לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
סקירת כנס מש"ה: קהילה מצילת חיים חוזרים עם תשובהסקירת כנס מש"ה: קהילה מצילת חיים חוזרים עם תשובה
סקירת כנס מש"ה: קהילה מצילת חיים חוזרים עם תשובה

סקירת כנס מש"ה: קהילה מצילת חיים חוזרים עם תשובה

כתבות שטח | 21/10/2021 | 723

הכנס החברתי השנתי של תנועת מש"ה, העוסקת בצמצום שיעור ההתאבדויות, הובא השנה לקהילה כדו"ח המפרט הלכה למעשה את פעילותה של התנועה בתחומי המחקר, לצד עבודת השטח המקצועית העוסקת במניעת אובדנות ובטיפול מיידי באירועי קצה. בכנס הוצג המודל אותו פיתחה התנועה למאבק בתופעת ההתאבדות, Roofing, המבוסס על שילוב כלים מעשיים ומקצועיים ברמה הקהילתית, מתוך האמונה כי לקהילה כוח קריטי וחיוני במניעת התאבדויות כגורם תומך באנשים במצבי סיכון.

סקירת כנס מש"ה: קהילה מצילת חיים

 חוזרים עם תשובה: איך כל אחד ואחת יכולים למנוע התאבדויות?

מאת לילך אריאלי

 

הכנס החברתי השנתי של תנועת מש"ה: קהילה מצילת חיים התקיים במתכונת וירטואלית ב-10.09.2021. הכנס עסק בתשובות לשאלה - איך כל אחד ואחת יכולים להציל חיים ולמנוע התאבדויות? מה תפקידה הייחודי של הקהילה? זאת, תוך הצגת התשובה של מש”ה – הרופינג Roofing  – איך מורידים אדם מהגג?

 

פתיחה

הכנס החברתי השנתי חוזרים עם תשובה של תנועת מש"ה התקיים ביום הבינלאומי למניעת התאבדויות– 10.09.2021, באופן מקוון. מש"ה – מילים שעושות הבדל (ע"ר) היא תנועה חברתית ששמה לה למטרה להפחית משמעותית את שיעור ההתאבדויות ולהציל חיים, באמצעות מעורבות קהילתית התומכת באנשים שנמצאים בסיכון ובגל אובדני. מש"ה הוקמה בשנת 2017 לזכרו של מושיק (משה אורי נסים ז"ל) שנפטר כתוצאה מהתאבדות כשנתיים קודם לכן. התנועה פיתחה מודל קהילתי ייחודי וחדשני להצלת חיים, Roofing, ובעברית - הגגה, היוצר חציצה קהילתית בין האדם בסיכון האובדני לבין מימושו של הסיכון. הכנס, שנערך ביום הרביעי לעשרת ימי תשובה, הוא הזמנה והסכמה להיכנס לתוך המרחב האובדני, מתוך מחויבות לתת ידע וכלים לכל בית בישראל בכל הנוגע למניעת התאבדויות. הכנס התקיים במתכונת של שאלות בדבר פעילותה השנתית של התנועה לצד שאלות מקצועיות בתחום ההתאבדויות, ואלו נענו על ידי מגוון רחב של אנשי מקצוע מתחומי המחקר והטיפול.

הגב' גל נסים-עמנואל, מייסדת התנועה, פתחה את הכנס ברגישות ובהתרגשות רבה. היא הודתה לשותפים לעשייה בתנועה - לעובדיה, לצוות המקצועי, לצוות המתנדבים ולגופים המסייעים במימונה, על כך שהם מעניקים את מנחת הרחבת התודעה לקהילה הרחבה. לצד זאת הצרה על המקרים בהם פניות לתנועה נותרו בחוסר מענה עקב מחסור בכוח אדם. על אף היעדר מסד נתונים ברור ואחיד, נראה שמדובר בהערכה של 500-700 מקרי התאבדויות בשנה, כשבפער מדאיג מאחוריהם יש עוד כעשרת אלפים שהתנסו בביצוע מעשה אובדנות.


