6 מסלולי תקשורת: בין שתי אונות המטפל, שתי אונות המטופל, ישר ובהצלבה........ לעתים גובר קול שמאלי, ולעתים הימני, כמו בכל שיח.
 
בכל תהליך טיפולי קורים תהליכים בין אישים ותוך אישים. ההמשגה ההמיספריאלית מאפשרת לנו להמשיג אותם כדלהלן: 1) תהליכים תוך אישים אצל המטופל למשל תחושת בלבול בשל מסרים סותרים מההמיספרות שלו, תחושת של מוצפות רגשית (פעילות ההמיספרה הימינית אינה מובנת או מתורגמת על ידי השמאלית)
2) תהליכים תוך אישים אצל המטפל: (reverie  ואינטואיציות של ההמיספרה הימנית, מועברות להמשגה להמיספרה השמאלית)
ניתן לכן לחשוב על פסיכותרפיה כמאופיינת בשני סוגי תהליכים: האחד מודע וורבלי - מתרחש בין ההמיספרה השמאלית של המטפל להמיספרה השמאלית של המטופל התהליך השני – האחראי אולי למרבית ההשפעה הטיפולית  קורה דווקא בין ההמיספרה ימנית של המשתתפים בדיאדה הטיפולית. הדיבור והאינטרפרטציה משמשים אולי מעין "גל נושא" שדרכו מוחדרת "הנוסחא המרפאה" שאונה ימנית אחת עושה מול חברתה.
 
 
כיצד תורם הידע הנוירוביולוגי לחשיבה הטיפולית
 
ניתן לשאול עד כמה משפיע הידע הנוירוביולוגי על הדרך בה אנו מטפלים. להלן נציג כמה נקודות המראות שינוי אפשרי בכוון החשיבה הטיפולית, הנגזרים מידע זה.
  1. הידע כי מדובר בליקוי מוחי או בחסר ראשוני ולא בהדחקה (או בתהליך אינטרהפסיכי אחר), משנה באופן מהותי את ההתייחסות לבעייה.
  2. ההבנה שמדובר באדם בעל מבנה פסיכופיזיולוגי שונה, שממנו נגזרים תהליכים פסיכולוגיים שונים, גם היא מאירה את הפרט באור אחר, ומקלה על הקבלה שלו את עצמו, וקבלתו ע"י סביבתו.
  3. מבחינת המטפל, הבנה זו מצריכה בחירה של דרך טיפול אחרת, עם מטרות טיפוליות שונות. לדוגמה: עבודה על למידת זיהוי של  רגשות, דרך תגובות, ע"י תיווך מילולי של המטפל,  במידה דומה לאופן בו האם מתווכת לתינוק את חוויותיו בעולם, וממשיגה עבורו חוויות אלה.
  4. המטפל צריך למצוא דרכים להשתמש באינפורמציה ש"מחכה לו" ב ההמיספרה הימנית שלו
  5. המטפל צריך למצוא דרכים להגיע יותר אל התכנים המאוכסנים בהמיספרה הימנית של המטופל יתכן שיש כאן מקום להתערבויות לא מילוליות וחוויתיות
  6. דרך נוספת היא הביופידבק: שימוש בטכניקה זו מאפשר למטופל לחזות בהשתקפות תגובותיו, ודרכן – ללמוד את תחושותיו וחוויותיו, בעזרת המטפל ובהנחייתו. ההמיספרה הימנית נקראת כאן באמצעות המדדים הפסיכופיזיולוגים, ומתורגמים להמיספרה השמאלית באמצעות צג המחשב והפעילות המתווכת של המטפל.
  7. המודל ההמיספריאלי הוא כמובן הפשטה של תהליכים מורכבים יותר הקורים בנפש האדם אבל הוא מאפשר יצירת היפותזות מרתקות על תופעות שהיו בחלקן לא ברורות או מנוסחות בצורה מעורפלת משהו. הנה למשל השערה "פראית משהו" להסבר הזדהות השלכתית: הזדהות השלכתית מתאפיינת בכך שאדם משליך חלק מעצמו אל  אובייקט אחר ובכך יוצר שינוי במציאות הנפשית של מקבל ההשלכה. תהליך זה כפי שהוא מתבטא ביחסי אם – תינוק, משוחזר בסיטואציה הטיפולית. ההתיחסות להזדהות השלכתית בספרות הטיפולית מלווה לעיתים באיזשהי מיסטוריות – כמעט מיסטיות. המודל המוצע – אף שהוא ראשוני מאד – מאפשר הסבר ולו חלקי של תהליך זה:  חומר לא מודע ולא ורבלי של המטופל המאוחסן בהמיספרה הימנית שלו מועבר (במקום המילה מושלך) אל המטפל. זה האחרון קולט אותו בהמיספרה הימנית והוא איננו יודע איך הגיע אליו. הודות לתקשורת הטובה יותר בין ההמיספרות של המטפל (well analyzed!) הוא מסוגל להעביר את החומר להמיספרה השמאלית ובכך לעבד אותו, להבין את מקורו ולהחזיר אותו מעובד – כלומר בהמשגה מילולית- אל המטופל. ניתן לומר כי המטפל הופך ל "תחליף-כפיס" (CORPUS COLLSUM)   של המטופל. כלומר התערבותו מאפשרת תקשורת טובה בין ההמיספרות ובכך מאפשר למטופל איזון נפשי טוב יותר.
 
