לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
האתיקה של ההבנה הטיפולית / נעמי לאור-בנקרהאתיקה של ההבנה הטיפולית / נעמי לאור-בנקר
האתיקה של ההבנה הטיפולית | נעמי לאור-בנקר

האתיקה של ההבנה הטיפולית | נעמי לאור-בנקר

ספרים | 1/6/2021 | 1,198

במערכת היחסים המורכבת והמשמעותית בטיפול הפסיכואנליטי, יש חשיבות מיוחדת לאופן שבו מבין המטפל את המטופל ומסריו. במרכז הספר האתיקה של ההבנה הטיפולית עומדת הטענה כי מלאכת ההבנה בטיפול הפסיכואנליטי היא התרחשות אֶתית. מה מייחד את אתיקת ההבנה הפסיכואנליטית? כיצד ניתן להבין את המטופל באורח המלא ביותר מבלי להתכחש לאחרוּתו? כיצד נכון למטפל להתמודד עם הסיטואציה הטיפולית המשתנה? שאלות אלו ואחרות נבחנות לאורך הספר בעזרת ההרמנויטיקה של הפילוסוף הנס גאורג גאדמר. שלושה מהמונחים העיקריים בהגותו של גאדמר – “דעה קדומה”, “מרחק” ו”דיאלוג” ¬– משמשים לחשיפה ולניתוח של המתחים האתיים הקיימים בשלוש גישות פסיכואנליטיות מרכזיות: התיאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית של פרויד, התיאוריה של ויניקוט, והגישה ההתייחסותית.
מאפייניה האתיים של ההבנה הפסיכואנליטית מתבררים כנובעים מאפיוני המפגש הטיפולי. הם אינם תלויים בהכרח בהבנות הנובעות מגישות תאורטיות ואישיות, אלא מנהלים איתן דיאלוג עֵר.
הספר מציע עמדה של הבנה והקשבה, המתאימה לכל מי שעוסק בטיפול הפסיכואנליטי.

האתיקה של ההבנה הטיפולית

נעמי לאור-בנקר

האתיקה של ההבנה הטיפולית

תרומתו של גאדמר לפסיכואנליזה

הוצאת כרמל

במערכת היחסים המורכבת והמשמעותית בטיפול הפסיכואנליטי, יש חשיבות מיוחדת לאופן שבו מבין המטפל את המטופל ומסריו. במרכז הספר האתיקה של ההבנה הטיפולית עומדת הטענה כי מלאכת ההבנה בטיפול הפסיכואנליטי היא התרחשות אֶתית. מה מייחד את אתיקת ההבנה הפסיכואנליטית? כיצד ניתן להבין את המטופל באורח המלא ביותר מבלי להתכחש לאחרוּתו? כיצד נכון למטפל להתמודד עם הסיטואציה הטיפולית המשתנה? שאלות אלו ואחרות נבחנות לאורך הספר בעזרת ההרמנויטיקה של הפילוסוף הנס גאורג גאדמר. שלושה מהמונחים העיקריים בהגותו של גאדמר – “דעה קדומה”, “מרחק” ו”דיאלוג” ¬– משמשים לחשיפה ולניתוח של המתחים האתיים הקיימים בשלוש גישות פסיכואנליטיות מרכזיות: התיאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית של פרויד, התיאוריה של ויניקוט, והגישה ההתייחסותית.
מאפייניה האתיים של ההבנה הפסיכואנליטית מתבררים כנובעים מאפיוני המפגש הטיפולי. הם אינם תלויים בהכרח בהבנות הנובעות מגישות תאורטיות ואישיות, אלא מנהלים איתן דיאלוג עֵר.
הספר מציע עמדה של הבנה והקשבה, המתאימה לכל מי שעוסק בטיפול הפסיכואנליטי.

ד”ר נעמי לאור־בנקר היא עובדת סוציאלית, פסיכותרפיסטית ומדריכה. היא עובדת בקליניקה פרטית.

 

לרכישת הספר ביריד

לקריאה נוספת- פרק ראשון: ​​​​​​​מאפייני ההבנה הפסיכואנליטית, ומדוע היא זקוקה לאתיקה

מבוא

בל ניחפז לתרגם. בל נעמיד את התאוריה שלנו, את הבנותינו, במקום אלה שהמטופל חישל לעצמו (לכל אחד מאיתנו יש רעיון משלו כדי להסביר ואפילו כדי להצדיק את עובדת היותו כמות שהוא). מוטב אם נסכים להיות חשופים לתשוקה הזאת, לזעם, לבכי, לשתיקה, לכל צורות ההקצנה – בלי לדעת מה גורם אותן. להניח לדברים לגעת בנו, להלום בנו, לרסק משהו בתוכנו. להיוותר בחשכה, ולחלום, אם ניתן, בתוך האפלה המוארת רק בהבזקים קלים, כדי לנסות להתקרב ככל האפשר למה שזר לי לחלוטין, למה שהאחר חש כזר לו עצמו, אך אינו יכול לחמוק ממנו.(פונטאליס 2004 [2000], עמ' 27-26)


- פרסומת -

ספר זה עוסק בתהליך ההבנה בטיפול הפסיכואנליטי והפסיכודינמי1 ומציע כי להבנה הפסיכואנליטית יש איכויות אתיות שאותן ניתן לחשוף. בתחום הטיפול הפסיכואנליטי קיימות סוגיות אתיות רבות וחשובות, הזוכות בצדק להתייחסות ולדיון, אך כמעט אין כתיבה על אודות אתיקת ההבנה הפסיכואנליטית. מטרת הספר היא לחקור את מאפייני אתיקת ההבנה הפסיכואנליטית ואת האתגרים האתיים שעימם מתמודדים מטפלים בבואם להבין את מטופליהם. עבודתו של הפילוסוף וההרמנויטיקאי הנס גאורג גאדמר נבחרה להוות מצע פילוסופי לחשיבה על אודות אתיקת ההבנה הפסיכואנליטית ולהתמודדות עם האתגרים שבה.

הטיפול הפסיכואנליטי מתחיל כאשר אדם המתמודד עם מצוקה נפשית פונה לאיש המקצוע במטרה להקל על מצוקתו או לשנות את טיבה. הסיטואציה הטיפולית הינה המרחב שבו מתחולל המעשה הטיפולי. הבנתו של המטפל את משמעות מסריו המילוליים והלא מילוליים של המטופל הינה חלק חשוב והכרחי מהמתרחש בסיטואציה הטיפולית. יהיו אשר יהיו הקשיים שגרמו לאדם לפנות לטיפול נפשי, הוא מגיע לשיחה הטיפולית בציפייה מובנת להיות מובן. 