- פרסומת -

ככלל, היא הדגישה את העלייה בכמות הפניות לסיוע כנקודת צמיחה של התנועה, השואפת להמשיך ולהרחיב את הביקוש לסיוע. לדבריה, ניתן לבצע משימה זו על ידי דרכי למידה חדשות שיאפשרו את הערכת הסיכון. דרך אחת היא מבחן ב"ד, בדיקת דופק בעזרתה ניתן לחשוף את רמת הסיכון של האדם האובדני ואת כוחות המשפחה המיטיבים איתם אפשר לעבוד בדרך להצלת חיים. המעגל הקרוב, בהיותו זמין ונוכח, מהווה מענה משמעותי ביותר, שכן הוא מהווה מעין חדר מיון עד להגעתו של האדם האובדני למסגרת נכונה ותומכת. למעגל זה יש חשיבות רבה במיוחד, עקב זמן ממושך בקבלת מענה בערוצים הפורמליים בקהילה. בדבריה, נסים-עמנואל הדגישה שחשוב לא לפחד מהפחד ולהיות בשיח גם על נושא האובדנות, הפחד לדבריה הוא מעין אנרגיה שמחזיקה אותנו במסע להציל ולשמור על אהובינו. יעודה של תנועת מש"ה היא חתירה לעבר התרת קשר השתיקה סביב נושא האובדנות, ובכך להציל חיים - הלכה למעשה.

"למה אנשים מתאבדים? ואיך קהילה יכולה להציל?" | פרופ' תומס ג'וינר

את רצף ההרצאות המקצועיות פתח פרופ' תומס ג'וינר, פרופ' לפסיכולוגיה באוניברסיטת פלורידה ומומחה העוסק בתחום המחקר על אובדנות מזה כ-3 עשורים. השאלות עליהן ענה ג'וינר בהרצאתו: למה אנשים מתאבדים? ואיך קהילה יכולה להציל חיים?

ג'וינר פתח בציון העלייה החריגה של שיעורי ההתאבדויות בקרב תושבי ארה"ב, חרף מאמציהם של הגופים השונים האמונים על מניעת התאבדות. לעומת זאת, שיעורי ההתאבדות ברחבי העולם ירדו לאורך 20 השנים האחרונות, ובפרט בישראל, בה נרשמו אחוזי התאבדות נמוכים ביחס למדינות אחרות. הוא הציג את היחס הישר בין שיעורי הרצח לבין שיעור ההתאבדויות, המדגים כיצד גלוריפיקציה וסבלנות כלפי אלימות שקיימת בתרבות האמריקאית, עלולה להשפיע גם על שיעורי ההתאבדות. זאת משום שמעשה ההתאבדות דורש נוחות משמעותית כלפי אלימות, כולל אלימות עצמית. בנוסף, היכולת לבצע את המעשה האובדני קשורה ביכולת לשאת פחד ולהביט ישירות בדברים מרתיעים.

מתוך כך, גורם רלוונטי נוסף המשפיע על שיעורי התאבדות הוא שיעורי התמותה כתוצאה ממנות יתר של אופיידים, כשבמקרה הזה מדובר בסובלנות יוצאת דופן לחיים מלאי כאב, רחוק ממשפחה ומכל מעגל חברתי. כשקיימת התכונה הזו באדם, אזי הטרגדיה עלולה להתרחש באחוזים גבוהים יותר. עוד חשוב לציין, כי עצם הרצון להתאבד לא יתבטא במעשים אובדניים בהיעדר היכולת הטכנית לכך. לאור זאת, ג'וינר הדגיש כי בטיחות היא מרכיב חשוב במאמץ לבריאות הציבור בכל הנוגע להתאבדות, לפי הממצא כי התקנת מעקה גבוה בגשר מועד לפורענות מאפסת את שיעורי התמותה. נראה, כי בהיעדר בטיחות פנימית, נקיטה באמצעי בטיחות חיצוניים עשויים לצמצם את קלות המעשה ובכך לצמצם את התרחשותו.

