פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מיטה / רפי וייכרטמיטה / רפי וייכרט
מיטה / רפי וייכרט

מיטה / רפי וייכרט

ספרים | 25/8/2020 | 880

שיריו של רפי וייכרט עוסקים במתח שבין האורבני והחולף - לנצחי. הם מבטאים שאיפה לתיעוד ולהקפאה וסוג של חרדה מפני הזמן הזורם והמכלה. יותר מרבע מאה חלפה מאז פרסומו הראשון של ספר שיריו של וייכרט "מיטה", וכעת הוא יוצא במהדורה חדשה וחגיגית. למהדורה זו מצורף פתח דבר מאת המשורר והאנליטיקאי היונגיאני גיא פרל.

מיטה

רפי וייכרט

מיטה

אבן חושן הוצאה לאור

 

שיריו של רפי וייכרט עוסקים במתח שבין האורבני והחולף - לנצחי. הם מבטאים שאיפה לתיעוד ולהקפאה וסוג של חרדה מפני הזמן הזורם והמכלה. יותר מרבע מאה חלפה מאז פרסומו הראשון של ספר שיריו של וייכרט "מיטה", וכעת הוא יוצא במהדורה חדשה וחגיגית. למהדורה זו מצורף פתח דבר מאת המשורר והאנליטיקאי היונגיאני גיא פרל.

 

רפי וייכרט הוא מתרגם, משורר, מסאי, פרופסור מן המניין לספרות באוניברסיטת חיפה, ובמכללה האקדמית לחינוך אורנים, ומוציא לאור ישראלי.

 

לפניכם פתח הדבר של הספר ושני שירים מתוכו באדיבות המחבר וההוצאה לאור:


בשערי תבּאי - פתח דבר מאת גיא פרל

כאשר עמד אדיפוס בשערי העיר תבּאי, הציבה בפניו הספינקס חידה שעליה נאלץ לענות כדי להיכנס אל העיר — מי הוא ההולך על ארבע, אחר־כך על שתיים ולבסוף על שלוש? אדיפוס השיב שזהו האדם — הזוחל כתינוק, הולך על שתיים בבגרותו, ובזִקנתו נעזר במקל הליכה. כדי להמשיך במסעו, היה על איש צעיר במיטב כוחו להיות במגע דווקא עם תהליך התכַּלוּתו המתמדת, עם סופיותו.

הסיפור המיתולוגי המוּכּר עלה בדעתי כאשר קראתי את שירי מיטה, ספר שיריו הראשון של רפי וייכרט, שראה אור בהיותו בן 30 — איש צעיר הניצב בפתח מסעו כיוצר. שלושה שערים בספר — 'מיטה', ובו שירי אהבה; 'שירה', העוסק בשירה עצמה, ו'הִשתנוּת', שעיקרו התבוננויות המשורר בעירו — כל אחד מהם מסמן תחילתה של דרך שאותה חוקר וייכרט גם כיום, עשרים וחמש שנים ויותר מעשרים ספרים אחרי התייצבותו בשערי השירה.

נחזור אל אדיפוס וחידת הספינקס. הספר מיטה נפתח בשיר 'חיה' (עמ' 21). מעניין להתייחס אל השיר הפותח את ספרו הראשון של משורר כאל השיר הפותח את מכלול שירתו:


