איתי אהרון זיו
כותב את עצמי לדעת
הוצאה עצמית
כותב את עצמי לדעת הוא יומן מסע תודעתי מחוץ לדעת ובחזרה.
כתיבה אישית וחשופה על השיגעון אליו כולנו רגילים ועל השיגעון ממנו כולנו מפחדים. זהו הסיפור האישי שלי, מהרגע בו נולדתי, דרך השירות הצבאי הטראומתי ושנים של חיפוש רוחני שהסתיימו בהארה שהפכה ל"התקף פסיכוטי". אחרי ההתפרקות והאשפוז הכפוי התחלתי דרך ארוכה לשיקום. הדרך כללה גם מסעות ריפוי בעזרת חומרים משני תודעה והובילה אותי בסופו של דבר להפוך למטפל.
איתי אהרון זיו הוא יליד 1982, אבא לעמליה וגר בקרית טבעון. בעבר עסק בחינוך, פורמלי ובלתי פורמלי וגם בייעוץ כלכלי. מתרגל מדיטציה, חוקר את התודעה ואת עולם הרוח קרוב לעשרים שנה. בשנת 2014, חווה איתי התעוררות רוחנית במהלך סדנת ויפאסנה ולא ידע איך להכיל את עוצמות הרגש שפגש. ההארה הפכה להתפרקות והוא אושפז בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי. לאחר מכן התמודד עם דיכאון, חרדות ופוסט טראומה מימי השירות כקצין קרבי.
לפניכם שלושה פרקים מתוך הספר באדיבות המחבר:
מבוא
באחת המשמרות שעשיתי כמלווה בבית המאזן של סוטריה בירושלים, הגיע בחור צעיר, יפה ומלא כריזמה, יחד עם בני משפחתו המותשים, וכולם נעמדו בסמטה החשוכה מחוץ לבית. הבחור היה בעיצומו של מה שניתן לכנות "התקף פסיכוטי", ורמת האנרגיה שלו הייתה בשמיים. בני המשפחה המיואשים רצו שהוא ייכנס לבית שלנו, כיוון שבבית שלהם הוא אינו יכול להישאר. האפשרות האיומה האחרת הייתה אשפוז כפוי במחלקה סגורה. הבחור התחיל שוב להתלבט, כלומר לצעוק עליהם שהוא לא רוצה בכלל עזרה, ואני יצאתי אליו לסמטה, נועל מאחוריי את שאר הדיירים שכבר נכנסו לשגרת הלילה שלהם. התקרבתי אליו לאט מבלי להוריד ממנו את המבט. אני מחייך אליו ובתוכי התרגשות הולכת וגואה, כאילו הלב הסוער שלו והלב הרגוע שלי מתחילים להסתנכרן, לפעום יחד. ככל שההתרגשות שלי גוברת, כך הוא מתרכז בי יותר. הוא קורא לי ביז'ו — וכך אקרא לו בחזרה. אני נושם כדי להירגע ולהרגיע. אחרי עוד כמה מילים לא ממש ברורות בינינו, אני מתקרב מספיק ונוצר חיבוק, שיוביל אותנו אל תוך הבית.
בתוך הבית הירושלמי הקסום שבו נוצרה חלופת האשפוז הראשונה בישראל, ביז'ו ומשפחתו מתחילים להתמקם. אני רואה את המשפחה שלו ומבין מה עבר על המשפחה שלי כמה שנים קודם לכן. אני קולט אותו ורואה את עצמי. ביז'ו המציא לי שמות רבים במהלך השהות שלו בסוטריה, אבל את הכינוי שיהפוך הכי חשוב עבורו — נתתי לעצמי. באותו הלילה, אחרי שכל שאר הדיירים הלכו לישון, נשארתי איתו. הוא היה התגלמות הערנות. בשלב מסוים, סיפר לי שהסכים לעלות עם משפחתו לירושלים, לא כדי להיות סגור כאן, אלא כיוון שהוא יודע שהוא צריך להחליף את ביבי, כי הוא בעצם מונה להיות ראש ממשלה. לא הרבה אחרי, הוא כבר צרח ליד שער הכניסה וניסה לטלטל אותו בכדי לצאת. קראתי לו אליי בטון הכי סמכותי שיכולתי לגייס והסברתי לו שהוא יהיה ראש הממשלה, אבל אני קודם. הסברתי לו שכרגע אני צריך שהוא יעזור לי לעשות כמה כישופים, ושאני אלמד אותו איך לרכז אנרגיה וגם מתי צריך לאכול או לישון. באותו לילה, הפנטזיה העתיקה של להיות ראש ממשלה קיבלה איזו ממשות מוזרה. מאותו לילה, הפכתי למלווה האישי שלו: ליוויתי אותו ואת משפחתו בזמן ששהה אצלנו, דאגתי לו בזמן שברח מאיתנו, ושבתי להיות איתו כשחזר. דרך ביז'ו למדתי עוד על המצב שהייתי בו פעם, והבנתי איך בחור מוצלח כמוהו יכול לאבד את הערך העצמי הגבוה שפעם היה לו בגלל איך שמסתכלים עליו אחרים.
כמה חודשים לאחר שיצא מסוטריה, ביז'ו התאבד. הוא לא יכול היה לשאת את הפער הזה בין סיום תואר שני בהצטיינות לבין הסטיגמה החברתית על "משוגעים"; בין הכריזמה הכובשת שהייתה לו לבין שלולית הצער שהטביעה אותו; בין עולם האמת שמתגלה בפסיכוזה לבין העולם האמיתי. ביז'ו לא ידע כיצד לספר לעצמו ולאחרים את הסיפור שלו בצורה אחרת, איך להפוך את השיגעון ליתרון. הוא קיבל כדורים שלא עזרו לו ולא קיבל את הליווי האנושי שהיה זקוק לו.
הסיפור הזה מוקדש לו, למשפחתו ולאלפי משפחות אחרות שחוות את השבר הזה. לא כולם מצליחים להתאושש מהשבר הגדול של התפרקות נפשית, ורבים יותר אפילו לא מצליחים להישבר בכדי לצמוח. ספר זה מבקש להראות דווקא את הגדוּלה שיש בלהישבר, וכמה ארוכה הדרך לאסוף את השברים ולבנות מהם משהו חדש.
הסיפור האישי שלי נגמר אחרת. במקום לאבד את עצמי לדעת, כתבתי. במקום לתת לחֶברה לספר עליי סיפור, אני מספר את הסיפור שלי בעצמי. במקום לקבל את הערך שלי מבחוץ, אני יוצר אותו מבפנים. במקום לקבל את המציאות שבה גדלתי, מצאתי מציאות אחרת וגיליתי שהכול בעצם הפוך: הנורמלי הוא השיגעון האמיתי והשיגעון הוא קול השפיות.
הספר הזה מורכב משלושה חלקים: החלק הראשון מתאר את סיפור החיים הרגיל שלי — המשפחה שבה גדלתי, החוויות שלי מהצבא וכל אותן השנים שבהן הייתי כלוא בעיקר בתוך הראש והתעלמתי מהלב. החלק השני מספר על ההתעוררות וההתפרקות שעברתי. ההארה שהפכה לאשפוז, הדיכאון שאחרי והפוסט־טראומה שרק חיכתה להתפרץ לי מהלב. החלק השלישי מספר על הריפוי והשינוי שעברתי ועל התיקון שעוד נדרש לעשות אצלי, בעולם הטיפול ובחברה בכלל. בחלק מהפרקים משולבים קטעי יומן שכתבתי בתקופות המתוארות. בין פרק לפרק משולבים קטעים אחרים, שאפשר לקרוא להם תִקשורים. אתם יכולים לכנות אותם בשם אחר ויכולים גם לדלג עליהם.
בספר אני יוצא מכל הארונות שבהם חייתי עד לא מזמן. הארון הנפשי והרגשי הוא הראשון, החשוף ביותר והחשוב מכולם. רובנו מסתובבים עם הארון הזה נעול ושמור, כשעצם השמירה עליו סגור רק מגדילה את הקושי. הבושה וההסתרה שיש סביב אתגרים נפשיים הן מיותרות ומזיקות, וכולי תקווה שסיפורים כמו שלי ישרתו את המטרה של שינוי השיח החברתי. ארון נוסף שאני יוצא ממנו הוא הארון הפסיכדלי. זה ארון שמתחיל לראות עוד ועוד אור לאחרונה. ההבנה שחומרים מרחיבי תודעה הם חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה, היא הבנה שעוד חדשה לרובנו, אבל היא כבר תופסת יותר ויותר מקום. הארון האחרון שממנו אני יוצא הוא הארון הרוחני. במעגלים מסוימים הרגשתי לעיתים קרובות צורך להסתיר את האמונות ואת היכולות שלי, או אפילו את מידת העניין והחשיבות שאני מייחס לדברים שלא נראים לעין. יש שיגידו שהקשר שאני עושה בין שיגעון למיסטיקה, לא משרת את הטענות שלי בנוגע לאתגרי הנפש. אני סבור שזה בדיוק חלק מהשיגעון של העולם הנורמלי, שרובו עסוק בעיקר בחומר.
