מירון ברק
ילדים חסרי מנוח
התמודדות עם הפרעת קשב והפרעת חרדה בילדים מנקודת מבט אנתרופוסופית
הוצאה עצמית
בשלושת העשורים האחרונים מאובחנים יותר ויותר ילדים חסרי מנוח עם הפרעת קשב וריכוז או עם הפרעת חרדה.
ילדים אלה מוצאים את מקומם הן במסגרות החינוך הקונבנציונלי והן במסגרות החינוך האנתרופוסופי והאלטרנטיבי, ולכן עולה צורך להתבונן בהפרעות אלה מנקודת מבט חינוכית, רפואית ורוחנית גם יחד.
ספר זה מאפשר הרחבה והעמקה בגורמים להפרעות קשב וריכוז ולהפרעות החרדה וכן בדרכי הטיפול האפשריות עבור ילדים חסרי מנוח בתחומים הבאים:
- התפתחות הילד מנקודת מבטה של הרפואה האנתרופוסופית.
- הפרעת קשב וריכוז מנקודות המבט של הרפואה הקונבנציונלית ושל הרפואה האנתרופוסופית.
- סקירה של ממצאים עיקריים מתחום מדעי המוח לגבי הפרעת קשב והקשרם לנקודת המבט האנתרופוסופית.
- הפרעת החרדה מנקודות המבט של הרפואה הקונבנציונלית ושל הרפואה האנתרופוסופית.
- המלצות מעשיות להורים לגבי תזונה ופעילויות בשעות הפנאי לילדיהם.
- המלצות טיפוליות מעשיות למחנכים, לרופאים ולמטפלים באמנויות השונות.
הספר מיועד למחנכים, סטודנטים לחינוך, הורים, מטפלים ורופאים אשר מעוניינים להעמיק את הבנתם לגבי האפקטים המרפאים של חינוך ולדורף ושל הרפואה האנתרופוסופית.
ד"ר מירון ברק, בוגר בית הספר לרפואה בטכניון, רופא משפחה, פסיכותרפיסט, מומחה ברפואה אנתרופוסופית ובטיפול בהפרעות קשב, ומרצה בפקולטה לרפואה בטכניון.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:
הפרעת החרדה במבט אנתרופוסופי
עד סוף המאה ה-20 לערך, היוו הפרעות החרדה אצל ילדים ובני נוער את ההפרעה הפסיכיאטרית הנפוצה ביותר. משנות ה-90 של המאה הקודמת אנו עדים לתחלואה גדלה והולכת של הפרעות קשב וריכוז (אשר לפחות בשליש מהמקרים מלוות בחרדה), כך ששכיחותן של שתי ההפרעות דומה כיום, והן מהוות ביחד את עיקר התחלואה הפסיכיאטרית בקרב ילדים ובני נוער. כפי שהוזכר כבר, 10%–12% מהילדים ובני הנוער יחוו לפחות אפיזודה אחת בחייהם של הפרעת חרדה, וההתרשמות של מרבית המטפלים בתחום בריאות הנפש כי לאור אורח החיים רווי הלחץ בעולם המערבי, ימשיך שיעור התחלואה להיות בעלייה מתמדת.
מעברים
התחקות אחר מקור המילה "חרדה" בלועזית (anxiety), מראה כי פירושה בלטינית הוא 'הֵיצרות' (ANGUSTIA).
פילוסופים שונים שעסקו בסוגיית החרדה מנקודת מבט פילוסופית, כמו גם הפסיכיאטר ויקטור פראנקל (1905–1997)1 מייחסים לה את חוויית ה'אין' שהאדם החרד חווה, או את 'הריק הקיומי' כפי שוויקטור פראנקל ביטא כגורם מרכזי להתפתחות החרדה. מכאן ניתן לשאול: מהי אותה הֵיצרות ומה הקשר שלה לחווית החרדה? וגם, מהי חווית הרִיק או ה'אין' בהקשר זה?
לחרדה יש קשר הדוק עם פחד מסוף ומהתחלה חדשה. משחק המילים העבריות 'סוף' ו'סף' מראה שבמילה 'סוף' מרמזת האות ו' בצורתה על הסף הצפוי מעבר לסוף, ועל התחלה חדשה מהעבר השני של הסף.