- פרסומת -

אֵיזֶה מִין חַיָּה אַתָּה

לוֹעֶסֶת אֶת הָעוֹלָם כְּמוֹ

אֲרוּחַת בֹּקֶר

יוֹרֶקֶת צוּרוֹת וְצֵרוּפֵי מִלִּים

נוֹהֶמֶת אֶת מַה שֶּׁנִּלְכָּד

וּמַה שֶּׁנִּמְלָט בֵּין טְלָפֶיהָ

אֵיזֶה מִין חַיָּה אַתָּה

מוֹתִירָה שְׂרִיטָה בְּצִדָּהּ

שֶׁל תְּמוּנָה

מְקִימָה כְּנֵסִיּוֹת וּמִגְדָּלִים

מִתְרַבָּה שֶׁלֹּא לְהִזְדַּקֵּן

אֵיזֶה מִין חַיָּה אַתָּה

מוּדַעַת מָוֶת

מַתְרִיסָה עַל זְמַן

נוֹגֶסֶת דַּרְכָּהּ בְּשַׁרְשֶׁרֶת הַמָּזוֹן שֶׁל הַנֵּצַח

אֵיזֶה מִין חַיָּה אַתָּה

דּוֹהֶרֶת דֶּרֶךְ גַּלְגַּלֵּי אֵשׁ וּמַזָּלוֹת

מִתְבּוֹנֶנֶת בְּעַצְמָהּ מִתְבּוֹנֶנֶת בְּעַצְמָהּ

מְתַעֶדֶת בְּעַקְשָׁנוּת אֶת תְּמוּתִיּוּתָהּ

השיר נפתח בשורה המזכירה את שאלת הספינקס — "אֵיזֶה מִין חַיָּה אַתָּה" — והמשכו בתשובתו של וייכרט הצעיר שבדומה לזו של אדיפוס, היא "מוּדַעַת מָוֶת". שערי תבּאי נפתחו בפני אדיפוס ואף וייכרט נכנס בשערי השירה והחל לפסוע בדרכים המתפצלות משלושת שערי ספרו הראשון.

נשׂים נא לב שהשיר 'חיה' אינו עוסק רק בתודעת הסופיוּת, כי אם בהתנגדות העיקשת לה. וייכרט עונה לספינקס ומיד מוסיף שאלות מִשל עצמו — מה אינו מתכלה? מה ביכולתנו להציב אל מול תְּמוּתִיּוּתֵנוּ? דומה ששלוש הדרכים המתפצלות משלושת שערי מיטה עוסקות, בין השאר, בתשובות האפשריות על שאלות אלו.

מיטה

למעֵט השיר הפותח 'חיה', כל שירי השער הראשון בספר — 'מיטה' שמו — ממוענים אל אישה שזהותה אינה ידועה, ובלבם מערכת הזיקות שבין אהבה, תשוקה ומוות — המיטה והמיתה. באמצעות האהבה והתשוקה יוצר וייכרט מגע עם מרחב מטפיזי שההתמסרות אליו מאפשרת התעלות, גם אם חלקית, מעל גזֵרת התמותיוּת. ברוב השירים מרחב ההתעלוּת כמרחב אימננטי שוכן באהובה מעצם טבעה: "הַתּוֹדָעָה שֶׁלָּךְ רֵיקָה / מִזְּמַן, הַזְּמַן שֶׁלָּךְ רֵיק / מִמָּוֶת, הַמָּוֶת שֶׁלָּךְ רֵיק / מִמֵּךְ. עַכְשָׁו אֶפְשָׁר לָנוּחַ" ('רוקדת', עמ' 34); או בשורות הבאות מתוך השיר 'בנסיעה': "וּשְׂעָרֵךְ, שֶׁמְּפַרְפֵּר בָּרוּחַ הַלַּחְלוּחִית, / נִדְמֶה לוֹעֵג בִּקְוֻצּוֹתָיו / לְכָל מַרְאֶה אוֹ חֵפֶץ / שֶׁהַהִתְפּוֹרְרוּת נִמְנֵית עִם תְּכוּנוֹתָיו" (עמ' 24). כך, באהבתו ותשוקתו יוצר המשורר מגע עם אותו מרחב, והקשר בינו לבין נמענת שירתו הופך אז לתנועת התנגדות משותפת לתמותיוּת. בשיר 'חדר 2', למשל, ההתמזגות הארוטית ספוגה בתודעת המוות במידה המכוננת מרחב מיתי, מטפיזי ועל־זמני: "הַחֶדֶר נָח בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה / כְּמוֹ אֶגְרוֹף גָּדוֹל וּמְכֻוָּץ. / פְּעִימַת הַגּוּפִים שֶׁעַל הַמִּטָּה / צוֹבֶרֶת תְּאוּצָה וּמְפוֹצֶצֶת אֶת הַקִּירוֹת. / עַכְשָׁו הַחֶדֶר נִמְחָץ / וּמִתְפַּזֵּר בְּתוֹךְ הַחשֶׁךְ הַגָּדוֹל וְהַכּוֹכָבִים / נָחִים עַל מִצְחֵנוּ כְּמוֹ מַטְבְּעוֹת זָהָב / עַל אֲרֻבּוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁל הַמֵּתִים" (עמ' 39).

