פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
על ביטחון וחוסר ביטחון: הקרב הכפול של נשים לוחמות / אילת הראל-שלו ושיר דפנה-תקועעל ביטחון וחוסר ביטחון: הקרב הכפול של נשים לוחמות / אילת הראל-שלו ושיר דפנה-תקוע
על ביטחון וחוסר ביטחון: הקרב הכפול של נשים לוחמות / אילת הראל-שלו ושיר דפנה-תקוע

על ביטחון וחוסר ביטחון: הקרב הכפול של נשים לוחמות / אילת הראל-שלו ושיר דפנה-תקוע

ספרים | 12/4/2021 | 338

שילוב נשים בתפקידי לחימה בצבא מעורר דיון ציבורי סוער ומעסיק את החברה הישראלית בעשורים האחרונים. ויכוחים חריפים על סוגיה זו ניטשים בזירות שונות — צבאיות ואזרחיות כאחד. האם נשים מסוגלות למלא תפקידים אלו והאם ראוי שנשים תשרתנה כלוחמות הן רק שתיים מהשאלות, אשר השיח עליהן משפיע על חיי הנשים בישראל, על מבנה הצבא ועל החברה בכללותה. בספר זה מובא, באמצעות סיפורן של עשרות חיילות, סיפור הקרב הכפול של נשים ששירתו בתפקידי לחימה ובתפקידים תומכי לחימה בצה"ל. הקרב הכפול שלהן מתרחש בשדה הקרב (בו הן חשופות לטראומה כתוצאה מהפעילות המבצעית), וכן בחזית המאבק בכוחות המתנגדים להשתלבות נשים בתפקידי לחימה.

על ביטחון וחוסר ביטחון: הקרב הכפול של נשים לוחמות

אילת הראל-שלו ושיר דפנה-תקוע

על ביטחון וחוסר ביטחון

הקרב הכפול של נשים לוחמות

הוצאת פרדס

 

שילוב נשים בתפקידי לחימה בצבא מעורר דיון ציבורי סוער ומעסיק את החברה הישראלית בעשורים האחרונים. ויכוחים חריפים על סוגיה זו ניטשים בזירות שונות — צבאיות ואזרחיות כאחד. האם נשים מסוגלות למלא תפקידים אלו והאם ראוי שנשים תשרתנה כלוחמות הן רק שתיים מהשאלות, אשר השיח עליהן משפיע על חיי הנשים בישראל, על מבנה הצבא ועל החברה בכללותה.

בספר מובא, באמצעות סיפורן של עשרות חיילות, סיפור הקרב הכפול של נשים ששירתו בתפקידי לחימה ובתפקידים תומכי לחימה בצה"ל. הקרב הכפול שלהן מתרחש בשדה הקרב )בו הן חשופות לטראומה כתוצאה מהפעילות המבצעית(, וכן בחזית המאבק בכוחות המתנגדים להשתלבות נשים בתפקידי לחימה.

הספר מבקש להרחיב את היריעה האקדמית והחברתית שאפשר להפיק מניסיונן של נשים כשהן עומדות במרכז ולא כתוספת שולית לנושא הנחקר. הניתוח תקף לא רק לישראל, אלא מציע תובנות משמעותיות הן על שירות נשים בתפקידים קרביים והן על סוגיות רחבות יותר הבוחנות את הקשרים שבין מגדר למלחמה, לטראומה ולפוליטיקה. יתרה מזו, באמצעות הבלטת נקודת המבט של נשים בצבא, הספר מלמד גם על השירות הצבאי ועל החוויות של גברים לוחמים בצבא. הספר מדגיש את הדיכוטומיות הפגומות הרווחות בחקר המלחמה, האלימות והקרב, ומערער עליהן על ידי הצגה וניתוח של נרטיבים מפי מאה לוחמות משוחררות, המספרות את חוויותיהן בסביבה של סכסוך ומלחמה.

 

אילת הראל־שלו מרצה וחוקרת בתכנית לניהול וישוב סכסוכים ובמחלקה לפוליטיקה וממשל, באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. המחקרים והפרסומים שלה נמצאים בנקודות התפר שבין מדע המדינה, לימודי קונפליקט, מגדר ותיאוריות ביקורתיות של לימודי ביטחון.
שיר דפנה־תקוע מרצה בכירה בפקולטה לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית אשקלון ומנהלת השירות לעבודה סוציאלית במרכז רפואי קפלן. תחומי מחקר: בריאות, טראומה ודיסוציאציה, אלימות, מגדר ופגיעה מינית. עוסקת בפסיכותרפיה ובטיפול זוגי ומיני.


- פרסומת -

 

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברות וההוצאה לאור:


פרק שלישי: הפוליטיקה של טראומה, מגדר ומלחמה

מלחמות, קרבות וההתפתחויות הפוליטיות הכרוכות בהם, הם שעוררו את חקר הטראומה. ראשיתו של המחקר על טראומה מידי אדם והשלכותיה על החוויות הרגשיות החל בחקר עדויות קרב של לוחמים גברים. את המחקר הזה המשיכו והשלימו לאחר מכן מחקרים על טראומה של נשים וילדים כקורבנות התעללות. הידע המחקרי על טראומה נובע אפוא ממחקרים על גברים לוחמים ועל נשים נפגעות. בהקשר הזה אנחנו טוענות שהגבריּות ההגמונית משפיעה על הידע שנצבר על הטראומה ועל חקר הטראומה ממש כמו שהיא משפיעה על פרקטיקות יומיומיות של זהויות ממוגדרות ועל הפוליטיקה העולמית ומקבעת אותן.

בפרק הזה אנחנו ממשיכות במסע המחקר שלנו, מפרקות הנחות בינאריות ומראות איך נורמות פטריארכליות חלחלו אל חקר הטראומה. ג'ודית' הרמן, בספרה פורץ הדרך "טראומה והחלמה: מאלימות במשפחה לטרור פוליטי" (שראה אור בראשונה ב־1992 ), מציינת שהמחקר השיטתי של הטראומה הפסיכולוגית החל כתגובה להיפתחותן של תנועות פוליטיות ולמאורעות פוליטיים. הדברים אמורים בעיקר בחקר טראומת המלחמה, שצבר תאוצה רק לאחר התבססותן של תנועות התנגדות למלחמה, ו"נעשה לגיטימי רק בהקשר של קריאת תיגר על שליחת בחורים צעירים למלחמה", בעיקר מלחמת וייטנאם. הרמן מוסיפה כי באופן דומה גם חקר הטראומה המינית והאלימות במשפחה החל להתקדם רק בתמיכתן של תנועות פוליטיות ( תנועות לזכויות אדם ותנועות פמיניסטיות) שהסבו את תשומת הלב הציבורית לנושאים אלו. היעדרן של נשים משדה הקרב השפיע על המחקר ועל הידע מצטבר על טראומה. כניסתן ההדרגתית של נשים לתפקידים קרביים, תהליך שמתחולל בשני העשורים האחרונים בארצות שונות, אף היא תוצאה של מאבק של תנועות פוליטיות פמיניסטיות. היה אפשר לצפות שמגמה כלל עולמית זו תשפיע גם על חקר הטראומה וטראומת הקרב, אבל בנרטיבים של מלחמה גם היום נשים עודן מוגבלות לחזית הביתית ונחשבות זקוקות להגנה. בהתאם לכך, חוויות של לוחמים גברים הן שהיו המוקד העיקרי של מחקרים על טראומה נפשית של לוחמים, לרבות טראומת קרב, הפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD) ותסמיני מצוקה בעקבות לחימה. יתר על כן, במקום לשלב את המחקר על טראומת המלחמה של נשים בזרם המרכזי של לימודי הטראומה, מחקרים על טראומה של נשים לוחמות עדיין עוסקים באופן כמעט בלעדי בתקיפות מיניות ובהשלכותיהן ובכך שוב מורידים את הנשים לדרגת הקורבנות, החלשות או חסרות האונים. מבחינה זו לימודי הטראומה עודם מוטים מגדרית.