ההנחה הפסיכואנליטית היא שהאדם הפונה לטיפול זקוק למטפל כדי להבין את עצמו. המטפל, בזכות הכשרתו המקצועית ומעצם היותו אחר מהמטופל, מבין את המטופל באופן מלא יותר משזה מבין את עצמו ויכול לעזור לו להגיע לידי הבנה טובה יותר של עצמו.

מטפלים שונים נבדלים זה מזה בהבנתם. השוני נעוץ בהכשרתם המקצועית, בניסיונם הקליני ובתאוריות הפסיכואנליטיות שעל פיהן הם עובדים. ישנם למשל מטפלים רבים הרואים במוקד עשייתם לאו דווקא את הבנתו של המטופל ומסריו אלא היבטים אחרים של הקֶשר הטיפולי כגון הכלה, החְזקה או יחס אמפתי. אך גם מטפלים אלו, במאמציהם לספק את צרכיו של המטופל, מסתמכים על הבנתם אותו ואת הקשר הטיפולי.

האינטואיציה העומדת בבסיס הספר היא שההבנה הטיפולית הינה מאורע אתי. אינטואיציה זו נסמכת על ראייה רחבה יותר, שעל פיה מעשה הטיפול עצמו הינו מעשה אתי. כשהמטופל והמטפל נמצאים יחד בחדר, משוקעים בחוויה הטיפולית, שאלת האתיקה של ההבנה מתגלמת בהכרעות קליניות. בספר זה, לעומת זאת, ההתמודדות עם הסוגיה תהיה במישור התאורטי ותתבטא בדיאלוג בין הפסיכואנליזה ובין שני תחומי דעת אחרים: האתיקה וההרמנויטיקה.

אתיקה

הפסיכואנליטיקאית הבריטית נינה קולטארט ראתה בפסיכואנליזה בכללותה מערכת מוסרית, שכן היא עוסקת בבני אדם ובהקלה על סבלם (Coltart, 1996, pp.
130-131). השיחה הטיפולית הינה מפגש אנושי ומקצועי ייחודי שבו מעורבים שני המשתתפים, המטפל והמטופל. המטופל מגיע למפגש זה בשל מצוקתו הנפשית, והמטפל עקב תפקידו המקצועי. חוסר הסימטריה האינהרנטי המתקיים בשיחה הטיפולית בין המטפל והמטופל, ייחודיותה של שיחה זו, משמעותה העמוקה עבור המטופל, השפעותיה והשלכותיה עליו – כל אלה הופכים אותה לשׂדה אתי. 

הפסיכואנליטיקאי שמואל ארליך הפליא לנסח את חוויית הטיפול:

ב"מציאות" חדשה זו שולטת חוקיות אחרת, שאינה מאופיינת בהיגיון המוכר לשני הצדדים במגע רגיל. כאן האסימטריה בין המטפל למטופל מתעצמת ומתחדדת [...] במישור זה עולים תכנים ותחושות שבדרך כלל אינם זוכים לכך במישור היומיומי, ואלה יוצרים מציאות שהיא גם פְּנים טיפולית וגם חדשה ובלתי מוכרת. נוצרת איכות חווייתית אחרת [...] במישור זה המטופל סומך על האנליטיקאי ועל יכולתו הייחודית למצוא ולנווט את דרכם במציאות הנפשית שאינה מוכרת לו. המונחים נסיגה טיפולית, העברה והעברה נגדית, השלכה, ברית טיפולית, מציאות נפשית לעומת מציאות חיצונית, מבטאים אזור רגשי זה (ארליך, 2007, עמ' 300).


- פרסומת -

ארליך הדגיש כי מציאות חדשה וייחודית זו מתקיימת במקביל למישור נוסף וגלוי של הטיפול, שבו שולטת המציאות היומיומית והמטופל והמטפל שרויים כשני שווים בקשר מקצועי. לדבריו, מבחינה אתית חשוב לא לערבב בין שני המישורים הללו. על האנליטיקאי להכיר ולכבד את צרכיו השונים של המטופל בכל מישור. 

מתיאורו של ארליך ניתן ללמוד כי אופן ההבנה בטיפול הפסיכואנליטי מצוי בשׂדה אתי מובהק. במערכת היחסים הייחודית, המשמעותית והרגישה כל כך שבין המטפל והמטופל, לאופן שבו המטפל מבין את מסרי המטופל יש עוצמה מיוחדת, המטילה עליו אחריות רבה. הבנתו של המטפל מעידה על הדרך שבה הוא תופס את המטופל כְּזולת; היא מכוונת את התערבויותיו, משפיעה עמוקות על היחסים בינו ובין המטופל ועל השפעות הטיפול כולו והשלכותיו, וכתוצאה מכך על חיי המטופל. 

הזנחת הממד האתי בפסיכואנליזה בכלל ובהבנה הפסיכואנליטית בפרט

בספרות המקצועית כמעט אין התייחסות לממדים האתיים שבטיפול הפסיכואנליטי, ובפרט לאתיקה שבפעולה מרכזית ובסיסית זו במעשה הפסיכואנליטי: תהליך ההבנה של המטפל. הימנעות זו מתבטאת במאמרו של פרויד "הערות על אהבת העברה". פרויד השתמש בכלל ההתנזרות, כלל טכני שמקורותיו תאורטיים, כנימוק להמלצתו לרופא להימנע מלהשיב אהבה למטופלת. לדעת פרויד, על ידי כך נענות הן הדרישות האתיות והן הדרישות הטכניות. הוא כתב: "הפעם שפר עלי מזלי ואני יכול להחליף את הציווי המוסרי בשיקולים הנוגעים לטכניקה האנליטית וזאת מבלי לשנות את התוצאה" (2002 [1915], עמ' 123).

ניסוחו המעניין של פרויד, המודה למזל על האפשרות להתחמק מהתמודדות ישירה עם הממדים המוסריים בעבודתו, מרמז על הסתייגות מהסתמכות על עקרונות מוסריים. אלו, כך עולה מדברי פרויד, מנוגדים לשיקולים טכניים פסיכואנליטיים, העדיפים עליהם. גישה זו מאפיינת את פרויד, ועיון בכתביו מציע כי באופן עקבי, כשפרויד דן בשאלות מקצועיות־קליניות, רעיונותיו מנומקים בחשיבה דינמית אך נותנים תמיד וכבדרך אגב תשובה אתית מספקת.