לעתים מתאפשר המגע עם המרחב המטפיזי מעצם יכולתו של המשורר להבחין בו: "כְּשֶׁקַּמְתְּ נוֹתְרוּ קַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁל גּוּפֵךְ / חֲקוּקִים בְּקִמְטֵי מִצְחִי / וּתְנוּעַת הָאשֶׁר שֶׁל הֱיוֹתֵךְ / נִכְלְאָה בָּאִישׁוֹן הַצּוֹהֵל כְּנִצְחִי" ('קימה', עמ' 32). אולם בחלק מן השירים למשורר־מאהב תפקיד פעיל בכינונו של המרחב, וזאת באמצעות תיאורו ותיעודו בכליו הפואטיים. כדוגמה אביא במלואו את השיר 'דימוי':

פִּתְאֹם, בְּרֶגַע לֹא מְסֻיָּם,

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ בְּאוֹר אַחֵר.

מִתַּחַת לְעוֹרֵךְ הַמִּצְטַמְרֵר נִמְתָּחוֹת

רְשָׁתוֹת כְּחֻלּוֹת, כְּמוֹ עוֹרְקֵי זָהָב דַּקִּיקִים

לוֹהֲטִים בְּקִירוֹת אֲדָמָה.

בְּתוֹךְ הַשַּׁלְוָה הַמְדֻמָּה שֶׁל תְּנוּחָתֵךְ


- פרסומת -

אֲנִי מַמְשִׁיל אוֹתָךְ לֶאֱלִילָה קְדוּמָה

שֶׁעָלְתָה מֵחֲפִירָה וּמֻקְּמָה בַּאֲוִיר מַשְׁחִית.

עַכְשָׁו רוּחַ וְחוֹל מְנַקְּבִים אֶת גּוּפֵךְ

וְהַיָּד שֶׁמֻּנַּחַת לְרֶגַע עַל צַוָּארֵךְ

הִיא סָפֵק לִטּוּף סָפֵק טְרוּנְיָה,

לְהַפְקִיעַ דִּמּוּי מִן הַזְּמַן הַמֵּמִית.

(עמ' 26)

הבלתי מתכלה שוכן כפוטנציאל בגוף האהובה ההולך וכלה אל מול עיני המשורר. ראשיתו של התהליך נעוצה בראיית הדברים, אולם בהמשכו הוא מושיט את ידו פואטית, ויכולתו לשרטט את הדימוי — אלילה קדומה שהזמן מנקב את צלמיתה אך אינו יכול לעורקי הזהב שלה — היא מעשה של הפקעת הנצחי משיני הזמן, מעשה של התנגדות. בשער הבא של הספר מתמקד וייכרט בתפקידה זה של השירה.