ובכל מקרה –  מטרתו האולטימטיבית של כל טיפול היא להביא לאינטגרציה ולאיזון תפקודי של כל חלקי המוח, כמו גם כל חלקי הנפש.
הידע הנוירולוגי שמעמיד לרשותנו המחקר בתחום המוח מאפשר לנו  הבנה ומודעות טובים יותר, יחד עם הרחבת הרפרטואר של הגישות והכלים הטיפוליים לשם התמודדות עם מגוון הבעיות שמציגים לנו מטופלינו.
 
על מרצי הסדנה  
פרופ' ערן זיידל הוא פרופסור חבר וחוקר במכון לחקר המוח באונ' של קליפורניה בלוס-אנג'לס. הוא יליד קיבוץ יגור, בוגר ביה"ס התיכון בחדרה.את עבודת המחקר לתואר ד"ר עשה במדעי המחשב ובפסיכוביולוגיה, בהדרכת רוברט ספרי, מנתח-מוח, חתן פרס נובל.
ד"ר ארנון רולניק, הוא יליד קיבוץ עין שמר, את עבודת הדוקטורט עשה באוניברסיטת ת"א תחת הנחייתו של פרופ לובוב. ארנון הוא פסיכולוג קליני המנסה לשלב ידע נוירופיזיולוגי והתנהגותי עם חשיבה פסיכודינמית.
 
החומר התבסס על סדנה שניתה ע"י ד"ר רולניק ופרופ' זיידל בחודש מאי,  במסגרת כנס בנושא נוירופידבק, שהתקיים באונ' בר-אילן
 
רשימת קריאה רלונטית:
Zaidel, Eran, Iacoboni, Marco, The Parallel Brain: The Cognitive Neuroscience of the Corpus Callosum  (Bradford Book) 2002
רולניק, ארנון: משוב ביולוגי היזון חוזר וחזרה לאיזון. ספר בהוצאת פרולוג 1999
 
Schore,  Allan Affect Regulation and the Origin of the Self: The Neurobiology of Emotional Development.
 
 
 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

רולניק, א. (2005). נוירוביולוגיה של אינטרסובייקטיביות. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=441

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דפנה מרקמןדפנה מרקמן27/10/2008

שאלה לגבי אינטרסובייקטיביות והסמלה חזותית.

למחברי המאמר שלום,

תודה על המאמר המעניין. ציינתם שלעיתים דרושות דרכי טיפול לא מילוליות. אני מחפשת חומר עדכני ניאורופסיכולוגי על הקשר בין תהליכים אינטרסובייקטיביים לתהליכים של הסמלה חזותית. אני כותבת דוקטורט בנושא מנקודת מבט פילוסופית ופסיכואנליטית ומחפשת חיזוק לטענותי בניאורופסיכולוגיה,

בברכה ותודה מראש,

דפנה מרקמן סינמנס.

מריםמרים23/7/2006

שיטת גרנט מקפריצל. היתי רוצה לדעת מי בארץ מטפל בשיטת truine brain developmental events model שיטה של גרנט מקפריצל מהמכון לחקר מצבי שיא של המודעות. שיטה זו מטפלת במגוון בעיות טראומה .

מורהמורה21/6/2006

מה בין אונה ימנית לקויה לבין לקות/פיגור שכלי? [ל"ת].

האם יש קשר בין לקות באונה הימנית לבין פיגור שכלי ולקות תקשורתית ושפתית?

היכן אוכל לקרוא מידע עדכני על-מנת לסייע לתלמידה בכיתתי?

תודה

ארנון לויארנון לוי28/5/2005

הכנס הנירופסיכואנליטי.

