דבר המחברת
הספר רגש, מגע, קשר הוא תולדה של מחשבות , התנסויות ומסקנות של כעשרים שנות עבודתי כפסיכולוגית קלינית.
הוא מהלך בין כמה מימדים.
במימד אחד, זהו ספר של סיפורים. סיפורים אלה כולם אמיתיים במובן שהם סופרו לי בקליניקה ומהווים חלק מהותי מחיי מטופלי. הם כמובן עובדו ושונו כדי לא לחשוף את המטופלים ולהגן על פרטיותם, אך כולם בגדר אמת ויציב. אני מאמינה שהמפגש עם סיפורי חיים של אנשים אחרים מעודד את הקורא לפגוש את הסיפור של עצמו, להביט פנימה אל נפשו שלו ולחפש את האמת הפנימית של חייו. מפגש עם סיפורים מסוג זה מעורר את הסקרנות "להציץ פנימה", להשוות, לבדוק- וזו אחת מהמטרות המרכזיות של ספר זה.
במימד אחר, זהו ספר הנותן מידע. הוא מסכם את התיאוריה הפסיכולוגית הרווחת כיום, על הידוע והלא ידוע שבה, ברמה המוכרת לי. הוא מעלה סוגיות שהפסיכולוגיה הקלינית עסוקה בה כיום. חלק מהסוגיות הן תיאורטיות, כמו מה עוזר בפסיכותרפיה, מה היא בכלל עושה, למי היא מתאימה. חלק אחר דן בסוגיות פרקטיות כמו הסטינג הטיפולי, מדדים להצלחה וכישלון של טיפול, השפעת המציאות- עם דגש על המציאות בישראל- על הטיפול הנפשי וכן הלאה. כמובן שניסיון לסכם נושא כל כך רחב ועמוק בספר אחד הוא בלתי אפשרי, ובכל זאת ניסיתי לתת מעט ממגוון הטעמים המרכזיים.
במימד נוסף, הספר מכוון למטופלים- בעבר, בהווה ובעתיד. הוא מנסה לחקור את העולם של הטיפול הנפשי ולהעניק למי שמתעניינים בתחום כלים להערכת התהליך הזה. כל מי שהיה בטיפול יודע עד כמה השאלה של מה אני מרוויח בטיפול היא סובייקטיבית וקשורה למימדים עדינים מאוד, רגשיים, פנימיים. ובכל זאת, התהליך הטיפולי דורש השקעה אנרגטית עצומה, בעיקר במובן של אנרגיה רגשית אך גם במובן של השקעת זמן וכסף. הספר מנסה להתמודד עם מידת ה"כדאיות" של ההשקעה הזו, של הרווח והמחיר הפוטנציאלי שלה.
בו בזמן, הספר מיועד למטפלים העוסקים בפסיכותרפיה. הוא כמובן מיועד לפסיכולוגים קליניים אך יש בו דיבור גם עם המקצועות הטיפוליים האחרים, יהיו אלה פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים, פסיכולוגים שאינם קליניים ומטפלים אלטרנטיביים לסוגיהם. אני מאמינה שיש חשיבות ומקום למגוון רחב מאוד של שיטות טיפוליות. נסיוני המקצועי לימד אותי את חשיבותן של התרופות הפסיכיאטריות, שלעיתים אי אפשר בלעדיהן והמנעות משימוש בהן על רקע אידיאולוגי עלולה להיות בגדר רשלנות מקצועית. באופן דומה, יש מי שהמגע נחוץ לו כאוויר לנשימה, יש מי שזקוק להתערבות מערכתית, למשל משפחתית, יש מי שזקוק לעזרה חיצונית כמו זו שמערכות החינוך, הרווחה והסעד יכולות לספק וכן הלאה. הדיבור בין אנשי המקצוע השונים נוטה להיתקל במכשולים של נטייה להיבדלות מקצועית, מתוך שיקולים שהם בסופו של דבר פוליטיים (יוקרה, כסף וכדומה). התופעה הזו היא כמובן לרועץ הן למטפלים, שנאלצים להשתמש במגוון פחות רחב ועשיר מהכלים המקצועיים הקיימים כיום- אך בעיקר למטופלים, שצריכים מטפלים שיכולים להתמסר להם, לצורכיהם- ולא להיות שבויים במערכות שיקולים מהסוג הזה. אני מקווה שאנשי מקצוע ומטופליהם יוכלו להשתמש בספר כדי להכיר ואולי לכבד עוד דרכים אפשריות כדי לאפשר למטופליהם חיים מלאים ומספקים יותר.