שירה

שערו השני של הספר — 'שירה' — מוקדש ברובו לשירה ארס־פואטית. בדומה לאהובה, אף השירה מכוננת מרחב הנפרשׂ אל מעֵבר לתמותיוּת, למשל: "רַק הַדַּף מַצְהִיב מִיּשֶׁן, מִתְקַמֵּט מְעַט, מֻכְתָּם, / אֲבָל הַשִּׁיר, הַשִּׁיר... / הוּא מְדַבֵּר עַל מָוֶת בְּחִיּוּךְ / שֶׁל יֶלֶד שֶׁיּוֹדֵעַ אֶת הַסּוֹד: / אַף יָד לֹא תּוּשַׁט מִתּוֹךְ עָנָן. / אֵין כֹּחַ שֶׁיִּמְחַק אוֹתוֹ מִכָּאן" ('חבר משורר מדבר על שיר', עמ' 46), או דוגמה נוספת: "שִׁירָה, אַתָּה אוֹמֵר, כֹּחָהּ לִשְׂרֹד בַּזְּמַן, / לְהַעֲבִיר עַל גַּב מִלָּה יֵשׁוּת חַיָּה / מֵעֵבֶר לִגְבוּלָהּ. [...] שִׁירָה, אַתָּה זוֹכֵר לְצַטֵּט, הִיא חַיִּים / אֲרֻכִּים יוֹתֵר, / כָּאֵלֶּה שֶׁלֹּא בְּהֶכְרֵחַ נִגְמָרִים"

('ביקור', עמ' 50).

הדברים בולטים במיוחד בשני הספדים הכלולים בשער 'שירה'. בשניהם נתפסת השירה שהותיר המת אחריו כניצחונו על ההתכּלוּת, או כפי שניסחה זאת המשוררת ויסלבה שימבורסקה במוטו שבחר וייכרט לספר: "שִׂמְחַת הַכְּתִיבָה. / יְכֹלֶת הַהַנְצָחָה. / נִקְמַת הַיָּד בַּת־הַתְּמוּתָה" (סיום שירהּ 'שמחת הכתיבה').

ההספד הראשון מן השניים נקרא 'לזִכרו של משורר תל־אביבי' וזה הבית השני והאחרון: "יוֹם חַם. כָּזֶה שֶׁנִּתָּן לְדַמּוֹת בּוֹ שֶׁמֶץ שִׂמְחָה, / וְאַתָּה כְּבָר אֵינְךָ. / עוֹדְךָ מִתְרַחֵק לַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ / תִּסְתַּכֵּל דּוּמָם וּתְחַיֵּךְ, / רוֹאֶה בַּשָּׁרִיר וּבַטּוֹרֵד מַהֲתַלָּה. / אוּלַי רַק עַכְשָׁו, לְאַחַר שֶׁרָכַשְׁתָּ בְּמַאֲמָץ / אֶת חָכְמַת הַחוֹלֵף, נִגְלָה לְךָ דְּבַר הַשִּׁירָה / כְּמַצֵּבָה עֲמִידָה, תֵּבַת תְּעוּדָה" (עמ' 47). המתח והמאבק שבין החולף לבין הנצחי מוּתרים עם לכתו של המשורר לעולמו. עם המוות רוכשת התודעה את "חָכמת החולף" שהגוף נכנע לה, והדבר משחרר את השירה לממֵש את ייעודה.

ההספד השני נקרא 'למשורר מת' ואני מביא אותו כאן בשלמותו: "מְזִמָּתְךָ הִצְלִיחָה. / עַכְשָׁו כְּשֶׁאֵינְךָ אַתָּה / מִתְקַיֵּם מֵעֵבֶר לְךָ / מְחַיֵּךְ כִּמְנַצֵּחַ עַל / פְּנֵי תְּהוֹם. / גּוּפְךָ צַר וָדָק. / טוּרִים מְנֻקָּדִים עוֹטְפִים / אוֹתוֹ עַד תֹּם, כִּבְיָכוֹל צְלָעוֹת / כִּבְיָכוֹל בְּגָדִים חֲדָשִׁים הַמַּסְתִּירִים / אֶת אֵינוּתְךָ. / וְהַבָּשָׂר? הַבָּשָׂר הוּא / כָּל מָקוֹם" (עמ' 48). גם כאן מותו של המשורר מאפשר לתהליך שהתחיל עוד בחייו להתקדם אל עבר מימושו. בשורות הראשונות מתוארת התחלפותה של צורת קיום אחת בצורת קיום אחרת, כאשר השיר כגוף המתקיים בעולם תופס את מקומו של גוף המשורר שאיננו עוד. שתי השורות האחרונות בשיר מתארות את שיאו של תהליך ההפשטה אל מקום שבּוֹ אין עוד פיצול בין גוף הבשר לגוף השיר ולפיכך אין הם מתחלפים זה בזה, כי אם ממלאים, יחדיו, את חלל העולם.