המחקר הפמיניסטי של לימודי הביטחון מבקש להדגיש אי־שוויון מגדרי שנשאר לעיתים קרובות נסתר או שאין לו ביטוי במחקר ובפרקטיקות של הביטחון ושל הפוליטיקה הבין־לאומית. במסגרת המחקר הכללי יותר שלנו על נשים לוחמות, זרם זה של לימודים מעודד אותנו להניף דגל אדום של התרעה בנוגע לחקר הטראומה. הפרספקטיבה התיאורטית של המחקר הפמיניסטי מניעה אותנו להתעמק בשאלה מה אנחנו עתידות להרוויח משילוב חוויותיהן של נשים בחקר המלחמה והקרב, טראומת הקרב, הביטחון וחוסר הביטחון.

הבניות מגדריות בהקשר הצבאי מהדהדות הרבה מעבר לארגונים הצבאיים עצמם. הגבריּות ההגמונית משפיעה בעיקר על המחקר האקדמי העוסק בסביבה הצבאית, ואותותיהן של הנורמות הפטריארכליות ניכרים במחקרים רבים בתחום זה. אנחנו עוסקות בהבניית המגדר והלחימה בהקשר הצבאי ומערערות עליה על ידי הצבת הנשים בחזית המחקר באמצעות קולן של חיילות לוחמות ותומכות לחימה שמספרות את סיפורן. בעקבות אנלו אנחנו מזהות את "הפוליטי" במרחבים רבים שאחרים רואים בהם מרחבים כלכליים, תרבותיים או פרטיים לחלוטין. נוסף על זיהוי "הפוליטי" והכרתו אנחנו מבקשות גם לעשות דקונסטרוקציה של הידע, על ידי העלאת שאלות על מה שנחשב "הגיוני" או "ברור מאליו". הספר שלנו מצטרף למגמה ביקורתית בהצגה רב־שכבתית של חוויות מלחמה. בפרק זה אנחנו מציעות רפלקסיה ביקורתית על ההיבטים המגדריים של טראומה ושל טראומת קרב בנרטיבים של ביטחון וחוסר ביטחון בשירות הצבאי. רצינו לדעת היכן, מתי וכיצד תפיסות (ודאגות) ממוגדרות מעצבות את חוויות הטראומה ואת חקר הטראומה. החוויות והנרטיבים של הנשים הלוחמות עזרו לנו לבחון לפרטי פרטיהן כמה מהנחות היסוד של מוסכמות חקר הטראומה.


- פרסומת -

סכסוכים אלימים משפיעים על רווחתם הנפשית, הגופנית והרגשית של חיילים. מן הספרות על טראומת הקרב עולה שהחותם שהקרב מטביע בנפשם של גברים אינו נמחה במהרה. אבל מה על נפשן של נשים לוחמות? מאחר שבאזורי מלחמה נשים לוחמות נחשפות לסיכונים ולחוויות דומים מאוד לאלה של עמיתיהן הגברים, שמנו לנו למטרה לבחון היבט שבדרך כלל מתעלמים ממנו בחקר הטראומה של נשים, והוא השפעות הקרב על נשים מיומנות שנקלעו לאירועים טראומטיים מתוקף תפקידן הצבאי כלוחמות ותומכות לחימה. נשים אלו לא רק מתמודדות עם אירועי המלחמה אלא גם נאבקות על מקומן בארגון היררכי שנשלט בידי גברים ועל הוכחת ערכן בתוך הסביבה הגברית.

מחקרים בתחום התיאוריות הפמיניסטיות בלימודי הביטחון העלו שהמשגות של מלחמה וסכסוך צריכות לכלול ניתוח של חוויות מלחמה שחושפות את יחסי הכוח בתוך ההיררכיה הצבאית הפטריארכלית. הניתוח שלנו אכן הולך בדרך הזאת, אבל מציע גם נקודת מבט ביקורתית נוספת על חקר הטראומה וטראומת המלחמה, נקודת מבט שמסתמכת על שתי חוקרות מובילות, קרול גיליגן וסינת'יה אנלו. בעקבות קריאתה של גיליגן לחוקרים לעסוק במנעד הקולות של הדוברים ובמגוון של נרטיבים על טראומה ונוכח הביקורת של אנלו על הנטייה להציג נשים כ"קורבנות שאין להן קול ואין להן מושג", אנחנו מדגישות את חשיבות ההקשבה הזהירה לנרטיבים של הנשים הלוחמות והלוחמות לשעבר למחקר על טראומת קרב.

כחלק ממשימתנו לשבור את הבינאריות הטבועה במחקר על לוחמים ובשיח על שחקנים מדינתיים, בפרק הזה אנחנו מבקשות להרחיב את בסיס הידע על טראומה ועל חוויות מלחמה בדרך שמפרקת את ההגדרות לגורמיהן וחולקת על הידע הרֹווֵח. כשאנחנו עוסקות בחוויותיהן של נשים איננו רואות בנשים קורבנות של סכסוכים מזוינים, אלימות במשפחה או אלימות מינית או שורדות מהם, וגם לא רק "בנות זוג של" חיילים ולוחמים, אלא מתייחסות אליהן כאל שחקניות מדינתיות וחברתיות חשובות, מיומנות, מוכשרות ואקטיביות שפועלות באזורי סכסוך. חשוב לשחזר את חוויותיהן של נשים לוחמות וחשוב לחקור אותן, לא רק משום שחקר הנושא הזה לוקה מאוד בחסר, אלא גם — ואפילו בעיקר — משום שבמחקר כזה יש כדי להעצים נשים, ומשום שהוא עתיד לנער את הידע המקובל על טראומה ומגדר ולעצב אותו מחדש.

כדי לחקור את הרעיונות האמורים באופן ביקורתי אנחנו מנתחות את החוויות הטראומטיות של מאה נשים ישראליות ששירתו בצה"ל כלוחמות או תומכות לחימה באחד (או יותר) מאזורי העימות בגבולות ישראל. נשים אלו התנדבו לשרת בתפקידים אלו במסגרת שירות החובה שלהן; היה עליהן לעבור סדרה של מבדקים ומבחנים קודם שהתקבלו למסלולים שהכשירו אותן לתפקידיהן, וגם ולעבור אימונים לפני ובמהלך שירותן הפעיל. כל החיילות המשוחררות שראיינו נחשפו לאירועים טראומטיים. ככלל נציין, שבהתאם למדריך האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי 5-DSM אירועים טראומטיים מוגדרים אירועים שהאדם נחשף בהם למוות, לסכנת מוות, לפציעה חמורה או סכנת פציעה כזאת או לאלימות מינית או סכנה של אלימות כזאת.