ישנם שני הסברים להזנחת הממד האתי שבהבנה הפסיכואנליטית. ההסבר הראשון טמון באופן התפיסה של מושג האמת בפסיכואנליזה. פרויד (Freud,
1933a, pp. 181-182) טען כי הפסיכואנליזה אינה יכולה לכונן השקפת עולם משל עצמה וכי עליה לקבל על עצמה את השקפת העולם המדעית, שמטרתה גילוי האמת. תפיסה זו שירתה את פרויד בהתמקדות במעשה האנליטי ובהימנעות מכל ממד מוסרני בשיחה הטיפולית. על פי כך גילוי האמת בלבד הוא החשוב, ואמת זו נתפסה כנתונה וכניתנת לגילוי על ידי המטפל המיומן והמקצועי. בדומה לפרויד, וכפי שהראה גוברין (2004, עמ' 209-208), כל יוצרי האסכולות בפסיכואנליזה (עד להתפתחות הגישות הפוסט מודרניות) התייחסו לתאוריות שלהם ככאלו שיכולות לחשוף את האמת על המטופל. נקודת השקפה כזו מייתרת את ההתייחסות לאתיקה שבמעשה ההבנה, שכן ההבנה נתפסת כאמצעי לפענוח האמת וכשייכת לצד המקצועי בלבד. גם העיוותים האפשריים של ההבנה נתפסים כנובעים מכשלים הקשורים לתחום המקצועי, כגון התנגדות המטופל לפירושי המטפל או רגשות לא מעובדים של המטפל כלפי מטופלו. 

ההסבר הנוסף להזנחת הממד האתי שבהבנה הפסיכואנליטית נעוץ בכך שהפסיכואנליזה מראשיתה הבינה את תחושת המוסר של האדם כנובעת מאלמנט נפשי, שניתן לעקוב אחר התפתחותו ושעלול להיות פתולוגי. הסבר זה קשור להסבר הקודם. כיוון שגילוי האמת הוא העיקר בטיפול, הרי התמקדות המטפל בהיבטים האתיים שבהבנה עלולה להיתפס כבאה על חשבון האמת וכנובעת מקשיים לא מעובדים או לא מפותחים באישיותו. 

תפיסה זו אף היא מקורה בפרויד, שקישר בין ההתפתחות הנפשית ובין היווצרות המוסר וראה את מקור המוסר בהפנמת איסורי המבוגר והתרבות על ידי האני העליון. לשיטתו האני העליון מתפתח לאורך הזמן, וצורתו הראשונית הינה אכזרית ונוקשה (Freud, 1923, p. 34; פרויד, 1988 [1913א]).

גם בתקופה שאחרי פרויד ראתה הפסיכואנליזה בנטייה למושקעוּת בלתי פוסקת בנושאי צדק, אתיקה ומוסר עדות למוסרנות נוקשה ומוגזמת, ומי שהתנהל כך אופיין כבעל מנגנוני הגנה פרימיטיביים, כסובל מכשל בהתפתחות האני העליון או כבעל אישיות כוזבת (Freud, 1936, pp. 48-49; Kaplan, 1997, pp.
67-68; Coltart, 1996, pp. 136-137).

במילים אחרות, על פי ההתבוננות הפסיכואנליטית, התמקדות בנושאי אתיקה עלולה לנבוע ממוטיבציות פנימיות, להיות נגועה בצביעות ובחוסר אותנטיות ולהצביע על קושי אישיותי. בתחום הטיפול הנפשי, שעניינו התערבות מקצועית בעולמו הפנימי של המטופל, עיסוק כזה עשוי להיחשד כבעייתי וכמצריך הדרכה או טיפול אישי לשם התמודדות איתו. ואכן, ישנה התייחסות בספרות לפסיכואנליטיקאים שמכיוון שלא עברו בעצמם אנליזה מספקת נותר האני העליון שלהם נוקשה, דבר שחיבל בטיפוליהם (Mardona, 2000, p. 242;
Wolstein, 1977, p. 22).


- פרסומת -

הן בתפיסת האמת כמוחלטת וא־היסטורית והן בשאיפה לראות את המטפל נקי מהשפעות האני העליון שלו, מובלעת המשאלה להבין את המטופל ואת תכניו במנותק מההקשרים השונים שבהם המטפל שרוי ושמהם הוא בנוי. עמדות מוסריות ואתיות נתפסות בראייה זו כסוג של הפרעה, המאיימת על ההבנה הנכונה ומטה אותה. אלא שהפיצול בין הממדים הטכניים והמקצועיים לבין הממדים האתיים בטיפול הנפשי הינו מלאכותי, ולמעשה בלתי אפשרי. 

הקשר בין הממדים האתיים לממדים המקצועיים בטיפול הפסיכואנליטי

מספר חוקרים עמדו על חוסר היכולת להפריד בין הממדים האתיים והטכניים בטיפול הפסיכואנליטי. רולניק (2001, עמ' 35) טען, כי בעוד שעל פי פרויד היסוד האתי היחיד בפרקטיקה הפסיכואנליטית הינו החיפוש אחר האמת, חיפוש זה מחזיר לפרקטיקה הפסיכואנליטית את הערכים האתיים והערכיים, העומדים לכאורה בניגוד למדע. הערכים האתיים מגולמים בהיבטים הנורמטיביים של הפרקטיקה הפסיכואנליטית, שנועדו לעזור למטופל בחיפושיו אחר האמת הפנימית ולסלק את המהמורות העלולות לעמוד בדרכו. 

ברוח דומה הצביע אצ'גויין (Etchegoyen, 1991, pp. 11-12) על הקשר הפנימי העמוק המתקיים בין התאוריה, הטכניקה והאתיקה של הפסיכואנליזה, וטען כי האתיקה היא חלק מהטכניקה וכי היא כלולה בתאוריה המדעית של הפסיכואנליזה, לא רק כמשאת נפש מוסרית אלא גם כדרישה הכרחית של הפרקטיקה. לדבריו, מה שנותן מובן לנורמות טכניות בפסיכואנליזה הוא שורשיהן האתיים. כישלון אתי על פי כך מוביל בהכרח לכישלון טכני. כל ניצול של המטופל או פגיעה באוטונומיה שלו קשור קשר בל יינתק לאי שמירה קפדנית על עקרונות הנייטרליות, האנונימיות וההתנזרות, ולהפך. 