מוזמנים להיכנס לי לתוך הלב, לקרוא, להתרגש ואף להתנגד. מוזמנים להשתגע.
צבא
אם אי פעם יקרא את הספר הזה אדם שלא גדל בישראל, הוא כנראה יתקשה להבין עם איזה מטען תרבותי וחברתי מגיע נער בן 18 לשערי בסיס הקליטה והמיון ביום גיוסו: דור או שניים מעלינו שהורישו ברובם מחויבות עמוקה לביטחון וחרדה קיומית ממשית; אין־ספור אירועים טראומטיים שנצרבו בתודעה הקולקטיבית והשאירו אותה פצועה והישרדותית; שנים של השתתפות בטקסי זיכרון שהפכו את הנופלים לקדושים; הצנחה של קצינים מהצבא לתפקידים בכירים במוסדות המדינה, במשק ואף במערכת החינוך; דומיננטיות גברית בתרבות, בשיח הציבורי ובמוקדי הכוח; סטיגמה שלילית על "משתמטים" — כל אלו הופכים את השירות הצבאי לחשוב כל כך למתבגר, המבחן האולטימטיבי לנער הישראלי. רק המחשבה שהשירות הוא כל כך קריטי להמשך החיים שלך יכולה להטריף את הדעת.
הרצון להשתייך לזרם המרכזי, להיות מוערך על־ידו וליהנות מפירות הסטטוס החברתי הנכון, שולח את הנער למערכת הדורסנית והחמושה שמכניעה אותו עוד בטרם לבש את מדיה. הקבלה הכמעט־עיוורת של מטרות הארגון ושיטות הפעולה שבהן הוא נוקט הופכת כל מצטרף חדש לבורג קטן וחסר חשיבה עצמאית. כשכל הצרכים הפיזיים שלך מסופקים על־ידי ארגון גדול, חזק ובטוח בעצמו, אתה באופן מודע ולא מודע מיישר קו עם האג'נדה שלו. המהירות העצומה שבה מתגייס מזדהה עם ערכי צה"ל מתרחשת בשל עיקרון חברתי פשוט: הצורך להיות שייך. יום לאחר הגיוס, אתה כבר יכול להתנשא על מגויסים טריים וללמד אותם את השיטה שלפני רגע הפנמת. היציאה המהירה למסלולי פיקוד מאיצה עוד יותר את ההזדהות עם ערכי הארגון והופכת חיילים בני 20 לסוכני החברות היעילים ביותר של המיליציה המזוינת.
אל הצבא הזה הצטרפתי ביולי 2000, חדור מוטיבציה, נחוש להצליח ולהתקדם בסולם הדרגות, מוזן מהסטיגמות החברתיות החיוביות שדבקו לשירות הקרבי ונישא על גלי ההערצה הסביבתית להשתייכות ליחידות מובחרות. כבר בכיתה י"א הצטרפנו חבריי ואני למסגרת של אימונים לקראת הגיוס — מעלים את הכושר הגופני ונושמים את האתוס המיליטנטי שעוד נשחה ונטבע בו. להיות חזקים בכל מחיר, להתמיד, להתעלות ולהתגבר. שמענו סיפורי מורשת קרב והזלנו ריר על בוגרי המסגרת שסיימו מסלול באחת מהיחידות היוקרתיות. מכל אותם בוגרים שבאו לדבר איתנו, דווקא אחד נגע לליבי במיוחד. היה זה בחור ששירת במודיעין ומצא עצמו במוצב האזנה מרוחק, נתון למסכת התעללות רגשית כחלק מטקס זובור מסורתי. התרגשתי מהיכולת שלו לבוא ולדבר איתנו על הקושי שחווה וכתבתי לו מכתב שבו שיבחתי את גבורתו.
במהלך כיתה י"ב עברתי את יום הסיירות, ולפני שהתחלתי את שנת השירות עברתי גיבוש טיס. בקיבוץ שאליו הגענו עם הגרעין מהתנועה פגשנו את בני גילנו. ברגע שציינתי את שתי העובדות הללו התקבלתי בכבוד מלכים. היה לי ברור שמדד ההצלחה בצבא הולך איתך לכל מקום בארץ, ושהאנשים שלמדתי להעריך (בני הקיבוץ השורשיים) מעריכים אותי בגלל האפשרויות הפרוסות לרגליי בצבא. הרצון להצליח בצבא שירת את שאיפתי להרשים את כל המחנות הפוליטיים והחברתיים שיכולתי לדמיין — מהאבא הרביזיוניסט ועד לאליטה של תנועת העבודה שאליה הרגשתי משויך.
התגייסתי לקורס טיס מספר 147 והתחלתי מייד בשלב טיסות המבחן. בטיסות הראשונות הקאתי באוויר וגם בטיסות שאחריהן לא ממש הצלחתי לשלוט בכל הפעולות הנדרשות. נהניתי מהנוף שנשקף מתא הטייס במטוס הקטן, אבל הרחפנות שלי לא ממש התאימה למה שנדרש בקורס. בין טיסה לטיסה, הפיקוד השוטף על פרחי הטיס נעשה על־ידי סמלת צעירה ומושכת. היא הייתה המפקדת הישירה הראשונה שלי, והסמכות הראשונה שיכולתי להיתקל בה ולשבור אותה, מוטיב שעוד יחזור במהלך השירות. האווירה סביבי, של צעירים מוכשרים ובטוחים בעצמם (או לפחות מנסים להיראות כאילו הם בטוחים בעצמם), דרבנה את החלקים השחצניים שממילא היו בי. שבירת הסמכות של המפקדת לא נעשתה רק על־ידִי, אבל לקחתי חלק במה שהיום היה ודאי נקרא הטרדה מינית, או לכל הפחות, החפצה בוטה. הערות, גניחות, פלירטוטים — הכול נזרק לעברה מבוקר עד ערב, בעוד היא מנסה לשמור על ארשת קשוחה ולנהל את הלו"ז שלנו. בשיחות האישיות שנדרשה לערוך ניסיתי להקסים אותה בכל דרך אפשרית, גם כדי שאוכל לחמוק מעונשים וגם כדי לאפשר לעצמי לפנטז עליה.
אחרי עשר טיסות הקריאו את השם שלי בהתכנסות של יום ראשון בבוקר, והתחלתי מייד בטופס הטיולים כדי להתפנות מהבסיס. עד סוף היום כבר אגיע הביתה עם חלום אחד פחות בלב. למרות הכישלון המהיר, חשתי הקלה גדולה ושמחתי לחזור הביתה. התפניתי לחלום בגלוי את הפנטזיה הכמוסה — לשרת בסיירת מטכ"ל. בימים בהם שני ראשי הממשלה האחרונים היו קצינים לשעבר ביחידה, הפנטזיה הזאת השתלבה היטב עם החלומות הפוליטיים.
אל גיבוש מטכ"ל הגעתי אחרי הנפילה מקורס טיס, אבל עם יתרון של הכרת הנשק (פירוק, הרכבה וכו') ועוד כמה סטנדרטים צבאיים שכבר הספקתי להפנים. גיבוש, כמו גם הגיבוש הקודם שבו השתתפתי, זה אירוע דחוס בעצימות גבוהה מאוד, שאליו נזרקים נערים חדורי מוטיבציה. העצימות הפיזית תורמת לבלבול הדעת ואי הוודאות מצטרפת לשינה טרופה וקטועה ומכניסה אותך למצב תודעתי מיוחד, דרוך וערני. בשיחה בסוף הגיבוש שאלו אותי המדריכים למה אני מתאים לשרת ביחידה, ואמרתי שאני יודע לסבול בשקט. אכן ידעתי לסבול בשקט, למדתי את זה כבר בבית, רק לא ידעתי כמה זה לא בריא.
כשאמא שלי באה לאסוף אותי אחרי הגיבוש, היה זה לאחר שכבר מצאתי פינה נסתרת להתפרק בה בבכי. לא ידעתי על מה בדיוק בכיתי באותם רגעים קצרים, אך היה בי המון מתח שהייתי צריך לפרוק. נכנסתי לאוטו של אמא, שאספה אותי כמו אחרי טיול בתנועה. לא ממש הספקתי לספר לה איך היה, והיא כבר הכינה אותי לזה שאבא שלה עומד למות, ושהוא נמצא כרגע אצלנו בבית. הילדים האחרים שלו גם היו אצלנו בבית, ונשארו שם גם כשהוא עבר לבית החולים בעיר וגם במהלך השבעה שאחרי. הסבא השובב שלי הספיק לתת לי מתנה קטנה ליום ההולדת של אותה שנה — מצפן. הוא אמר שאני איש מצפון. את הסבא השני שלי אאבד ממש בסיום השירות, אחרי כמה שבועות שבהם הוא ייפטר מרוב משקל גופו, ואני אמצא את עצמי סוחב אותו על הידיים מכיסא הגלגלים אל תוך הרכב, מעביר אותו בין בתי חולים. המוות עטף את שירותי הצבאי משני קצותיו.
