לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
טָרוּף | רונית גולדברגרטָרוּף | רונית גולדברגר
טָרוּף | רונית גולדברגר

טָרוּף | רונית גולדברגר

ספרים | 4/4/2022 | 1,750

נועה מתחילה התמחות בפסיכולוגיה קלינית במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה, ומנסה לשרוד בין חולים מנותקים, סוערים ומסוכנים. ד"ר קרני, הפסיכואנליטיקאית המדריכה, מזהירה אותה כי עליה לשמור על גבולות נוקשים, אבל נועה נסחפת למעורבות רגשית עמוקה בטיפול בנבו, סטודנט מבריק למתמטיקה המאושפז עקב משבר פסיכוטי. כשנבו ינקוט צעדים שאין מהם דרך חזרה, תצטרך נועה להחליט אם היא מוכנה לחצות גבולות ולסכן את עתידה המקצועי בניסיון להציל את חייו של נבו. לפניכם פרק מתוך הספר טָרוּף - ספרה הראשון של הפסיכולוגית הקלינית רונית גולדברגר.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: ספרים, אשפוז
אימן אבו סלים
אימן אבו סלים
פסיכולוג
עפולה והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), נצרת והסביבה
אלון ישראלי
אלון ישראלי
חבר ביה"ת
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
עינב ניר יער
עינב ניר יער
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה
ד"ר תום רן
ד"ר תום רן
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
יעל שלום צדק
יעל שלום צדק
חברה ביה"ת
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
דן נייגר
דן נייגר
חבר ביה"ת
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה

טָרוּף

רונית גולדברגר

טָרוּף

שחרור

 

נועה מתחילה התמחות בפסיכולוגיה קלינית במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה, ומנסה לשרוד בין חולים מנותקים, סוערים ומסוכנים. ד"ר קרני, הפסיכואנליטיקאית המדריכה, מזהירה אותה כי עליה לשמור על גבולות נוקשים, אבל נועה נסחפת למעורבות רגשית עמוקה בטיפול בנבו, סטודנט מבריק למתמטיקה המאושפז עקב משבר פסיכוטי. כשנבו ינקוט צעדים שאין מהם דרך חזרה, תצטרך נועה להחליט אם היא מוכנה לחצות גבולות ולסכן את עתידה המקצועי בניסיון להציל את חייו של נבו.

 

רונית גולדברגר1 היא פסיכולוגית קלינית. טָרוּף הוא ספרה הראשון.

 

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:


פרק 2

נועה נעצרה ליד השלט הגדול שהכריז "בית החולים פורתא". הלב שלה דפק בחוזקה. פעם ראשונה בבית משוגעים. איזה פחד. מה יהיה אם לא יתנו לה לצאת?

מאז התחילה ללמוד פסיכולוגיה קלינית לתואר שני, היא התייחסה למורים שלה בהערצה. הם היו אלו שידעו לחולל את הקסם – להפוך בהבל פה אנשים עצובים למאושרים. היא מתה לנסות את כוחה בטיפול אמיתי, ליישם את מעט הכלים שרכשה כדי לעזור לאחרים. אבל לטפל בחולי נפש? זה ממש גדול עליה. רוב המתמחים התחילו את ההתמחות בפסיכולוגיה קלינית בשלוש שנים במרפאה ורק אז הגיעו לשנת ההתמחות בבית חולים. למה רק עליה נגזר לעשות הכול הפוך?

היא שיננה את ה־DSM, התנ"ך של הפסיכיאטרים, וידעה למנות את כל הסימפטומים של מחלות הנפש ושל הפרעות האישיות, אבל איך זה נראה בפועל? האם אפשר לנהל שיחה עם אדם משוגע? האם החולים לא מסוכנים? חוץ מזה, החיים שלה לגמרי נורמליים. איך תוכל להיות אמפתית כלפי אנשים משוגעים?


- פרסומת -

היא בחנה את דמותה במראה העמומה שבמעלית. איך הייתה מתארת את עצמה? בת 26, רווקה, נראית כפי גילה. מבנה גופה רזה. חיוורת מדי. היו לה עיניים חומות גדולות ושיער כהה וחלק, שהיום נראה נורא.

היא יצאה מהמעלית ועיקמה את אפה. מסדרון בית החולים היה אפוף ריח שהיה תערובת של אקונומיקה, של גופים לא רחוצים ושל הפרשות אנושיות. ריח מוכר ודוחה של ייאוש ושל סוף הדרך. אור פלורוסנטי חזק ביטל את הצורך באור יום. החלונות הגבוהים, הסמוכים לתקרה, היו צרים ומסורגים. היא הביטה לעברם והצליחה לראות רק פיסת שמיים קטנטנה ואפרורית. זה פח זבל אנושי, היא חשבה. לכאן זורקת החברה את כל האנשים שהתקלקלו ואי אפשר לתקן אותם. האם אף אחד לא העלה בדעתו שנפש עייפה תתאושש טוב יותר באוויר הצח, בשמש החמימה ובמרחבים הפתוחים?

