אור לב
להילחם ב- OCD
טורדנות כפייתית
הוצאה עצמית
שלום, שמי אור לב ויש לי OCD. אם גם לכם או לבני משפחתכם וחבריכם יש OCD, אולי נתקלתם בקושי להבין אותם. הספר הזה נוצר בשביל לעזור לכם להתמודד עם הקושי הזה.
במשך יותר מ- 10 שנים כתבתי ספר על ההתמודדות שלי עם ה- OCD והחיים בכלל, החל מתקופת בית הספר ועד היום. כשהייתי ילדה לא היה הרבה מידע על OCD, לא ידעתי מה זה, אפילו לא ידעתי שיש לזה שם. לא היה לי מישהו שעובר את אותו הדבר כדי לשאול אותו שאלות, כדי לשתף ולהרגיש שבאמת מבינים אותי.
הספר בנוי כיומן התמודדות והוא מכיל את כל הפחדים, התחושות, החוויות, הקשיים החברתיים והאישיים בהתמודדות עם ה- OCD כמו גם טיפים ודרכים להתמודד נגדו ולנצח.
הספר מכיל נושאים המעסיקים אדם עם OCD החל מהילדות ועד לבגרות. כך למשל החוויות בבית הספר, הקשיים עם התלמידים בכיתה, גיל ההתבגרות, מין ומיניות, צבא, מציאת עבודה וזוגיות ועוד.
בנוסף, הספר מכיל סקירה נרחבת של ייצוג ה- OCD במדיה (בסרטים, סדרות ושירים). כמו כן, הספר מציג מספר מקרים של מפורסמים עם OCD שמראים כמה רחוק אפשר להגיע על אף ההפרעה.
זו הפעם הראשונה שבה יוצא ספר שמציג את ה-OCD מנקודת מבטו של המתמודד. ספר זה הוא מתנה נהדרת למי שיש לו טורדנות כפייתית, לחבריו, לבני משפחתו ולכל מי שמתעניין בנושא הפסיכולוגיה.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת:
שטיפת ידיים
נזכרתי באותם רגעים נוראיים של ההפרעה, כשהיא הייתה בעוצמה הכי גבוהה שלה. אני זוכרת את תחושת חוסר האונים והבכי הבלתי נפסק, את השיגעון. יום אחד זכור לי במיוחד:
כשההפרעה שלי הייתה בשיאה, לשטוף ידיים הייתה פעולה מאוד מסובכת ומתישה. היה עלי לשטוף בצורה מסוימת ובתזמון מסוים בכל מקום אפשרי המון פעמים ולמשך זמן רב. הייתי סופרת את מספר הפעמים שעשיתי כל תנועה והייתי צריכה להימנע ממספרים אי זוגיים. אם נתקלתי במספר אי זוגי, הייתי צריכה לשטוף שוב את הידיים כדי שהמספר הסופי יהיה זוגי. עם זאת זה היה מסובך מאוד להגיע למצב הזה מאחר ועד שהגעתי לסיום הסיבון ולשלב של לשטוף את הידיים עם מים, רוב הסבון היה נספג בעור וכך "לא הייתי מאמינה" שהידיים שלי באמת נקיות, מאחר ואין עליהן סבון. כך הייתי צריכה לשטוף שוב את הידיים, והמצב היה מסתבך כך וכל שטיפת ידיים לקחה לי דקות ארוכות.
באחד הימים הלכתי לשירותים, עשיתי את כל הפעולות אבל לא הצלחתי להפסיק. מצאתי את עצמי שוטפת ידיים שוב ושוב פשוט כי לא הצלחתי להרגיש טוב, לא הרגשתי שעשיתי את זה כמו שצריך ושכיסיתי כל נקודה ונקודה בידיים שלי. המשכתי שוב ושוב. עוד ועוד. עד שהקצף של הסבון כבר נעלם, עד ששום סימן של סבון לא נישאר על העור, עד שהסבון התייבש על העור שלי ונספג לתוכו. כשזה קרה לא הרגשתי שהידיים נקיות כי הסבון נעלם, ואולי אני לא באמת ניקיתי ואולי הידיים לא באמת נקיות. ככה המשכתי שוב ושוב עד שהסבון היה נעלם והייתי מוסיפה עוד. שוטפת ומוסיפה, שוטפת ומוסיפה, וגומרת ככה יותר מחצי מיכל של הסבון הנוזלי. לא יכולתי להפסיק. עמדתי ככה חצי שעה כשאני מסבנת את הידיים, מתעצבנת על עצמי, רוקעת ברגליים, מרגישה דחף לזוז, מתחילה לבכות ללא הפסקה ומשתגעת. רוקעת ברגליים, בוכה, מתעצבנת על עצמי, מסתכלת שוב ושוב על הפעולות וחוזרת עליהן שוב ושוב.