התחלתי את המסלול ביחידה בנובמבר, אחרי שהספקתי לבלות עוד קצת בבית, נהנה משאריות הזמן הפנוי והילת המוצלחות הפוטנציאלית. החלק הראשון של המסלול הוא למעשה טירונות מלאה יחד עם המגויסים של חטיבת הצנחנים. אחרי שחזרתי שוב אל הבקו"ם, נסעתי אל מעבר לקו הירוק לבסיס סאנור שבשומרון. את המיועדים למטכ"ל פיזרו בין כל הפלוגות והמחלקות, שם היינו מין חבורה סגורה שנתנה כוח זה לזה מעצם הידיעה שיש לנו עתיד משותף. תחושת הכוח שלנו הייתה משכרת, עד שבפלוגה שלי נקלענו לסכסוך משעשע עם צוות הפיקוד המקומי. ערב אחד, כמעשה קונדס, נעלנו את המפקדים במקלחת בזמן שהם התקלחו. למחרת כינסו את כל המיועדים בחדר ריק והסמל הפלוגתי נשלח לצעוק עלינו. אחרי שהוא נכנס וניסה לרדות בנו, בלי הרבה תכנון מקדים, תפסנו אותו בכוח, הבאנו שק שינה וקשרנו אותו עם הראש בפנים. את השק המשתולל סחבנו אל מגורי הצוות והשארנו אותו שם, בלב רועד מִפחד, אבל גם בידיעה ברורה שלא באמת יכולים לעשות לנו משהו. פעולת התגמול נגדנו הייתה לקרוא לנו אחד אחד לתוך המפקדה ואז להרביץ לכל אחד עד שייכנע. בסופו של דבר, המ"פ ושאר הקצינים התערבו וקראו לכולנו לסיים את הסאגה הילדותית הזאת. שוב נשברה הסמכות מול עיניי, שוב הלקח היה שצריך להיות חזק כדי להתנגד.
קצת אחרי סוף הטירונות שעשינו עם חטיבת הצנחנים, עברתי תאונת דרכים במהלך סוף־השבוע. היא הייתה קלה מספיק כדי שלא אתאשפז, אבל היו כמה תפרים ונפיחוּת שמנעו ממני לסגור את רצועות הקסדה. הפסדתי את קורס הצניחה ועד סוף השירות הסתובבתי בחזה נטול כנפי צניחה. הסממן החיצוני היחיד שיכול להעיד על החיבור הבין־דורי לאליטה הצבאית נשמט לי, עוד חלום קטן נגוז. המשך המסלול היה עמוס, דוחק אותנו עד קצה יכולתנו. במקביל, העולם האזרחי הלך והתפוגג לי, כשאת רוב השעות בבית ביליתי בשינה. בשלב מסוים, גם החברה שהייתה לי מהגרעין התפוגגה ושברה את ליבי לראשונה.
לב שבור הוא לא אירוע שידעתי להתמודד איתו באותו שלב בחיים, והתרגום שלו למציאות היה מין דכדוך כללי, משולב בתסכול ובמרמור — לא התנהגויות מקובלות במסלול של סיירת מטכ"ל. הקשרים החברתיים שהיו לי בתוך הצוות החלו להתרופף, ואז גם הגיע קורס הלוחמה בטרור שדרש את הצד האגרסיבי שממילא לא ממש היה לי. דורגתי במקומות האחרונים והועליתי לוועדת הדחה. ניתנה לי האפשרות לשפר את התנהגותי, להיות אגרסיבי יותר באימוני הלוט"ר ובאופן כללי להפגין יותר מוטיבציה. התסכול שלי רק הלך וגבר, עד שבבוקר שישי אחד נקראתי לשיחת הדחה אצל מפקד הצוות. ביציאה מהשיחה כבר לבשתי ארשת תפקודית, הלכתי לאכול ארוחת בוקר אחרונה עם הצוות ולא סיפרתי לאיש על ההדחה. במקום ללכת לעבוד על מסדר הציוד, כתבתי כמה פתקי פרידה והלכתי הביתה. גם בבית לא סיפרתי עדיין על ההדחה. כנראה גם לעצמי לא ממש רציתי לספר. החלום הגדול נגוז.
כל מה שרציתי באותו הזמן היה להישאר בבית. הייתי שרוי במה שהיום אולי הייתי מכנה "דיכאון מינורי", והיה תגובה די הגיונית לשיברון הלב הכפול, למפגש האמיתי הראשון שלי עם כישלון ועם בושה. בעוד הנפילה מקורס טיס לא ממש השפיעה על הדימוי העצמי שלי, ההדחה ממטכ"ל התפרשה אצלי ככישלון של האישיות עצמה, כמעידה בשל האופי העצל והרך שלי. אני בספק אם ידעתי לומר זאת באותם ימים, אבל מאז נוספה עוד שכבת הגנה, עוד חומה בין הפנים לחוץ. את הרוך הסתרתי עמוק, והמשכתי עם התנהגויות מקובלות יותר, כמו ציניות ואטימות. כשהשירות הצבאי מקיף את כל היותך, מכה כזאת לאגו היא קשה, במיוחד אחרי זו שקיבלתי מהפרידה מהחברה. מכות כאלו לאגו עשו בשלב ההוא את התפקיד ההפוך, של חיזוק האגו. הקליפה החיצונית המתנשאת והזחוחה קיבלה עוד סיבה לקיומה.
22.3.2002
מלנכוליה — זה השם של שיר מספר 1 במצעדים היום וגם שמה של מחלתי — דיכאון ממושך. מלנכוליה היא ראיית העולם בעיניים שחורות, מעין פסימיות שכזו ובכלל סוג של דיכאון אישי. לצערי, אינני זוכר מתי ואיך חליתי במחלה, אבל יש להניח שזה קשור לתנועה ולמודעות יתר שרכשתי שם. על כל פנים, אין לי מושג איך לצאת מזה.
אני מרגיש כאדם ללא לב, מת מבפנים. למעשה כבר חודשים רבים שאני לא מרגיש דבר, אלא רק מין הרגשת החמצה רעה, כאילו כל יום שעובר, חיי הולכים ונהיים פחות מוצלחים וסיכויי לעתיד נובלים. אני לא יודע איך הגעתי למצב כזה, כל מחשבה שלי היא שלילית ואני לא מוצא שום דבר שמושך אותי או נותן לי כוח, שום דבר לשאוף אליו. הבעיה מחריפה כשאני גם לא מוצא אף אחד לחלוק איתו את הבדידות והעצבות העמוקות שאני מצוי בהן.
בדרך כלל כשאני כותב אני מגיע לאיזה פתרון, קצה חוט של אופטימיות. אך היום גם את זה אני לא מוצא. פעם יכולתי לפחות לבכות מרוב צער ולפעמים זה היה מקל עליי, אבל אדם בלי לב ובלי רגש גם לא מצליח לבכות. כנראה כל הפגיעות שעברתי לאחרונה יצרו אצלי עור של פיל ושום רגש לא חודר אליי. אמנם לא בכיתי כשנפלתי מהיחידה וגם לא כשנפרדתי מע*** וכנראה בגלל שרציתי להדחיק את כל העלבונות והפגיעות, הדחקתי מעליי כל רגש ואף את היכולת לאהוב. מנ*** נפרדתי כי לא הצלחתי להתרגש ממנה, אבל למעשה אני לא מצליח להתרגש משום דבר. זאת תחושת המוות שקשה לי להסביר, מין אדישות לכול, חוסר אכפתיות מהמשפחה, מהחברים ובייחוד מתפקידי בצבא. אני מנסה לחשוב על יחידות אחרות ללכת אליהן ושום דבר לא נשמע לי מושך. כל מה שאני רוצה זה לשכב במיטה ומצידי שכל העולם ימות, העיקר שיעזבו אותי בשקט. לכן כל אחד שמנסה לתקשר איתי מייד מעצבן אותי ואני תכף מנסה להיפטר ממנו.
מן הסתם כאבי הראש חזרו ויחסי המגעיל והעצבני לכל הסובבים. בגלל שאני חושב שאני חכם כל כך וכל תחושת העליונות שלי... אז אני גם לא נותן לאף אחד להתקרב אליי או לעזור לי. למעשה, אני לא חושב שיש איזשהו פתרון שהוא חיצוני לי, למרות שעל ע*** אני חושב לא מעט אבל זה לא שהיא ספציפית הפתרון אלא שכל אחת שאני אצליח לאהוב כמו שאהבתי אותה יכולה לעזור.
אני כותב כל כך הרבה שטויות ואפילו מצליח לעצבן את עצמי עד שאני חייב להפסיק. הבעיה היא שאני לא יודע מה לעשות חוץ מלתת לעצמי כדור בראש.