שש ממאה המרואיינות ציינו שפנו לקבלת טיפול פסיכולוגי או ייעוץ פסיכיאטרי בעקבות שירותן הצבאי. עם האירועים הטראומטיים שחוו המרואיינות במחקר זה נמנו חשיפה למוות, לסכנת מוות ולפגיעה גופנית שלהן עצמן או של אחרים או לסכנה של פגיעה כזאת — הכול בסביבה של אלימות מתמשכת וסכסוך מזוין. לדוגמה, תיאורה של דבי על חוויותיה בשירות הצבאי כחובשת קרבית מייצג היטב את סוגי האתגרים ואת ההשפעות הטראומטיות שהיו מנת חלקן של החיילות ששירתו כלוחמות או תומכות לחימה:

אני זוכרת שלא הרגשתי כלום. לפני כן הייתי צריכה להשתין, וכשהביאו את הגופות ואת החיילים הפצועים, לא הרגשתי כלום. לא חשבתי על כלום. לא הייתי צריכה פיפי יותר. לא הרגשתי את הכבדות שהייתה לי קודם. הרגשתי ערבוב של דברים, והיה ריח. אני זוכרת את הריח. אני מריחה את זה עכשיו. אני מדמיינת ריח שרוף, כמו כשׂשיער נשרף, כמו פלסטיק. לגופה שרופה יש ריח מוזר של פלסטיק שרוף. זה לא כמו מדורה, זה מין ריח כזה... הרחתי את זה רק מגופות. אני זוכרת שלא הרגשתי כלום אחר כך. אחד החובשים הקיא ואחר הרגיש בחילה. התעלמתי מזה והמשכתי לעשות דברים, לטפל בהם, כאילו זה לא היה חלק מהחיים שלי. הריאיון הזה איתך הוא הפעם הראשונה שאני מדברת על הגופות, כאילו שזה לא חלק מהחיים שלי עכשיו.


- פרסומת -

כפי שאנחנו מקוות להוכיח כאן, בהצגת החיילות כמספרות של חוויותיהן שלהן, כמו דבי בדבריה שלעיל, טמון הפוטנציאל לחשוף היבטים של טראומה שבדרך כלל מתעלמים מהם, ועל ידי כך להעשיר את הידע שלנו על חוויות מלחמה, מגדר וטראומה ולאפשר לקוראים ולחוקרים להבין טוב יותר את המציאות המורכבת של הקרב.

 

טראומה, קרב וגוף

קודם שנתעמק בנרטיבים המפורטים של החיילות על החוויות הטראומטיות שלהן, נפרט מעט על משמעותה של טראומה. טראומה, לרבות טראומת הקרב, מקושרת בדרך כלל לפגיעה גופנית ונפשית גם יחד. במילים אחרות, טראומות הן מתקפה על הגוף והנפש האנושיים, אחד מהם או שניהם גם יחד. כאמור לעיל, את התפתחות הספרות על טראומת הקרב אפשר לזקוף במידה רבה לזכות המחקר על תסמיני המצוקה של לוחמים גברים. סכסוכים אלימים ותסמיני מצוקה שנגרמים בעקבותיהם משפיעים על הרווחה הגופנית, הרגשית והנפשית של חיילים בזמן השירות הצבאי ואחריו. אף על פי שההכשרה הצבאית מטרתה להקנות שליטה על הגוף והתגברות על מגבלותיו וכן לאמן את הגוף לעמוד בעייפות, בלחץ, בפציעות ובכאב, תיעוד נרחב מראה שסכסוכים אלימים וקרבות עשויים להיות קשורים להפרעות פסיכיאטריות ותסמיני מצוקה ארוכי טווח ובהם לדוגמה חרדה, דיכאון והפרעת דחק פוסט־טראומטית. טראומה היא אפוא חוויה ביולוגיתנפשית־חברתית, או ביו־פסיכו־סוציאלית שבה האירוע הטראומטי גובה מחיר הן מן הגוף הן מן הנפש בתוך הקשר חברתי ופוליטי מוגדר.

בחברות מיליטריסטיות האלימות המדינתית זולגת אל החברה האזרחית ומשפיעה על הנורמות שלה ועל מאפייניה. השפעה דומה ניכרת ברמת הפרט גם בחברות שבגלל מעורבותן בסכסוכים אלימים נמנים עם אזרחיהן יוצאי צבא וחיילים לשעבר. במחקרים עדכניים בנושא שתיעדו את היקף הפוסט־טראומה מקרב, נמצא שחיילים לשעבר סובלים מהפרעת דחק פוסט־טראומטית בעקבות לחימה בשכיחות שנעה בין 1.09 אחוז ל־34.84 אחוז. מן הספרות עולה אפוא שלא כל מי שחוו אירועים שטמון בהם פוטנציאל לטראומה ייפגעו מהם מבחינה פסיכולוגית או יפתחו הפרעת דחק פוסט־טראומטית. עם זאת, המחקר הוכיח שתסמינים של הפרעת דחק פוסט־טראומטית יכולים לעורר בקרב לוחמים לשעבר התנהגות אלימה שמתבטאת בכעס ובעוינות. ברור אפוא שמחקרים על ביטחון ועל חוסר ביטחון חייבים לכלול גם מחקר על חוויות מלחמה טראומטיות.

המחקר הנוכחי נוהג כפי שממליצים מחקרים אחדים בתחום הפסיכולוגיה והבריאות, שסבורים שבחקר הטראומה מן הראוי לתת לגוף תשומת לב רבה יותר מזו שקיבל עד כה. מחקרי ביטחון ביקורתיים מן העת האחרונה מציעים בד בבד שלא להתעלם מן הגוף גם במחקרים בתחום היחסים הבין־לאומיים. מכל המחקרים הללו עולה אפוא שבתוך ההקשר של סכסוך ומלחמה, חקר חוויותיהם של גברים ונשים גם יחד צריך להתרכז באדם־בשר־ודם, כלומר במה שקורה לגוף האדם וכיצד הגוף מתפקד באזורי מלחמה וסכסוך. לפיכך מחקרי טראומה מן העת האחרונה מדגישים שחשוב לשלב במחקר הן את ההיבט הגופני הן את ההיבט הנפשי של הטראומה, גם של טראומה שנגרמת בעקבות השירות הצבאי. על כל פנים, גם המחקרים הללו עוסקים בגופם ובנפשם של לוחמים גברים, ולא של נשים לוחמות.

כשמביאים בחשבון את המקום המרכזי שיש לגוף במחקר של טראומת הקרב, חשוב לעמוד על מלוא המורכבות של השפעת הקשר שבין גוף לנפש בשעת קרב. ידוע שהקרב גורם לא רק טראומה, אלא יכול לגרום גם הנאה, ריגוש וסיפוק. המראות והריחות של דם ושל זיעה, השאון של שדה הקרב והתחושה הגופנית של כלי נשק שפוגע במטרתו הם כולם אלמנטים חושיים שיש להם תפקיד חיוני במערכות התגמול הנוירולוגי שתורמות להרגשת ההנאה הכרוכה בכוח ובתוקפנות. בהקשר של קרב גם גברים וגם נשים מסוגלים לחוות מעשים תוקפניים כמעשים שמפתה לעשות אותם ושאפשר להפיק מהם הנאה. נועה, צלפית קרבית, שתיארה רגע של מתיחות בקרב, התקשתה לבטא במילים את סוג ההתרגשות שאחזה בה באותו מצב מורכב ועוצמתי:

הסתכלתי דרך הכוונת של הרובה [...] ו[...] אני לא יודעת אם את יכולה לדמיין את זה. [...]לכוון את הכוונת של הרובה לעבר בן אדם. ויש כדור בקנה. את מבינה שבאותו רגע את מחזיקה חיים בידיים שלך. וזה נשמע מוזר, זה נשמע הרואי, זה נשמע כמו מסרט, אבל זו המציאות. [...] זה רגע שאני לא יכולה לתאר, זו מין תחושה כזו של, תחושה של... [שתיקה].