ג'וינר הציג את הלך רוחם של העומדים להתאבד בטווח של 12 שעות לפני המוות. לדבריו, מדובר במופע הכולל התנהגות מרוחקת פסיכולוגית ורגשית, אפופת בדידות, מלאה בחוסר תקווה ובייאוש. הוא הביא דוגמאות מהשטח של דיווחי משפחות של מתאבדים, המספרים על התנהגות נסערת ותנודתית, התפרצויות זעם, ירידה במשקל והיעדר שינה מספקת. אלו מאפיינים שכיחים מבחינה קלינית המבטאים נסיגה כללית מעולם החיים. ג'וינר הגדיל להדגיש, שבניגוד לדעה הרווחת, המעשה האובדני נעדר אימפולסיביות. זאת משום שבמקרים רבים, אם לא בכולם, מדובר בחוויה כואבת מתמשכת, מבחינה פיזית או נפשית, ואין זה סביר כי טבעה של ההתאבדות תנבע מתוף דחף רגעי. ממצא מעניין ורלוונטי אשר עולה מתוך המחקרים, הוא רמות נמוכות מאוד של ריכוזי אלכוהול בדמם של מתאבדים הרגילים בשתיית אלכוהול. נתון זה מוכיח כי התכנון המוקדם מביא אנשים אלו להבנה ששיכרות עלולה להכשיל את מעשה ההתאבדות, וכי עליהם להישאר צלולים בדעתם אם בכוונתם לסיים את חייהם. אמנם נוכחות של סמים ואלכוהול הם גורם סיכון לאובדנות, אלא שנוכחותם שרירה יותר לתקופה של חודשים ושנים טרם המעשה, ולא לדקות ולשעות שקדמו לו.


- פרסומת -

לסיכום הזכיר ג'וינר ממצא טרי מהשטח: דווקא בשיאו של משבר הקורונה, תקופה בה עלה הסיכון לפתח חרדה ודיכאון עקב משבר גלובלי, שיעורי ההתאבדות דווקא צנחו. אמנם תקופה זו כרוכה בפחד מתחלואה ובאיום מוות מתמשך, אלא ככל שעולה הפחד ממוות, כך פוחת הסיכוי להתאבדות. ניתן להסביר זאת בכך שדווקא בזמן הפנדמיה ערך החיים הפך לגבוה במיוחד. לצד זאת, ג'וינר מציין שעל אף הניתוח האמפירי הרחב, עדיין ניכר היעדר מחקר מקיף שיענה על שלל השאלות שנותרו פתוחות עדיין.

"מהו הרופינג של מש”ה? ומהי ההשפעה על מפת הנפש הפנימית של האדם בסיכון?" | פרופ' גולן שחר

פרופ' גולן שחר הוא היועץ המדעי הקליני של מש"ה, וראש המגמה הקלינית והמעבדה לאישיות ומצבי לחץ במחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. השאלות עליהן ענה שחר בהרצאתו: מהו הרופינג של מש"ה? ומהי ההשפעה על מפת הנפש הפנימית של האדם בסיכון?

שחר העלה על נס את השימוש בתיאוריות פסיכואנליטיות להסביר את המעשה האובדני, במטרה לנסות לתאר מה מתרחש בתוך נפש האדם שחווה את המשבר האובדני, וציין כיצד הדבר מתכתב עם התיאוריה של ג'וינר מחד ועם עבודת מש"ה מאידך. תפיסת העולם של שחר אליה שותפים מרצים נוספים בכנס היא תפיסה אקולוגית, כלומר, אפשר לאתר את שורשיה של התופעה דרך התבוננות במערכות רחבות יותר, כמו משפחה וחברים, הנתונות גם הן במערכת הרחבה של החברה. לפי שחר, לסביבה שלנו יכולה להיות השפעה נחרצת על הקשר הכי אינטימי שיש לנו עם עצמנו. שחר הביא קטעים מתוך מכתב של צעיר שהתאבד בירייה, אשר עלו בו תמות של הסתרה והזדהות עם הרעיון לפיו קבלת עזרה גרועה ממוות. שחר דיבר גם על מעשה ההתאבדות כעל תוצאה של מתח בין אדם לבין עצמו: הקשר האינטימי ביותר שאי אפשר לברוח ממנו הוא הקשר עם עצמנו - ובהיעדר היכולת לשאת את האינטימיות הזאת לא נשאר לאדם אלא לסיים את חייו. עבור האדם הנתון במשבר האובדני, ההריגה העצמית הופכת למטרה, למעין סמל לניצחון. שחר מציג רעה חולה, וירוס אישיותי מסוכן שעומד בבסיס המעשה האובדני: ביקורת עצמית. לדבריו, לא מדובר בתהליך מיטיב של אדם השואף להשתפר אלא בעמדה פנימית מענישה ומלקה הבנויה על שני נדבכים: האחד הוא תובענות שיטתית להעלאת רף הביצועים והאחר הוא הפנייה של אצבע מאשימה מתוך עמדה מענישה במקרה של כישלון.