החרדה תופיע לרוב במעבר מסיטואציה אחת לאחרת בחייו של הילד, מעבָרים אותם יחווה הילד בכל פעם מחדש כסוף – סף – התחלה חדשה. באורח דומה ניתן להבין את ההפרעות בשינה שכל כך נפוצות בהפרעות החרדה: בזמן ההירדמות חווה הילד מעבָר מנוכחות במציאות בה הוא מצוי בתודעה ערה הניתנת לשליטה במידה כזו או אחרת בעולם הפיזי – אל מציאות חסרת תודעה, אשר איננה ניתנת לשליטה בתודעה ערה. כך גם במעברי דירה או בכניסה למסגרת חדשה. 'רגע' המעבר (שיכול, כמובן, להימשך הרבה מעבר לרגע בודד) ייחווה אצל הילד כ'רגע' שבו אין לו שליטה על הסיטואציה, כמעבר אל הלא נודע, ואל הלא ניתן לשליטה. ברגע הסף, מעורר החרדה, מתרחשת היצרות או התכווצות של הגוף הפיזי ושל גוף החיים, כך שהם אינם מסוגלים עוד להכיל בתוכם את ה'אני', ולכן פיזיולוגית יבואו לידי ביטוי חלק מהסימפטומים הבאים: היצרות כלי הדם ועלייה בלחץ הדם, חיוורון, עלייה בדופק הלב, הזעה, הַשתָנה לא רצונית ביום (או תכיפות גבוהה במתן שתן), הרטבות לילה, שלשולים ו/או כאבי בטן (לעיתים עד כדי תסמונת המעי הרגיז), הזעת יתר ובמקרי קיצון בתסמונת הבריחה-קפיאה (Freeze–Flight–Freeze). מנקודת המבט האנתרופוסופית מיוחס תהליך התכווצות זה והסימפטומים המתלווים אליו לפעילות חזקה במיוחד של "גוף הנפש" בתוך הגוף הביולוגי (בגוף החיים ובגוף הפיזי) תופעה בולטת בסימפטומים הפיזיולוגיים של החרדה היא שתמיד מעורבות בה הפרשות של נוזלי הגוף (דם, שתן, זיעה וכו'). עובדה זו מעידה על כך שאותה 'היצרות' באה לידי ביטוי בגוף החיים, אשר נוכח בגוף הפיזי במֵמד הנוזלי בלבד. ניתן, על כן, להבין את אותה היצרות כהתכווצות של גוף החיים, אשר "דולף" באמצעות האלמנט הנוזלי מהגוף הפיזי ולכן לא מתאפשרת נוכחות מלאה של ה'אני' ושל הנפש בתוך גוף החיים (הרחבה על הקשר בין גוף החיים והאלמנט הנוזלי ניתנת בפרק המבוא).
חציית הרוביקון
בגילאי 9 -10 נדרש הילד למעבר פנימי-רגשי המכונה 'מעבר הרוביקון', ומכיוון שבאותה תקופה ניתן לראות עלייה מובהקת בשכיחותן של הפרעות חרדה, עשוי צרוף זה להוות דוגמא טובה להבנת תופעת החרדה מנקודת המבט הרוחנית. המעבר של הרוביקון, השאוּל מהסיפור בו הקיסר הרומאי יוליוס קיסר החליט לחצות את נהר הרוביקון עם צבאו במטרה לכבוש את רומא - מהלך שנראָה כחסר כל סיכוי, ושאין ממנו דרך חזרה. במעבר הפנימי אליו נדרש הילד בגילאי 9–10 חש הילד הכרח לעשות את הצעד הבלתי נמנע מחוויה בה הוא חש אחדות שלמה ומובנת מאליה עם העולם ועם הסובבים אותו, אל חוויה פנימית בה הוא חווה את העולם כמופרד ממנו ולעיתים אף זר ומנוכר לו. במובן מסוים ניתן לומר כי הוא חש "נדחף" לעשות את המעבר למקום אחר מהמקום בו הוא מצוי, תוך שאינו יודע מה יהיו ההשלכות של צעד זה. כמו סוגי מעבר אחרים, מהלך שכזה דורש מן הילד אומץ לב לחצות את סף, במובן מסוים אל הלא נודע.