הספר נוגע במגוון רחב של היבטים של הקיום האנושי. הוא כולל התייחסות לרגשות כמו בושה, אשמה, קינאה ואושר. הוא עוסק בהיבטים של קשרים בינאישיים כמו אהבה וזוגיות. הוא עוסק ביחסי מין, בנטיות המיניות ובדימוי העצמי המיני. הוא עוסק בפנטזיות ובחלומות, במעגלי חיים ובסודות. במילים אחרות, הוא עוסק בחיי הנפש- במורכבות היוצרת את מה שבסופו של דבר כל אחד מאיתנו חווה בתור חייו ועצמיותו.
מעבר לכל, ניסיתי לכתוב את המסקנה העיקרית מניסיוני המקצועי המצטבר: האנושי הוא מגוון ועצום. אותו פוטנציאל שהביא אותנו לירח, להישגים אומנותיים ומדעיים וכלכליים- קיים גם בכל אחד מאיתנו כפרט ובנו כחברה שערבה לרווחה הפיזית והנפשית של כל אחד מאתנו. אין כמעט מצבים שלא ניתן לשפר, לפעמים לפתור, לפעמים להבין אותם בדרך אחרת, שיש בה יותר השלמה, או פיוס, ואפילו שמחה. האומללות האישית והפרטית משותפת לכל אחד מאתנו ובו זמנית אפשר, ואנו חייבים, לתת עליה את הדעת ולהרחיב את המקום שניתן למימוש ולאושר.
עליזה גולדשטיין
הפרק "מהי פסיכותרפיה" מתוך הספר
מהי פסיכותרפיה
הטיפול הפסיכולוגי משתנה לחלוטין ממטופל למטופל, ממטפל למטפל. כל אחד משלושת המטופלים שתיארתי לעיל, רינת, עוז ונוי, עבר חוויה שונה לחלוטין. הצרכים שלהם שונים, וחוויית הטיפול, כמו האופן שבו הם תפשׂו אותי כמטפלת, שונים אף הם. ובכל-זאת, יש כמה גורמים שמשותפים לכל טיפול ואנסה להציג אותם כאן.
אודות המחברת
עליזה גולדשטיין היא פסיכולוגית קלינית בכירה העוסקת בטיפולים אישיים, זוגיים וקבוצתיים.
היא עבדה מספר שנים במחלקה פסיכיאטרית סגורה, שם למדה להכיר את מגוון מחלות הנפש וההפרעות הנפשיות הקשות. בהמשך עבדה במרפאה פסיכיאטרית, שם למדה להכיר את המצבים היותר רווחים ויומיומיים בבריאות הנפש, כמו מצבי משבר, חרדות, התמודדויות עם העולם הרגשי ועם השפעות מעגל החיים כמו הורות, זקנה וכדומה. במרפאה התמחתה בנושא הנטיות המיניות והשלכותיהן, ובמיניות בכלל.
בשנים האחרונות עובדת בקליניקה פרטית ועוסקת רבות גם בהדרכה של אנשי מקצוע.
קיימים סוגים שונים של פסיכותרפיה. אזכיר כאן את הגישה ההתנהגותית והגישה הקוגניטיבית שנקודות-המוצא שלהן שונות מאוד מזו שמוצגת כאן, וגם להן תרומה נכבדה לאפשרות ליצור שינוי נפשי. גישות אלה מתמקדות בשינוי התסמינים שיוצרים את המצוקה ואינן עסוקות באיתור מקורותיהם או מרכיביהם הלא מודעים, מתוך עמדה ממוקדת, פרגמטית יותר.