שחר הציג כיצד ביקורת עצמית מהווה גורם סיכון נוסף לאובדנות. במחקר סקוטי נמצא כי ביקורת עצמית מנבאת אצל צעירים עלייה במחשבות אובדניות, כחלק ממכניזם החפירה הפנימית הבוחן בשיטתיות מה בסדר ומה לא בסדר. לפי ממצאים שונים, אנשים המתנהלים בעולם עם ביקורת עצמית גבוהה יוצרים סביבם סביבה שלילית, מסתבכים במריבות עם אחרים, ממעטים להיעזר בתמיכה חברתית וממעטים במעורבות באירועים שונים. התנהגות זו מביאה למצוקה, וזו מחריפה את הוירוס האישיותי- וירוס הביקורת העצמית. זו התשתית הפנימית של המשבר האובדני, סכסוך עמוק ונוקב בין האדם לבין עצמו, שכן הוא מתפצל ומתייחס לעצמו בשנאה ובתוקפנות. שחר תיאר ביצירתיות את הרעיון, לפיו כל התאבדות היא בעצם סוג של רצח. תפקידה של מש"ה הוא להיכנס דרך הסביבה החיצונית לתוך עולם פנימי ושם לדלל את החומציות השוררת בין אדם לעצמו. מש"ה עושה שימוש במעגלים אנושיים שהאדם במשבר כבר נמצא בתוכם ומסייעת ליצירת הגגה - Roofing. באמצעות עיטוף ויצירת שמיכה אנושית הפועלת בשיתוף פעולה נרחב- אותה רעילות פנימית מידלדלת.

"איך הורים יכולים להגיב לאיומי התאבדות של ילדיהם? איך לצמצם את ההסלמה, הייאוש, והבדידות?" | פרופ' חיים עומר

פרופ' חיים עומר הוא פרופסור אמריטוס מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א ומפתח גישת הסמכות החדשה בתחום ההורות. השאלות עליהן ענה עומר בהרצאתו: איך הורים יכולים להגיב לאיומי התאבדות של ילדיהם? איך לצמצם את ההסלמה, הייאוש, והבדידות?

בהיעדר ספרות מספקת על איומים אובדניים ובפרט בהקשר של ילדים ונוער, שואף עומר למלא את החלל השורר באשר לאופן התגובה הראוי במפגש של הוריהם של ילדים אובדניים עם האיום האובדני. בפיתוח המודל בלטו שני מופעים התנהגותיים רלוונטיים לילדים אלה. מחד - התנהגות הרסנית ומלאה באימפולסיביות ואגרסיביות, ומאידך – חרדתיות, התכנסות עצמית, התנתקות והימנעות. בקבוצה הראשונה המופע החיצוני יהיה אקטיבי, בעוד בקבוצה השנייה נצפה לגרסא יותר סמויה, אבל למרות ההבדלים, בסופו של דבר האינטראקציה עם האיום האובדני משותפת למופעים השונים. בראש ובראשונה, הדגיש עומר, מעשה אובדני הוא רצח (עצמי, אמנם), וככזה יש לתפוס כל מעשה או איום אובדני כנקיטה בצעד אלים. ככל אקט אלים, גם במקרה הזה החובה היא להתנגד לאיומים כאלו. התגובה ההורית לאיום האובדני, במקרים רבים מדי, היא מסוכנת ומזיקה, כזו שעלולה ליצור הסלמה. היא עלולה לנוע בין התעלמות או אדישות, תגובות שמעוררות אצל הילד תחושות של נטישה; התקפה או עידוד לפעולה, שעלולות להחריף את הסכנה; או כניעה, היוצרת דינמיקה של סחיטה. השאיפה היא להחליף את התגובות הללו בתגובות שיזינו את הקולות החיוביים הקיימים בתוך הנער.