המשבר של גילאי 9–10 הוא שלב משמעותי בהתגשמות, בו ה'אני' מעמיק את התגשמותו אל המערכת הריתמית ואל עולם הרגשות שלו והוא המשך לשלב התגשמות ה'אני' שבע שנים קודם לכן, בו מתגשם ה'אני' אל מערכת העצבים המרכזית סביב גילאי שנתיים עד שנתיים וחצי ומוצא את ביטוי בחוויה תודעתית של עצמיות להבדיל מהחוויה הריגשית החדשה אותה חווה הילד בגילאי 9–10.
פרידות
סביב גיל שנתיים ניתן לראות כי הילד מפגין יותר התנגדויות לסמכות המבוגרים (נפוצה מאוד האמירה 'לא' של הילד בגיל זה). זהו גם הזמן בו הילד מתחיל לזכור את חלומותיו הראשונים, וזהו גם הזמן בו מרכזי הזיכרון במוח מסיימים שלב משמעותי בהבשלתם. בזמן זה רבים מהילדים בשלים להיגמל מהחיתול (הגמילה מהטלת שתן וצואה תלויה בבשלות המוחית). שטיינר מתאר כי עקב הבשלה מוחית זו, מתגשם ה'אני' של הילד אל מערכת העצבים ביתר שאת, דבר המאפשר לילד לחוות בתודעתו באמצעות מערכת העצבים את ההיפרדות מסביבתו, אשר עד אז נחוותה על ידו כחלק בלתי נפרד ממנו. שבע שנים לאחר מכן (בין גילאי 9–10) יחווה הילד היפרדות נוספת מהסביבה אך הפעם, כפי ששטיינר מתאר, כשלב התגשמות עמוק יותר של ה'אני' שלו, אותו הוא חווה באמצעות המערכת הריתמית הממוקמת בחזה, אלא שהפעם חווית ההפרדות מופיעה בעולם הרגשות. מכיוון שחרדה הינה תגובה רגשית, ומכיוון ששלב התגשמות זה הוא סוג של מעבר (לא מודע) אל הלא-נודע, ייתכנו בזמן זה ביתר שאת הפרעות חרדה. בגיל זה (9–10) יתבטאו ההתגשמות וההיפרדות בכך שהילד ירגיש לראשונה כי הרגשות שלו הם אינדיבידואליים ושונים מהרגשות של הסובבים אותו. כך למשל, יכולים ילדי הכיתה להתבונן על יצירת אמנות או פיסת נוף, אותה מחנך הכיתה ורוב הילדים ישבחו, למעט הילד שירגיש כי היצירה מכוערת דווקא. גם שאלת הספק והיכולת לתת אמון בכל מה שהיה מובן מאליו עד אותו זמן, והשאלה "האם אני באמת יכול לתת אמון בסובבים אותי?" מתחדדים בזמן זה. לכן נפוצות בגילאים אלו שאלות כמו: "האם הוריי הם אכן הוריי הביולוגיים?", "האם אני ילד מאומץ?" או "האם אלוהים באמת קיים?". היכולת של הילד לתת אמון בגיל זה מהותית וקריטית הן לגבי התפתחות החרדות, והן לגבי יכולתו לפתח אמון במערכות היחסים הבינאישיים והזוגיים בחייו הבוגרים. במידה וההתגשמות לגופו הפיזי (ובמיוחד למערכת המטבולית ולגפיים) לא התרחשה כראוי עד לאותו שלב, עלול הילד לפתח הפרעת חרדה כלשהי.