אבא שלי ניגש אלי, אמר לי מספיק. תפס לי את הידיים והזיז אותן מן הכיור. בכיתי והחזרתי אותן והמשכתי לשטוף. אמרתי לו שיעזוב אותי. אחרי 10 דקות הוא חזר ואני עוד הייתי שם. שוטפת ידיים. הוא אמר לי מספיק, שאני אסיים. לא הצלחתי. כשהוא עבר במסדרון שוב, סגרתי עם הרגל את הדלת. כעבור 10 דקות של סבל נוראי ומתמשך, הפסקתי. כשהידיים שלי אדומות, יבשות, מדממות וכואבות. כשהרבה קצף עוד נשאר בכיור, עד כדי כך שהוא מוצף לגמרי. וגם אז לא הרגשתי טוב. אז פתחתי את הדלת בזהירות, עם המרפק כמובן, עברתי דרך המסדרון לחדר שלי ונכנסתי מתחת לשמיכה. נרדמתי.
סך הכל, באותו היום, לקח לי יותר משלושת רבעי שעה לשטוף ידיים. זה הזיכרון שלי, זה מה שאני זוכרת, את החוסר שליטה, את השלב שבו אני מבינה יותר ויותר עד כמה המצב שלי רע וממשיכה לעשות את כל זה תוך כדי מחשבה אחת - אני לא בסדר.
כי אנחנו בצבא עכשיו.
בהתחלה הפחד הכי גדול שלי היה לעבור את הזריקות בבקו"ם. אחר כך גיליתי שהזריקות הן כלום לעומת מה שאני הולכת לעבור.
הגעתי לבסיס מלא חול, אבק, מקקים, זבל וחוסר היגיינה מזוויע. ובנוסף לכל אני ישנה באוהל. בהתחלה חשבתי שאפשר לעבור את הכל. אולי זה לא כזה נורא כמו שזה ניראה. אבל מסתבר שזו הייתה רק ההתחלה.
כל הבסיס מלא בדיונות של חול, ג'ונגלים עם המון ברחשים וחרקים למיניהם, עלים, אבנים ובוץ. מקקים בכל מקום, חתולים שורצים בכל הבסיס ונכנסים גם לאוהלים ואפילו לחדר האוכל. בנוסף, לאחרונה התגלו שני כלבים שגם כן כמו החתולים, שורצים באוהלים ובכל מקום אפשרי, אפילו במטווחים.
בין כל הפחדים שמא הם יגעו בי, יעלו עלי, על הדברים שלי, יהיו באוהל שלי או שמישהו יגע בהם ויזהם אותי, ניצב פחד אחד מזוויע: להתמודד עם כל זה ויותר בכל יום, כל שעה, במשך כמה שבועות.
לא הייתה לי ברירה- התמודדתי עד כמה שניתן ולמרבה הפלא גם עשיתי דברים שבחיים לא דמיינתי שאעשה:
ישבתי בג'ונגל ליד המון חרקים, ישבתי ואף נשכבתי על האדמה, ישבתי על הרצפה, נגעתי בסקאביאס, נגעתי בשמן לרובים ולא שטפתי ידיים אלא סתם ניגבתי, הלכתי לישון באוהל וישנתי על מזרון למרות הכלבים והחתולים ושאר המקקים, השתמשתי בשירותים ציבוריים, צחצחתי נעליים, ישבתי על כסאות מלוכלכים, נגעתי ברצפה, אכלתי בחדר אוכל עם מגש, כוסות, צלחות ואפילו סכו"ם מלאים מים (שלא בטוח שמישהו באמת ניקה אותם), אכלתי אוכל שלא ידעתי אם הכינו אותו כראוי, בנוסף לעובדה שבתורנות המטבח התגלו בחדר האוכל לא רק חתול, אלא גם מקקים ושרצים אחרים.