אם כן, כמו שאנחנו מבקשות להראות בפרק זה, גם נשים לוחמות הן קבוצה מורכבת שיש בה מנעד רחב של תגובות (גופניות ונפשיות) לחוויות טראומטיות. בשנות התשעים של המאה הקודמת החל להתרופף בהדרגה האיסור על שירות קרבי של נשים בכמה מדינות, ונשים התחילו לשמש במגוון רחב יותר של תפקידים צבאיים. בעקבות זאת נשים יכולות להטיס מטוסי קרב, לשרת בחיל התותחנים, לאייש סוללות טילים, להיות חובשות קרביות ולמלא שלל תפקידים אחרים שיש בהם פוטנציאל חשיפה ללחימה. נוסף על נשים שמשרתות בתפקידים אלו ישנן גם נשים רבות שמשובצות בתפקידים תומכי לחימה בחזית. ואף על פי כן, גם היום, קרוב לשלושה עשורים אחרי תחילת השינויים האלה, רוב המחקר על נשים שמעורבות בחיי הצבא עדיין עוסק ברעיותיהם של חיילים, אימהות של לוחמים, נשים שמשמשות בתפקידים אזרחיים במסגרת הצבא או חיילות בשירות לא־קרבי. ברור לחלוטין אפוא שנשים לוחמות, בשירות או לאחריו, שממלאות משימות באזורי סכסוך ומשתתפות במאבקים מזוינים, ראויות לתשומת לב רבה יותר בזירת המחקר. יתרה מזו, את הטראומה של לוחמות ולוחמות לשעבר יש לחקור בתוך ההקשר הרחב יותר של נושא המגדר במצבים של סכסוך ומלחמה, ובעיקר על רקע ההשפעה שיש לגבריות ההגמונית לסוגיה על תפיסות של נשים באזורי מלחמה.


- פרסומת -

אך מעט ידוע על השפעת הטראומה והמצוקה על נשים לוחמות או על החוויות הנפשיות והגופניות שלהן בזמן האירועים הטראומטיים ואחריהם. לוקה בחסר בעיקר המחקר על השילוב של גוף ונפש בהקשר של נשים לוחמות שחוו מלחמה ואירועים טראומטיים. את מיעוט המחקרים על חשיפתן של לוחמות לשעבר לקרב ייחסו היידי זינזו ועמיתיה לקושי להגיע להערכה מהימנה של מידת חשיפתן, קושי שנובע מהסתמכות המחקרים הקיימים על מדגמים שונים ועל הגדרות שונות של חשיפה לקרב ושל טראומה. לכן אנחנו סבורות שההקשבה לנרטיבים שונים של נשים לוחמות והעיסוק בהם הם כלים חשובים להשגת הבנה טובה יותר של חשיפה לטראומת קרב ולטבעה הממוגדר של טראומה בצבא.

 

להקשיב לטראומה: נשים לוחמות מספרות

מלוחמים מצפים שיתנהגו "כמו גברים" ולא יישברו בשדה הקרב. אן טיקנר, לדוגמה, מתארת איך הכשרתם של חיילים גברים, ושל גופם, כוללת זלזול בכל דבר שאפשר להחשיבו נשי. כשנשים משתתפות בלחימה מצפים גם מהן להתנהג "כמו גברים" — להַרְאות "גבריּות" במילוי תפקידן הצבאי. יהיה מחכים ומאלף אפוא לברר איך נשים לוחמות מתמודדות עם הנורמות האלה, בעיקר כשהדברים אמורים בטראומה. החיילות המשוחררות שראיינו תיארו דרכי התמודדות שונות עם האתגרים האלה; לדוגמה, אחדות מהן הרשו לעצמן "להישבר" — להראות מידה מסוימת של פגיעּות רגשית — ואחרות לא עשו זאת. חוויות של קרבה לסכנה, לפציעה ולמוות היו החוויות הדומיננטיות בנרטיבים שלהן. בחוויות המלחמה האישיות שלהן הן עסקו בעיקר מבעד לפריזמה מגדרית, כלומר כנשים לוחמות בזירה הגברית של "עשיית המלחמה".

במחקר שמבוסס על ראיונות נודעת תמיד חשיבות ראשונה במעלה לתשומת לב זהירה לפרטי הנרטיבים שבאמצעותם יחידים מבררים לעצמם את משמעות החוויות שלהם. בעיקר כשדברים אמורים בתיאורים של חוויות מלחמה, נפוצה התופעה שכל צד בסכסוך מייחד תשומת לב חסרת פרופורציה לנרטיב המלחמה שלו עצמו. לנוכח הטיה זו אנחנו, כחוקרות, מייחסות חשיבות מיוחדת לחשיפת הריבוי והמורכבות האינהרנטיים לסיפורי מלחמה של לוחמים ולוחמות. הנרטיבים שמובאים להלן מדגישים את הטראומה שכרוכה במראות ובחוויות של מלחמה ושל אלימות והרס שנלווים למלחמה ולכיבוש צבאי. ההתייחסויות של הלוחמות למצבן הרגשי ולמצבן הגופני היו מורכבות והתפרסו על טווח רחב של נושאים, ורבות מהחוויות שלהן תוארו בפירוט. בנושא הטראומה חזרו ונשנו בנרטיבים שתי תמות: ראשית, הרגשה שגם הגוף וגם הנפש נקלעו למצב של לחץ קיצוני; ושנית, מודעות לניתוק ולהימנעות מרגשות בשעת האירועים הטראומטיים ולהתחברות המחודשת עם הרגשות לאחר מכן.

 

להרגיש את הגוף והנפש בזמן של לחץ קיצוני

דבי (שכבר צוטטה קודם) תיארה את חוויות המלחמה שלה כשילוב של שלל תופעות חושיות, גופניות ורגשיות — ריח הגופות, ההדחקה של צרכים גופניים בסיסיים, היעדר כל רגש בזמן המבצע עצמו והיכולת לתפקד במצבי לחץ. דבי תיארה גם לוחמים גברים שלא תפקדו כמוה וחיילים אחרים שחוו תופעות גופניות אחרות. דומה שהיה חשוב לה להדגיש שבתוך אזור המלחמה היא, כאישה חובשת קרבית, תפקדה היטב, בעוד עמיתיה הגברים לא היטיבו לתפקד.

ואולם כששאלנו את אלכסנדרה על קשיים בזמן שירותה הצבאי, בניגוד לדבי, היא לא נרתעה מלהודות בפגיעות הרגשית שלה ובהשפעות הגופניות והנפשיות שגרמה לה החשיפה לאירועים טראומטיים:

פחד... אני זוכרת פחד. ישנתי ליד הנשק שלי... הייתה תחושה של פחד... אחת החיילות התומכות נהרגה... אפילו זמן רב אחרי שהשתחררתי הייתי רגישה מאוד לרעשים וקולות חזקים, אחרי כל הטילים והיריות האלה.

טראומה גורמת אובדן של תחושת ביטחון בגוף. מורן, סמלת מבצעים בתפקיד תומך לחימה באחד הגבולות, תיארה את חוויותיה במילים האלה:

פעם אחת... הייתי בחדר המבצעים בזמן מבצע... פצמ"ר נפל על חדר המבצעים עצמו [...] כל החלונות התנפצו ואבק נפל מהתקרה — הכול התכסה אבק והבום היה כל כך חזק. הרגשתי את השוק בגוף שלי. הייתי בתפקיד, באמצע ניהול תקרית אחרת. הייתי הסמב"צית התורנית. הייתי סמלת מבצעים טובה מאוד, אבל [כשזה קרה] פשוט יצאתי החוצה והתחלתי להקיא והגוף שלי היה במצב של שוק וכאבים. הם [החיילים האחרים] שלחו אותי לישון. ישנתי 12 שעות והתעוררתי מכוסה בזיעה.