חוש המגע
ד"ר קרל קניג, מהרופאים האנתרופוסופים המובילים במאה הקודמת ומייסד קהילות הקמפהילים2 (1925 – 1966), מייחס לחוש המגע קשר מהותי לתופעת החרדה (בספרו The Human Soul3) בהזכירו את יחסו של שטיינר לגביו. שטיינר תיאר את חוש המגע כחוש אשר מצד אחד מאפשר לילד לחוות את העולם הפיזי ולפתח את הגבולות שבין עולמו הפנימי לבין העולם שמחוצה לו, ובו-זמנית, מאפשר את החוויה הפנימית של כניסת כוחות רוחניים לתוכו דרך המגע:
"בעצם, כל מה שחי בחוש המגע הוא גם חוויה פנימית. אך חוויה פנימית זו נשארת חבויה בתת מודע. רק הצל שלה מופיע באיכות של חוש המגע אשר מחובר לגוף הפיזי. קרינה זו אל תוך ישותנו הפנימית, אשר חיצונית נחווית כחוש המגע, איננה אלא תחושה עמומה של להיות חדור בנוכחות רוחנית. לאדם לא תהיה ערנות לנוכחות הרוחנית ללא חוש המגע."4
קניג ממשיך ומעמיק בעצמו את התייחסותו של שטיינר לחוויית המגע ומייחס לחוויה זו קשר ישיר לחוויית החרדה:
"חרדה הינה אובדן זמני של חוויית המגע. אובדן זה קשור להשתחררותה של הנפש מהתבנית הפיזית של חוש המגע. נפשנו מחוברת לכל השטח של עורנו. חוש המגע הוא כמו הנמל בו עוגנת הספינה. כאשר ניתק העוגן תסחף הספינה ללב ים ואז יעלה ערפל החרדה."5
סימוכין פיזיולוגיים לכך ניתן לראות אצל התינוק בחוויית היניקה והמגע שהוא מקבל מאמו. מנקודת מבט אנתרופוסופית, בזמן היניקה, המלווה במגע של עור לעור בין התינוק לאמו, יכול התינוק לחוש את ישותו הנפשית-רוחנית משתקפת בנפשה של אמו. השתקפות זו חיונית לתינוק מכיוון שגופו הפיזי הקטן עדיין לא בשל דיו להכיל את ישותו הנפשית–רוחנית ('הגדולה'), ולכן זקוק התינוק לחוות עצמו מוכל בתוך גוף כוחות החיים ובתוך נפשה של אמו בשלבים מוקדמים אלו של התגשמותו. את המקבילה הפיזיולוגית לתופעה זו ניתן לראות בהפרשת האוקסיטוצין6 (הקרוי בשפה העממית "הורמון האהבה"), אשר מופרש בזמן ההנקה על ידי האם. מחקרים מצביעים כי באמצעות הורמון זה מתחזק הקשר של התינוק עם אמו, תחושות הפחד אצל התינוק פוחתות, ומתחזקת היכולת לאמפתיה בין האם לתינוק. האוקסיטוצין משמש במקרה זה כמתווך החומרי שבאמצעותו יכולים האם והילד ליצור ביניהם קשר רוחני ונפשי.
תיאוריהם של ר. שטיינר וקרל קניג מכוונים באופן קונקרטי אל שני גורמים עיקריים, הקשורים הן להתהוות הפרעות החרדה והן לאפשרויות הטיפול בה:
- גישה רוחנית בחינוך. במהלך התפתחותו זקוק הילד לתזונה רוחנית מצד מחנכיו, אשר אמורים לשמש לו כמתווכים בין עולמו הפנימי לבין העולם הפיזי שמחוצה לו ולעולם הרוח - אליו הוא חש קשר לא מודע. החסר בגישה רוחנית, אותו חווים מרבית הילדים המתחנכים בעולם המערבי, הוא ככל הנראה אחת הסיבות לעלייה בהפרעות החרדה7. לכן ניתן לכנות מצב זה כסוג נוסף של היצרות המתרחשת הפעם ברובד הרוחני: "ההיצרות הרוחנית" בה נתון הילד.
- הצורך במגע פיזי מזין. צורך זה יכול לבוא לידי ביטוי בהנקה ובמגע עור לעור עם ההורה המטפל, במידת הצורך שימון ריתמי או מסאז' ריתמי לתינוק או לילד בעזרת השמן המתאים, וכן טיפול בריפוי בעיסוק, במידה והילד סובל מהפרעה בוויסות החושי.