- פרסומת -

ההתייצבות ההורית נגד האיום האובדני ומול הקולות של הילד מתקיימים על פני שלושה שלבים. השלב הראשון והמיידי הוא שלב הבלימה, במסגרתו מגבירים נוכחות סביב הנער על מנת להציג תמיכה והחזקה מלאה ככל האפשר. השלב השני הוא שלב העגינה. בשלב זה יש לשאוף להביא את הנער לידי שליטה עצמית שתימנע ממנו לממש את איומיו, על ידי הצבת גבולות והפגנת התנגדות ברורה לרצונו של הנער במעשה האובדני. כך יתאפשר לצמצם את ההסלמה ומאבקי הכוח. השלב האחרון הוא הקמת מערך תמיכה רחב ככל האפשר, מתוך ההבנה כי איום אובדני איננו איום פרטי, משום שהשלכותיו ההרסניות על המשפחה והמעגל הקרוב הופכות אותו לאיום משפחתי וכללי. המערך יכלול את האנשים הקרובים ביותר לנער, ובמידת הצורך ובסיוע של תיווך מתאים גם כאלו שהיו עשויים להימנע משיתוף שלהם, כמו למשל אחים קטנים. אלמנט נוסף אותו מזכיר עומר, שעשוי להיות קריטי בתקופת האיום האובדני, הוא אופן ההתנהלות מול הילד. לצד התמיכה והעיטוף, באופן הדרגתי יש מקום גם לבטא את הנפרדות בין ההורים לילד: כדאי להימנע ממצב של התאמה מוחלטת אליו, כדי שיוכל לפתח עצמאות ולצאת מהמשבר.

"מהן העמדות הפנימיות של המלווה אדם בסיכון אובדני? איך להתמודד עם הפחדים בתהליך הליווי?" | ד"ר לאה שלף

ד"ר לאה שלף היא עו"ס קלינית, פסיכותרפיסטית ומדריכה מוסמכת. חוקרת התנהגות אובדנית כתוצאה ממצוקות הנובעות מחשיפה לאירועי קרב, ועוסקת במניעת התנהגות אובדנית בקרב מתבגרים וחיילים. השאלות עליהן ענתה שלף בהרצאתה: מהן העמדות הפנימיות של מי שמלווה אדם בסיכון אובדני? איך להתמודד עם הפחדים שעולים בתהליך הליווי?

לדבריה של שלף, האנשים החיים קיבלו החלטה, מודעת או לא מודעת, שהם מעוניינים להמשיך לחיות, ואין הם מוטרדים בשאלת הזכות לחיים. לעומתם אדם בעל משאלת מוות, אם הוא נכנס לתהליך סיום החיים, עוסק בשאלה זו יומם וליל. לפיכך חשוב כי גם המטפלים יסכימו לעמוד מול המקום הפנימי בתוך עצמם אשר נפגש עם האיום האובדני, ולבוא איתו בדין ודברים. השאלה המתבקשת היא מהי הנחת העבודה באשר להתאבדויות - האם אפשר להכיר במצבים מסוימים ככאלו שאין מהם מוצא בשום אופן, או שמא המוצא קיים תמיד אם קיימת תקווה לעלות מעלה? מהם האמונות והמיתוסים שאנו שבויים בהם, והאם אנו מוכנים להתעמת איתם? שתיים מתוך הדוגמאות אותן מביאה שלף בנוגע למיתוסים על אובדנות נוגעות לפרופיל ההתנהגותי של אובדנות פעילה. בבואנו לאתגר את הסכמות שאנו מחזיקים בהם באשר למושג האובדנות, נופתע לגלות כי המחשבה ש'התאבדות זה לחלשים' היא מוטעית. זאת משום שהתמודדות עם קשיים רבים מביאה אנשים אובדניים לכדי הרצון להסיר עכבות כלפי הכאב, עימו הם רגילים להתמודד באמצעות הצבת שורה של אתגרים פיזיים ומנטליים שהם מפנים לעצמם. בסופו של דבר, בעקבות תהליך מתמשך של הסרת עכבות, הם עלולים להצליח להוציא לפועל את רצונם, להתקרב לכאב יותר מכל – ולפגוע בעצמם. האמונה שמעשה אובדני נובע מאימפולסיביות, גם אם הדבר נכון לרגע המעשה, אינה לוקחת בחשבון את התשתית הרחבה של עיסוק באובדנות כבר מגיל צעיר.