שפלר (2007, עמ' 80) הדגיש את החשיבות המכרעת שיש לאמון הבסיסי של המטופל במטפל. לדבריו, התביעה ליושרה במקצועות הטיפול הנפשי קשורה למעמד המיוחד שיש לאמון בין אנשים בתחום זה, ולכן זוהי תביעה מקצועית בצד היותה תביעה אנושית. אי אפשר לנתק בין השקפת העולם המוסרית ובין זו המקצועית. קשר טיפולי עם מטפל שהוא בעל סטנדרטים מוסריים גבוהים לעולם יהיה בריא ויעיל יותר מקשר עם מי שאינו כזה. 

תפיסה עקרונית זו, המכירה בחוסר האפשרות להפריד בין הממדים המקצועיים והממדים האתיים של העשייה הפסיכואנליטית, מהווה בסיס לחקירת הקשר הייחודי שבין האתיקה וההבנה הפסיכואנליטית. קשר זה, שלא נבדק דיו עד כה, נמצא במוקד הספר הזה. בספר נערך ניתוח של מאפייני ההבנה הפסיכואנליטית ונחשפים מתחים אינהרנטיים הטמונים בפעולת ההבנה והקשורים הן לאופן תפיסת המטופל כ"סובייקט בפני עצמו" והן לאופן ההתמודדות של המטפל עם הסיטואציה הטיפולית המשתנה. מתחים אלו מחייבים התמודדות אתית. 

החשיבה על אודות תנאֵי ההבנה הפסיכואנליטית, מאפייניה ומגבלותיה קשורה להרמנויטיקה, שעוסקת בחקר ההבנה. בחלק הבא אתאר בקצרה את תהליך ההתפתחות של ההרמנויטיקה המודרנית. אתמקד בפילוסופיה ההרמנויטית של גאדמר וברלוונטיות שלה להבנה הפסיכואנליטית.

הרמנויטיקה 

הרמנויטיקה היא תורת הפרשנות. זוהי מסורת פילוסופית המבהירה את נושא ההבנה. אבי ההרמנויטיקה המודרנית הינו פרידריך שליירמאכר. שליירמאכר הרחיב את מושאי העיסוק של ההרמנויטיקה, מכִּתבי קודש (כפי שהיה עד זמנו) להבנת טקסטים בכלל ואף להבנת הדיבור. הוא ראה את ההרמנויטיקה כעוסקת בתהליכי הבנה כלליים ולא בתכנים ספציפיים של טקסט. 

שליירמאכר ראה במהלך ההרמנויטי ניסיון להימנע מאי הבנה. הוא האמין כי האמת נמצאת מאחורי התוכן הגלוי של הטקסט, וכי על ידי שימוש מושכל במתודה ניתן לשחזרה ולהגיע להבנת כוונתו המקורית של כותב הטקסט. בהתאם לכך הציג שליירמאכר מתודה סדורה הקשורה למה שראה כמטרת ההרמנויטיקה: הבנת הטקסט טוב יותר מכפי שהמחבר עצמו הבינוֹ. מטרה זו מושגת על ידי כך שהמפָרש כמו נוטש את תודעתו ונכנס לזו של הכותב, וזאת תוך כדי מודעוּת לדברים שהמחבר עצמו לא היה מודע אליהם. במובן זה, עבור שליירמאכר, ההרמנויטיקה היא סט של פרוצדורות שניתן ללמוד אותן ושמטרתן להכחיד טעויות והפרעות (Mueller-Vollmer, 1985). 

וילהלם דילתיי הרחיב את תחומי העיסוק של ההרמנויטיקה, מעיסוק בפרשנות טקסטים לעיסוק בפרשנות של מכלול מצבי חיים כגון פעולות של בני אדם, פרקטיקות חברתיות, נורמות וערכים. דילתיי ראה את ההרמנויטיקה כבסיס המתודולוגי של מדעי הרוח והחברה וטען כי במדעי הרוח והחברה, בניגוד למדעי הטבע, הפרשן איננו עוסק בהצעת 'הסבר' סיבתי לתופעות אלא ב'הבנה' שלהם. דילתיי טען כי התרומה החשובה ביותר של ההבנה עבור מדעי הרוח היא הבנת האינדיבידואל, כוחו ויצירתו. לשיטתו האינדיבידואליות מובֶנת מתוך האוניברסליות, מתוך המשותף שבין בני האדם. במובן זה, אנו מבינים את עצמנו דרך האחר. האדם מבִין טקסט על ידי חיים מחדש והתנסות מחדש במחשבות המחבר. דילתיי אמנם לא נטש את הראייה האפיסטמולוגית, אך בעבודתו חל מַעבר מהבעיה האפיסטמולוגית, שאותה הדגיש שליירמאכר, לחקר האדם את טבעו. על פי דילתיי תהליך ההבנה משנה את המבין, כלומר: ההבנה פותחת צוהר לתחומי חיים וראייה של העולם שהם מעבר ליכולת ההתנסות של היחיד בחיי המציאות שלו (Dilthey, 2002, pp. 233-236).


- פרסומת -

נקודת מפנה אונטולוגית בנושא ההבנה חולל מרטין היידגר (Heidegger, 1962). היידגר ראה את ההבנה כאופן של הֱיוֹת בעולם ולא כפעילות הכרתית. הוא תפס את תהליך מתן הפשר כרכיב משמעותי בהוויית האדם. בספרו המרכזי "ישות וזמן" כתב היידגר על ההבנה כעל יכולת ואפשרות קיום. על פיו, ההבנה מתגלמת בעשייה וקשורה להבנה עצמית. זוהי אפשרות של העצמי להשתתף בתהליך הידיעה (Grondin, 2002, p. 37).

על פי היידגר (Heidegger, 1962), ההבנה הינה דרך של מעורבות ודאגה בעולם. אין כל אפשרות להבין דבר מה 'מבחוץ'. פירוש והבנה הם אירועים של אינטימיות ותקשורת פנימית עם אנשים וחפצים. כל פרשנות נטועה תמיד בהבנה מוקדמת שלנו, המושלכת על מושא הפרשנות. ההבנה תמיד קשורה אלינו, נוגעת במה שממילא קורה ומוסיפה אינטואיציה או אינטגרציה לְעולם שהוא כבר מובן. היידגר תיאר מעגליות הרמנויטית המהווה תנועה אונטולוגית בין מושא ההבנה והסיטואציה שלנו כשאנו מפרשים אותו. המטרה בעיני היידגר אינה לפתור מעגל זה אלא לשהות בו. היידגר ערער אפוא על החלוקה הקרטזיאנית לסובייקט־אובייקט. הוא הסיט את החקירה לכיוון 'האדם המבין' כישות בעולם. לדידו כל הבנה מניחה פרשנות של האדם, והאדם מפרש את עצמו ואת אפשרויות ההבנה שלו. 