אני עובדת בגישה הדינמית. בעבורי, ההצהרה הזאת מכילה כמה אמירות: חלק מההתנהגות שלנו ומחיינו הרגשיים נובע מהלא-מודע. הלא-מודע הוא אותו חלק באישיות שבו "מאוחסנים" חוויות, תכונות אישיות וזיכרונות שהאדם אינו מסוגל לשאתם כחלק מעצמו ולכן הם מודחקים, מתקיימים בחלקים של הנפש שאין לאדם מגע ישיר אִתם. הלא-מודע משפיע על חלקים ניכרים מההוויה ומההתנהגות של כל אחד מאִתנו ומעצב אותם. אלה אותם חלקים שקשה להסביר באופן רציונלי; פחדים, נטיות ומחשבות שאינם חלק מהעצמי המודע ובכל-זאת הם באים לדי ביטוי בדפוסי תגובה והתנהגות של כל אדם לאורך זמן.
חלק ניכר מהקשיים הרגשיים, אלה שאפשר לרפא באמצעות הטיפול בשיחות, נובע מדפוסי התנהגות וחשיבה שנקבעו במהלך הילדות. בתהליך ההתפתחות יש חשיבות מכרעת לקשר עם ההורים, או תחליפם - הדמות המגדלת את הילד. האישיות מתעצבת הן דרך האינטראקציות המילוליות שבין ההורה והילד והן דרך תהליכים ראשוניים, לא מודעים, שמתרחשים בתוך הקשר הזה. למגע, לפנטזיות וללא-מודע של ההורים יש משמעות רבה בעיצוב אישיותו של הילד.
העמדות והצרכים של ההורים מועברים אל הילד באמצעות תהליכים נפשיים מורכבים. חלקם באופן מודע וגלוי, באמצעות אופני התנהגות, אמירות וציפיות של כל הורה בנפרד ושל ההורים כזוג. חלקם משפיעים על הילד בדרכים שאינן מודעות להורים אך השפעתם אינה פחות מכרעת מזו של אלה שההורים מודעים להן. להשלכות - ייחוס תכונות ותפישות עצמיות לאחר - תפקיד מרכזי בעיצוב האווירה והקשר העמוק והמורכב כל-כך שבין הורה לילד.
חלק מההשפעות האלה שייכות לשלבים הטרום-מילוליים, כלומר לתקופת הינקות. כאשר במהלך הטיפול מצליחים להביא את החוויות האלה לידי ביטוי מילולי ולהעבירן לתחום המודע, מתאפשרים שינוי ובחירה מחודשת. הטיפול מתקדם דרך הקשר שבין המטפל למטופל, לכן הוא מכיל בהכרח מרכיבים של שני האנשים ושל הקשר ביניהם. המרכיבים האלה קובעים את מידת הצלחת הטיפול, תכניו, הקצב שלו וכן הלאה.
כדי שתהליך טיפולי יצליח יש צורך בהתייחסות עמוקה ומלאה למצוקה של המטופל ולמה שהוא מגדיר כמטרת הטיפול, אך הכרחי גם ליצור מרחב שיהיה בתוכו מקום לעולם הפנטזיה, למשחק ולדמיון. ללא החופש הזה לא ייתכן שינוי מהותי. הטיפול הנפשי מצליח ככל שהקונקרטי הופך לסימבולי, ככל שאדם משתחרר מכבלי ערכים, פחדים, ציפיות ומחשבות שחוסמים אותו ומונעים ממנו לבחור התנהגות התואמת את רצונו וצרכיו. תסמינים נובעים לעִתים תכופות מחסימת הזרימה הטבעית של האנרגיה הנפשית, כוחות הנפש. הסרת המחסומים שנוצרים במהלך ההתפתחות הנפשית מאפשרת את חידוש הזרימה הנפשית.