רגשות המטפל כלפי המטופל האובדני עשויות לנוע על הרצף שבין אמפתיה לכעס, עלולים לעלות גם חרדה גבוהה, רצון לעזור וכן תחושות של אשמה ובושה. אל מול המורכבות הרגשית, מאפיין משמעותי שמשפיע על אופן ניהול הסיכון במטופל אובדני הוא הותק המקצועי, נוסף על הכשרה הכרחית במניעת אובדנות. לא נופתע למצוא מחקרים המראים כי הנכונות לטיפול באובדניים הייתה נמוכה משמעותית כשהיה מדובר במטופלים דיכאוניים, כשלעומת זאת הייתה נטייה גבוהה להפנות מטופלים כאלה למטפלים אחרים. מול דפוסים אלה, הכשרה ייעודית מאפשרת החזקה מלאה במגע עם תופעת האובדנות, לצד פיתוח רגישות גבוהה למטופלים אובדניים, מתוך השאיפה למנוע את המעשה האובדני ככל האפשר. חשיבות ההכשרה נובעת מכך שאם אדם החליט למות, יש משמעות לעבודה מולו, בעיקר דרך עיסוק במרכיב האפקטיבי-רגשי ופחות במרכיב המוסרי. למעשה, מה שמשפיע על אדם בנקיטת פעולה אובדנית הוא מידת האמונה ביכולת שלו להשפיע ולשנות את גורלו. לרוב, אדם שנמצא בתקופה האובדנית יחזיק באמונה שאין לו סיבה לדבר, משום שבכל מקרה אין מי שיקשיב. לפיכך, אם לא נשאל את המטופל לגבי תחושתו האובדנית, לא נצליח לאתרה בזמן במסגרת ניהול הסיכון האובדני. החשש מצד המטפל שהצפת שיח על אובדנות יהיה בבחינת "שתילת רעיון" הוא שגוי, שכן פתיחת ערוץ להידברות עשוי להציג אפשרויות חדשות בפני מטופל אובדני, שלא ראה עד כה את האור בקצה המנהרה. ההשלכות של מצב זה הן בגדר סיכון משמעותי של המטופל, ולכן במקרה כזה – אם יש ספק, אין ספק.


- פרסומת -

איך לבודד את הקול האובדני דרך הקשבת הגוף? כלים מעשיים להקשבה עמוקה | הגב' ליאורה בר-נתן

הגב' ליאורה בר-נתן, מומחית בפסיכותרפיה ממוקדת גוף, מייסדת "המרכז להכשרת מטפלים בהתמקדות". פיתחה גישה אינטגרטיבית של התמקדות המסייעת לעבודה עם מצבים מורכבים, טראומה ויחסים. השאלה עליה ענתה בר-נתן בהרצאתה: איך לבודד את הקול האובדני דרך הקשבת הגוף? בר נתן הציעה כלים מעשיים להקשבה עמוקה.

