אין קווים מפרידים | קמה שיר

קמה שיר

אין קווים מפרידים

קתרזיס

הספר "אין קווים מפרידים" מאפשר הצצה לעולמה הפנימי של המטפלת: זו הפסיכולוגית וזו האם, אשר עסוקה בכל רבדי חייה בטיפול באחרים, אך זקוקה גם היא בעצמה, ככל בני האנוש, שידאגו לה. דרך שיריה מצליחה קמה לגעת בתפקידים המגדריים בחברה וטומנת בחובם שיח מעמיק וביקורתי. כתיבתה הרגישה, לעיתים מלאת כאב ולעיתים הומוריסטית, מצליחה לפרוט על הנימים הדקים של הנפש, כפי שרק אשת מקצוע מכירה.

קמה שיר (שם עט) היא משוררת, פסיכולוגית קלינית, בעלת תואר ראשון בספרות עברית ועורכת שירה. ספר ביכוריה "אישה – ילדה, גבר – אישה ושירים אחרים" (בהוצאת הוצאה עצמית, 2020), וכן אנתולוגיה בנושא היריון ולידה – "בגדות האפשר" (הוצאת קתרזיס, 2021) שערכה לצד המשורר והעורך יואב גלבוע.

לפניכם עשרה שירים מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:

*

בִּמְקוֹם לָמוּת הֵבֵאתִי יְלָדוֹת לָעוֹלָם

עַכְשָׁו אֲנִי צְרִיכָה לְהִתְמוֹדֵד עִם כָּל הָאַחֲרָיוּת

שֶׁל אִי־אֶפְשָׁר לַעֲזֹב אוֹתָן, וְהֵן צְרִיכוֹת אִמָּא

וְעִם כָּל הַמַּאֲמָץ לְהִשְׁתַּדֵּל כַּמָּה שֶׁרַק אֶפְשָׁר

וְעוֹד הַרְבֵּה. וְלָדַעַת שֶׁבְּכָל מִקְרֶה אֶפְגַּע

כִּי אִי־אֶפְשָׁר לִבְרֹחַ מֵהַהוֹרוּת שֶׁהָיְתָה לִי

זֶה לֹא שֶׁמִּישֶׁהוּ יַגִּיד לִי בַּסּוֹף כָּל הַכָּבוֹד

זֶה לֹא שֶׁאִם יַגִּידוּ לִי כָּל הַכָּבוֹד אַאֲמִין.

נשים לועסות מסטיק

נָשִׁים לוֹעֲסוֹת מַסְטִיק

כְּדֵי לִסְתֹּם צְרָכִים קְדוּמִים

מְמַלְּאוֹת חֹרִים בְּכוֹסוֹת מַיִם

סדנאות והכשרה לצוותים קליניים בפסיכותרפיה דינמית־חווייתית (EDT)
שילוב עומק פסיכודינמי וכלים אקטיביים מבוססי מחקר

בּוֹדְקוֹת קְפָלִים בִּישִׁיבָה,

רְוָחִים בֵּין הָרַגְלַיִם.

נָשִׁים מַרְגִּישׁוֹת סְחַרְחֹרֶת

מְדַקְּקוֹת אֶת הַמָּתְנַיִם.

הֵן סוֹפְרוֹת וּבוֹדְקוֹת

מִצְטַמְצְמוֹת, מִצְטַמְּקוֹת

וּמַרְגִּישׁוֹת מְנַצְּחוֹת.

נָשִׁים מֵתוֹת בָּרָעָב

מֵתוֹת בָּרָעָב

מֵתוֹת

בָּרָעָב

וַאֲנַחְנוּ אוֹמְרִים:

"אֵיזֶה יֹפִי! כַּמָּה רָזִית!"

בבית החולים הפסיכיאטרי

צֶאֱלוֹן נָאֶה מַשִּׁיר פְּרָחִים אֲדֻמִּים עַל דֶּשֶׁא יָרֹק,

שְׁבִילִים מִתְאָרְכִים לְרַגְלֵי אַחִים לְבָנִים,

צִפּוֹר מְצַיֶּצֶת,

חֲתוּלָה מִתְקָרֶבֶת לְלִטּוּף,

רַק לִשְׁכַּב כָּאן וּלְהֵעָלֵם לְעוֹלָמוֹת חֲלוּמִים.

וְאַתְּ יָפָה כָּל כָּךְ.

אַף אֶחָד לֹא שׁוֹמֵעַ אֶת הַצְּעָקוֹת שֶׁיֵּשׁ לָךְ בָּרֹאשׁ.

האיש שישן

הִכַּרְתִּי פַּעַם אִישׁ יָשֵׁן

שֶׁהֶעֱבִיר אֶת חַיָּיו בִּמְנוּחָה נְכוֹנָה.

בַּיּוֹם חָלַם עַל שֵׁנָה

וּבַלַּיְלָה חָלַם.

לֹא הָיָה חוֹלֶה מֵעוֹלָם,

לֹא כָּאַב אַף אָדָם,

לֹא הִסְתַּכֵּן, וְלֹא חָשׁ מְאֻיָּם.

וְכָל עוֹלָמוֹ הֵדֵי חֲלוֹמוֹת חֲשׁוּכִים

תִּזְכּוֹרוֹת לִצְבָעִים וּלְחֶלְקֵי סִפּוּרִים

עַד שֶׁתַּם.

אני אפילו לא מחייכת

מָה שֶׁמֵּצִיק לִי מְאוֹד זֶה

שֶׁאֲנִי אֲפִלּוּ לֹא מְחַיֶּכֶת.

לֹא מְחַיֶּכֶת.

גַּם זֶה נִלְקַח,

ועַכְשָׁו אֲנִי אִמָּא שֶׁלֹּא מְחַיֶּכֶת.