יש תיאוריות רבות, דינמיות, אנליטיות, מסורתיות, עדכניות, המנסות להתמודד עם השאלה מהי פסיכותרפיה, מהו הטיפול הפסיכולוגי. כולן צודקות וכולן עוזרות, כל עוד אינן הופכות לדת המכתיבה למטפל כיצד עליו להגיב וכיצד לפרש ובכך מונעת את החופש, שהוא מהות הטיפול.
מטפל טוב צריך להכיר לעומק את התיאוריה של הפסיכותרפיה, להיות בקיא במגוון רחב של זרמים וגישות, אך לעולם לא לדבוק באדיקות בתיאוריה זו או אחרת. התיאוריה שמנחה אותו צריכה לעזור בהרחבת תחום האסוציאציות שלו ולפתוח עבורו אפיקים ואפשרויות. היעדר בסיס תיאורטי כחלק מהכלים הטיפוליים יביא לכאוס טיפולי. עם זאת, אמונה מוצקה מדי בתיאוריה מסוימת תוביל את המטפל לחסימת הזרימה של הטיפול. תפקיד התיאוריה הוא להיות ברקע, כאפשרות שניתן לבדוק.
תהליך הפסיכותרפיה נלמד בעיקר במהלך ההדרכה שכל פסיכולוג מחויב לעבור במסגרת הכשרתו לקראת קבלת תואר של פסיכולוג קליני מוסמך. בתהליך הזה מביא המטפל המודרך אל פסיכולוג בכיר ומנוסה מהלך של טיפול שהוא עורך עם מטופל, באמצעות דיווח ולעִתים הקלטה של שעות מתוכו. במסגרת ההדרכה נערכים ניתוח, בדיקה, הבנת תהליכים ודפוסים, ונדונות האפשרויות הטיפוליות השונות. זהו בדרך-כלל תהליך ממושך וקשה, אך הוא הבסיס האולטימטיבי לטיפול טוב. תהליך זה, המכונה התמחות, אורך שנים אחדות.
נוסף על כך, לומד המטפל מן הטיפול הפסיכולוגי שהוא עובר בעצמו. תהליך זה הכרחי, מאחר שלמעשה הכלי הטיפולי שבידי המטפל הוא אישיותו שלו. בתוך הטיפול הפסיכולוג לומד להכיר את עצמו, את תגובותיו ורגשותיו, ואת נקודות-התורפה שלו. הוא לומד גם להיות פתוח למגוון רחב ככל האפשר של רגשות.
בהיעדר הדרכה וטיפול אין אפשרות לבניית היכולת לטפל. הישענות על תיאוריה בלבד היא טעות גסה במקצועות העוסקים בנפש. מהבחינה הזאת, הניסיון המצטבר של המטפל הוא כלי העזר הטוב והחשוב ביותר שלו, ניסיון שנקנה גם מטיפול במגוון גדול של מטופלים וגם מניסיון החיים של המטפל בכלל. לכן, חשוב שמטפל יהיה חשוף כמיטב יכולתו לסוגים רבים של השפעות, למשל מתחום הספרות, הקולנוע, המדע, חיי היומיום בכללותם. כל אלה עוזרים בתהליך של הבנת המורכבות של הנפש.
כל צמד של מטפל ומטופל בונה שפה ועולם מושגים הייחודיים לו. למשל, עולם של פנטזיות, של מטאפורות ודימויים, של חוויות משותפות, של עיסוק בחלומות, במילים, של ניתוחים רציונליים ושל תהליכים רגשיים. כל שפה כזאת לגיטימית כל עוד היא משרתת את המטרה של הצמד הזה, שהיא יצירת מרחב שיאפשר שינוי.