יכולת זו של השירה לכונן את הממשות, להוליד מחדש את הבשר בסדר גבוה יותר, עומדת במרכזם של מספר שירים נוספים בשער 'שירה'. כדוגמה אביא במלואו את 'שיר על הלשון' הפותח את השער: "אֲנִי נוֹעֵץ סִכָּה בַּלָּשׁוֹן / וְרוֹאֶה אוֹתָהּ מְדַמֶּמֶת. / עַכְשָׁו אֲנִי חוֹקֵר אֶת נְקֻדַּת / הַדָּם הַמְבַעְבַּעַת, הַחַמָּה, / שֶׁהִיא פֶּרַח אַרְגָּמָן כֵּהֶה / בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה הַמְחֻסְפָּס וְהַלָּבָן / שֶׁל הַלָּשׁוֹן" (עמ' 43). זהו אחד הדימויים היותר מרתקים לשירה שבהם נתקלתי מעודי. השירה מתוארת כתופעה ייחודית בשדה העשיר של שלל השימושים האנושיים בשפה. השירה חותרת לביטול הפער ההכרחי בין הדבר עצמו לביטויו השׂפתי ולפיכך היא פורצת אל מעל לפני השטח הלבנים והיא מבעבּעת, חמה ומלאת חיוּת. גם בשירים נוספים מייחס וייכרט לשירה איכות מאגית הבוראת מחדש גוף ממשי, למשל בשיר 'שירה': "מָתַי שֶׁאֲנִי רוֹצֶה אֲנִי / מְדַמְיֵן אוֹתְךָ יוֹשֵׁב אִתִּי / בַּחֶדֶר, מִתְוַכֵּחַ עַל שִׁיר זֶה / אוֹ אַחֵר. שִׁירָה, אַתָּה אוֹמֵר, / כֹּחָהּ בְּכָךְ שֶׁאָדָם שׁוֹכֵחַ / גְּבוּלוֹת , מַמְרִיא מִמִּגְבָּלוֹת. / שִׁירָה, אַתָּה אוֹמֵר, הִיא כֹּחַ / שֶׁמְּאַפְשֵׁר לְךָ לְשַׁחְזֵר אָדָם / מְדַבֵּר, יוֹשֵׁב מוּלְךָ" (עמ' 49), או בשיר 'דיוקן —סוגיה פואטית': "וְאִם מִסְתַּכְּלִים בְּמַה שֶּׁנִּשְׁקָף / מִתּוֹךְ הַשּׁוּרוֹת מָה רוֹאִים? / רוֹאִים עֵינַיִם? פָּנִים? / רוֹאִים עוֹר מָתוּחַ? / תְּנוּעַת יָד? / וְנַנִּיחַ שֶׁכֵּן, הַאִם / זֶה מַחֲזִיק מַעֲמָד / אוֹ מִזְדַּקֵּן? שׂוֹרֵד וְרוֹעֵד / אוֹ נִפְרָד וּמִתְרוֹקֵן?" (עמ' 45).