השלט על דלת הזכוכית הכריז "המחלקה הסגורה לגברים". מאחורי הדלת אי אפשר היה להבחין בדבר. היא לחצה על הפעמון. שום דבר לא קרה. היא לחצה שוב והמתינה. זעקה שקטה ולא אנושית, כמעט נהמה, נשמעה ברקע. היא הצטמררה. טוב, אם לא רוצים אותה פה, היא תבוא ביום אחר. מצידה זה ממש בסדר.

לבסוף נשמע זמזום, והיא משכה את הדלת ונכנסה. הדלת נסגרה בטריקה מאחוריה. היא מצאה את עצמה בשטח הפקר, בין שתי דלתות. זמזום נוסף דחק בה לעבור בדלת השנייה.

היא חצתה את הגבול אל העולם האחר. המחלקה הקיפה אותה מכל עבריה. מרחוק נראו כמה דמויות שפופות, שרועות או כורעות בתנוחות משונות. בחדר קטן בעל חלונות זכוכית גדולים היו ספונים כמה אנשי צוות בחלוקים לבנים. נועה נקשה בבהילות על הדלת. לא הייתה תגובה. היא נקשה שוב בחוזקה. האחות הרימה את ראשה מהרישומים וניגשה אל הדלת.

"את הפסיכולוגית החדשה? חיכינו לך," היא סקרה אותה במבט בוחן. "את חמודה. החולים יאהבו אותך." היא לקחה צרור מפתחות גדול והתחילה לצעוד לאורך מסדרון המחלקה. נועה הלכה בעקבותיה ונזהרה שלא לפתוח מרחק גדול מדי. האחות נקשה על דלת בקצה המסדרון.

"דוקטור, הפסיכולוגית החדשה."

היא נכנסה אל חדר לא גדול, שהיו בו שולחן משרדי בעל רגלי מתכת ומסך מחשב שאת תוכנו לא יכלה לראות. מאחורי השולחן היה מדף עמוס ספרים מקצועיים באנגלית. לצידו היה תלוי לוח שנה מעוטר פרסומות, מתנת חברת תרופות. מכיסא שחור וגדול התרומם לעברה רופא קטן מידות. היו לו זקנקן מטופח ומשקפי מתכת עדינים.

"ברוכה הבאה. אני ד"ר אלרן," אצבעותיו הרכות והשמנמנות סגרו ברפרוף על כף ידה. "היית פעם בבית חולים פסיכיאטרי?"

"לא, אני רק עכשיו מתחילה את ההתמחות."

"יש כמה דברים שאת צריכה לדעת. קודם כול, יש לנו פה שני נשאי HIV. אני לא אגיד לך מי הם, כי את צריכה להיזהר מכולם. קיבלת כבר חיסונים נגד שחפת וצהבת? תיגשי אחר כך לכוח אדם, הם יסדרו את זה. במחלקה יש לנו בעיקר חולי סכיזופרניה, ועוד כמה חולים עם הפרעות אישיות קשות. יש לנו את דוד, שהרג את אשתו בהתקף פסיכוטי, אבל לרוב הוא נחמד. יש גם את בני, שהצית שני מקומות שהיה מאושפז בהם. הוא לא צריך להיות פה, אבל קשה למצוא לו מקום אחר. הם הכי ותיקים אצלנו. חלק מהחולים באים והולכים, ואחרים פשוט באים."

ד"ר אלרן חייך. נועה בלעה את רוקה.

"יש מקרי אלימות במחלקה?"

"זה יכול לקרות, אבל בדרך כלל זה קורה בין החולים לבין עצמם. כרגע אנחנו מנסים לעבוד על התקנת לחצני מצוקה בחדרי הצוות. בכל מקרה, האחים והאחיות מסתובבים בשטח והם יוכלו לעזור לך במקרה הצורך. פשוט תשתדלי לא להיקלע לפינה חשוכה במחלקה. לא שיש פה הרבה כאלה,"

ד"ר אלרן חשף את שיניו בגיחוך.

"מה אני אמורה לעשות?"

"בסך הכול אין לנו הרבה ציפיות. קחי את הזמן, תלמדי להכיר את המחלקה. במשך הזמן אולי תוכלי להעביר לפעמים את קבוצת הבוקר של החולים. זה משהו שבדרך כלל האחיות עושות."

ד"ר אלרן אסף את ניירותיו וקם ממקומו.

"אני צריך להיכנס עכשיו לישיבה."

הוא ליווה את נועה אל הדלת ונעל אותה מאחוריהם.