תפקיד המטופל הוא להתמסר לתהליך. משמעות האמירה הזאת היא שהמטופל חש אמון כלפי המטפל ומסוגל לשתף אותו במידה הולכת וגדלה בתחושותיו, זיכרונותיו וקשייו. ככל שנופלות חומות ההגנה של בושה, אשמה, פחד מדחייה וכן הלאה, כך נבנית האינטימיות שמאפשרת למטפל להיות חלק מהעולם הרגשי של המטופל בתוך הטיפול. לעִתים מדובר בתהליך קשה, אך מטפל טוב שורד את הקשיים האלה ומסוגל להביא את המטופל למקום של בחירה מחודשת.
האינטימיות שנוצרת בחדר הטיפולים משחזרת במהותה את האינטימיות הראשונית של הצמד הורה-תינוק. בתוך תהליך טיפולי תקין המטופל חייב להרגיש שהוא יכול לבטא כל רגש, כל מחשבה, תוקפנות או מיניות, בלי שהמטפל ינקום בו, ינצל אותו או ינטוש אותו. הוא חייב להרגיש שהמטפל מסור לו באופן מלא, שלכל אורך הפגישה המטפל שלו לחלוטין ושהוא זקוק לאינטימיות שנוצרה ביניהם לא פחות ממנו. לכן, מטפל שעונה לטלפון במהלך פגישה טיפולית או מתעסק בעניינים שאינם קשורים לטיפול או מאחר באופן כרוני, נכשל בתפקידו. מגיע למטופל לקבל את תשומת-לבו המלאה. המטופל צריך להבין את תהליך הטיפול ולהיות שותף מלא לו. זאת בניגוד למערכות-יחסים אחרות במקצועות אחרים, שבהם יש אחד שיודע, כמו למשל רופא או יועץ, ואחד שלא, כמו חולה או נועץ. המטופל יודע על עצמו הרבה יותר ממה שהמטפל יידע אי-פעם. לכן המטפל תלוי במטופל, וללא עזרתו הוא לעולם לא יצליח.
טיפול נפשי מחייב פתיחוּת לכמה שיותר אפשרויות בכל רגע נתון. מהבחינה הזאת, אפילו ההצהרה על היותי פסיכולוגית דינמית, עד כמה שהיא נשמעת רחבה- מצרה את תחום האפשרויות לבחירה. למשל, פעמים רבות מה שניתן לפרש באופן דינמי יש לפרש דווקא באופן קונקרטי. לא כל איחור הוא התנגדות לתהליך הטיפול, לפעמים באמת יש "פקק" לא צפוי בתנועה, שמונע מהמטופל להגיע בזמן. גם אנשים שרוצים מאוד להצליח בטיפול חולים לפעמים בשפעת, וכן הלאה. אל לפסיכולוג הדינמי לשכוח את המציאות.
מטפל שמרגיש שהוא יודע הכל מלכתחילה, שברור לו מה צריך להגיד ולעשות, הוא מטפל שנשחק. יש דברים שהניסיון והידע עוזרים בהם, למשל בתחושת הביטחון ביכולת לטפל, ביכולת לשאת רגשות קשים כמו דיכאון ותוקפנות. אבל אסור לביטחון הזה להסתיר את מעמקי הנפש, שהם המקור למצוקה. כל דיכאון שונה מדיכאון אחר, כמובן אצל אנשים שונים, אך גם אצל אותו אדם עצמו. המטפל צריך להיות עסוק תדיר באינטרוספקציה, בבחינת עצמו, בבדיקת תגובותיו כלפי המטופל. ככל שהוא מתרחק מהתהליכים האלה כך עליו להיות יותר מודאג. לרוע המזל המטופל לא תמיד יכול להרגיש את כל הדברים האלה או לדעת שמגיע לו יותר. אין לו הכלים והניסיון הדרושים כדי לשפוט את התהליך. ולכן, עיקר האחריות על התהליך הפסיכותרפויטי מוטלת על המטפל.
