על הבנה ואי-הבנה: סקירת מאמרה של בטי ג'וזף
סקירת מאמרה של בטי ג'וזף
בפתח המאמר כותבת ג'וזף כי עלינו לעסוק בסוגיית ההבנה של מטופלינו בהתאם לעמדה שבה הם נמצאים לפי מלאני קליין – בעמדה הסכיזו-פרנואידית או בעמדה הדפרסיבית. במאמר זה היא אינה מתייחסת אל האחרונים, אלא למטופלים שנמצאים בעמדה הסכיזו-פרנואידית, אשר לרוב מפצלים ומשליכים חלקים גדולים מעצמם ומהדחפים שלהם על אחרים, ואינם יכולים לתפוס באופן שלם את עצמם או את האנליטיקאי.
ג'וזף כותבת שהמטופלים שלנו מגיעים לטיפול כי הם מקווים להגיע להבנה בנוגע לחייהם, אבל ההגנות שמאפיינות את העמדה הסכיזו-פרנואידית למעשה מחבלות בניסיון להבין, ובפועל, רבים האנשים שמתנגדים להבנה למרות שהם טוענים אחרת. היא מתארת שני סוגים מרכזיים של התנגדות להבנה: בסוג הראשון ההגנות המפצלות של המטופל חותרות תחת ההבנה, ובסוג השני קיימת התנהגות אגרסיבית וצרת עין כלפי האנליטיקאי, שמבטאת התנגדות להבנה באופן פעיל והרסני.
בהתאם לכך, ג'וזף טוענת שכמטפלים עלינו להתמודד עם שני גורמים שמחבלים בהבנה: הגורם הראשון הוא שהמטופל, שמאמין שהגיע לטיפול כדי להיות מובן, למעשה הגיע כדי להשתמש באנליטיקאי ובסיטואציה האנליטית כדי לשמר את האיזון הנפשי הנוכחי שלו באינספור דרכים מסובכות וייחודיות; הגורם השני הוא שהתקשורת המילולית, כתוצאה מכך, נועדה בעיקר כדי להבין מה מתרחש בהעברה, כאשר התוכן עצמו הוא משני בחשיבותו. טענתה המרכזית של ג'וזף היא שגם הזדהות השלכתית, שכוללת פיצול והשלכה של חלקי עצמי על האנליטיקאי, מהווה למעשה דרך של תקשורת לא מודעת בין המטופל לאנליטיקאי.
היא כותבת כך:
"כולנו מצאנו את עצמנו מקשיבים למטופלים, מאמינים שאנחנו מבינים את החומר, את המשמעות הלא-מודעת ואת התוכן הסימבולי, רק כדי להרגיש לבסוף שהפרשנויות שאנחנו מציגים הן שטחיות, או שאנחנו משתעממים באמצע מתן הפירוש. אם אני משתעממת במהלך מתן פירוש, אני מפסיקה, כי מניחה שאני מדברת על חומר, אבל לא אל המטופל".
- פרסומת -
הטיפול, מסבירה ג'וזף, צריך להיות חוויה, ולא הסבר מילולי.
היא מביאה כדוגמה מקרה של מטופלת, שכביכול מנסה להבין דברים בצורה אינטלקטואלית, למרות שבפועל שוללת את ניסיונותיה של ג'וזף לפרש ולהבין. ג'וזף מתארת איך בכל פעם שהיא מציעה פירוש, המטופלת ממהרת להסביר שזה "בגלל" (Because) ואז מביאה פיסת היסטוריה מעברה, מה שלדידה של ג'וזף מרוקן את המשמעות של הפירוש מתוכן. ג'וזף מסבירה שאפשר לפרש את התוכן של פיסת ההיסטוריה שמביאה המטופלת, אבל הדבר לא יועיל, משום שהחוויה האמיתית בטיפול היא האופן שבו המטופלת למעשה מבטלת את הפרשנות, אך בכל זאת מנסה להרגיע את ג'וזף במתן הסבר נטול משמעות. לדוגמה: כאשר ג'וזף מנסה לפרש ולתאר את הקושי של המטופלת לסמוך (על ג'וזף), המטופלת תשמע את המילה "לסמוך", אבל תוציא אותה מההקשר הנוכחי ותחליף אותה בהסבר אינטלקטואלי חסר משמעות שמתחיל במילים "נכון, קשה לי לסמוך בגלל..."