29.3.2002
נראה שיחד עם הרגשות שנעלמו לי וקשה לי להרגישם, גם המחשבות לאט לאט חולפות להן. אני מפחד למוות מהיום שבו אמות לחלוטין, בלי מחשבות עמוקות וחדשניות ובלי רגשות — סתם עוד אדם קטן ולא ממש מיוחד שעובר בעולם בלי להשאיר עליו את חותמו. בנימה זו ובחרדה מהעתיד אפרד מהיומן עד שיהיו לי איזה מחשבה לכתוב או רגש לבטא.
כשאני קורא היום ביומנים מאותם ימים, אני בעיקר מופתע לטובה מההתבוננות של אותו נער רגיש בעצמו. אני מבין על איזו קרקע רעועה התיישבו הטראומות שיגיעו בקרוב, וחומל על אותו עצמי מהעבר. חוסר המעש בבית אחרי הנפילה ממטכ"ל הכריע אותי, אבל לא ביצעתי שום ניסיון אובדני, זה פשוט לא התאים לאופי הנרקיסיסטי שסיגלתי לעצמי. בסופו של דבר, מצאתי את ההפוגה מהרעש הפנימי בעשייה חיצונית. מנגנון ידוע ונפוץ, שעוד עתיד לחזור על עצמו בהמשך.
שמעתי מחבר צוות לשעבר על יחידה קטנה שלוקחת "נפלים" מהיחידות הכי מובחרות ומעבירה אותם הכשרה מקצועית לתפקידי מודיעין קרביים. בנוסף, תהיה לי אפשרות להישאר כמה חודשים בבית לפני שתתחיל ההכשרה, אז קפצתי על ההזדמנות. התחלנו את ההכשרה כמה בחורים מוכשרים ושבורים, ונשלחנו לכל מיני תרגילים. באחד מהם, שבו תרגלתי גם את הפיקוד על הצוות, "נשבר לנו הזין" בצורה קולקטיבית ואישית. נמאס לנו מכל הדרישות ובאמצע השטח הודענו בקשר שאנחנו סיימנו לתרגל והתחלנו לחזור לכיוון הרכבים. עוד קצת ויכוחי אגו והצלחנו איך שהוא להתקפל, שוברים את הסמכות הפיקודית המעורערת ממילא שהייתה לממונים עלינו. חזרנו לבסיס ובאקט מרדני נוסף השכמנו קום למחרת ויצאנו הביתה, כדי שלא ישאירו אותנו שבת. ביום ראשון חזרתי לבסיס כדי להישפט על מרד, שהומר באי־ציות, ונשלחתי לעשרה ימי מחבוש. הצבא הצליח לעצור אותי, אבל לא לשבור את רוחי. מהחלום לפקד על סיירת מטכ"ל ואולי על צה"ל כולו, מצאתי את עצמי חולק תא עם בחור שמרוב שעמום ירה בפנסים בבסיס שלו. עוד הקלה. עוד מנוחה. הספקתי לקרוא המון בעשרת הימים הללו. התשוקה שלי לספרים חזרה מאז ולא נעלמה עד היום.
יצאתי מהמעצר ומהיחידה הקטנה הזאת, והגעתי לצבא הגדול. החלומות והיכולות שלי כבר לא היו רלוונטיים למערכת והתחלתי להסתובב בין יחידות לשם שיבוץ מחדש. בסופו של דבר מצאתי את עצמי מול סוחר עבדים מודרני, בעל התואר "קצין השלישות של אוגדת עזה", ששלח אותי לכוח האבטחה של מפקד האוגדה. נחרד מהשפל בדימוי העצמי ואולי מההימצאות הקבועה ברצועת עזה שאליה עוד אחזור, הוצאתי את עצמי לקורס קצינים. התגברתי על המבוכה והתקשרתי למפקד הצוות שלי במטכ"ל שידאג להזין למערכת הצבאית את קורס המ"כים שלכאורה היה חלק מהמסלול שלי, ואף פניתי למ"פ ששלח אותי לכלא כדי שיכתוב המלצה. הגעתי לקורס הקצינים והערך העצמי שלי עלה מעט. הניווטים שעברתי במטכ"ל עזרו לי להתבלט והכושר שלי היה עדיין טוב יותר מהנדרש בקורס. חשוב יותר, הצטרפתי לשושלת הקצינים המשפחתית והחברתית שבה גדלתי.
בסיום הקורס נשלחתי לסיירת גולני, לשמש כקצין מודיעין. הגעתי בנעליים האדומות שהיו לי ליחידה קטנה עם גאווה גדולה. הלוחמים האיכותיים והמגובשים הסתכלו על כל מי שלא עבר איתם את תלאות "שטח מאה" כמי שלא ידע קושי מהו. המקומות הנחשבים שבהם הייתי עד אז לא הרשימו אותם. הרגשתי כנטע זר עד יומי האחרון שם. הגעתי בתקופה שבה החלו להכפיף את הסיירת המהוללת להיות חלק מגדוד הסיור החטיבתי, ובזמן שבו את תפקיד הקמב"ץ מילאה קצינה מסוקסת אך לא מבצעית. מצאתי את עצמי מצטרף לכל אחת מהפעילויות שביצעה הסיירת באותם ימים, והיו כאלו די הרבה.
טבילת האש הראשונה שלי הייתה כמה ימים אחרי שהחלפתי את הכומתה האדומה בחומה. הצטרפתי ליחידה שעבדה תחת אוגדת עזה, מבלה את זמנה בין מבצע למבצע ליד חופי הדקלים של גוש קטיף האבוד. הפעילות הראשונה שאליה יצאתי החלה בטור משוריין, מובל על־ידי טרקטור ענק (D-9) שמיועד לעלות על מטענים לפני כולם. הנגמ"ש של גולני היה אז טנק רוסי לשעבר, שעבר הסבה ונקרא "אכזרית". הצטופפנו בו דרוכים, חלקנו אוזניית קשר המשדרת את עלילות הכוח כולו. אחרי אחד הפיצוצים ששמענו בדרך, דווקא הדממה בקשר הייתה החלק המטריד. מפקד הכוח ניסה לשמוע מה עלה בגורלו של נהג הדחפור מקדימה, אך הוא לא הגיב. בולם הזעזועים של כולנו נפגע והיה צריך להמשיך בלעדיו אל היעד. בסופו של דבר פרקנו בסמטה ופלשנו אל הבית שהיה במיקום נוח לתצפית ואש. כל כמה חיילים התמקמו בחלון אחר והחלו סבבים של תצפית דרוכה ולהוטה אלי קרב. לא היה באותו מבצע יעד מסוים למעצר, אלא רק הפגנת נוכחות בעקבות אירועים קודמים. כמו במבצע האחרון שבו אשתתף, גם במבצע הראשון המטרה הייתה למשוך את התושבים החמושים בשכונה להגיב לנוכחות שלנו, כדי שנוכל להגיב להם ולנטרל אותם. בחוסר פחד מוחלט, הסתובבתי ברחבי הבית, עובר בין הצוותים השונים ומתאפס על כל גזרה שמכוסה. בהמשך הפעילות אחד הצוותים פגע בדמויות שהתקרבו לעברנו, ובתדרוך שאחרי קלטתי כמה ביטחון עצמי קיבל החייל שירה. לא טראומה אספתי מהאירוע הזה אלא אדרנלין. אחרי כמעט שלוש שנים במערכת הצבאית, סוף סוף שוטטתי בשטח בזמן אמת והרחתי את אבק השרפה נמהל בשיכרון הכוח הישראלי. פערי הכוחות העצומים בין טור הנגמ"שים המלווה בטנקים אל מול כמה צעירים עם נשק קל, נתנו לי ולחבריי תחושת מוגנות שפיצתה על החרדה הקולקטיבית אחרי תקופת פיגועים ארוכה.
בפעילות אחרת, באותה אוגדה, נכנסנו רגלית בטיול לילי ארוך ומאובטח מגבול הרצועה אל אחת השכונות בסמוך לה. לא זכורה לי מטרת אותה פעילות, אבל זכורה לי היטב הכניסה לאחד הבתים שבהם שהינו במהלכה. תושבי הבית נבהלו מהחיילים החמושים שהגיחו באישון לילה, ותינוק פתח בבכי שלא נגמר עד שעזבנו וימשיך כנראה גם אחרי שנעזוב. מה שהדהים אותי באותו הבית היה דווקא היופי שלו: הספות הרחבות והחמימות, השמיכות העבות והרכות על המיטות. בית נעים, מרווח ונקי, כזה שהייתי שמח לגור בו. הניתוק והניכור שהיו לי בראש בין החברה היהודית לבין זו של תושבי עזה התנפצו לי ולרגע לא הבנתי מי בדיוק האיש הרע בסיפור הזה. איך ייתכן שטובי בניה של המדינה היהודית וקציני צבא ההגנה המוסרי בעולם מפחידים ילדים ודוחסים אותם בגסות למשך שעות בחדר קטן בלי ברז ואסלה? מתוך הרגל משולב באטימות לב ואותה הפרדה מדומיינת בין לאומים, חלק לא קטן מחיילי הסיירת התנהגו במפגש מסוג זה כבהמות גסות. שבירת חפצים והפיכת ארונות היו לגיטימיות, ללא קשר להוראות המבצע. באחד הניסיונות הקלושים שלי להגיד משהו על הנורמה המקולקלת הזאת, ספגתי קיתונות של בוז יחד עם התיוג "שמאלני". זכור לי רגע אחד בתוך מבצע, שהערתי לשני חיילים ששברו את הטלוויזיה של הבית, בלי שום צורך הגיוני. פחדתי מהתגובה שלהם יותר מאשר מכל אקט אחר באותו המבצע וידעתי שנתתי להם עוד סיבה לשנוא את הפריבילג מכפר סבא. את בני ההתנחלויות פגשתי כבר בתחילת השירות הצבאי, אבל עד לאותם ימי לחימה הפער בינינו היה במישור אידיאולוגי בלבד והייתה בינינו הערכה הדדית. אלא שמאז צפה לה שנאה, שהוזנה מהתנשאות והתבוססות של כל אחד בצדקת דרכו.