כל שהמטופל יכול לעשות בעניין זה הוא לבדוק ולוודא שמטפל בו איש מקצוע מיומן ורציני, ולסמוך על תגובותיו, רגשותיו והאינטואיציה שלו. תהליך בחירת המטפל המתאים הוא ביסודו של טיפול טוב. כדאי למטופל, אפילו הכרחי בעבורו, לדעת מהי ההכשרה של המטפל שלו. כי הנפש פגיעה, והטיפול בה סבוך ועדין.
לימודי פסיכותרפיה אורכים שנים רבות, וללא הכשרה יסודית כזאת הנזק למטופל עלול להיות רב וכבד. כפי שאדם סביר לעולם לא יעבור ניתוח אצל מי שאינו רופא מנתח, כך אין להפקיד את הנפש בידי מי שלא הוכשר והוסמך לטפל בה. על כן, בחירת מטפל כדאי שתהיה תהליך מושכל: פסיכותרפיה היא סוג של אומנות, אבל היא גם מקצוע, ובעיקר מדע.
נוי הגיעה לטיפול מאחר שחשה שסיוטי ילדותה רודפים אותה, ואינם מאפשרים לה למצוא שלווה. הם מתבטאים בהתקפים של כאבי-ראש עזים, תכופים, בחלומות בלהה ובתקופות של דיכאון עד כדי חוסר יכולת לתפקד. היא מספרת שעברה ילדות קשה מאוד, טראומטית. נולדה למשפחה חד-הורית, לאֵם מבוגרת שחלתה במחלה כרונית קשה כשנוי היתה כבת חמש. לכל אורך השנים נוי טיפלה באמה עד שזו נפטרה.
מגיל עשר התגוררה נוי אצל דודתה, אחות האֵם. הדודה, אישה קשת יום ומטופלת בילדים משל עצמה, ציפתה להכרת תודה בלתי-פוסקת מנוי, על שהצילה אותה מגורל של חיים במוסד. נוי למדה להסתיר את העצב, הכעס, הבכי, לשאת לבד את עול הבדידות, את הזיכרונות הקשים מתקופת מחלתה של האם, את האובדן, להבליג ולומר תודה. הרי הצילו אותה, לא שלחו אותה למוסד.
נוי הגיעה לטיפול בסמוך לתום שירותה הצבאי, שהיה בעבורה פתח לשינוי, לתקוות חדשות. היא השתלבה היטב בצבא, הכירה אנשים חדשים, חמים, אוהדים, והבינה שיכול להיות גם אחרת. אבל כאמור, הסיוטים לא עזבו אותה. הטיפול בנוי ארך כשנתיים.
נוי מגיעה לפגישות אחת לשבוע, תמיד בזמן, מתיישבת ומספרת לי את סיפורה, את ילדותה. במהלך מרבית הפגישות אני מקשיבה לה, פעורת עיניים וקרועת לב. שומעת את הזוועות, את החוויות המצטברות, היומיומיות, של ילדותה. אמא בוכה מכאב ונוי מלטפת, חסרת אונים. אמא מעירה את נוי בלילה, זקוקה לה, נוי הולכת למחרת לבית-הספר ונרדמת על השולחן. הילדים לא מבינים, לועגים לה. הסיפורים עולים בזה אחר זה, כמעיין נובע. אין לנוי צורך שאומר משהו, שאגיב, שאפרש את דבריה. היא רוצה שאשמע אותה. אני מנסה להעביר את אהדתי במבט, ללא מילים. לא להפריע, פשוט להיות אִתה. לחנוק את הבכי שעולה בי שוב ושוב, פגישה אחרי פגישה. כשאני מנסה להתערב במילים, לקשר, לתת פירושים, נוי מבהירה לי שאני מפריעה לה. רוצה שרק אקשיב.
היא מפקידה את הסיפורים הכואבים אצלי ואז כאילו לוקחת אותם חזרה, זה אחר זה, כשהם כבר מעט מובנים יותר, מילוליים, ניתנים לעיכול, לעיבוד. אני מרגישה שאני צריכה לשמש מְכָל לנוי. שהיא זקוקה לי כעֵד, כהֵד. אחרי שנתיים נוי מספרת לי שהיא מרגישה כבר הרבה יותר טוב. הסיוטים והדיכאונות חלפו. כאבי-הראש נעלמו. אנו יודעות שהגיע הזמן להיפרד.