הפילוסופיה ההרמנויטית של הנס גאורג גאדמר

הנס גאורג גאדמר, תלמידו של היידגר, מימש את המשמעויות הנובעות מהתפנית של היידגר. גאדמר נטל את המונח "הרמנויטיקה פילוסופית" שטבע היידגר ופיתח אותו, בעיקר בסִפרו החשוב ביותר "אמת ומתודה". עבודתו של גאדמר עוסקת במעבר מראיית ההרמנויטיקה כמתודולוגיה של מדעי הרוח לתפיסה אוניברסלית של ההבנה והפרשנות. גאדמר נסמך על טענתו של היידגר כי ההבנה אינה רק אחת מההתנהגויות האפשריות של הסובייקט אלא היא אופן ההיות של האדם. האדם על פי כך הוא יש, המפיק משמעות בכל רגע ורגע. 

ההבנה קורית בכל אספקט של התנסות, היא מקיפה את כל תחומי החיים ומראה עצמה על ידי פעולה. ההתנסות ההרמנויטית מתרחשת בשפה וקורית דרך המפגש עם מושא הפרשנות, שיכול להיות טקסט לשוני, יצירת אמנות, אירוע היסטורי או דברי האדם האחר. יש לחדד, עם זאת, כי הטענה לאוניברסליות נוגעת בהיקף ההבנה ולא בתנאי ההבנה. למעשה, גאדמר מציב תנאים היסטוריים להבנה, החותרים כנגד כל טענה לאוניברסליות (Risser, 1997, p. 4).

גאדמר הדגיש כי תפקיד ההרמנויטיקה אינו לפתח פרוצדורה של הבנה אלא להבהיר את התנאים שבהם ההבנה מתרחשת. השאלה כיצד ההבנה אפשרית קדמה מבחינתו של גאדמר לכל פעילות הבנה של הסובייקטיביות. על פי גאדמר, תהליך ההתרחשות של המשמעות מורכב משלושה תהליכי משנה המתחוללים בו־זמנית בתודעה: הבנה, פרשנות ויישום. שלושת התהליכים הללו מהווים תהליך מאוחד, שאינו ניתן להפרדה. הבנה היא תמיד פירוש, ולכן פירוש הוא הצורה המפורשת של ההבנה. הצבת המרכיב השלישי, היישום, בתהליך היא אחת מתרומותיו החשובות של גאדמר להרמנויטיקה, ובה גלומה תפיסת העבר שלו: פעולת ההבנה מתרחשת בהווה ומערבת תמיד את יישום הטקסט, שנכתב בעבר, כך שיובן לסיטואציה הנוכחית, העכשווית של המפָרש (Gadamer,
2004 [1960], pp. 306-307).

גאדמר תיאר את תהליך הפקת המשמעות כתהליך של דיאלוג ומיזוג בין מושא החקירה ותודעת הפרשן. תודעת הפרשן, כמו גם מושא החקירה, ממוקמים בתוך ההיסטוריה והמסורת. לפיכך כל הבנה מערבת בהכרח דעות קדומות, וההכרה בכך הכרחית לתפיסת ההרמנויטיקה ונותנת לבעיה ההרמנויטית את הדחף האמיתי שלה. בעקבות היידגר טען גאדמר כי הדעות הקדומות של האדם, יותר מאשר שיפוטיו, מהוות ומרכיבות את קיומו. הדעות הקדומות על פי גאדמר הן התנאים שדרכם האדם חוֹוה דבר מה ומאזין לו. הן מכוננות את היכולת להתנסות ולהיפתח לעולם, לחדָש ולשונֶה. לכן יש חשיבות לחקירתו של הרקע ללגיטימיות הדעה הקדומה המוצדקת ולמה שמבחין אותה מדעות קדומות לא מוצדקות. המודעוּת ההרמנויטית לְעולם אינה ממוקמת מחוץ למושא החקירה, ולְעולם אי אפשר להבין לחלוטין משהו עד תומו. המעגל ההרמנויטי, על פי גאדמר, הינו משחק גומלין בין תנועת המסורת לתנועת המפָרש. הציפייה המוקדמת שמנחה את ההבנה נובעת מהקֶשר למסורת, ואילו התובנה והניסיון נוצרים מתוך התנסות כואבת בכישלון הציפיות המוקדמות שלנו (שם, עמ' 278, 293, 350). 

על פי ניסוחו של ברנס, ההרמנויטיקה של גאדמר נעה בין שתי עמדות: האחת היא שלטקסט יש מובן שלא ניתן לחמוק ממנו, והאחרת היא שאנו מבינים טקסט באופן שונה בכל פעם, מכיוון שההבנה נקבעת על ידי ההיסטוריה שבה אנו ממוקמים. שתי העמדות הללו יחד מתארות את תנועתה המתמשכת של ההבנה. ברנס ראה בעקבות זאת את ההרמנויטיקה של גאדמר כפנומנולוגיה של 'בין לבין' (Bruns, 1992, p. 10). 

התובנות הנובעות מהניסוח מחדש של גאדמר את המעגל ההרמנויטי אינן רק על אודות מוגבלוּת הידע האובייקטיבי אלא גם על ההבנה כאירוע. ההבנה, כתנועה של המסורת ופרשנותה, אינה מבנית אלא בעלת אופי של תהליך.

השימוש שנעשה עד כה בהרמנויטיקה של גאדמר בתחום הפסיכואנליזה

בתחום הפסיכואנליטי, עבודתו של גאדמר נזכרת בעיקר בכתבים ההתייחסותיים והאינטרסובייקטיביים, ומשמשת הן לשם חיזוק הבסיס הרעיוני של גישות אלו והן לשם ביקורת על הפסיכואנליזה הקלאסית. הדגשת הזיקה שבין הגותו של גאדמר ובין הגישה ההתייחסותית והגישה האינטרסובייקטיבית נעשית לרוב במקביל להדגשת הזיקה שבין המודל הפרשני של שליירמאכר ובין זה של פרויד. ניתן אכן למצוא נקודות דמיון בין השניים. הן אצל שליירמאכר והן אצל פרויד המציאות המפורשת נתפסת כחיצונית, אובייקטיבית ונפרדת מהצופה. ההתערבות הפרשנית נתפסת כניתנת לשחזור באמצעות שימוש בכללי מתודה. בשני המודלים, התוכן הגלוי פחות חשוב ומשמעותי מהמשמעות שהוא מסתיר. ניסיונו של שליירמאכר לראות מֵעבר למופע הגלוי של התוכן מזכיר את ניסיונו של המטפל הפרוידיאני לחדור דרך הגנות והפרעות כדי לחשוף את המוטיבציות האמיתיות של המטופל (Stern, 2003, p. 59).