בר-נתן הציגה את חלוקת המוח לשלושה חלקים, בכל הנוגע לתפקוד המוחי בחווית המצוקה. האחד הוא המוח הרפטליאני, הקדום, שנמצא בגזע המוח. חלק קדום זה אחראי לתפקודים ההישרדותיים, ושפתו היא שפת הגוף; החלק המרכזי בראש, המערכת הלימבית, אחראי על רגשות ובפרט על היכולת להיקשר רגשית לאחרים ולפתח אמפתיה. במרכזה של המערכת הלימבית שוכנת האמיגדלה, האחראית על רגשות עזים כמו כעס ופחד, ושפתה היא שפת הרגשות; החלק העליון של המוח, הניאו קורטקס, הוא החלק שהתפתח במוח האנושי שאחראי על כל התפקודים השכליים, ושפתו היא השפה המילולית. חלק נוסף הוא הקורטקס האורביטו-פרונטלי, מעין מתווך שמאפשר את העבודה המשותפת בין שלושת החלקים האלו, אשר יוצר את תהליכי הויסות והאינטגרציה. בזמן מצוקה הקורטקס האורביטו-פרונטלי לא יכול לבצע עוד את תפקודיו האינטגרטיבים והרגשיים כתוצאה משחרור של הורמוני לחץ ע"י האמיגדלה. דבר זה מוביל לניתוק תחושת העצמי והמתבונן וניתוק מאחרים – למעשה, העצמי נחטף ונשלט ע"י החוויה הפנימית באופן שיוצר דיסוציאציה. בשלב זה המוח הקדום לוקח את השליטה, ובתגובה אינסטנקטיבית, מנותקת מיתר החלקים, בוחר בבריחה מהחיים כתוצאה מתחושת איום הישרדותית. העלאת התחושה המורגשת של האדם באותו רגע תסייע למוח לשוב למיזוג ותיאום, על ידי זיהוי ודיוק התחושה.

מהבחינה הפרקטית הציעה בר-נתן לייצר את התנאים שיאפשרו הקשבה עמוקה באמצעות הדהוד, כלומר: החזרת המילים שאומר האדם לצורך אישור ולשם הרחבת יכולת ההכלה. כמטפלים נרצה להקשיב לאדם במצוקה הנתון ברגע ספציפי, ולאפשר לו לחפש את הכיוון הייחודי להרגשה הנוכחית אותה חש באותו רגע. מדובר בהקשבה עמוקה, פעילה ולא פרשנית, כזו שתציף אצל המטופל תחושה של נראות ונוכחות משותפת בתוך החוויה הקשה של הבדידות. בגישה זו הובלת תכני המפגש הטיפולי נתונה אצל המטופל ולא אצל המטפל. מטרת הליווי של אדם אובדני היא הצפה מחדש של תחושות טובות שנמצאות בגוף, אליהן הגוף יודע להגיב בדרך לשינוי המיוחל. השינוי יתהווה במקביל להכרה בחלקים שמרכיבים את הקונפליקט הפנימי.

בדבריה, בר-נתן הדגישה את החשיבות של העיסוק בפיזיות ובנוכחות הגופנית. לדבריה, אדם בהתקף אובדני ובמנוסה מהחיים צולל לתוך חוויה של בדידות תהומית. בהיעדר יכולתו ליצור קשר עם האחר נשאף למשוך אותו, בנחישות, אל תוך חוויה של הישרדות, באמצעות יצירת קשר וקריאה בשמו וכן דרך יצירת קשר עין רציף. אדם בהתקף אובדני מאבד התמצאות במרחב ובזמן, ולכן חשוב לשיים את המצב ולהדגיש נוכחות מלווה ויציבה. יש מקום לקרקוע ולהגדרה של גבולות הגוף, במטרה לייצב ולווסת את המדדים ולהשיג תחושת רגיעה ושלווה. עבודת הקרקוע תתמקד בתחושת המגע של כפות הרגליים עם האדמה ויצירת שורשים מדומיינים, הישענות תוך הקשבה לרמת הטונוס השרירי, ומתן תשומת לב לחווית השאיפה והנשיפה.

איך מורידים אדם מהגג? ומהם הכלים המעשיים של יחידת המו”מ? |  רב-פקד אילן מושלי

דבריו של רב-פקד אילן מושלי, קצין אג"מ ביחידה למשא ומתן, השייכת לאגף המבצעים של המטה הארצי של משטרת ישראל, סגרו את רצף ההרצאות המרתקות בכנס מש"ה. השאלות עליהן ענה מושלי בהרצאתו: איך מורידים אדם מהגג? מהם הכלים המעשיים של יחידת המו"מ?