הגוף של מורן הגיב לפיצוץ בהלם ובכאב. היא החשיבה את עצמה סמלת מבצעים טובה והייתה מתוסכלת מכך שהגוף שלה לא ציית למוח שלה. למרות הכשרתה הצבאית, מורן לא עמדה בציפיות של עצמה ושל הסביבה הצבאית: כמפקדת היא הייתה אמורה להמשיך לתפקד גם נוכח הלחץ והסכנה. מורן חוותה אירוע טראומטי והגוף שלה הגיב בהתאם, אבל לאחר מכן היא חזרה להיות סמלת מבצעים מתפקדת. לפי בסל ון דר קולק, תשומת לב מופרזת לאבחנה של הפרעת דחק פוסט־טראומטית כשלעצמה, על חשבון ההתייחסות לתיאור שבנרטיב על האירוע הטראומטי, עשויה להגביל מאוד את ההתבוננות בתגובה הגופנית והנפשית של בני אדם על הטראומה. ניתוח התגובה של מורן על המצב הטראומטי לאור התובנה הזאת, ממקם את תגובתה בהקשר של נשים לוחמות בצבא, הקשר שכולל כמה היבטים: תגובת הגוף והנפש על טראומה; חוסר היכולת של החיילת המיומנת לשנות את גבולות גופה; והניסיונות של נשים להוכיח שהן ראויות לאחריות שהוטלה עליהן בסביבה גברית (על היבט אחרון זה נרחיב בפרק 4).


- פרסומת -

אלה, חיילת תומכת לחימה, תיארה איך ראתה ידיד שלה נהרג:

דקה אחת דיברנו ליד השק"ם, הוא ישב בדיוק שם לידי; ודקה אחר כך הוא כבר לא היה. [...] לא רק זה, ראיתי בעיניים שלי איך הוא נהרג [על המסכים בחדר המלחמה] [...] את רואה את זה ואת לא יכולה לבכות, את פשוט לא יכולה לבכות.

כשראתה את חברה נהרג, הגוף של אלה הגיב; היא רצתה לבכות אבל לא יכלה. את תגובתה אפשר להבין, לפחות בחלקה, בהקשר של הסביבה הצבאית שהנורמות המגדריות שלה לא הרשו לה לבכות: בתפקיד המבצעי שלה היא הייתה צריכה "להתנהג כמו גבר". בסיפור שלה אלה תיארה איך הרגישה, בכל חושיה, את הניגוד הפתאומי הבלתי נתפס בין החוויות של קרבתה לחברה, מותו האלים וחסרונו לאחר מכן.

מרואיינת אחרת, בטי, ששירתה בצבא בביטחון שדה ובאבטחת גבולות, השיבה לשאלתנו על הקשיים בשירותה הצבאי בתיאור הנזקים הבריאותיים של הטראומה:

את שואלת אותי אם זה היה קשה. [...] אם זה היה קשה לרוץ ... אם זה היה קשה לקפוץ או להתגלגל או לשכב על הרצפה במארב? לא, זה לא היה קשה. זה לא היה קשה לפקד על פלוגה. אלה הדברים שהרגיעו אותי. החיים הצבאיים היומיומיים היו מלחיצים. הסיורים [...] את לבד [...] זה [הסכנה] בראש שלך ודבר מוביל לדבר. הלחץ הרגשי גרם לי לפגיעות גופניות כמו כאבי בטן והיפר־ונטילציה. זה בא משום מקום, מהנפש שלי.

בטי תיארה את השפעות הסכנה המתמשכת של חיי היומיום בצבא, שבהם כל פעילות שגרתית הייתה כרוכה בסיכון להיפגע. הספרות המקצועית אכן עומדת על המעמסה שהטראומה מטילה על הנפש ועל הגוף גם יחד, שמתבטאת בין היתר בהחלשת מערכת החיסון ובגרימת מחלות או החמרתן — ממש כמו שתיארה בטי.

לחקר התגובות של הגוף והנפש על מאורעות טראומטיים בהקשר של נרטיבים של לוחמות נודעת חשיבות עצומה, שכן עצם פעולת הסיפור מעודדת את המספרת להתבונן בתגובות הגוף והנפש שלה עצמה על המאורעות הללו. כך, לדוגמה, הצליחה דבי לשחזר את ריח הגופות רק בשעת הריאיון איתנו — זיכרון שלא היה לדבריה חלק מחייה עד ששאלנו אותה על חוויות המלחמה שלה. הכוח המרפא של שיחה ושל הקשבה עשוי אפוא להעצים נשים לוחמות ולוחמות לשעבר. חשיבותם של הראיונות, הן מן ההיבט האישי הן מן ההיבט הפוליטי, טמונה בכוחם לעורר את שחזור החוויות. יתרה מזו, המתודולוגיה שלנו עשויה לאפשר לחוקרי טראומה להבין מה עבר על הלוחמות ולעמוד על ההקשר מרובה הרבדים של הטראומה של נשים לוחמות.

נקודת מבט נוספת סיפקה סוזנה, כשניסתה להבהיר את טיבן של חוויות המלחמה שלה בשירות בגבול עזה:

אין שם אזעקות. האזעקה מושמעת אחרי שהטיל כבר נחת [לידך] או עומד לנחות בתוך 5 או 10 שניות. זה מרגיש כמו שנכנס לך איזה שד בתוך הרגליים, כאילו שהכול צף באוויר. [...] אז מה היא חוויית המלחמה?... היא אוסף מורכב של דברים שונים; גם מצחיק וגם עצוב, ויש נקודות שבירה... כשאתה נשבר, אתה מרגיש את זה בבטן; כשאתה חזק, אתה מרגיש את זה בראש שלך; ואתה חושב בעיקר עם הראש, אבל תמיד יש רגש. הלוחמים החברים שלי הם היחידים שראו אותי נשברת.

נוסף על האירועים הטראומטיים שנחוו בזמן לחימה, מבצע או מלחמה, כמו בתיאור של סוזנה, זיכרונות של חוויות טראומטיות עשויים שלא להרפות מן הלוחמות עוד שנים רבות לאחר מכן. ג'אנה, לדוגמה, העידה שמראות החיילים הזוחלים על הכביש ומחפשים שרידי גופות של חבריהם ההרוגים עוד היו "תקועים לה בראש" גם שנים אחרי שהשתחררה משירותה הצבאי. הזרם הפמיניסטי בחקר הביטחון מכיר בחשיבות הפוליטית של הגוף ודוחק בנו לשאול איזה "גוף" הוא בעל חשיבות בפוליטיקה הגלובלית. לדעתנו, כשניגשים למשימה זו של בחינת פעולות גופניות בהקשר של הפוליטיקה הגלובלית, הכרחי להביא בחשבון את חוויותיהם של הלוחמים הגברים וגם את גופן של נשים ואת הטראומות של נשים לוחמות.