שלום ארנון. אני שמח שאתה ממשיך בחיפוש המרתק אחר דרך אינטגרציה בין הפסיכותרפיה והנירוסיינס. המכתב שלך מעורר בי הרבה תגובות אך אנסה להתמקד בנקודות אחדות: אינני חושב שהנירופסיכואנליסט יציע דרך טיפולית שתשלב בדרך זו או אחרת ידע על תהליכי מוח ספציפיים ומקומיים וינסה ליצ ור בדרך זו  השפעה תירפוייטית. אם הוא יפ]על כך זה יחזיר אותנו לתפיסות ישנות שלפיהן קיים קשר חד חד ערכי בין תהליכי מוח ותופעות נפשיות. בסוף הראיון של סולמס כותב יורם יובל שאולי השעה לא הבשילה עדיין לטיפול באמ אר איי. אינני רואה שום סיטואציה של פסיכותרפיה בתוך מכשיר אמ אר איי כיום או בעתיד. לא נראה לי ש חשיבה נירופסיכואנליטית היא חשיבה שמטרתה הפעלת מיכשור מתקדם ככל שיהיה ליצור שינוי תירפוייטי. חשיבה נירופסיכואנליטית נראה לי היא חשיבה שמתייחסת לא לתהליכי המוח הספציפיים אלא לתהליכי פעולה מערכתיים של המוח והמערכת הגופנית/נפשית שהתפתחו בתהליך אבולוציוני.  למשל תכונתו של המוח ליצור דפוסי פעילות קבועים ולשמר אותם. האין כל הפסיכופתולוגיה נובעת מיצירת דפוס פעולה בעבר שהשתמר ואינו פונקציונלי יותר ? או התכונה של המוח של ויסות ואירגון עצמי אנו נתקלים בה בכל טיפול כאשר אנו יוצרים שינוי טיפולי ומנגנוני ההגנה מתארגנים מחדש בצורה גמישה יותר. הבנה של תהליכים אלה ואחרים שעליהם כתבתי בפירוט במאמר שנמצא בסקירה ב"שיחות" יכולים לסייע לנו למקד את התהליך הטיפולי בטכניקות שונות ולא להמתין ליצירת תובנות בתהליך מתמשך ולא ממוקד.

אגב לדעתי סולמס וסרוון שרייבר ניגשים שניהם לפסיכותרפיה מתוך גישה מדעית אמפירית וזה המכנה המשותף שביניהם אך הכיוונים שלהם כך נראה לי מאד שונים. סולמס עוסק בסוג של מחקר בסיסי בעוד שסרוון שרייבר משתמש ברפרטואר של שיטות (אגב לא חדשניות כלל ) שהוכיחו את יעילותן אמפירית אך לטעמי בלי אינטגרציה לכלל תיאוריה משכנעת.   

ארנון רולניקארנון רולניק28/5/2005

שאלות למארק סולמס וליורם יובל - לקראת הכנס הנוירופסיכואנליטי.

האם הנוירופסיכואנליזה מציעה דרך טיפולית מיוחדת?
 
 
אני כותב שורות אלו מתוך התכווננות למפגש החשוב בשבוע הבא עם מארק סולמס. ראשית אני רוצה להזמין את אנשי פסיכולוגיה עברית לכנס זה. אף כי אינני ממארגניו הנוכחים של הכנס, אני חושב שיש כאן פתח חשוב למי מאתנו שמתלבט בסוגיות של שלוב הידע הנוירוביולוגי עם חשיבה דינמית.
 
כדאי גם לחברים לעיין במאמר של יורם יובל בהארץ בו מופיע מעין ראיון עם מארק סולמס. (ראו באתר זה.)
 
להלן מספר שאלות שארצה להפנות למארק סולמס וליורם יובל, שאלות אלו צמחו בסמינר שניהלנו לפני כשלוש שנשא את השם "פסיכותרפיה עם מוח".
 
בסמינר זה למדנו את מארק סולמס באמצעות קלטות וידאו שהוקלטו במכון אנה פרויד בלונדון. בהרצאות אלו הוא פורס את עיקרי תפיסתו המנסה לשלב בין ידע מספרות הפסיכואנליטית לבין חקר המוח.
 
אחרי שסיימנו את הסדרה בת עשר ההרצאות בה נסקרו נושאים כמו המוח והנפש, המודע והלא מודע, זכרון ופנטזיה וכמובן שאלת "איך עובד הטיפול" – מצאתי את עצמי מהרהר מה מאפיין את עבודתו של הנוירופסיכואנליטיקאי האם הוא יטפל באופן שונה מפסיכואנליטיקאי מפסיכותרפיסט דינמי "רגיל".
 