- פרסומת -

את המחזור 'שירה' חותמים שלושה שירים העוסקים בשני גיבורים מיתולוגיים — פַּסִיפַאֵה ואכילס — ובדמות טְרִימַלְכְיוֹ מתוך סטיריקון מאת פֶּטְרוֹנְיוּס. שירים אלו מהווים הדגמה, מימוש הלכה למעשה, לכוחותיה של השירה המתוארים לאורך המחזור. באמצעות שירתו לוכד וייכרט את החי והממשי בדמויות העל־זמניות. בשיר הארוך 'פַּסִיפַאֵה' הוא עושה מהלך מורכב במיוחד, כאשר הוא יוצר רצף בין תיאור פואטי של הדמות המיתולוגית, ייצוגהּ האמנותי של הדמות בציור מאת מאטיס, ודמותה הממשית של הדוגמנית שניצבה לנגד עיני הצייר. השיר נע על גבי הרצף, מטשטש את הגבולות בין המיתולוגיה, האמנות והמציאות כאשר הוא חושף בשלושתן יסוד משותף: "פַּסִיפַאֵה, מֶטָפוֹרָה שֶׁל יֹפִי וּמִפְלַצְתִּיּוּת, / קוֹמֶדְיָה וּטְרָגֶדְיָה בִּדְמוּת אַחַת, / זִוּוּג חַיָּתִי סוֹטֶה מָהוּל בִּשְׁאִיפָה אֶל הָאֱלֹהִי. / פַּסִיפַאֵה, חִבּוּר בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם, בֵּין הָאֱנוֹשִׁי / לַנִּשְׂגָּב, הַלְחָמַת הָאשֶׁר לָאָסוֹן. / פַּסִיפַאֵה, בִּדְיוֹן וּמְצִיאוּת, אוֹרְגַּזְמָה וְאֵינוּת, / הֲוָיָה קוֹדֶמֶת לַמַּהוּת. // כְּשֶׁמָּאטִיס צִיֵּר אֶת הַתְּמוּנָה / שָׁכְבָה לְפָנָיו דֻּגְמָנִית צְעִירָה שֶׁנִּשְׂכְּרָה לְשָׁלשׁ יְשִׁיבוֹת, / בָּשָׂר וָדָם פָּשׁוּט מֵאַחַד הַכְּפָרִים הַסְּמוּכִים לְפָּרִיז. [...] סָפֵק רַב אִם הֵבִינָה אֶת יִעוּדוֹ שֶׁל גּוּפָהּ הָעֵירֹם, / הַיֹּפִי הַפָּשׁוּט שֶׁסִּפֵּק פֻּרְקָן לִגְבָרִים גַּסִּים כְּפָרִים, / כָּאֵלֶּה שֶׁבִּקְשׁוּ רַק דָּבָר אֶחָד: / שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס לְהֵרָיוֹן" (עמ' 53-52).

השתנוּת

שירי השער 'השתנוּת', רובם ככולם שירי התבוננות בעיר תל־אביב וביחסים שבינה ובין הים שעל גבולהּ ובינה לבין האנשים החיים בה. דומה כי במעשה ההתבוננות מבקש וייכרט להתמסר למראות עצמם ולזכות בהפוגה מן השאלות והתחושות הקיומיות הגודשות אותו: "וְכִכְלוֹת הַכֹּל יָכֹלְתִּי / לְהִתְעַלֵּם מֵהַדְּבָרִים, לְהַקְרִין עַל הַתּוֹדָעָה / תְּמוּנָה רֵיקָה מֵחֲלוּפִיּוּתְךָ [...] לְמָשָׁל, לְהִתְיַשֵּׁב בַּטַּיֶּלֶת / בְּכִסֵּא פְּלַסְטִיק לָבָן וּלְהִתְמַכֵּר לְנִצְחִיּוּת / הַצֶּבַע וְהַחֹמֶר" ('ככלות', עמ' 69). אך הניסיון נועד להיכשל, כפי שמעיד המשכו של השיר: "וּבְכָל זֹאת הַמַּעֲקֶה הַמַּחֲלִיד שֶׁמִּמּוּל / וְהָרוּחַ הַמְפוֹרֶרֶת בָּאֶבֶן / מַפְקִיעִים אוֹתִי מִמְּחוֹזוֹת הַשְׁלָמָה" (שם).