 

טראומה בקרב: הימנעות מרגשות, ניתוק וחיבור מחדש

בצבא אתה לא מדבר על הרגשות שלך, אין אפשרות ואין מקום להתפרק. אתה מתפרק בתוך עצמך, כי אתה צריך להיות חזק ולהעמיד פנים. את אישה לוחמת; זה התפקיד שלך. את צריכה להבין את המצב, אבל אחרי שנייה להיות אדישה, מרוחקת מהאירוע, כדי להמשיך הלאה. אם את לא מנותקת, את לא יכולה להיות לוחמת. הדיסוננס הוא כזה שאם את יותר מדי "קרה" את הופכת לחיה — את כבר לא בן אדם — אבל אם את רגישה מדי, את לא יכולה לתפקד, את לא יכולה להיות אישה לוחמת.

במילים האלה תיארה נועה, צלפית, את המכניזם העדין של הניתוק ונתנה בהן הד נרחב יותר למורכבות החוויות של חיילות קרביות. הנרטיבים שלה מספקים את הרקע לחוויות טראומטיות בתקופת השירות הצבאי ולצורך של החיילת להתנתק מרגשותיה. ידוע שניתוק הוא מנגנון התמודדות שמאפשר לאדם להסתגל לאירועים טראומטיים מסוימים. ואולם השימוש בו להבטחת הישרדות הנפש עלול לגבות מחיר כבד, משום שהניתוק כרוך גם בהשתקת קולם של המשתמשים בו.

כמה מן החיילות המשוחררות שראיינו ציינו שבעת פעילות מבצעית הן נזקקו לניתוק הרגשי כדי להמשיך לתפקד. כך לדוגמה הדגישה שרה את הצורך שלה "להתנתק" בסיפורים שלה על חוויות הקרב שלה:

כשביצעתי את המשימות שלי בחדר המבצעים הייתי מנותקת לגמרי. בזמן העבודה בחדר המבצעים לא הייתי מקשיבה לגוף שלי ולמה שהוא צריך, כי זה מה שנדרש ממני, וגם כי היו יותר מדי רגשות בו זמנית.

הטמעת פרקטיקות של מלחמה מחייבת אימון ומִשמוע לבניית כישורי החיילות, לרבות אימון הגוף לשאת לחץ, כאב ופציעות. זאת ועוד, בשדה הקרב מצופה מחיילים לתפקד תחת לחץ כבד, לדחוק הצידה את רגשותיהם ולהתגבר על קשיים. שרה לא "הקשיבה" לגופה בעיצומה של הלחימה, משום שאומנה והוכשרה לדכא את צרכיה הגופניים לטובת "ביטחון המדינה". ואם לא די בכך, החוויות הטראומטיות שכרוכות בסכסוך אלים גם דוחפות חיילים לניתוק רגשי שיאפשר להם לתפקד.


- פרסומת -

רעות, ששירתה כסמלת מבצעים, תיארה את תגובתה לאירוע טראומטי שחוותה בשירותה הצבאי, ולאחר מכן דיברה גם על הצורך בניתוק אבל גם על ה"ההתחברות מחדש:

הגעתי כסמב"צית לחדר המבצעים ליד עזה. במשמרת השנייה או השלישית שלי נפל פצמ"ר בבסיס. הרעש היה עצום... ואז הפצצה... [התפוצצה] והרעש... פשוט... הרעש לגמרי הימם אותי. זו הייתה הפעם הראשונה שאני באופן אישי חוויתי משהו כזה... זו הייתה הפעם הראשונה שנאלצתי להתמודד עם משהו כל כך מלחיץ וממש נכנסתי ללחץ; לחץ קיצוני. [...] היו לי כמה משמרות נוראיות בחדר המבצעים הזה... הייתה תקופה שכל האירועים הכי גדולים קרו אצלנו. אבל כשזה קורה... אתה מנתק את עצמך. אתה מנתק את עצמך לא מרגשות אלא מהעיבוד של הדברים שקרו. אתה פשוט עושה את העבודה שלך — "אז עכשיו נעשה את זה ואת זה..." — ואתה לא באמת מבין מה קרה עד שיש לך הפסקה. אחר כך אתה מעכל ומבין מה קרה.

גם טליה ציינה את הצורך להתחבר מחדש לתחושות ולרגשות שלה אחרי מצבי לחץ:

בזמן אירוע, אם אתה מבין מה קורה אתה לא יכול [לתפקד]... זה לא משנה אם יש מחבל בדרך לבסיס, לא משנה אם אתה מחכה למסוק שיגיע להציל חייל פצוע שגוסס, לא משנה מה קורה... אתה צריך להיות מנותק. אחרי המשמרת אתה יכול לבכות כמה שאתה רוצה.

הסביבה הצבאית גורמת לחיילים — גברים ונשים גם יחד — לחשוב שעליהם להדחיק את הרגשות שלהם, והדבר נחשב נורמלי בפרקטיקה הצבאית הממוסדת. חקירת חוויותיהן של הלוחמות מאפשרת לנו ללמוד יותר על הדרכים שבהן נשים מתמודדות עם אתגרים כאלה.

שירן, ששירתה כלוחמת, תיארה את המעמסה הרגשית שהעיקה עליה גם לאחר מכן, בחיים האזרחיים:

תמכתי בכל כך הרבה חיילים בשירות שלי, הם היו באים לבכות לי על הכתף, אז הייתי צריכה להישאר חזקה. ניסיתי להכניס הומור לחיי היומיום שלנו ולשמור על אווירה חיובית... להתפרק זו לא הייתה אופציה. אחרי השירות הצבאי, אתה מתחיל בטיפולים פסיכולוגיים כדי להבין איך דברים השפיעו עליך, כדי להבין מי אתה. הרדמת היבטים משמעותיים ביותר של עצמך... אתה צריך לדבר על זה. זה לוקח זמן.

אומנם חיילות רבות הזכירו את המעמסה הרגשית של השירות הצבאי, אבל שירן הייתה אחת מן המעטות שהודו בצורך לפנות לטיפול מקצועי אחרי שהשתחררה. בשימוש בגוף שני זכר לתיאור הצורך שלה בעזרה אפשר לראות (בעקבות הדיון בפרק 2 ) השתקפות של קונפליקט פנימי שנסב על הכרתה בכך שהיא, לוחמת שהייתה אמורה להיות אמיצה ובעלת חוסן נפשי, נזקקה לעזרה נפשית. אפשר לראות בכך גם השתקפות של הקונפליקט הפנימי שלה בקשר לחוויות הטראומטיות עצמן: מצד אחד הצורך המתמשך להתרחק מהן (על ידי השימוש בגוף שני זכר), ומצד שני רצונה להתחבר מחדש לרגשות שלה באמצעות טיפול פסיכולוגי. לאמיתו של דבר, גם בדיבור איתנו על החוויות הצבאיות שלה אפשר לראות ביטוי של רצונה להתחבר לרגשותיה.

הקשבה לסיפורים על חוויות טראומטיות של חיילים וחיילות קרביים, בעת השירות הצבאי ואחריו, יכולה להיות קשה וגם מכאיבה. ואכן, חברות ויחידים אינם שׂשים בדרך כלל להקשיב להם. כמו שעדותה של שירן מזכירה לנו, נוסף על האירועים הטראומטיים שחוו בעצמן, הלוחמות נחשפו גם לחוויות הטראומטיות של חיילים אחרים. כמה מהחוויות הטראומטיות ביותר של חיילות תומכות לחימה נגרמו בגלל חשיפה כזאת. אביגיל, לדוגמה, סיפרה שהתקשתה להתמודד עם פציעות של אחרים ושנרתעה משמיעת סיפוריהם על חוויותיהם:

שני חיילים נפצעו — אחד היה בפלוגה שלי והאחר לא. אלוהים, איך אפשר להעלות את כל זה עכשיו... כל הדברים שהדחקתי... הקצין נהרג והחייל שלי נפצע, הפציעה [הפיזית] שלו לא הייתה כל כך קשה. [...] היה לו הלם קרב. זה היה נורא, לא יכולתי להסתכל לו בעיניים. לא אותי צריך להאשים, לא הרגשתי אשמה, הייתי רק בת עשרים ומישהו פתאום השתגע... אני זוכרת שהלכתי לבקר אצלו בשיקום והוא סיפר לי בפרטי פרטים את כל הסיפור של התקרית. הוא פצוע, אני לא יכולה להגיד לו "בחייך, אני לא רוצה לשמוע את זה". אבל באמת, אני לא רוצה לשמוע... אני באמת לא רוצה לשמוע.