מושלי פתח והציג את פעילותה של היחידה, כאוטוריטה מקצועית עם מוניטין עולמי בנושא ניהול משא ומתן בנושאי משבר. לדבריו, היחידה מתרכזת בפעילותה סביב שיאו של המשבר האובדני, ואינה חלק מהרצף המקדים או המניעתי לאירוע האובדני. ארגז הכלים של היחידה מתבסס על ניסיון אקדמי מצטבר, בנוסף לכלים טכנולוגיים רחבים מהתחום הפלילי והאזרחי. לפי מושלי, בשנת 2020, היא שנת הקורונה, התקבלו כ- 235 קריאות על איומים בהתאבדות. יחידת המו"מ נתקלה אז באוכלוסייה מזן חדש, נעדרת שיוך קהילתי, מגדרי או קבוצתי מובהק מבחינת גורמי ומקדמי סיכון לאובדנות. זאת משום שמשבר הקורונה הביא עימו עלייה בהיקלעות למצוקה כלכלית ומשפחתית, וזו הצריכה התאמות מיוחדות בשטח.

לדבריו, אירוע של איום בהתאבדות יתופעל על ידי 5-7 מנהלי משא ומתן, יחד הם מהווים מעטפת תמיכה הניצבת מול האיום האובדני ומלווה את האדם החוצה מהאפלה חזרה לעולם החיים. מהות תפעולו של האירוע היא שליטה מלאה במשתני סביבת האירוע ובפרטים אודות האדם האובדני, בשילוב ידע מקצועי מתקדם. מטרות המו"מ הן ראשית כל הפחתת הלחץ הסביבתי, בין אם מדובר בלחץ משפחתי או תקשורתי. לאחר מכן מתחיל תהליך איסוף מידע רחב, במסגרתו מורכב קלסתרון אישיותי של האדם האובדני - החל משמו הפרטי וכלה בתחביביו ובמנהגיו התרבותיים. המטרה היא לאתר את מניעיו לחיים, לדלות מידע מתוך ההיסטוריה האישית ובד בבד לייצר חיבור דרך מכנים משותפים. דאגה לצרכיו הבסיסיים של האדם האובדני כמו רעב, צמא, חום וקור יהוו תשתית להיווצרות קשר אינטימי, שיסייע בבניית אמון.


- פרסומת -

סיכום

לא חשבתי שיהיה זה עניין של מה בכך לסקר כנס שלם שעוסק בהתאבדויות, ובכל זאת הופתעתי ממנעד הרגשות שעלו בי סביב כתיבת הסקירה. אלו נעו על הרצף שבין דאגה וכאב גדול לתקווה ואופטימיות. פרופ' חיים עומר הציע להורים שילדיהם מסתגרים בחדר לפתוח את התריסים המוגפים ולתת לאור להיכנס פנימה. זוהי עצה פרקטית שחבוי בה לטעמי מסר משמעותי שעולה מתוך הכנס: לא לעצום עיניים. הערכים המנחים של התנועה בדרכה להצלת חיים הם חמלה, אמפתיה, נדיבות, אינטליגנציה רגשית, ועבודה קהילתית רחבה, והיא הגוף היחיד בישראל שמעניק מענה קונקרטי ויעיל לצורך בליווי, תמיכה והדרכה במצבי קצה אובדניים. מתוך שלל המסרים, המידע המקצועי והפרקטי שהועבר בכנס, המלצתו של עומר הייתה רק אחת מעשרות דרכים לזקק את מהותו של הכנס: אפשר למנוע התאבדויות. המניעה תתאפשר באמצעות שינוי סביבת האדם השרוי בסיכון האובדני, חיזוק התמיכה הקהילתית סביבו, ומתן הדרכה והנחייה מתאימות למטפלים.

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אריאלי, ל. (2021). סקירת כנס מש"ה: קהילה מצילת חיים חוזרים עם תשובה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4226


תבנית לציטוט ויקיפדיה:

* {{פסיכולוגיה עברית|אריאלי, ל.|סקירת כנס מש"ה: קהילה מצילת חיים חוזרים עם תשובה|4226|2021}}

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.