- פרסומת -

על פי שניהם, מכיוון שמעשה הפרשנות הינו פעילות מודעת ואילו מעשה היצירה אינו מודע, הפרשן יכול להבין את היצירה טוב מן היוצר עצמו, ואף לדעת את כוונת היוצר טוב ממנו. בשני המודלים אין התייחסות משמעותית להקשרים התרבותיים והחברתיים של היוצר, ואילו ההקשרים התרבותיים, האישיים והחברתיים של הפרשן נתפסים כהפרעה להבנה. 

לנוכח דמיון זה אין פלא כי רעיונותיו של גאדמר, שעמדתו שונה כל כך מזו של שליירמאכר, קסמוּ לפסיכואנליטיקאים המתנגדים לפסיכואנליזה הקלאסית. הפסיכואנליטיקאי ההתייחסותי דונל סטרן הקביל בין דחייתו של גאדמר את טענתו של שליירמאכר כי משמעות הטקסט הינה חבויה ואפשרית רק דרך אמפתיה ובין עמדת הגישה ההתייחסותית שהמטפל אינו יכול להיות אמפתי לחלוטין למטופל ולהיכנס לעולמו הפנימי, מכיוון שהוא לכוד בסיטואציה ובמסורת שלו עצמו (Stern, 2003, p. 212). 

הפסיכואנליטיקאית האינטרסובייקטיבית דונה אורנג' (Orange, 2010) טענה כי באמצעות רעיונותיו של גאדמר ניתן לבקר מזווית אינטרסובייקטיבית את האידיאולוגיה של התאוריה והקליניקה הפסיכואנליטית השמרנית. מחשיבתו הביקורתית של גאדמר כלפי ההרמנויטיקה שקדמה לו ניתן לגזור ביקורת כנגד יחס סמכותי כלפי מטופלים וכנגד ההתיימרות לקרוא את נפשו של המטופל. ההרמנויטיקה של גאדמר יכולה ללמד את המטפל הפוסט פרוידיאני להתייחס למטופל בסיטואציה הדיאלוגית כאל מקור חשוב של אמת, לראות את האדם כצומח מתוך הקשריו התרבותיים וההיסטוריים ולסכן את תפיסותיו ורגשותיו בניסיון להבין את המטופל (Orange, 2010, pp. 105-107).

תרומתם של אורנג' וסטרן היא בעלת ערך. אין ספק כי חשיבתו של גאדמר – ברגישותה להקשרים השונים שבהם נתונים המפָרש ומושא הפרשנות, בהדגשתה כי המפָרש אינו נפרד ממושא הפרשנות, בתפיסתה את ההבנה כדיאלוג ובביקורתיות שלה כלפי המתודה – דומה אכן לגישות ההתייחסותיות והאינטרסובייקטיביות. עם זאת, שימוש בהגותו של גאדמר כדי לתמוך בגישות אלו ולשלול אחרות נוגד לרוח חשיבתו. עימותים בין אסכולות וגישות שונות בפסיכואנליזה נוטים לפסקנות, לשלילת עמדת האחר ולהבלטת ההבדלים בין הגישות; עמדתו של גאדמר הינה לעומת זאת דיאלוגית, פתוחה כלפי קולו של האחר, תרה אחר נקודות מפגש אפשריות ורואה בהיסטוריה שממנה האדם מגיע חלק בלתי נפרד ממנו. 

יתרה מכך, חשיבותו של גאדמר לעולם הפסיכואנליזה חורגת מהקִרבה שניתן למצוא בין רעיונותיו ובין רעיונות גישה פסיכואנליטית כזו או אחרת. התמקדות בקִרבה הזאת מצמצמת את פוטנציאל תרומתו לתחוּם. לעומת זאת, הצבת רעיונותיו של גאדמר כעמדה חיצונית לפסיכואנליזה מחלצת אותם משימוש הנסמך בלעדית על דמיון בתאוריות ומאפשרת להם להיות משמעותיים לטיפול הפסיכואנליטי ככלל. 

הרציונל לשימוש בהרמנויטיקה של גאדמר לשם בחינת אתיקת ההבנה הפסיכואנליטית

לטענתי, ההרמנויטיקה של גאדמר מתאימה להיות מודל עבור ההבנה הפסיכואנליטית, מכיוון שבדומה למפגש הטיפולי היא הומנית, פרקטית, קשורה לשפה ודיאלוגית.

ריסר (Risser, 1997, p. 4) ציין כי ההרמנויטיקה הפילוסופית של גאדמר היא בראש וראשונה הרמנויטיקה הומנית – גם, אך לא רק, בשל הסתמכותה על הפילוסופים היוונים. גאדמר הוטרד מצמצום טווח ההבנה והידע האנושי, הנגרם מהניסיון להתאים קריטריונים מדעיים למדעי הרוח. לדידו, עמדות מתודולוגיות רק מסתירות את תנאי ההבנה. מטרת המדע היא להפוך ניסיון לאובייקטיבי ונטול אלמנטים היסטוריים, ודרך האובייקטיביות להפוך את ההתנסויות לניתנות לחזרה על ידי כל אחד, וכך לתקפוֹת. אך גאדמר טען שכאשר הניסיון מבטל את ההיסטוריה שלו, הוא מבטל את עצמו. גאדמר הדגיש את היותו של האדם יש היסטורי ייחודי, בלתי ניתן לרדוקציה או הכללה. לראִייה זו יש השלכות אתיות הן כלפי המפרש והן כלפי מושא הפרשנות. המפרש על פי כך מעורב באופן אישי בתהליך הפרשנות, ויש לו אף אחריות על אופן הבנתו את מושאי המחקר (Gadamer, 2004 [1960], pp. 270-271, 291-292). 