אביגיל איננה יוצאת דופן. יתרה מזו, הרתיעה שתיארה משמיעת אֵימי הקרב, המחשבות והזיכרונות הפולשניים והמחיר הרגשי של המלחמה משתקפים לא רק ברמה האישית, אלא רווחים כולם בכל מיני דרכים ברמה החברתית. חברות נמנעות מאז ומעולם משמיעת סיפורים של טראומת קרב ומעדיפות לעסוק במקום זאת בגיבורים, מִספרים, נתונים סטטיסטיים וקטגוריות רשמיות של הפרעת דחק פוסט־ טראומטית או להשתמש ב"שפה מכובסת". הקשבה אמיתית לסיפורי מלחמה היא משימה קשה ומורכבת, וטמון בה פוטנציאל של ערעור האתוס הלאומי והמורָל הלאומי. סיפורי מלחמה ואלימות פוליטית שמספרים לוחמים ולוחמות לשעבר נמצאים בדרך כלל מחוץ לזרם המרכזי של התיעוד ההגמוני של המלחמה, ויש בהם כדי לספק נקודת מבט שחולקת על הידע המקובל על ביטחון ועל סכסוכים מזוינים. כפי שפירטנו בהרחבה בפרק הראשון, אנחנו טוענות שהקשבה לחוויות הטראומטיות הללו וחשיפתן, והבנת המחיר שהמלחמה גובה, אפשר שישפיעו לבסוף על גישתן של האליטות הפוליטיות ועל החלטותיהן לפתור סכסוכים בדרכים אלימות.

אחת הסיבות לרתיעתן של הלוחמות מסיפור חוויות הקרב שלהן היא החשש שיתויגו כסובלות מתסמונת דחק פוסט־טראומטית. בהקשר זה אמרה טליה:

אני לא זוכרת למה רדפנו אחריו [אחרי הפלסטיני]. אני לא זוכרת אם זה היה סתם מישהו, אני לא זוכרת אם הוא היה... אני לא זוכרת מה הוא היה... אני זוכרת במעורפל שהוא היה חמוש. [...] האם יש לי פוסט־טראומה אם אני אפילו לא זוכרת?

טליה, ששירתה כלוחמת, זוכרת את עצמה, את גופה, במרדף אחר "אויב", אבל היא אינה מצליחה לזכור את התקרית במלואה או את ההקשר שלה. יש בנפשה חוויות מסוימות שהיא אינה מסוגלת להגיע אליהן. אף על פי שהיא חזרה מאז לחיים אזרחיים תפקודיים )כשראיינו אותה היא הייתה סטודנטית לתואר ראשון), היא עדיין פחדה שהיא אכן סובלת מהפרעת דחק פוסט־טראומטית וציינה בריאיון שלה שהייתה מודאגת מן התיוג הזה. הרגשנו שכמה מן המרואיינות שלנו נרתעות ממסירת מידע על הצורך שלהן לפנות לטיפול בגלל הפחד מפני הסטיגמה החברתית, פחד שכבר תועד במחקרים אחרים על לוחמים.

 

לערער על הבינאריות של השיח על מגדר וטראומה

בתחומים רבים השיח נוטה בדרך כלל להיבנות סביב ניגודים בינאריים שמבססים יחסי כוח; השיח על טראומת המלחמה והידע המקובל עליה אינם יוצאי דופן מבחינה זו. מן המחקר שלנו עולה חשיבותה של המודעות להבדלים המגדריים בחקר הטראומה. בהקשר של מגדר וצבא ושל הגבריות ההגמונית לסוגֶיהָ שמעצבת את תפיסתן של נשים באזורי סכסוך, הגיע הזמן לנפץ את הסטריאוטיפים של נשים היסטריות, נשים כקורבנות של אונס והתעללות או נשים כנפגעות הפרעת דחק פוסט־ טראומטית, ולהקשיב לפסיפס של הנרטיבים הטראומטיים של נשים, לרבות טראומת הקרב שלהן.

חקר הטראומה, שבתחילתו עסק בגברים כלוחמים ובנשים כקורבנות (חלוקה שבמידה רבה עדיין נשמרת), הפנים את ההיררכיות הפטריארכליות. שדה המחקר הזה מייחד רק מעט מאוד תשומת לב לחוויותיהן של נשים שבוחרות לשרת כלוחמות או תומכות לחימה באזורי סכסוך. ההבחנה הבינארית המסורתית בין גברים לוחמים ובין נשים שהן חלק מהאוכלוסייה האזרחית התמתנה במידה מסוימת בעקבות הפגיעה בגברים ובנשים שאינם לובשי מדים בפעולות איבה נגד אוכלוסייה אזרחית, במתקפות טרור ובמלחמות אורבניות. במידה מסוימת נוצר כך מִסגור מחודש של החלוקה המגדרית של סבל נפשי וטראומה. בעקבות זאת על חוקרים וחוקרות לשאול מהו הטווח המלא של חוויות של טראומת קרב ומהו תפקיד המגדר בכל אחת מהן.

נרטיבים של נשים לוחמות מספקים דרך לטפל באופן שיטתי בקולות המרובים של חוויות המלחמה שלהן ובהשלכות של הקולות האלה על "הפוליטי". תיאוריות פמיניסטיות של יחסים בין־לאומיים מכירות בכך שה"בין־לאומי" הוא חלק מרמות שונות של ניתוח, לרבות הלאומי, המקומי והאישי. מכאן שהקשבה לנשים לוחמות שחוו טראומת קרב עוזרת להעמיק את ההבנה של נשים שנחשפות לטראומה לא כקורבנות של התעללות אלא כסוכנות פעילות, ובייחוד כסוכנות פעילות שמשתייכות לקהילה שנדחקה לשוליים בתוך הצבא. בתור שכאלה, לנרטיבים שלהן יש השלכות פוליטיות, שכן הם יכולים לאתגר פרקטיקות חברתיות דומיננטיות. אנחנו טוענות שלוחמות, נשים שדרשו לקבל עליהן תפקידים באזורי מלחמה והשתתפו בעימותים ובמאבקים אתניים־לאומיים, ראויות לתשומת לב רבה הרבה יותר במחקר על מגדר ועל טראומה.