ההפוגה איננה אפשרית היות שמבטו של המשורר בעִירו נטען שוב ושוב במשמעויות רגשיות: "הַיָּם מִתְגַּנֵּב אֶל תּוֹךְ הָעִיר / מִבְּלִי שֶׁתַּרְגִּישׁ בּוֹ. כְּמוֹ בַּשִּׁיר / שֶׁל אוֹדֶן כְּשֶׁאַתָּה פּוֹתֵחַ אָרוֹן / וּמוֹצֵא לְהַפְתָּעָתְךָ קַרְחוֹן נוֹקֵשׁ. / אַתָּה נָסוֹג אֶל הַמִּטָּה / וּבְתוֹכָהּ נֶאֱנָח מִדְבָּר. / הַיָּם מִתְגַּנֵּב אֶל תּוֹךְ הָעִיר / מְלַחְלֵחַ אֶת הַחוֹל שֶׁנִּצָּב בְּדַרְכּוֹ / סוֹלֵל לְעַצְמוֹ דְּרָכִים סְמוּיוֹת אֶל הַכִּכָּר / הַמֶּרְכָּזִית וְצוֹעֵק אֶל מוּל פָּנֶיךָ / מִתּוֹךְ הַמִּזְרָקָה" ('מחווה', עמ' 60).

כבסיומו של השיר 'ככלות', בשירים רבים מתפרצת מתוך מראות העיר התמותיוּת, והיא שצועקת אל מול פני המשורר. השמש, לדוגמה, נהפכת לסמל התנועה המתמדת אל עבר ההתכלוּת, המשתלטת על התבוננות שלווה לכאורה: "לָשֶׁבֶת בְּכִסֵּא פְּלַסְטִיק לָבָן וּלְהִתְבּוֹנֵן: / הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת שׂוֹרֶטֶת בַּדֶּרֶךְ / לְמַטָּה, מְסָרֶבֶת לָלֶכֶת בְּשֶׁקֶט" ('תמונת ערב' עמ' 66). משמעות דומה יש לשמש גם בשיר 'קיץ' שבּוֹ מהלָך בן ארבע שורות מתעד את התפרצות התמותיוּת אל תוך התודעה: "הַחֹם בְּתֵל־אָבִיב הוּא יֶלֶד סְמוּק לְחָיַיִם / שֶׁנִּגְרָר כָּבֵד בָּרְחוֹבוֹת / וּמַצְבִּיעַ עַל הַשֶּׁמֶשׁ / שֶׁבְּסִבּוּבָהּ קוֹשֶׁרֶת לְרָאשֵׁינוּ נֵזֶר קֵיצִים" (עמ' 62). הילד חף מתמותיוּת, לרגע, אך אז הוא מצביע אל השמש אשר במהלכה המייצג את חלוף הזמן, הופכת אותנו לנידונים למוות במסעם אל מקום הצליבה.

בשיר 'צאצא', השיר הלפני אחרון בספר, שזורות שלוש הדרכים שבהן המשיך לפסוע וייכרט הצעיר מאז נכנס בשערי תבּאי של שירתו. כשאר שירי המחזור, זהו שיר המתחיל מהתבוננות בעיר, וכבר בשוּרתו השלישית ממלאה התמותיוּת את שדה התודעה: "הָאוֹר הַחִוֵּר הַקּוֹצֵב רְגָעִים בַּחֲשַׁאי / גּוֹרֵעַ מֵהַשְּׁרִירִים אֶת חִיּוּנִיּוּתָם" (עמ' 75). למולה, בסופו של השיר, מציב וייכרט את האהבה ואת השירה, כפי שעשה לכל אורך הספר מיטה ולאורכן של הדרכים שבהן הוא פוסע מאז שראה הספר אור:


- פרסומת -

רַק בְּחִבּוּר לַזּוּלַת, לָאֱנוֹשִׁי,

נִמְצָא לְרֶגַע אַהֲבָה וְנֹאחַז בָּהּ כְּבִיקָר,

פְּנִינָה שֶׁצָּמְחָה בִּתְלוּלִית עָפָר

וַעֲתִידָה לְהִשָּׁמֵט.

אֱמֶת לֹא נִמְצָא

וּבְאֵין מוֹצָא נוֹלִיךְ מִכָּאן שִׁיר,

צֶאֱצָא פָּשׁוּט, יֶלֶד אֲוִיר

שֶׁשּׂוֹרֵד בְּתוֹךְ הָאֵפֶר.