גאדמר הדגיש כי מטרת ההרמנויטיקה היא להבין את משמעותם של מושאי המחקר וכיצד הם קשורים לחוויותינו את העולם. במובן זה, ההרמנויטיקה של גאדמר היא אף הרמנויטיקה פרקטית. ההרמנויטיקה הפילוסופית אינה רק הרמנויטיקה של מדעי הרוח – היא עוסקת בכל האספקטים של הקיום האנושי, וחוקרת כיצד ההבנה מתרחשת בקיום האנושי בעולם ובפרקטיקת חיי האדם. גאדמר קשר בין המדעים ההומניים לטוטליות של ההתנסות שלנו בעולם וניסה לבנות מושג של אמת וידע שמגיב לכלל ההתנסות ההרמנויטית שלנו (שם, עמ' xxiii). בתחום זה הושפע גאדמר מהפילוסופים היוונים. בניגוד למודל המדעי, המודל של הפילוסופיה הפרקטית, שעוסקת בידע ובכבוד לפעולה, מתחיל בכך שהאדם נוצר על ידי חינוכו ואזרחותו, כך שלעולם אין ניתוק בין החיים לידע.

גאדמר השתמש בממד הפרקטי של ההבנה כדי לערער את הרעיון האפיסטמולוגי שהנחה את ההרמנויטיקה שקדמה להיידגר. הוא טען כי כשאדם מבין טקסט, הוא עושה זאת מתוך מעורבותו בטקסט ועל ידי יישום אפשרות של הבנה. בהקשר זה השתמש גאדמר בַּמונח של אריסטו 'תבונה מעשית' (Phronesis). בסוג זה של הבנה, הדגש הוא על עשיית הדבר הטוב בפועל ולא על הרעיון המופשט של הטוב. טיפולו של גאדמר ברעיון התבונה המעשית מהווה מוקד עיקרי שממנו ניתן לגזור עמדה אתית. אריסטו ראה בנוכחות של היודע, ובהתכווננות שלו למאורע המתרחש, דרך של ידיעה. דרך זו רלוונטית, לדעת גאדמר, להרמנויטיקה בכלל. ניתוחו של גאדמר את עבודתו של אריסטו על אודות התבונה המעשית העלה שבכל הבנה יש אלמנט של הבנה עצמית, מכיוון שזו תמיד אפשרות של העצמי שמעורבת בסיטואציה. על פי גאדמר, ההסתמכות על המודל המדעי פוגעת בתבונה המעשית שלנו ובשיפוט שלנו (Risser, 1997,
pp. 8-9).


- פרסומת -

אלמנט ההבנה העצמית הקיים בהרמנויטיקה של גאדמר לא הוביל אותה למחוזות הסובייקטיביזם. על פי גאדמר, השפה היא המדיום של ההבנה. ההתנסות ההרמנויטית קשורה לשפה ומתרחשת דרך השפה ובתוכה. גאדמר גרס כי ניתן להבין דבר מה רק בגבולות השפה. גרונדין (Grondin, 2002, p. 42) הדגיש כי בשונה מהיידגר, התמקדותו של גאדמר לא הייתה בהוויה אלא באירוע התקשורתי של יצירת משמעות משותפת. גאדמר ראה את ההבנה כהסכמה שקורית דרך השפה. השפה בהקשר זה היא שפת הדיבור, שפה חיה. משימת ההבנה היא לכן למצוא שפה משותפת כדי שהמְדַבּר יוכל להיות מובן על ידי האחר. כמאורע תקשורתי, ההבנה ההרמנויטית נוצרת על ידי דינמיקת השיחה, והיא רטורית. במובן זה, ההרמנויטיקה של גאדמר עוסקת בהשבת הקול למה שהוא זר ומרוחק.

רעיון זה מדגיש את האלמנט הדיאלוגי בהבנה ההרמנויטית, שכן מה שמדבר הוא קול האחר. גאדמר הדגיש שההבנה אינה יכולה להסתמך על הציפייה המוקדמת של המבין אלא על הנכונות שמושא הפרשנות יראה משהו חדש וזר למבין. הפתיחוּת להתנסות, משמעה שאין להתעלם מטענת האחר ויש לקבל גם מה ששונה (Gadamer, 2004 [1960], p. 271). תפיסת האחר של גאדמר מהווה מוקד נוסף של העמדה האתית שניתן לגזור מהגותו. גאדמר הדגיש את החשיבות שבראיית האחר על כל מלאותו. הוא אחז בגישה מורכבת להבנת האחר, שעל פיה כדי להבין את האחר יש להיות במפגש עימו תוך מודעות לכך שלא ניתן להכירו ולהבינו לחלוטין ואף לא להטמיעו. עולָה מכך תפיסת מרחק ייחודית, שאותה אפרט בהמשך. 

גם בטיפול הפסיכואנליטי, התקשורת הינה בעיקרה מילולית. ההבנה הפסיכואנליטית מתאפשרת ומתהווה דרך הדיאלוג הטיפולי. המטפל מתכוונן כלפי המטופל, ממוּקד בהקשבה לקולו של המטופל, בהרחבת המשמעויות שבמסריו ובהעמקת הבנתו העצמית.

הזיקה שבין ההרמנויטיקה של גאדמר ובין ההבנה הפסיכואנליטית מתבהרת אפוא. אמנם, בניגוד לאופן שבו תפס גאדמר את המפגש בין המפרש למפורש, המפגש הטיפולי אינו שוויוני או נטול היררכיה. יתר על כן, המפגש הפסיכואנליטי מסתמך ומבסס את הצדקתו על הנחת קיומו של הלא מודע, והנחה זו זרה לחשיבתו של גאדמר. מקום רב יוקדש בספר לבחינת המשמעות של ההסתמכות על ההרמנויטיקה של גאדמר נוכח שני ממדים בסיסיים וחשובים כל כך של השיח הפסיכואנליטי. יחד עם זאת, כמו בשיחה הגאדמריאנית, גם בטיפול הפסיכואנליטי מתקיים מפגש ממשי, שבו משתתפים המטפל והמטופל כשני יֵשים היסטוריים המעורבים בשיחה הטיפולית. התקשורת ביניהם היא בעיקרה מילולית, וההבנה הפסיכואנליטית מתאפשרת ומתהווה דרך הדיאלוג הטיפולי. המטפל מתכוונן כלפי המטופל, מתוך ניסיון אמיתי למצוא ולהפיק משמעות למסריו ולסייע לו להעמיק את הבנתו העצמית. בהשראת גאדמר ניתן לתפוס את ההבנה הפסיכואנליטית כתהליך יישומי באופיו, המשתנה על פי הנסיבות והמשנה את המבין. בהתאם לטענת האוניברסליות של גאדמר, שעל פיה ההבנה קודמת לכל מתודה, אציע לראות את מאפייני ההבנה הפסיכואנליטית ואת המתחים האינהרנטיים הקיימים בהם כקודמים לכל תאוריה וטכניקה וכרלוונטיים לכל מטפל הנפגש עם מטופלו. מהגותו של גאדמר תיגזר עמדה אתית, שתאפשר למטפל הפסיכואנליטי התמודדות עם אתגר הבנתו את המטופל ואת מסריו. 