נשים חֹווֹות טראומות מלחמה לא רק כקורבנותיה. לוחמות ותומכות לחימה, שמשתתפות באופן פעיל במתקפות ובמגננות ונקלעות לנסיבות טראומטיות, חֹווֹות טראומה כשחייהן שלהן בסכנה, כשהן עדות לפציעות חמורות, לאלימות ולמוות, וכשהן משתתפות בקרב, על כל המשתמע מכך. המלחמה והקרב משפיעים על ישותו של האדם על כל היבטיה. לפיכך חיילים וחיילות שמתמודדים עם מאורעות טראומטיים עלולים לחוות נקודות שבירה, אבל כמו מקביליהם האזרחים לא בהכרח הם חווים טראומה נפשית או מפתחים הפרעת דחק פוסט־טראומטית. החוויות של הלוחמות שראיינו היו מגוונות, אבל תגובותיהן על המציאות האנומלית של אזורי סכנה ומלחמה היו תגובות אדפטיביות ששיקפו את התנהגותן בתוך סביבה פטריארכלית וארגון היררכי שבתוכו הן נלחמו לקבל הכרה ומקום (על כך נרחיב בפרק הבא). נוסף על החוויות הטראומטיות משירותן הצבאי, הלוחמות חלקו איתנו גם את המחשבות שליוו אותן אחרי השירות. ואולם עצם הזיכרון של חוויות טראומטיות לא בהכרח פירושו שהן סובלות מהפרעת דחק פוסט־טראומטית. אדרבה, זיכרון החוויות האלה משקף את העובדה הפשוטה של אנושיותן.

במקום לפנות מייד לפסיכופתולוגיה, לאִבחון הפרעת דחק פוסט־טראומטית ולאיתור תסמיני מצוקה, אנחנו מציעות להתמקד בתיאורים מפורטים של החוויות הטראומטיות. לאמיתו של דבר, התמקדות אך ורק בהפרעת הדחק הפוסט־טראומטית לתיאור סבלם של חיילים וחיילות לא תייצג נאמנה את המורכבות של מה שבאמת מציק להם. אחדות מהלוחמות שראיינו אכן היו מודאגות שיתויגו כחיילות משוחררות עם הפרעת דחק פוסט־טראומטית משום שלא הצליחו להיזכר בכמה מחוויותיהן בצבא. ואולם נשקפת סכנה שנזהה טראומה עם הפרעת דחק פוסט־טראומטית, ונתמקד אך ורק בהפרעה, ולא בטראומה.

על כל פנים, לא זה הגורם היחיד לבחירתנו לחקור לפרטי פרטים את החוויות שמרכיבות את הטראומה של נשים. נשים שנכנסות לתפקידים קרביים צריכות להתמודד עם קשיים גופניים ונפשיים שנובעים מחשיפתן לקרב, למאורעות מסכני חיים, למוות ולאירועים טראומטיים אחרים. נוסף על כך עליהן להתמודד עם חלוקה מגדרית ועם הגבריות ההגמונית של הצבא. הקשבה לפסיפס של סיפורי הטראומה של הלוחמות חושפת את הגבריות ההגמונית ומערערת את התפיסה הרווחת, שרואה בנשים באזורי מלחמה יצורים חלשים או היסטריים. יתרה מזו, למבנה הריאיון, שאִפשר ללוחמות לעבד את החוויות הטראומטיות שלהן, הייתה השפעה מעצימה כיוון שאִפשר להן לשחזר חוויות מודחקות. רוב המרואיינות הכירו לנו תודה על ששאלנו אותן על חוויותיהן והודו עד כמה היה להן חשוב לדבר עליהן. ועם זאת, הלוחמות שראיינו אינן קבוצה הומוגנית, שכן חוו חוויות מסכנות חיים כל אחת בדרכה: תגובותיהן על אירועים טראומטיים היו מגוונות, והתפקוד שלהן באזורי סכנה היה שונה. חקר החוויות הטראומטיות של לוחמות ושל לוחמים עשוי להאיר את עינינו בנוגע להיבטים נסתרים של מלחמה וקרב ולהיבטים נסתרים של הטראומה.

השירות הצבאי, ובעיקר בנסיבות של כיבוש צבאי ומלחמות אורבניות שמעורבת בהן גם אוכלוסייה אזרחית, יכול להוביל לעמדות אנטי־מלחמתיות, סרבנות מטעמי מצפון, פגיעה מוסרית או פעילות למען השלום, כיוון שמצבי לחימה יכולים להוליך לבגידה במה שנחשב "נכון" מבחינה מוסרית בעיני החיילים. בכמה מחקרים נטען שסרבנות מטעמי מצפון ופגיעה מוסרית יכולים להשפיע על חומרתה של הפרעת הדחק הפוסט־טראומטית של לוחמים. אף על פי שחלק מהלוחמות שראיינו ציינו שכמה פעולות צבאיות היו קשות להן, בייחוד כאלה שהיו כרוכות במגע עם אוכלוסייה אזרחית, הן לא הביעו התנגדות מוסרית באופן ישיר. כמו במחקרים קודמים שעסקו במציאות של איומים ביטחוניים וסכסוכים עיקשים, הלוחמות התמקדו בעיקר בטראומות של הצד שלהן בסכסוך, ואילו הטראומה של "אחרים" נשארה במידה רבה מחוץ לעלילה העיקרית של הנרטיב שלהן. אף על פי שהיו בלוחמות גם כאלה שהביעו דאגה מההרס שנגרם לצד השני, הביעו אמפתיה כלפי מי שנטען שהם אויביה של ישראל, וחלקן אף ביקרו את מדיניות הממשלה, בנרטיבים שלהן על טראומת הקרב הן נטו להתרכז בפציעות של החיילים של הצד הישראלי, נטייה שגם היא עולה בקנה אחד עם ממצאים של מחקרים אחרים על מלחמות וכיבוש צבאי. לאמיתו של דבר, מחקרים מראים שטראומת הכובש מורחקת במידה רבה משיח הטראומה, וכמוה מורחקים ממנו גם תהליכים חברתיים של הדחקה והכחשה, לרבות הסירוב החברתי להכיר בכך שהכובש עושה את מעשיו בשליחות החברה. ייתכן שגם משום כך הלוחמות מתמקדות במידה רבה בצד שלהן.

חקר הטראומה אינו צריך להיות מנותק מתהליכים חברתיים־תרבותיים ומביקורת פוליטית, אלא להכיר בהשלכות הפוליטיות הפוטנציאליות של טראומת המלחמה של נשים ולומר זאת בקול ברור במרחב הציבורי. זאת ועוד, השיח על אודות טראומה אצל נשים עשוי לעודד שיח מעמיק, מרובה רבדים, על טראומת קרב ומלחמה אצל גברים ולהוסיף על הידע הקיים בתחום הטראומה כמנגנון ביו־פסיכו־סוציאלי. להגברת קולן של הלוחמות ולהפצת סיפורי הטראומה שלהן ברבים אפשר שיהיו שלוש תוצאות חשובות נוספות: ראשית, בכוחם של נרטיבים כאלה לשנות את התפיסות המגדריות על מלחמה, נשים ולחימה על ידי הצגתן של הלוחמות כנשות צבא אקטיביות שניחנות בכוח וביכולות, ובתוך כך לשנות את סדר היום המחקרי על אודות נשים, ביטחון ואלימות. שנית, הם יכולים לקדם — בחברה בכלל ובקרב מקבלי ההחלטות בפרט — מחשבה מעמיקה יותר על המדיניות הנוכחית שלהם ועל גישתם לבעיות ביטחון. בשיח הסוציו־פוליטי והעולמי אסור להימנע מדיונים על מאורעות טראומטיים — לרבות המגוון שלהם, היקפם ומחיריהם. ושלישית, על ידי הגברת המודעות למורכבות של טראומת הקרב נרטיבים כאלה יכולים לפתוח דיון על הגוף עצמו, כלומר לדון במה שקורה לגופם של חיילים וחיילות ואיך גופם מתפקד בסביבה של סכנה ושל אירועים טראומטיים. עניין אחרון זה מוליך אותנו היישר אל הנושא של הפרק הבא: גוף, מין/מגדר ושילוב של נשים בתפקידים קרביים.

 

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.