הפעילות שנחרטה בי הכי חזק מאותם ימים באוגדת עזה הייתה מבצע שנקרא "משפחה במצור". מבצע חטיבתי גדול שכל מטרתו הייתה לעצור שני בני דודים מבוקשים שגרו בבית גדול עם בני משפחותיהם. כל חלקי גדוד הסיור המתהווה לקחו חלק, יחד עם פלוגת שריון ועוד כל מיני ספיחים. הכוח הראשון שנדרש להקיף את הבית היה של הסיירת. עלינו על חמישה ג'יפים עם נהגים מקצועיים מיחידה אחרת. תוך כדי הדהרה אל היעד, נתקל הג'יפ הראשון בסוללת עפר שהכינו תושבי המקום בדיוק לאירועים כאלו, וכל ארבעת הג'יפים מאחוריו התנגשו בעוצמה זה בזה. אני הייתי בג'יפ האמצעי ולמזלנו יצאנו כולנו ללא פגיעות רציניות אל האוויר הקר של שכונת סג'עיה המהוללת. מטולטלים אך מרוכזים, ירינו על פנסי הרחוב ונצמדנו אל אחת החומות עד שהגיעו רכבים אחרים לקחת אותנו אל בית המשפחה. בינתיים כבר הגיעו יתר הכוחות והמצור החל. כשהגענו אל בית המשפחה, נשלחתי יחד עם "חוקר השבויים" המסופח לדפוק על הדלת ולהגיד להם שיצאו מהבית, או לפחות שיוציאו את הנשים והילדים כדי שנוכל להמשיך את הלילה כמו גברים. לא יודע מה גברים אמורים לעשות, אבל הדלת לא נפתחה. תפסנו עמדות מסביב לבית והיריות שהתחילו עוד לפני שהגענו, המשיכו להתגבר משני הכיוונים. בזה אחר זה, השלכנו רימונים אל תוך הקומה הראשונה, היכן שהייתה המשפחה. גם אני השתתפתי בחגיגת האש הזאת ובפרץ של התלהבות השלכתי גם רימון "תירס חם" (רימון רסס מחוזק) לעבר הבית. בשלב מסוים, התגברו הזעקות מהבית והדלת נפתחה, כשפרץ המום ופצוע של נשים וילדים בורח משם החוצה. אחת הילדות נפצעה קשה בראשה ורופא הגדוד העניק לה טיפול ראשוני, ובסופו של דבר התעקש שיפנו אותה לבית חולים בישראל.
לאחר החוויות ברצועה, סופחה היחידה לאוגדת יהודה ושומרון. כקצין המודיעין, הייתי מסתובב בין החטיבות השונות ובודק איפה יש משימות מעניינות כדי שמפקד הפלס"ר החדש יוכל לדרוש אותן. המפקדים התחלפו ממש בסוף הפעילות בשכונת סג'עיה והניכור עלה מדרגה. המפקד הראשון היה איש נעים ובעל שאר רוח, שלשמחתי ימשיך ויתקדם בסולם הדרגות. המפקד השני היה גוש גדול של גבריות מהסוג הישן ועולמו היה מורכב מסיפורי צבא ואופנוע גדול. כשאצטרך בקרוב לדבר עם מישהו, לא אמצא אותו בסביבה.
בוקר קיצי אחד, עשיתי את דרכי לחטיבת שומרון. לילה קודם ישנתי בבית ואימי הורידה אותי בצומת ירקון, משם תפסתי טרמפים לכיוון השטחים. הטרמפ הראשון הוריד אותי בצומת אריאל, שם נעמדתי שוב בטרמפיאדה כדי להמשיך מזרחה. סבב האלימות בין עמי הארץ שתסס כבר תקופה ארוכה נכנס להפוגת קיץ קצרה שנקראה "הודנה", והפיצוצים של אותו בוקר הפתיעו את כולנו. בדיעבד הסתבר שהבוקר התחיל בפיגוע בראש העין, שעליו הספיקו לדווח ברדיו. אמא שלי שמעה את הדיווח וכבר החלה לדאוג. הפיצוץ השני של אותו בוקר היה זה שהשאיר לי צלקת עמוקה בלב.
מה מניע אדם לחבוש על עצמו חגורת נפץ ולשלוח מוות לכל עבר יחד עם חלקי גופתו התלושים? איך משכנעים בחור צעיר לסיים את חייו כשאברי גופו פרוסים ברדיוס גדול על כביש אספלט מדמם? כמה ייאוש צריך כדי שהמוצא הזה ייראה טוב יותר מהחיים? כמה שנאה הזינה את המחשבה על העם השני? איך הגיעו שני עמים לכזו שנאה ביניהם? מאין בכלל הגיע הרעיון שאפשר להפריד בין אנשים שנולדו כל כך קרוב זה לזה עם סיפור כל כך שונה בראש? שאלות שלא ידעתי לענות עליהן באותו בוקר, וכנראה גם לא חשבתי עליהן, כשלפתע נשמע הפיצוץ ואחריו השקט הנוראי.
חייל טוב לא חושב, הוא פועל. לא השתהיתי ורצתי לכיוון הפיצוץ, שהיה בטרמפיאדה לכיוון תל אביב. תוך כדי דרכתי את הנשק מתוך איזה אינסטינקט לוחמני, כאילו יש מה לעשות עם נשק כשמסביב פזורים חלקי גופות. הגעתי ראשון לגבב האדם שהיה שם, לאנשים שעד לפני רגע חיכו לאיזשהו רכב שיוציא אותם מהאזור הפצוע הזה. חלפתי על פני זוג רגליים שנשארו שלמות יחסית, אך ללא חלק עליון, והגעתי לדבר הראשון שהיה פעם איש. הדבר הכי מת שראיתי פשוט שכב שם, נפוח כולו מהדף הפיצוץ, שלם יחסית וחסר רוח חיים. אחר כך שמעתי שקראו לו ארז, שהוא היה בחור שקט ועדין ושידע להקשיב. האישה המבוגרת שהייתה לידו עוד צרחה, סימן טוב באבחון ראשוני של מידת הנזק. אם היא צורחת זה אומר שהיא בהכרה וגם שמערכת הנשימה שלה עובדת. היא באמת היחידה ששרדה את הבוקר הזה. הגעתי אליה כדי לכבות את השיער שעוד בער, ולראות לרגע את האימה בעיניה. אחר כך ניגשתי לבחור ששכב על הרצפה ללא כמה חלקים די חיוניים בגוף. היד הייתה כמעט תלושה, מונחת בתנוחה שיד לא אמורה להכיר. כתמים אחרים של דם הלכו והתרחבו בשאר הגוף ובעיקר בלסת שלא הייתה שם. הוא השמיע איזה קול, אפילו לא יבבות חלושות, קול שאי־אפשר לשחזר או להסביר, קול של אדם שכבר לא יהיה מסוגל לדבר, שלא יוכל להיפרד מאהוביו, שלא יזכה לחיות פה עוד הרבה. אני מוציא תחבושת אישית מהכיס הקטן ושם לו באזור שבו היה פעם סנטר. התחבושת לא ממש עוזרת ואין לי מושג מה לעשות עם הגוף המפורק שמולי. הזמן כמו נמתח לנצח ואני מחכה שיגיע עוד מישהו לזירה המסריחה הזאת, שיגאל את כולנו מהסבל הזה. הוא ממשיך עם הקול שיוצא ממנו, מבעד לעיניו אפשר לראות את הבהלה, את העינוי שעובר עליו, את המוות המתקרב. אני מוציא את הארנק שהיה לו בכיס ומתחיל לקרוא לעברו בשם שלו, אמציה, מתחנן שיישאר ער, שיישאר איתנו, מנסה להגיד לו שיהיה בסדר, שהוא יחזיק מעמד, אבל לא ממש מאמין שמשהו אי פעם יהיה בסדר.