הספר מעלה את הטענות הבאות ומתמודד עימן: 

ראשית, ההבנה הפסיכואנליטית הינה מורכבת ומאופיינת במתחים שונים. מושאה הוא האדם הסובל. על המטפל, בבואו להבין את המטופל, לעשות זאת מתוך דיספוזיציה אתית.

שנית, מאפייניה האתיים של ההבנה הפסיכואנליטית נובעים מאפיוני המפגש הטיפולי. הם אינם תלויים בהכרח בהבנות הנובעות מגישות תאורטיות ואישיות, אלא מנהלים איתן דיאלוג חי.

שלישית, עבודתו ההרמנויטית של גאדמר הינה בעלת זיקה לתחום ההבנה הפסיכואנליטית. יתרה מכך, ניתן לחלץ ממנה ממדים אתיים הרלוונטיים לַסוגיות שההבנה הפסיכואנליטית מתמודדת עימן. בשל כך היא מתאימה להוות מודל והשראה לדיספוזיציה האתית של המטפל בבואו להבין את מטופלו.

מבנה הספר

הפרק הראשון מתמקד במאפייני ההבנה הפסיכואנליטית ומבהיר מדוע היא זקוקה לאתיקה. נפרשׂים שלושה מאפיינים מרכזיים של ההבנה הפסיכואנליטית: התאוריה המשפיעה על המטפל, עולמו הפנימי של המטפל, וההקשרים ההיסטוריים, התרבותיים והשפתיים שבהם נמצא המטפל. מוצע כי בכל אחד מן המאפיינים האלה קיים מתח, הקשור ליחסו של המטפל למטופל כאל זולת וכאל סובייקט. הדבר דורש גיבוש עמדה אתית פנימית שתוכל לשרת את המטפל הפסיכואנליטי בבואו להבין את מטופלו ולהתמודד עם האתגרים שההבנה מציבה בפניו.

הפרק השני עוסק בניסיון להתחקות אחר האתיקה המתאימה להבנה הפסיכואנליטית. הדיון הינו בתורה הדאונטולוגית, בגישתו האקסיולוגית של אריסטו, באתיקת האכפתיות, באתיקת החמלה, באתיקה של לוינס ובאתיקת הנסיגה הפנימית. לבסוף מוצגת אתיקת הפילוסופיה הדיאלוגית, תוך התמקדות בהגותו הדיאלוגית של גאדמר וברלוונטיות שלה לאתיקת ההבנה הפסיכואנליטית. רלוונטיות זו מתבטאת בהתמודדותו של גאדמר עם מושג 'התבונה המעשית' של אריסטו וכן בהתמודדותו עם שאלת המפגש עם האחר, על שונותו וזרותו.

הפרק השלישי עוסק באופן נרחב בהגותו ההרמנויטית וההיסטורית של גאדמר ומפתח שלושה רעיונות בסיסים שלה: הדעה הקדומה, המרחק והדיאלוג. כל רעיון מפותח תוך הבהרת המשמעויות האתיות הגלומות בו והדגשת ההשלכות שיש למשמעויות אלו על תהליך ההבנה.

הפרק הרביעי מציג את שלוש התאוריות הפסיכואנליטיות שבהן יעסוק הספר ושדרכן תיבחן האתיקה של ההבנה הפסיכואנליטית. התאוריות שנבחרו הינן: התאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית של פרויד; תאוריית יחסי האובייקט של ויניקוט; והתאוריה ההתייחסותית. מוצג הרציונל לבחירת התאוריות. נטען כי מדובר בתאוריות מרכזיות ומשפיעות ביותר בתחום הפסיכואנליזה, שכל אחת מהן צמחה בתקופה אחרת והושפעה מתפיסה פילוסופית מרכזית שונה. בפרק מתוארת התאוריה הפרוידיאנית כקשורה לנאורות, התאוריה של ויניקוט כטבולה ברעיונות הרומנטיציזם, והתאוריה ההתייחסותית כנובעת ומושפעת מהשיח הפוסט מודרני. מובהר כיצד הושפעה כל תאוריה מההקשר שבו היא נכתבה, כיצד האתיקה שלה קשורה ונובעת מהעמדה הפילוסופית העומדת מאחורי התאוריה, וכיצד הדבר מתווה את עמדתו האישית, המקצועית והאתית של המטפל המאמץ את הנחות התאוריה. 

שלושת הפרקים הבאים מתמקדים בתאוריות הפסיכואנליטיות. הפרק החמישי עוסק בהגות הפרוידיאנית, הפרק השישי בעבודתו של ויניקוט, והפרק השביעי בגישה ההתייחסותית. בכל פרק מפורט כיצד התמודדה התאוריה הפסיכואנליטית הנדונה עם רעיונותיו של גאדמר על אודות הדעה הקדומה, המרחק והדיאלוג. נוסף על כך מוצג האופן שבו ניתן לקרוא את התאוריה דרך המושגים הגאדמריאניים. לַדיון בנושא נוספים ניתוחים של תיאורי מקרה. 

הפרק השמיני הוא פרק הסיכום, הכולל את התובנות שעלו מהעבודה שתוארה בספר. נבחנת בו תרומתו של גאדמר לקריאה ביקורתית של הפסיכואנליזה, מתוארת תרומת הנכתב לביסוס אתיקת ההבנה הפסיכואנליטית, ומפורטים מאפייניה של אתיקה זו.

 

 

הערות

[1] ההתייחסות בספר הינה לטיפולים הנגזרים מהבנות פסיכואנליטיות. הכוונה היא הן לאנליזות המתרחשות מספר פעמים בשבוע, כשהמטופל בדרך כלל שוכב על הספה, והן לפסיכותרפיות המתרחשות לרוב פעם או פעמיים בשבוע, כשהמטופל בדרך כלל יושב בהן מול מטפלו. 

[2] הספר כתוב בלשון זכר בשל מגבלות השפה העברית, אך הכוונה היא תמיד לכל המגדרים.

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.