מתח מנקודת מבט אנתרופוסופית
כפי שהוזכר, סיטואציות של לחץ נפשי ממושך, כמו גם חשיפה לאירוע טראומתי חריף, מהוות גורם מרכזי להתפתחות הפרעות החרדה וקשורות להפעלה ממושכת ואינטנסיבית של המערכת הנוירולוגית-הורמונלית (רצף תגובות הורמונלי הקרוי Hypothlamic–Pituitary Axis), אשר גורמת לסימפטומים הפיזיולוגיים של החרדה אצל הילד. מנקודת המבט של ידע האדם האנתרופוסופי, מצבי 'סטרס' (Stress) אלו הם מופע פיזיולוגי הנובע מפעילות אינטנסיבית וחד-צדדית של גוף הנפש (הגוף האסטרלי) במערכת העצבים. פעילות אינטנסיבית זו של גוף הנפש, ובעקבותיה ההפעלה של מערכת הסטרס, נובעות מהצפה רגשית וחושית בה נתון הילד – מצב שבו הילד אינו מסוגל לעכל את הרגשות והחוויות החושיות המציפות את נפשו. במצב הבריא, הרשמים אותם קולט הילד והרגשות המתעוררים בנפשו בעקבותיהם, "מעוכלים" על ידי ה'אני' הפועל במרחב הנפשי, ומוטמעים על ידו אל גוף החיים באיברי הגוף השונים. באמצעות תהליך עיכול זה וההטמעה אל גוף החיים, מתרחשת גם התגשמות של ה'אני' אל גוף החיים ואל הגוף הפיזי. במצבים בהם הילד מוצף רגשית וחושית לאורך זמן (או לאחר אירוע טראומתי), ה'אני' אינו מסוגל לעכל ולהטמיע את רשמי החוש ואת הרגשות, והם נותרים כמעין גופים זרים אשר "מרצדים" במרחב הנפש. רגשות ורשמי חוש לא מעוכלים אלו, המרצדים כגופים זרים בנפש לאורך זמן, יהפכו בהמשך למעין "פרזיטים" נפשיים הניזונים מכוחות החיים בנפש. במצבים שכאלה, ה'אני' של הילד אינו יכול להיות נוכח ולהמשיך לארגן את הנפש, הקשר של ה'אני' עם גוף החיים והגוף הפיזי יתרופף, וחרדה תציף את הילד ("העוגן ניתק והספינה נסחפת לים הרחב…").
המצבים השכיחים ביותר שגורמים לילד להיות מוצף רגשית ולפתח חרדה קשורים ברוב המקרים לגישה החינוכית ולאווירה במשפחה. מגוון גורמים במשפחה עלולים לעורר חרדות אצל ילדים, ולהלן העיקריים שבהם:
אווירה הישגית ותחרותית במשפחה וחינוך למצוינות ולפרפקציוניזם. לעיתים מספיק אם אחד ההורים שרוי באורח חיים כזה, גם כשהגישה החינוכית כלפי הילד איננה כזו. במצב שכזה יחוש הילד כי ציפיות גבוהות מופנות כלפיו מצד הוריו, והחרדה תופיע בעיקר כאשר הילד יחוש כי הוא אינו יכול לעמוד בציפיות.
גישה חינוכית מפנקת או נוקשה: גישה המפנקת את הילד ומגוננת עליו מדי או לחילופין גישה חינוכית נוקשה ותובענית מדי הכרוכה לעיתים בהטלת אחריות גדולה מדי כלפי בילד – מצב נפוץ אצל ילדים במשפחות חד הוריות כשהילד נוטה לקחת אחריות יתר על אחד מהוריו כשהלה שרוי במצוקה.
מערכת יחסים חודרנית מדי לחייו הפרטיים של הילד: במערכת יחסים כזו יחוש הילד קושי בהיפרדות הנחוצה לו מההורה, ועלול לפתח חרדה מתוך תחושה כי אין לו מרחב לגבש את האינדיבידואציה וההתגשמות (אינקרנציה) להם הוא זקוק.