אחרי אין־סוף רגעים של חוסר אונים, נשמעים רעשים, סירנות, קולות בני אדם. סוף סוף מגיעים עוד אנשים לזירה ומחליפים אותי לצד אמציה, לוקחים אותו לסבול עוד שבועיים בבית החולים לפני שייפטר לגמרי מהגוף השבור שלו. אני מתחיל להתרחק מהרעש, עדיין דרוך אבל כבר אין לי מה לעשות. מישהו צועק עליי משהו ואני הולך לאסוף את התיק שלי שנשאר בטרמפיאדה ממול ומלחיץ את הסובבים. עוד רגע שבו אני אוסף גם את עצמי וכבר עוצר לידי רכב צבאי, מציע לי טרמפ. אני נכנס ומגלה שאלו קצינים מהגדוד, שגם הם בדרך לחטיבה. אני מתיישב מאחור ומסתכל לרגע על הטלפון, רואה המון שיחות שלא נענו מאמא ומתקשר אליה בחזרה. היא כבר מבינה איפה הייתי, הדיווחים על הפיגוע הנוסף הגיעו כנראה. אני רק אומר משהו על זה שהייתי שם, אבל שאני לא ממש יכול לדבר. הדמעות עולות וחונקות אותי, אבל אני הודף אותן חזרה מטה, להיקבר לעוד הרבה שנים. אני מנתק את השיחה. עכשיו אני צריך לענות לקצינים, שהבינו באיזה מצב אספו אותי מהצומת. תוכן השיחה הקטועה שם לא ממש זכור לי, אבל האווירה הגברית הקשוחה כן. דיבור קצינים מאצ'ואיסטי, אולי איזה סיפור של המבוגר ביניהם, ואני רק רוצה שהשיחה תיגמר. שהנסיעה תיגמר. שהצבא ייגמר.
אני מגיע לבסיס, הולך לשטוף פנים בשירותים, מנסה להוציא את הריח מהנחיריים ולא מצליח. אני חושב לרגע להקיא אבל גם זה לא מצליח, גם הבחילה הזאת עוד תחזור לי במסעות הריפוי שאעבור שנים אחר כך. אני הולך לנשום קצת בחוץ ומגיע לחמ"ל, לקבל חיבוק מקצינה שאני מכיר שם. גם איתה לא ממש אדבר על מה שהיה, גם לא עם אלו שבאתי לפגוש בבסיס וגם לא עם הפרצופים המוכרים שיגיעו בערב. המפקד שלי, ששמע איפה אספו אותי, מתקשר לשאול מה שלומי ומנסח איזה משפט תמיכה עילג, אולי כזה ששמע בעצמו כשעברה מולו התופת. כשאגיע הביתה בסוף אותו שבוע גם לא אדבר הרבה, אציין מה קרה לי לכמה חברים, בלי הרבה פרטים. הם לא ישאלו ואני לא אדע מה לומר.
ההסתגרות — היא שורש הטראומה בעיניי. זה שלא היה לי עם מי לדבר, שלא היה מישהו שאמר לי, "בוא תספר קצת על מה שקרה", שלא היה אף אחד שפשוט חיבק אותי חזק והיה איתי, שלא מצאתי כתף לבכות עליה. הדפוס שמשאיר הכול בבטן היה שם עוד לפני האירוע, אחריו פשוט הבטן נהייתה רעילה מהזוועות שלא עיכלה. הפצע בלב הוא לא משהו שנעלם לגמרי, עדיין לא. בכל פעם שאזכר באותו אירוע, עוד יחנקו אותי הדמעות שלא הזלתי. בכל פעם שאריח משהו שקרוב בריחו לבשר שרוף, תקפוץ איזו תמונה מאותה הזירה. היכולת לעבור ממצב רגיעה למצב של דריכות מקסימלית תמשיך ותחזור, גם בלי שתהיה דרושה. יש בי חלק שימשיך לעמוד על המשמר עוד הרבה הרבה זמן.
12.8.2003
בשלב זה, הלכתי הצידה, חיפשתי טרמפ לחטיבה. החמצתי כמובן לא מעט פרטים, עוד עשרות מחשבות שעברו לי בראש, את הריח שאי־אפשר לתאר אותו. ריח שהיה גם בסג'עיה לפני שלושה חודשים. אותו ריח שדבק בי עד עכשיו. בהתחלה הצלחתי לנקות אותו מהידיים. אחר כך כמעט הצלחתי להוציא אותו גם מהנחיריים, אבל במשך כמה שעות הוא עוד נשאר לי בפה, כאילו אני טועם את האוויר השרוף והדם הקרוש שהיה שם. טעם שגורם לך לרצות להקיא.
אבל לא הקאתי, כמובן גם לא בכיתי. כל כך רציתי לבכות, לבכות שעות ולנסוע הביתה למקלחת שתשטוף את הכול ולא לחזור לצבא או למקום שיכריח אותי לעבור עוד טראומה. אבל במקום להסתובב, לתפוס טרמפ הביתה ולנתק פלאפונים, התחלתי להתעניין איזה רכבים חוזרים לחטמ"ר. צירוף מקרים הוא שעליתי על הרכב של המג"ד שלי. מכיוון שהיה חדש, עוד לא פגשתי בו, וגם הרכב שלו הוחלף, כך שרק אחרי שהתחלנו את הנסיעה, התברר שצירוף המקרים היה טוב. הוא עדכן אותי בשינוי תוכניות והגעתי לכאן כדי להתחיל לעבוד. הדחקה מהירה שעוד תעלה לי מתישהו ביוקר, יחד עם ההדחקות האחרות שעברו עליי בצבא.
עכשיו אני נזכר גם בשיחת טלפון מאמא: בסוף החלק הראשון של הפיגוע ניגשתי להביא את התיק שלי. לא רציתי שיחשבו שהוא מטען חשוד ויפוצצו אותו, חבל עליו סך הכול. שלפתי את הפלאפון וראיתי שיש ממנה איזה שבע שיחות שלא נענו, והתקשרתי אליה. זו הייתה השנייה שבה כמעט הכול התפרץ. במילים קצרות ובגרון חנוק מדמעות רק אמרתי לה שהכול בסדר, למרות שהכול היה די רחוק מלהיות בסדר.
אני מדמיין את עצמי היום מגיע לאותה טרמפיאדה בסוף האירוע ומוצא שם את הילד ההוא שניסה לעזור ולא הצליח. אני מחבק אותו ושנינו בוכים יחד על כל הסבל שיש כאן, יושבים ובוכים. בוכים על אמציה. בוכים על הלב שספג וספג. פשוט בוכים על הנפרדות המדומיינת שמאפשרת לנו לשנוא כל כך אבל גם לאהוב כל כך. מחבק אותו עוד קצת ונותן לו להתפרק סוף סוף, כי הוא היה צריך מישהו מספיק חזק כדי להתפרק עליו, ורק היום הוא מוצא אותו, אצלי. הייתי ממשיך ושולח את החיבוק הזה לכל מי שהיה שם, בלי הבדלי דת או כוונה. כי כולנו נקלענו לסיטואציה הזאת, כולנו בחרנו ולא בחרנו בה.
שבועיים אחרי התופת ההיא, יצאתי לחופשה קצרה בחו"ל. בר מצווה של בן דוד בבלגיה החזירה אותי לראשונה מאז בר המצווה שלי לבית כנסת והתפללתי שם תפילת הגומל. יום לאחר מכן נסעתי עם אחי לאמסטרדם ועישנתי לראשונה את האקמול הרגשי הנפוץ בשם קנאביס. עוד אגיע איתו לגבהים, והוא אף יחזור לעבוד בשירות ההדחקה והניתוק לא מעט בהמשך. אחרי כמה ימים חזרתי שוב למדים והמשכתי בתפקידי.
"העימות המוגבל", כפי שקראו לתקופת המלחמה ההיא, נמשך והסיירת ממשיכה בשגרת המעצרים. מתארגן לו מבצע חטיבתי גדול בג'נין והמשימה שוב לא ממש מוגדרת. כל כוח מקבל גזרה ומשתלט על בית לכמה ימים. בלילה אני מתלווה לסמ"פ לסיבוב שנקרא "לדפוק על הפחים" — אנחנו יוצאים לרחוב שעליו אפשר לתצפת מהבניין שבו שוהים שאר הצוותים כדי לעשות רעש ולמשוך את האמיצים שמעזים להתנגד להפעלת הכוח הישראלית. אני מסתובב עם מפה שעליה מסומנים בתים חשודים לצד בתים של משת"פים שבהם אסור להתעלל, ומחפש בית "ניטרלי" שנוכל לבצע בתוכו מעצר דמה רועש וכך כולם ידעו איפה אנחנו. הפעם אנחנו מתחילים ברימוני הלם שמעירים את העולם וממשיכים בלהוציא את תושבי הבית לרחוב כדי לבדוק להם תעודות. אין באמת מה לבדוק ואנחנו חוזרים לבניין שתפסנו, להמשך השהייה. כל חלון תפוס על־ידי סבב אחר של חיילים דרוכים ואני יושב בחדר אחורי וכותב קצת ביומן. "שמישהו יירה בנו כבר" הייתה הכותרת של מה שכתבתי באותו יום ביומן שהוכתם בדם, מבין כבר אז שאני חלק מטירוף ממלכתי שבאופן זמני נראה לכולם ממש הגיוני.