"תישארי בינתיים במחלקה ותתחילי להכיר את החולים. המרפא בעיסוק מסתובב בשטח, את יכולה להצטרף אליו. בהצלחה ולהתראות." לפני שהספיקה להגיב ראתה נועה את גבו מתרחק במורד המסדרון.

היא הייתה אבודה, לבדה במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה.

מה עושים עכשיו? היא נצמדה אל הקיר וסקרה בחשש את סביבתה. חולה אחד דשדש במורד המסדרון. הוא לבש סווטשירט גדול ממידותיו. רגליו היחפות בצבצו דרך נעלי בית פתוחות למרות מזג האוויר הסתווי והקריר. ההליכה שלו הייתה נוקשה, ידיו היו מקובעות לצידי גופו בתנוחה משונה ועיניו בהו קדימה. שפתיו נטפו ריר והוא מלמל משהו לעצמו. הוא חלף על פניה בלי להבחין בה. אמא'לה. עם כאלה היא אמורה לעבוד? הם בכלל מדברים?


- פרסומת -

עוד כמה חולים חלפו על פניה. מבטים כבויים, עיניים בוהות, הליכה נוקשה, מלמולים. אף אחד לא ראה אותה. מזל.

זו הולכת להיות שנה ארוכה מאוד.

חבורה צפופה של גברים התקדמה במהירות לאורך המסדרון. חלקם לבשו פיג'מות תכולות, אחרים היו בבגדים רגילים. כולם ניסו לדבר בו זמנית. כמה מהם נופפו בידיהם ונראו כעוסים. הם חלפו קרוב אליה, קרוב מדי, והקיפו אותה ברעש גדול. אחד מהם נעץ בה מבטים מאיימים. נועה נרעדה והתכווצה. במרכז החבורה צעדה במהירות מישהי בחלוק לבן, כנראה רופאה, וזרקה הוראות לאחות שלצידה.

"דוקטור, דוקטור, מתי אני משתחרר?“ צייץ בחור נמוך ורזה ומשך בשרוולה של הרופאה. הרופאה התעלמה.

"תני לו ואליום," הורתה הרופאה בפסקנות לעבר בחור מגודל שהתהלך בראש כפוף לצידה.

"לא צריך, לא צריך," מלמל הבחור. "אני מבטיח, לא אהרוג את עצמי, לא אהרוג אף אחד."

החבורה נעלמה בהמשך המסדרון ונועה נשפה בהקלה. איפה המרפא בעיסוק הזה שיציל אותה?

בחור צעיר הופיע בצעדים נמרצים. הוא לבש חולצת הוואי צבעונית ומקושקשת. כשהבחין בה עצר מייד. חיוך גדול האיר את פניו.

"או, שלום, מה יש לנו פה, את חדשה?"

"כן," מיהרה נועה להסביר, "אני לא מהחולים, אני – "

"ברור, ברוררר," הוא אמר במבטא אמריקאי מתגלגל ובצחוק גדול ומהדהד, "אין לנו פה בנות, לצערי."

פניו העגלגלות היו ורודות וחיוניות.

"אני הארררווי," הושיט לה יד וריח אפטרשייב חזק אפף אותה, "ואת..."

"נועה. נועה אורן. פסיכולוגית."

"היי נועה. ברוכה הבאה. גם אני לקחתי כמה קורסים בפסיכולוגיה כשהייתי בקולג'. הנרי ג'יימס, פבלוב, סקינר, זה כל כך מעניין, נכון? אהבתי את זה מאוד. הבחורים פה ישמחו לדבר עם מישהו. הצוות פה כל כך עסוק שלפעמים אין להם כוח לשטויות של החולים. אבל את נראית לי קצת מוצפת, נכון? תאמיני לי, אני יודע איך זה. כשהגעתי לפה מארצות הברית לא הכרתי אף אחד, אבל גיליתי שיש לכם ארץ פשוט נהדרת. השמש, חוף הים, מצדה, והבחורות הישראליות? וואו, חמות, אין עליהן. רוצה סיור מודרך במחלקה?"

"כן, אני אשמח," אמרה נועה בהקלה.

הארווי הניח את זרועו בעדינות על גבה והוביל אותה לאורך המסדרון. נועה לא הייתה בטוחה שהיא אוהבת את זה, אבל לא רצתה לפגוע בו. לפחות מישהו שמח שהיא פה.

"תגיד, למה חלק מהחולים לובשים פיג'מות של בית חולים וחלק לובשים בגדים רגילים?" שאלה.

"אה, הפיג'מות זה רק לימים הראשונים, אחר כך יש לנו פה מחסן בגדים."