מתחים במשפחה: במיוחד כשההורים שרויים במשבר בזוגיות, או כשאחד מהם שרוי במשבר משל עצמו, בקונפליקטים ממושכים (מדוברים או שלא מדוברים) ובמיוחד כשהילד חש בנוסף כי יש גם סודות שאינם מדוברים במשפחה. במצבים שכאלו נפוצה בעיקר חרדת הנטישה (School Phobia). בהקשר זה חשוב להזכיר כי מסרים סותרים, אותם עשוי לקבל הילד מצד הוריו (אשר נפוצים יותר בין הורים גרושים) או מסרים סותרים בין אחד ההורים לסבא או לסבתא, גורמים לילד לבלבול ולמצוקה ועשויים להובילו לפתֵח חרדה.
הטלת אחריות מיותרת על הילד: גישה חינוכית בה מוטלת לקיחת ההחלטות על הילד לאורך זמן (כפי שנהוג במספר גישות חינוכיות מודרניות) גם היא מוּעדת לעורר בו חוסר ביטחון וחרדות. מצבים כאלה ניתן להמשיל לספינה, בה הקברניט מבקש מהנוסעים בספינה לנווט ולהשיט את הספינה במקומו.
גישה אתיאיסטית ומטריאליסטית: גישות חינוכיות כאלה הינן גורם מרכזי להתפרצות הפרעות החרדה בעולם המערבי והן חוברות לעיתים קרובות לאורח חיים השגי ותחרותי של אחד ההורים. בעקבות גישה שכזו חש הילד באופן לא מודע כי מעין "חומה" חוצצת בינו לבין עולם הרוח, עובדה אשר מעוררת בו כמיהה וגעגוע לא מודעים לקשר שאינו בהישג ידו, ועשויה לעורר אצל הילדים הרגישים יותר בדידות קיומית שעלולה לגרום לחרדה. מאז ומתמיד ניתן לפגוש ילדים המחוברים לעולם הרוח שמתארים חוויות רוחניות או חלומות עם תכנים רוחניים, אלא שבעשורים האחרונים השתנתה האווירה סביבם מתרבות דתית-רוחנית שתמכה בהתנסויות האלה, למציאות מטריאליסטית-חילונית שבמקרה הטוב מבטלת את חוויותיהם ובמקרה הגרוע בזה להם.
מגוון הגורמים המשפחתיים אשר פורטו מצביעים על האתגר להתפתחות רוחנית ונפשית של ההורים, אותו מציבים הילדים בפנינו כמראָה, ובמיוחד לאור אורח החיים בעולם המערבי, המקדש הישגיות ומצוינות כמעט בכל תחום. בפני הורים שמבינים כי הפרעת החרדה של ילדם קשורה, ולו באופן חלקי ביותר, לאורח החיים ולאווירה בבית עומד אתגר לא פשוט - להכיר את התבניות הנפשיות שהוטבעו בהם עצמם, להתמירן ולשנות את אורח החיים במשפחה.
הערות
- האדם מחפש משמעות/ויקטור פראנקל, הוצאת דביר.
- קמפהיל היא קהילה טיפולים בה חיים יחדיו מטפלים ו"חברים" - ילדים ומבוגרים בעלי צרכים מיוחדים. הקמפהיל הראשון נוסד בסקוטלנד על ידי ד'ר קרל קניג ושותפיו ומאז נוסדו עשרות קהילות כאלו ברחבי העולם.
- The Human Soul, Karl König,Aberdeen University Press, 1966.
- שנים עשר החושים שבאדם, ר. שטיינר, הרצאה שניתנה ב-8.8.1920.
- ראו הערה 77.
- ניסוי בו הצליחו החוקרים לחסום את הפרשת האוקסיטוצין אצל כבשה לאחר שהמליטה, הראה כי הכבשה התעלמה לחלוטין מהוולד אותו ילדה והתייחסה אליו בניכור.
- מעניינים בהקשר זה מחקריו של פרופ' דניאל כהנמן על האושר, בו מצא כי ילדים המתחנכים בקהילות דתיות מאושרים יותר באופן מובהק מילדים המתחנכים בקהילות חילוניות, שהרי סביר להניח כי ילד מאושר לרוב לא יסבול מחרדה.