בצהריים אני נכנס חזרה לחדר הגדול, שבו יש גם ערמת מנות קרב שהעמסנו. אני נוגס בקבנוס יבש בדיוק כשצרור יריות מפלח את השקט של יום שישי. מהחדר הסמוך אני שומע צעקות הקוראות לעזרה ומרגיש משהו כמו נשיכה קטנה בזרוע שמאל. קליע קטן חודר לתוכי, שובר את העצם ומתמקם לו בנוחות בגופי על מנת להמשיך איתי את החיים. אחוזי תזזית, כולם יורים מכל החלונות אל הבניין הגבוה ממולנו. את היורה יתפסו רק כמה חודשים אחר כך, אבל בינתיים חיילי הסיירת מגדילים ראש ויורים גם באדם שעומד על הגג ממול עם משקפת. הקשר לא מפסיק לפעול והאמבולנס הצבאי כבר בדרך אלינו. הכול קורה כל כך מהר ואני קולט שביד ימין אני כבר סוחב את האלונקה שעליה שוכב הפצוע העיקרי של התקרית הזאת. אנחנו יורדים איתו לכיוון האמבולנס ובדרך מישהו אומר לי שזרוע שמאל שלי מלאה בדם ושאמשיך גם עם האמבולנס. אנחנו נמלטים מהעיר לכיוון ישראל במהירות, ורק מסתכלים בבעתה על החייל ששוכב שם, מחרחר מתוך הריאה שנקרעה לו. כשמגיעים לנקודת השחלוף, הוא מועבר לניידת טיפול נמרץ. אחר כך אתעדכן שהוא שרד, ושנים אחר כך אשמע שהוא השתקם ממש טוב והפך לרופא. אני עובר לאמבולנס אזרחי ומובהל לבית החולים בעפולה.
בעודי שוכב על המיטה במיון, משתעשע עם רופאיי, אני מצולם לרגע לחדשות הערב. בכפר סבא, קולטים אימי ואחי את התמונה הזאת לרגע בטלוויזיה ומתקשרים בבהלה. אני עוד לא עונה, אבל הרופאים שמתלבטים אם לנסות להוציא לי את הקליע, שומעים שאני רוצה לעבור להתאשפז בכפר סבא ומשחררים אותי לדרכי. יחד עם שאר הפצועים הקלים, אנחנו עולים על מונית שתיקח כל אחד מאיתנו למקום אחר. הכאבים כבר מנצחים את האדרנלין ואני רק רוצה שהנסיעה הזאת תיגמר. אחי ואימי כבר יצאו לקראתי ואני עובר מהמונית אל הרכב המשפחתי שייקח אותי לבית החולים. שם אני מתקבל עם הילת הגיבור העוטפת בחמימות והולך לישון. רציתי לצאת הביתה באותה שבת והנה יצא שאשאר בבית יותר מחודש, עד שירד הגבס.
30.10.2003
עברו בדיוק שבועיים מאז נפצעתי. אין בי כעס או זעם על מי שירה בי. אם הייתי יודע שיש כוחות צבא זר בבניין בכפר סבא שרק מחכים לירות בחברי ברחוב, גם אני הייתי יורה לתוך אותו בניין, אולי אף הייתי עושה יותר.
אז בהמשך אותו יום שישי בג'נין, שבו "ביליתי" בבית ערבי בתוך העיר ורק חיכינו שיקרה משהו — משהו קרה. בדיוק בזמן שהלכתי לחדר הקדמי, כדי להביא לי משהו לאכול, מישהו התחיל לירות לתוך החלונות שלנו מהבית ממול. כמה כדורים שהספיקו כדי לעשות בלגן גדול מאוד אצלנו, כמה כדורים שהספיקו כדי לפצוע את החיילים באורח "בינוני", אם זה מה שאומרים על מישהו שלא מצליח לנשום במשך כמה ימים כי הכדור ניקב לו את הריאה. כמה כדורים גם הספיקו לפצוע חייל נוסף באורח קל — רק שריטה מעל האוזן (מה שבקלות יכול היה לעבור גם כמה מ"מ ליד והוא כבר לא היה איתנו. חיל שאביו נהרג בפיגוע והיה צריך לריב עם אמא שלו כדי שתיתן לו ללכת לקרבי)...
כמה כדורים שהספיקו להשכיב 20 לוחמים מסיירת גולני על הרצפה ולהביא מפק"צ טרי בתפקיד לזעוק בקשר לעזרה, קריאות מפוחדות שהצליחו להקפיץ אלינו לבית את כל העולם. רק כמה כדורים, אה, כן, וגם אחד מהם שנכנס לי ליד שמאל והצליח לשבור אותה.
אז אחרי אשפוז קצר, הגעתי הביתה והשתקעתי. אמנם תקופת החגים אבל בכל זאת יצא לי חופש די גדול. השבוע קיבלתי שלושה שבועות נוספים של חופשת מחלה ונראה לי שאנצל אותה... אולי זה הזמן הזה בבית ואולי גם מכתב הטייסים שפורסם, מי יודע אולי אפילו בגלל יום כיפור שמתקרב, אבל נעשיתי מהורהר מאוד לאחרונה (יש אומרים גם מעורער...).
אז כדי לא להתחרפן ניסיתי להעסיק את עצמי בשבועיים האחרונים. לפני שבוע חשבתי על הבחינה הפסיכומטרית ומאז למדתי אליה כמעט כל יום. אתמול ניגשתי להיבחן ובזה תם העיסוק הזה. משהו שלומדים שם זה מעט היגיון. בכלל, הלימודים החלו לחזור אליי והתחלתי שוב להשתמש בשכלי באופן מודע. שוב חשבתי על המצב בצורה הגיונית ובניסיון לראות אותו מזווית אחרת, אולי רחוקה יותר ואולי פשוט אובייקטיבית יותר. אמנם אף פעם לא חשבתי לגור בהתנחלות, אבל עכשיו הכול נעשה ברור יותר, מוחלט יותר:
המצב הקיים מדרדר אותנו למקומות הכי נמוכים שיכולנו להגיע אליהם.
ערך החיים פה מעולם לא היה כל כך נמוך. לא התייחסנו בכזאת אדישות להיקף כל כך גדול של הרג, של פציעות ושל התנהגות שלא מביישת תקופות הרבה יותר רחוקות במדינות הרבה פחות מוסריות.
במסע לפולין ביקרנו במחנה ההשמדה מיידנק. מאות מטרים מאיתנו עמדו בתים, חלקם עמדו שם גם בזמן שהמחנה פעל. נאום חוצב להבות ניתן על־ידי בבצ'וק (מדריך בתנועה) ונחרט בזיכרוני עד היום: איך זה שאנשים שגרו שם והריחו כל יום את המשרפות, ראו את הרכבות העמוסות שהגיעו, איך אנשים שהגיע להם אפר למרפסות, איך הם שתקו במשך כל השנים? איך הם הצליחו לחיות עם עצמם?!
ואיך, איך חיילים וקצינים שרואים את כל מה שאנחנו עושים, איך אנחנו מוחקים לעצמנו את העתיד בכל מחסום ובכל מעצר שאנחנו עושים ובכל ילד פלסטיני נוסף שאנחנו מאלצים לשנוא אותנו, איך אנחנו שותקים?!
לאחר פציעתי, מחליפים אותי בקצין אחר ואני מבקש מוועדת שיבוץ הקצינים לעבור להדרכה. הספיקה לי הלחימה, לפחות לתקופת השירות הסדיר. הפרק האחרון בשירות מחזיר אותי לימי תנועת הנוער — אני מתעסק בהכשרת קציני העתיד. להדרכה אני מגיע עם הילה של חצי מסלול במטכ"ל וקליע שנשאר לי ביד מפעילות, ולא חש בשום צורך להתאמץ. כשהייתי צוער בקורס ניסיתי כל הזמן להתחמק משיעורים ולהרוויח כמה שיותר זמן בטלה בחדר. בתור מדריך אני מתמקצע בתחום הפנאי ומקדיש את מרב כוחותיי לפלירטוטים עם בנות הבסיס. בסופו של דבר, מגיע אליי מידע על מחנות הקיץ בארצות הברית של הסוכנות היהודית, ואני מצליח להקדים קצת את מועד השחרור שלי כדי לטוס אל הפרק הבא בחיי. הקצין הבכיר בבסיס קורא לי לשיחת סיכום, מודה לי על השירות ושולח אותי לשיבוץ מילואים. המשמרת הזאת הסתיימה.