חולה מזוקן ונמוך עמד באמצע המסדרון. כרסו השתפלה ונחשפה מתחת לחולצה קצרה וצמודה מדי. פיו היה פעור במקצת והוא נעץ בהם מבטים חודרים. כשהתקרבו הוא הרים יד רועדת כלפיהם, כמנסה לומר דבר מה. ריח שתן עלה ממנו. נועה התכווצה. הארווי הדף אותו הצידה בתנועת יד קלה.

"תראי, פה נמצאים החדרים של החולים. את רואה שבדלת של כל חדר יש חלון גדול? זה כדי שהצוות יוכל לראות בקלות מה קורה בפנים."

היא הסתכלה בזהירות פנימה. לעיניה נגלו חדר לא גדול, ארבע מיטות וארבע ארוניות מתכת תואמות. לא היו תמונות או חפצים אישיים.

"יש לנו גם שני חדרים יותר גדולים, שיש בהם שש מיטות בכל אחד."

"זה בסדר להציץ ככה?" היא שאלה, "מה עם הפרטיות של החולים?"

"פרטיות? בבית חולים פסיכיאטרי? מה את, פסיכית? אל תיעלבי, אני סתם צוחק. לפני כמה חודשים היה מישהו שהצליח להבריח מצית למחלקה והצית את המזרן שלו בלילה. את יכולה לתאר לעצמך? דווקא הייתי רוצה לראות את האחות הראשית רצה במחלקה כשהתחת שלה עולה בלהבות..."

תנועות ידיו היו גדולות ורחבות. נועה הצטרפה לחיוכו.

"עכשיו החדרים נעולים, כי אחרת כל מה שהחולים יעשו זה לרבוץ במיטות ולא לעשות שום דבר. הצוות פה רוצה שיהיו יותר פעילים, שיהיה קצת אקשן, מבינה?"

"זה נשמע הגיוני. איך מפעילים אותם? יש פה קבוצות, פעילויות, טיפולים?"

"זהו שלא. אין כל כך תקציב. פעם בשבוע יש קבוצת ריפוי בעיסוק, ובעצם זהו, אבל היום זה היום..." הארווי חייך אליה וקרץ.

"מה עושים בקבוצה?"

"היום אופים עוגיות. צ'וקלד צ'יפס קוקיס, וואו, אני מת על זה. את חייבת לבוא. אני אוהב גם סאנדיי אייס קרים עם סירופ מייפל וקצת אגוזים מלמעלה... אני כל כך מתגעגע לאוכל של אמריקה. מאיפה את במקור?"

"אני ישראלית."


- פרסומת -

"את פנויה?"

"כן, אבל – "

"אם לא תרצי לצאת איתי זה יהיה ממש מוזר. עוד לא נולדה הבחורה שתוכל לעמוד בקסם שלי. את בטח לא רוצה מישהו מהמשוגעים פה."

"ששש... איך אתה מדבר?" נועה הביטה סביבה בחשש.

"מה את דואגת, זו האמת, לא? גם אני קצת משיגנה, אז מה?"

"למה אתה מתכוון?"

"מה את חושבת שאני עושה פה?"

"אתה לא המרפא בעיסוק?"

"מרפא בעיסוק?" הוא פרץ בצחוק גדול, "הייתי כבר מדריך טיולים, רקדן, זמר, קוסם, צייר ושף. רעיון טוב, להיות מרפא בעיסוק."

היא נעצרה.

"אז מה באמת אתה עושה פה?"

"מותק, אני ביפולרי, מכירה? מאניה דפרסיה. אפ אנד דאון. יום עסל, יום בסל."

"אה," נועה השתנקה, "סליחה, לא הבנתי."

"מה את חושבת? שלחולי נפש יש קרניים? אם היית פוגשת אותי בחוץ לא היית חושבת שמשהו לא בסדר איתי, נכון? לכל מקום שאני מגיע, אני אוהב לעשות שמח. אבל מה? לפעמים זה נהיה קצת יותר מדי, ואז אני מגיע לפה. כמה כדורים, והרופאים פה מסדרים לי את הראש טוב טוב."

"היית פעם בטיפול פסיכולוגי?" היא גיששה.

"בלי להעליב, חמודה, אני לא כל כך מאמין בזה. הכול בסדר אצלי. גדלתי בבית נורמלי. זה הכול ביוכימיה, מבינה? אבל אשמח לפטפט איתך קצת לפעמים."

"נראה לי שאני צריכה ללכת עכשיו," מלמלה נועה בפנים חיוורות.

"כל הכבוד! הצלחת ליצור קשר עם אחד החולים במחלקה," הארווי זקף את אגודלו בתנועת לייק ונעלם במורד המסדרון.

 

 

 

[1] לאתר של כותבת הספר: www.ronitgoldberger.com

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אירית פריימןאירית פריימן10/4/2022

המלצה. קראתי את הספר של רונית בשקיקה. מרתק, נוגע, כואב ומלא חמלה