ניקח לדוגמה את הטיפול בהפרעות חרדה, קיימת הסכמה כי המערכת הלימבית משחקת תפקיד מרכזי בהפרעות אלו. כיצד אם כן יטפל נוירופסיכואנליטיקאי בהפרעת חרדה בהשוואה לפסיכואנליטיקאי אחר. על שאלות אלו הייתי רוצה תשובה מאנשי הנוירופסיכואנליזה
 
ניקח לדוגמה מקרה של הפרעת פאניקה. יורם יובל מצייר טיפול כזה בצורה מרתקת בספרו סערת נפש. אך אם נבדוק לגופו של הטיפול, הרי נמצא כי המטפל שם מודה כי הידע העדכני בחקר המוח מרחיק את האפשרות לשמוש  בפסיכואנליזה " בעבר נטו גישות פסיכואנליטיות לראות בתסמונת האימה תוצאה של הדחקות מיניות או הפרעה בדימוי הגוף, והטיפול כלל פסיכותרפיה פסיכואנליטית.  טיפול כזה היה בלתי יעיל לעתים קרובות.  ההשקפה השלטת היום היא שהרגישות לתסמונת אימה היא תורשתית וקשורה למנגנון אזעקה פנימי הקיים בכל היונקים, מנגנון ביולוגי חשוב המתריע מפני סכנת חנק וסכנות אחרות".
ואכן אנו רואים כי יורם יובל פושט בפרק זה את מדי הפסיכואנליטיקאי ולובש את תפקיד מטפל  ה CBT (או את  סרבל העבודה של נהג האוטובוס בו הוא עורך טיפול חשיפה למטופלת הסובלת מהפרעת החרדה). במילים אחרות אנו רואים כאן מטפל גמיש המנסה מספר שיטות – אך קשה לראות כאן מודל נוירופסיכואנליטי לטיפול..
 
לאחרונה אני מחפש דרכים של שלוב CBT עם חשיבה דינמית. בקורס שאני מעביר בנושא אני מביא מאמר של פסיכואנליטיקאי בשם פרנק המראה כיצד התערבויות אקטיביות יכולות להתיישב עם גישה פסיכואנליטית. הייתי מצפה מאנשי הנוירופסיכואנליזה להציג מודל משלהם
 
בכנס שאירגנו לפני כשנתיים על תפקיד האונה הפרונטאלית בפסיכותרפיה, הציג יורם יובל מקרה של מטופלת בעלת הפרעת אישיות גבולית. הוא העלה שם את השאלה האם עליו לטפל בנפשה של המטופלת או באונה הפרונטאלית שלה. באותו כנס הציג (מרחוק) פסיכולוג אמריקאי בשם ג'ף כרמן, מכשיר ביופידבק המאפשר למטפל ללמד את המטופל להפעיל טוב יותר את האונה הפרונטאלית שלו. האם ניתן לשלב התערבות ביופידבק כזו במסגרת טיפול דינמי. אני משוכנע שכן. רוב הפסיכולוגים העוסקים היום במשוב ביולוגי מאמצים את מודל המשולש הטיפולי בו מצויים המטפל המטופל והפידבק הפסיכופיזיולוגי המוצג על צג המכשיר. אנו מראים באמצעות שיטה זו כיצד מכשיר הביופידבק הופך מעין "מראה לנפש"  מראה המאפשרת התבוננות בקשר בין תהליכים גופנים לנפשים כמו גם מראה המסוגלת לשקף תהליכים לא מודעים, המתבררים דרך הדיאלוג הטיפולי בין המטפל והמטופל הצופים בפידבק הניתן דרך המראה הפסיכופיזיולוגית.
 
אלא שרוב המטפלים אינם אנשי ביופידבק ואין להם דרך להתבוננות ישירה עם המערכות הגופניות. כיצד יוכלו הם להשפיע במהלך טיפולם על המוח – ובעיקר על האזורים הנמוכים של המוח הקשורים בתגובות החרדה? כאן אני מציע להעזר בדיויד סרוון שריבר שלאחרונה הזמנו אותו להרצות בישראל. שרייבר מראה בספרו ("ללא פרויד ללא פרוזאק") כי קיימות דרכים אפקטיביות להשפיע על המערכת לימבית באמצעות טכניקות חדשניות.
ספר זה מחזיר אותנו שוב לכתיבתו של יורם יובל בהארץ מהיום. יורם קורא למאמרו "עם פרויד ועם ופרוזק" בו הוא מציג את מארק סולמס. להערכתי דיוויד סרוון שרייבר ומארק סולמס שותפים במידה רבה להבנות על חשיבות הידע הנוירוביולוגי בפסיכותרפיה. השוני הוא בכך שסרוון שרייבר גם מציע דרכי התערבות אפקטיבים- מה שאני רואה פחות אצל הוגי הדעות הנוירופסיכואנליטים.
 

חנוךחנוך2/5/2005

מאמר.

חנוךחנוך2/5/2005

מאמר [ל"ת].