במקרה של המטופלת הזו, ג'וזף משערת שבתור ילדה הייתה חסרה כנות בינה לבין הוריה, בשילוב אידיאליזציה מזויפת שלהם. לכן, בהעברה תחווה המטפלת אמון מעורב בהעמדת פנים. הבנה האמיתית, אומרת ג'וזף, במקרה של המטופלת הזו, תהיה דרך ההתמודדות עם הטבע הלא מספק של האובייקטים המוקדמים שלה ועם הספקות והקושי שהם עוררו בה.
ג'וזף כותבת שמטופלים פעמים רבות אינם מסוגלים להבין, משום שהחלקים באגו אשר מאפשרים הבנה למעשה מפוצלים ומושלכים, ולכן בלתי זמינים להם. היא טוענת שאם לא נמצא את החלקים החסרים של המנגנון הזה, שהושלכו - אנחנו כל הזמן נפרש לשווא. לדבריה, במטופלים כאלה ההתקדמות ניכרת לא רק בהרחבה ובהעמקה של הרגש המובע בטיפול, אלא גם בסימנים של חלקי אגו שמשתתפים בצורה חדשה בעבודה האנליטית. היא נותנת דוגמה של מטופל אשר בטון ובתוכן דבריו הביע חוויה ילדית הקשורה לקנאה ולאהבה (להבדיל מזיכרון ילדות – התיאור שהביא לקוח מן ההווה, אך החוויה, לפי ג'וזף, הייתה מחוברת לילד הפנימי), וזו הייתה התקרבות גדולה יותר להבנה אמיתית.
ג'וזף מסבירה כי מכיוון שהחלק בתוך המטופל שמנסה להבין ולהתקדם לעתים מפוצל ומושלך על האנליטיקאי, במקרים מסוימים השפיות והאינטליגנציה מושלכות על המטפל, כך שהמטופל מתנהג ומדבר כאילו אינו מסוגל להסיק מסקנות בעצמו מתוך תוכן הדברים שלו. היא נותנת דוגמה למטופל שמספר על התנהגות של בת הזוג שלו, כאשר לדבריה, תיאור ההתנהגות יגרום לכל אדם שפוי להבין שמדובר באישה סדיסטית או לכל הפחות – מופרעת. אם האנליטיקאי יסכים לגלם את תפקיד השפוי והחכם, ויסיק את המסקנה המובנת מאליה מתוך התיאור של המטופל – שבת הזוג מופרעת - המטופל יגיב לרוב במתקפה ובכעס, ירגיש פגוע, והאנליטיקאי ימצא את עצמו מתווכח עם המטופל כדי שיראה את "נקודת המבט שלו" – ותיווצר סיטואציה כמעט סאדו-מזוכיסטית.
לפי ג'וזף, העמדה של המטופל במקרה הזה, שהיא כביכול תמימה ונאיבית, היא למעשה מאוד פרובוקטיבית. היא מדגישה שהבנה אמיתית אינה המטרה של המטופל ברגע הזה; בפועל, החלק באגו שמעוניין להבין מושלך על האנליטיקאי, וכך המטופל מתחמק ממגע עם החלק הזה בעצמו. במקרים כאלה, המטופל מנסה באופן לא מודע לגרום לאנליטיקאי להשתתף באקטינג אאוט יחד איתו. אם האנליטיקאי אכן לוקח את התפקיד הזה, הוא מעודד בפועל את הפסיביות או את המזוכיזם של המטופל ועוזר לו להנציח את הבעיה. לעומת זאת, אם האנליטיקאי יוכל להכיל את ההשלכה, ולנסות להבין מדוע צריך המטופל לפצל ולהשליך חלק כה חשוב מהאגו שלו לתוך האנליטיקאי – או-אז תוכל האנליזה להתקדם.