רינת מגיעה לטיפול בגלל תחושה של חרדה ובדידות. היא מוקפת חברים, עובדת ולומדת, אבל מתחת לפני השטח תמיד מקננת תחושת בדידות. רינת מעלה זיכרונות מילדותה בקיבוץ, נזכרת בלינה המשותפת, בהתעוררות מסויטת באישון לילה, בטוחה ששמעה משהו, שיש מחבלים, שרוצח מתגנב בזה הרגע אל חדרה. צועקת: "שומרת, שומרת." לשומרת לוקח זמן להגיע, וכשסוף-סוף היא מגיעה - היא עייפה וחסרת סבלנות. היא אחראית על ילדים רבים כל-כך, צריכה לתת מענה למצוקה רבה כל-כך. הרבה אנשים בוגרי חווית הלינה המשותפת, בקיבוץ של פעם, מתארים חוויות דומות לאלה של רינת: לילה בחוץ. אמא, אבא, בית- חסרים, רחוקים. וביום, ההשתייכות לקבוצת הילדים, הצורך להיות כמו כולם, להשתלב, ואחר-הצהריים עליה להתאים את עצמה בבית ההורים לארבעת אחיה, להסתיר את הבהלה ואת האימה ואת הכאב.
את כל זה רינת מספרת לי בקול מונוטוני, יבש, בטון של "ככה זה", של השלמה. רינת מספרת את סיפוריה ורוב הזמן היא מנותקת רגשית מהמהות של הסיפורים, מעברה, וגם ממני, כאן ועכשיו בחדר. אני מקשרת, מחברת, מראה את הקשר בין אז ועכשיו. בהדרגה רינת משתחררת. כבר מרגישה פחות בודדה, כבר יש לה חבר, כבר פחות כואב לה. מספרת לי, בשיחת הפרידה, שהייתי בשבילה האֵם שלא היתה לה, שהייתי לה גשר אל אותם הרגשות שמאחורי החוויות שעברה. זה לא מה שאמרתי, אלה לא התיאוריה, או ההבנות החכמות, או ההכלה. בשבילה, הריפוי היה הגשר, הצינור המחבר בין הזיכרונות של הילדות לחייה כיום.
עוז, זקוק לכל הריכוז והזיכרון שאני מסוגלת לגייס. אִתו אני תמיד ערנית, ממוקדת, חושבת, מנתחת, זוכרת, מקשרת. מחפשת הסברים ומנסה להבין, למצוא בחוויות ההווה את הדי העבר; לקשר בין המודע למה שאינו מודע, בין הגלוי למודחק. אני יודעת שעוז, ששכלו חד כתער, זקוק להתמסרות טוטאלית. יודעת ששנינו נשלם מחיר על כל טעות, שִכחה או הזנחה שלי. כי עוז כבר נפגע מספיק: לא ראו אותו כילד. אף אחד לא היה פנוי להבין את הילד הנבון, המוכשר והרגיש הזה. אמא עסוקה בעצמה, אבא טרוד ביומיום שלו. עוז זקוק למיקוד המלא והשלם, זה שיש בו שכל ורגש ומרחק וקִרבה והתמסרות מלאה.
המפגש עם עוז אינו פשוט. לאחר רבות מן הפגישות אני חשה מותשת. אך באותה מידה, המפגש עמו גם מתגמל, מעורר ומספק. עוז צריך אותי כולי שלו, רואה אותו, מכוּונת אליו. כשהוא בטוח שהשיג זאת, בסיומו של תהליך שארך כשלוש שנים, הוא מודיע לי שכעת הגיע הזמן לסיים את הטיפול. הוא כבר יודע שהוא קיים, שרואים אותו. מכאן הוא רוצה להמשיך לבד.