 


ככלות

וְכִכְלוֹת הַכֹּל יָכֹלְתִּי
לְהִתְעַלֵּם מֵהַדְּבָרִים, לְהַקְרִין עַל הַתּוֹדָעָה
תְּמוּנָה רֵיקָה מֵחֲלוּפִיּוּתְךָ.
כְּלוֹמַר, לְהַעֲמִיד פָּנִים שֶׁהִתְרַחֲשׁוּת אַחַת
אֵינָהּ נוֹגַעַת בְּמִשְׁנֶהָ, שֶׁמֵּאָבְדַן הַגּוּף הָאֶחָד
נֶעֱדֶרֶת בְּשׂוֹרַת־אַיִן שֶׁל הָאַחֵר.

וְכִכְלוֹת הַכֹּל יָכֹלְתִּי לִדְבֹּק
בְּמַרְאִית-הָעַיִן, זוֹ הַמְפַעְנַחַת אוֹר גַּם בֵּין
אִיִּים מוּצַלִּים, שֶׁמְּסָרֶבֶת לַחְדֹּר אֶל
הָרֵיקוּת־מִכֹּל. לְמָשָׁל, לְהִתְיַשֵּׁב בַּטַּיֶּלֶת
בְּכִסֵּא פְּלַסְטִיק לָבָן וּלְהִתְמַכֵּר לְנִצְחִיּוּת
הַצֶּבַע וְהַחֹמֶר.

וּבְכָל זֹאת הַמַּעֲקֶה הַמַּחֲלִיד שֶׁמִּמּוּל
וְהָרוּחַ הַמְּפֹרֶרֶת בָּאֶבֶן
מַפְקִיעִים אוֹתִי מִמְּחוֹזוֹת הַשְׁלָמָה.

עִם עֶרֶב אֲנִי מַקְשִׁיב לַחוֹל הַנּוֹסֵעַ מִכָּאן
בַּחֲדָרִים רְחָבִים, לַוִּילוֹן הַמִּתְנַפְנֵף לְאֹרֶךְ הַקִּירוֹת
וְלָאֲגַרְטָל הַשָּׁקוּף שֶׁעוֹמֵד עַל הַשֻּׁלְחָן
בִּשְׁלֵמוּת מַדְהִימָה.

​​​​​​​


קימה

כְּשֶׁקַּמְתְּ נוֹתְרוּ קַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁל גּוּפֵךְ
מְשֻׂרְטָטִים בְּקִמְטֵי הַסָּדִין, חוֹתַם הָעוֹר
בְּמַפַּת הַחֹמֶר הֶעָדִין, הַמִּשְׁתַּנֶּה תָּדִיר
עִם תְּנוּעוֹתֵינוּ.

תָּמִיד מַפְתִּיעָה אוֹתִי יְכֹלֶת
הַנִּתּוּק בֵּין חֲלוֹם לְיוֹמְיוֹם.
רֶגַע אַתְּ כָּאן, בְּתוֹךְ הָאַפְלוּלִית הַנִּיחוֹחִית,
לְצַד הַגּוּף שֶׁמִּתְפַּתֵּל לִקְלֹט אֶת מִקְצָבַיִךְ,
וּבְמִשְׁנֵהוּ מִחוּץ לְקִירוֹת הַבַּיִת
בְּעוֹלָם שְׁטוּף אוֹר
הַמַּפְקִיעַ אוֹתָנוּ מֵרִאשׁוֹנִיּוּת מְדֻמְיֶנֶת.

כְּשֶׁקַּמְתְּ נוֹתְרוּ קַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁל גּוּפֵךְ
חֲקוּקִים בְּקִמְטֵי מִצְחִי
וּתְנוּעַת הָאֹשֶׁר שֶׁל הֱיוֹתֵךְ
נִכְלְאָה בָּאִישׁוֹן הַצּוֹהֵל כְּנִצְחִי.

 

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.