ג'וזף מוסיפה שפיצול והשלכה של חלקים בעלי ערך מהאגו של המטופל אל האנליטיקאי קיימים גם בקבוצה אחרת של מטופלים: כאלה שהם מאוד מזוכיסטים ויחסית פרוורטים בהתנהגותם או באופיים. בטיפול במטופלים אלה, האנליטיקאי ישים לב שיש פיצול עמוק: המטופל נשלט כמעט לגמרי על ידי יצר המוות, חש ייאוש ונוהג באופן הרסני, בעוד יצר החיים, שכולל תקווה, שפיות או רצון בהתקדמות – מושלך כולו על האנליטיקאי. במקרים כאלה, המטופל ינסה באופן לא מודע לערער את התקווה של האנליטיקאי ולגרור גם אותו לייאוש.
ג'וזף כותבת שאמנם האנליטיקאי צריך לחוש בר מזל על כך שהוא בכלל מבין שהמטופל משליך עליו חלקים מתוך עצמו, ובכל זאת החוויה הזו יכולה להיות חודרנית וקשה עבור המטפל. יחד עם זאת, חשוב בעיניה לשמור על ההעברה נקיה: לא מזוהמת דרך האקטינג אאוט של האנליטיקאי באופן מילולי, בטון או בגישה. לדבריה, האנליטיקאי צריך לחוות את ההשלכה במלואה מבלי להשפיע עליה. היא נותנת דוגמה של טיפול בילד בן ארבע, שכמה פגישות לפני חופשת המטפל, קשר את המטפל בחוט ובסלוטייפ ושפך עליו דבק. היא אומרת שאפשר לפרש בפשטות שהילד ביקש לשלוט במטפל ולא לאפשר לו לצאת לחופשה ולעזוב, אבל ג'וזף חושבת שתקשורת אחרת התבצעה: הילד השליך לתוך האנליטיקאי את העצמי שלו, ואת החוויה שלו כמי שמרגיש תקוע ומלוכלך. כאשר האנליטיקאי היה קשור, הוא ידע שהוא מרגיש חסר יכולת תנועה ודוחה ומלוכלך, ועדיין חשוב היה לא רק לפרש את הדבר בפשטות, כלומר לומר שהוא קשור ומלוכלך, אלא באמת לסבול, ולתמלל עבור הילד את הסבל שלו, שהוא לא יכול לתמלל בעצמו.
במילים אחרות, ג'וזף מדגישה שחשוב לחוות בפירוט את טבעם של הפנטזיות, הרעיונות והאמונות שהמטופל משליך עלינו בעצמנו לפני שאנחנו ממהרים לפרש אותם. היא כותבת שעל האנליטיקאי להתאים את עצמו לאורך הגל של המטופל, שהוא אורך גל של פעולה יותר מאשר של מילים, למרות שמילים יכולות להיכלל בו. לדבריה, מטופלים משתמשים בהזדהות השלכתית בין אם כאמצעי תקשורת, כדי להשיג הבנה באופן עמוק ולא-ורבלי, ובין אם כדי לשמר את האיזון הנפשי שלהם, כך שהם לא באמת מעוניינים בהבנה כפי שאנחנו מבינים אותה. אם ניגש למטופלים האלה עם האמונה שהם באמת מעוניינים שנעניק להם הבנה, נאבד את המגע האמיתי איתם – מה גם שבכל מקרה הדברים שהמטופלים הללו משליכים עלינו, הם אכן, לפחות בהתחלה, מחוץ לטווח ההבנה שלנו.
מקורות
Joseph, B. (1983). On Understanding and not Understanding: Some Technical Issues. International Journal of Psycho-Analysis 64: 291-298