רַק סוֹחֶבֶת רַגְלַיִם וְיָדַיִם מִפֹּה לְשָׁם

מְכִינָה אוֹתָהּ אֲרוּחַת הָעֶרֶב

מְהַנְהֶנֶת לְ"אִמָּא, תִּרְאִי"

וְכָל הַלְּחָיַיִם שֶׁלִּי נִמְשָׁכוֹת לְמַטָּה

בְּכוֹחַ הַמְּשִׁיכָה.

גַּם אֲנִי רוֹצָה לְהִמָּשֵׁךְ לְמַטָּה

לְהִשָּׁכֵב לְמַטָּה

גַּם אֲנִי רוֹצָה לְהִמָּשֵׁךְ.

פַּעַם נִמְשַׁכְתִּי

לְצַיֵּר עִם הַבָּנוֹת, לְבַשֵּׁל, לֶאֱכֹל.

פַּעַם נִמְשַׁכְתִּי לַגֶּבֶר שֶׁלִּי.

לשלב האדיפאלי שלום

הַבַּת שֶׁלִּי בּוֹגֶדֶת בִּי.

כֵּיצַד נִתָּן עוֹד לְתָאֵר אֶת הַהִתְנַהֲגוּת הַנְּלוֹזָה

לְפִיהָ הִיא בּוֹחֶרֶת לְחַבֵּק אֶת אָבִיהָ בַּלֵּילוֹת?

שׁוֹאֶלֶת: "אֵיפֹה אַבָּא?" אוֹ בּוֹכָה כְּשֶׁהוּא לֹא כָּאן.

הַבַּת שֶׁלִּי בּוֹגֶדֶת בִּי.

כֵּיצַד עוֹד נִתָּן לְכַנּוֹת אֶת הַדֶּרֶךְ הַמְּחֻצֶּפֶת שֶׁבָּהּ

הִיא מִתְחַנְחֶנֶת בַּיָּמִים:

"אַבּוּשׁ, תָּבִיא לִי מַיִם"

"אַבּוּשׁ, אֲנִי עֲיֵפָה".

זֶה לֹא מַפְרִיעַ לִי.

אֲנִי הֲרֵי דּוֹגֶלֶת בְּכָל הַשִּׁוְיוֹנִיזְם בְּשֵׁם הַפֵמִינִיזְם

אֵלֶּה רַק שְׁתֵּי יְרֵכַי שֶׁהִתְעַבּוּ, הַשָּׂדַיִם שֶׁהִתְרוֹקְנוּ

וּשְׁרִירִי הַבֶּטֶן הַמֻּחְלָשִׁים שֶׁצּוֹעֲקִים לָהּ:

בִּזְכוּתֵנוּ אַתְּ כָּאן!

אנורקסיה

אֵשֶׁת חַיִל הִיא

מַעֲמִידָה תַּבְשִׁילִים מִפְּרִי כַּפֶּיהָ.

לֹא יִכְבֶּה בַלַּיְלָה נֵרָהּ.

תַּעֲמֹד וְתָכִין לִילָדֶיהָ

מַטְעַמֵּי אַהֲבָה טְהוֹרָה.

הִיא תַּתְקִין סְעוּדוֹת,

תְּמָרֵק מִרְצָפוֹת,

תַּעֲבֹד עֲבוֹדוֹת,

וְלֶחֶם לֹא תֹּאכַל.

חמישים דקות

הַשָּׁעוֹן פּוֹעֵם בְּקֶצֶב אָחִיד

אֵין הוּא רוֹאֶה שֶׁלִּבָּהּ נִמְתַּח מֵעֵבֶר לִגְבוּלוֹת הַזְּמַן

שֶׁעֹמֶק הַכְּאֵב חָדַר אֶת הַמֶּרְחָב,

יָצַר חֹר בַּכֻּרְסָה וְהִפִּיל בָּהּ בּוֹר.

אִשָּׁה עוֹמֶדֶת בְּבוֹר וְקוֹרֵאת מְנוּחָה

זוֹעֶקֶת אֹרֶךְ שָׁנִים מִצְטַבְּרוֹת

מְמַדֶּיהָ אֵינָם מִסְתַּפְּקִים בְּקַוִּים מַפְרִידִים

וְהַשָּׁעוֹן בְּשֶׁלּוֹ.

*

פָּגַשְׁתִּי אֲנָשִׁים אִיִּים אִיִּים מְרַחֲפִים

בְּלִי יָם שֶׁחִבֵּר בֵּינֵיהֶם.

הָיוּ פַּעַם אִי אֶחָד

וּפַעַם אִי אַחֵר

בְּלִי יָם אוֹ גֶּשֶׁר לַחְצוֹת

אוֹ חוּט לְהַלֵּךְ מִפֹּה לְשָׁם.

מַעֲבָר חַד וְהָאִי מִתְחַלֵּף.

כַּמָּה אֵימָה לִהְיוֹת אִי מְרַחֵף

כַּמָּה אֵימָה לְרַחֵף אִתָּם.

*

עַכְשָׁו, כְּשֶׁאֲנִי צְלוּלָה, אֲנִי יְכוֹלָה לוֹמַר:

באדם אאמין – מקלט רוחי – יום עיון במשנתו של רענן קולקה
יום שישי 16 באוקטובר 2026, במרכז רבין

מִלִּים הֵן חֶבֶל הַצָּלָה.

הֶעְדֵּר שָׂפָה הוּא

בְּדִידוּתוֹ שֶׁל הַקּוֹפֵץ מִצּוּק.

שָׂפָה שְׁלוּחָה עַל מַיִם

מַצִּילָה מִתּוֹךְ הַסְּעָרָה.

בְּתוֹכִי הַקּוֹפֵץ מֵהַצּוּק

נִרְגָּע