המסע ממשיך
אחרי כל המסעות שעברתי, מסע החיים ממשיך. הסיכון הלא־מספיק מדובר שיש בכל תהליך טיפולי, ובטח בטיפול עם מרחיבי תודעה — הוא שהחיים עצמם משתנים. אחרי ההתפרקות, הייתה איזו פנטזיה שאם אטפל בעצמי מספיק טוב, אוכל לחזור להיות מי שהייתי. אבל אם הייתי חוזר להיות מי שהייתי פעם, אז מה היה הטעם בכל החוויות האלו?
הרי הפסיכוזה הגיעה בכדי לעורר לי את הלב, הדיכאון הגיע בכדי שאפסיק עם כל מה שלא עשה לי טוב והפוסט־טראומה הגיעה בכדי שלא אבחר יותר בנתיב המלחמה. לכל שנות הטיפול שלאחר ההתפרקות הייתה אמנם מטרת משנה של חזרה לתפקוד, אבל המטרה העיקרית הייתה לעשות אינטגרציה בין כל החוויות התודעתיות האלו כדי שאוכל להמשיך להסתובב כאן בלב פתוח ובמודעות לעצמי ולאחרים. האתגר האמיתי הוא איך לשנות את החיים בצורה כזאת שלא אצטרך לעבור עוד משברים ועדיין אצליח להמשיך ולהתפתח מבחינה רגשית ותודעתית.
מודעות היא תהליך חד־כיווני ברובו. בהבנה הזאת יש אמנם ממד אופטימי, אבל גם חלק בלתי־נשלט. לצאת מהקופסה זה אמנם לא פשוט, אבל לחזור אליה זה כמעט בלתי־אפשרי. מהרגע שבו נעשיתי מודע לכל הרגשות שחיו בתוכי, כבר לא יכולתי להתעלם מהם שוב. לעיתים מסוימות, אפשר לחזור למצב הפעלה תפקודי בלבד, אבל אם לא יימצא זמן לעבד את הרגשות לאחר מכן, הם יפרצו בצורה לא מודעת. היום אני יותר מודע למה שמשפיע על החוויה הפנימית שלי ואיך היא משפיעה על היחסים שלי עם העולם, אבל משימת האינטגרציה תמיד ממשיכה. "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן־חורין להיבטל ממנה" (מסכת אבות). הבחירות היומיומיות שלי ממשיכות להשתנות ועיקר העבודה שנותרה לי היא בתחום היחסים הבין־אישיים.
גם הסרת השריון שעטף לי את הלב, התגלה כתהליך בלתי־הפיך. אמנם תמיד הייתי רגיש, אבל כיום נדמה לעיתים שאני מסתובב כמו חשופית, בלי שום יכולת להגן על עצמי. למזלי, אני מכיר גם את המים העמוקים שיש ממש בתוך הלב, והם רגועים גם כשיש סערה על פני השטח. ייתכן שאני יכול לחסום אותו במקרה הצורך, אבל אין לי עניין בכך. יותר מכול, אני לומד להשתמש בלב כאיבר חישה, ומנסה להבין דרכו את המתרחש מסביב, במקום דרך הראש.
ולבסוף, יציאה מהארון היא גם קשה מאוד להיפוך, בייחוד בעידן הדיגיטלי. אני כבר לא אוכל לגשת לריאיון עבודה ולהסתיר את החלק הזה בחיים שלי, כפי שאולי היה הגיוני לעשות במקומות מסוימים. ממילא אל סוג המקומות האלו, שבהם צריך להסתיר את עצמך, אני כבר לא רוצה לחזור. ובכל זאת, העובדה שעברתי דרך אשפוז פסיכיאטרי, היא פרט מידע שנשאר תמיד במודעות של מי ששמע אותו. לרוב, ככל שתהיה היכרות אישית גדולה יותר, הפרט הזה כנראה לא יעיב על הקשר בינינו או על האמון בי. ובכל זאת, עד שהסטיגמה הכללית לא תשתנה מהיסוד ועד שהמערכת לא תוחלף לגמרי, יהיו אנשים שיראו את שיאי התודעה ככתם בקורות החיים.
אז מבחינה תפקודית אפשר להגיד שהמשבר כבר רחוק מאחוריי. הלכתי ללמוד שוב בכדי להיות הרבליסט קליני ועבדתי כמלווה נפשי במטרה לשלב בין שני התחומים. היום אני עובד בהתאמה של צמחי מרפא למצבים נפשיים מורכבים ותומך באנשים אחרים בשלבי המשבר השונים. הגלים של חוסר התפקוד עדיין יכולים להגיע, אבל בעוצמה נמוכה ובתדירות פחותה ובעיקר — אני כבר לא רואה בהם ימים רעים, אלא מחזוריות טבעית של עשייה ומנוחה.
מהבחינה האישית, הזוגיות הארוכה עם נועה לא הצליחה לשרוד את כל השינויים שהתרחשו, ובסופו של דבר נפרדנו למרות האהבה שתמיד תהיה שם. הפרידה עצמה הייתה ועודנה פצע עמוק ושותת דם שמכאיב ללבבות של שנינו. במרחב הזוגי, יש מהויות עדינות במיוחד, כמו תשוקה, אינטימיות ואמון, שנשברות בקלות וקשה מאוד לבנות מחדש. למרות כל הניסיונות, כבר לא היו בי הכוחות לצלוח גם את המשבר הזה. למזלנו, בכל התקופה הקשה שעברה עלינו מאז ההתפרקות, היו גם הפוגות שבהן הצלחנו לתקשר בחמלה ועם תקווה לעתיד טוב יותר. בתקופת ההתקרבות המחודשת הגיעה לעולם עמליה, שמאז היוולדה מביאה לשנינו שמחה אלוהית ואת הזכות לחוות אהבה ללא תנאי באופן העוצמתי ביותר שאי פעם חוויתי.
מהבחינה התודעתית, אני מרגיש היום ער יותר מאשר בכל שלב אחר בחיי, ועדיין אני יודע שיש תמיד לאן להתפתח, שהתודעה האנושית היא מעיין אין־סופי שעוד לא חווינו חלקים גדולים ממנו. האמונות שהחזקתי במהלך החיים נבנו והתפרקו ונבנו שוב, ואני מניח שחלקן עוד ימשיכו להתפרק ולהיבנות מחדש ככל שאמשיך להתבונן בתודעה שלי ובתודעה שמסביבי.
חשוב לי לומר שאת הדרך שעברתי, החל מההתעוררות וההתפרקות ועד לאיסוף השברים והריפוי, אני לא ממליץ לכל אחד לעבור. החלק המשיחי שבי רוצה להגיד שאני עברתי את זה כדי לחסוך סבל לאחרים, והחלק האנושי יותר פשוט מציע לעשות את התהליך הזה בלי דרמות מיותרות. אמנם לעיתים נדרשת טלטלה בכדי לאפשר שינוי, אבל אפשר להתפתח גם בצורה הדרגתית יותר ובכך להימנע ממצבי קצה קשים להכלה. במבט לאחור, אני רואה שלא רק הדרך שלי אל ההתפרקות הייתה קשוחה, אלא גם את הדרך אל הריפוי עשיתי עם מידה לא מבוטלת של קיצוניות ונוקשות. כמות המדיסין שנטלתי לאורך המסעות השונים הייתה גדולה ואמנם עשתה את עבודתה, אבל במסעות האחרונים גיליתי שאפשר לעשות עבודה מאוד משמעותית עם הרבה פחות מדיסין והרבה יותר רכות.
כפי שנכתב בפרק על מסעות הריפוי עם חומרים מרחיבי תודעה — חשובות מאוד הכוונה והסביבה (Set & Setting) המתאימות. אך לא מדובר רק על הכוונה האישית ועל המרחב הטיפולי. המציאות עצמה היא המרחב שבו אנו עורכים את המסע התודעתי של החיים, והעניין הוא לא להפריד בין עבודה תודעתית לבין השגרה אלא לחתור אל האיחוד ביניהן. הריפוי לעולם לא יסתיים בשינוי אישי בלבד וככל שרבים מאיתנו יעשו את העבודה הפנימית, נוכל לראות גם את המציאות מסביבנו משתנה. האינטגרציה של העולם הפנימי עם העולם החיצוני היא ההתפתחות האמיתית שאליה יש לחתור, ולכן צריך לקחת בחשבון שאם הסביבה הפנימית משתנה — כנראה יגיעו שינויים גם בסביבה החיצונית.
כשהמציאות החיצונית נראית כמשבר בפני עצמו, אפשר להסתגר מפניה בכדי לשמור על עצמנו או לבנות מרכז פנימי יציב יותר, אבל בסופו של דבר נדרש לצאת אליה ולהתאים אותה אלינו. לעיתים המציאות החיצונית נראית כל כך חזקה ומאיימת, עד שמתפתחת תחושה של חוסר אונים. אבל למעשה, המציאות משתנה כל הזמן ונדמה שהקצב רק הולך וגובר. מה שאנחנו יכולים לעשות בנוגע לשינוי המתמיד הוא לכוון אותו בעדינות, מתוך בהירות וחמלה.