והרשימה לא נעצרת פה.
אך בסופו של דבר, להיות במקום שאי אפשר לתפקד בו ללא פחד ואי אפשר לברוח ממנו לא רק עזר, אלא גם הזיק ביותר. התחושה כרגע היא שרמת ה-OCD רק התגברה. אולי זה רק נדמה ככה כי אני ליד טריגרים כל היום ואולי זה באמת ככה ופשוט אין לי דרך לוודא אם זה נכון.
כל כך הרבה דברים שלא ניתן לעשות: ניקיונות, להרים זבל, לשתות מהמימייה (ולא משנה כמה ישטפו אותה), ללכת לשירותים ולא להיות שם כ-10 דקות, להתקלח, לצחצח שיניים, לשטוף פנים, ללבוש משהו אחר חוץ מהמדים, לסדר את המיטה למסדר, לטאטא, לגעת בטישו שלהם, לגעת במגב, סמרטוט או מטאטא, לעשות תורנות מטבח, לגעת באנשים או לסבול מגע שלהם, להשאיל מהם דבר מה או בכלל לסמוך עליהם.
וכן- גם הרשימה הזו לא מלאה לחלוטין.
כל כך הרבה טקסים: טישו כדי לפתוח את הדלת, טישו כדי לסגור את הדלת, טישו כדי לשים עליו את הנשק, טישו כדי להתקרב לאסלה ועוד הרבה טישו בשביל הדמעות שיורדות. חומר מחטא לכל זמן שמרגיש בו מלוכלך- ועם הזמן גם הוא נחשב כמזוהם. שטיפות ידיים מספר פעמים, ניקוי ידית הברז על מנת לגעת בו כדי לסגור את הזרם. בדיקה שלא שכחתי ציוד או חפצים אם זה בחדר האוכל, בשירותים, על הרצפה, באוהל או אף בתיק עצמו.
ואיפה נשברתי? כמה אידיוטי, בשמיכה. באחת הפעמים בהן היינו אמורות לסדר את האוהל היה רגע בו לא יכולתי לגעת בשמיכה ואחת הבנות נזפה בי למה אני לא עוזרת ולא מושכת אותה. כאשר יצאתי החוצה מהאוהל המפקדת לא הבינה למה אני בוכה או על מה אני מדברת כשאני ממלמלת שאני גאה בעצמי ושלפחות ניסיתי. האירוניה- יותר מאוחר הצלחתי לגעת טיפה בשמיכה, אבל עדיין לא באמת.
ומה קרה? קב"ן, אדם נורא נחמד דווקא. זה מדהים כשאתה לא צריך להסביר לבן אדם למה אתה עושה משהו שאין לך מושג למה אתה עושה אותו. מישהו שאתה לא צריך להסביר לו שאתה יודע שזה לא הגיוני ובכל זאת אתה עושה את זה ופוחד מדברים שלא מפחידים אותך כלל. כל כך הייתי עסוקה בלומר לו שאני רוצה לצאת החוצה שלא הבנתי שהוא מציע לי דרך אחרת. באותו יום חזרתי הביתה ובין כל הבכי וההיסטריה הצלחתי להירגע ולחזור עם כוחות מחודשים.
ומה נעשה? חופשת אפטר. כמה שעות שבהן אני חוזרת הביתה על מנת להתקלח ולהתקיים. מן הערב עד הבוקר שאחרי. ללא ספק- מעט שעות. אבל זמן מספיק ומספק על מנת לעבור טיהור, לאכול כמו שצריך ואף לישון. ובנוסף, אפשרות לומר למפקדים כשאני לא יכולה לעשות דבר מה ולא לעשות אותו. סוף סוף הבנה! מסתבר שהצבא כן מתחשב וכן רוצה אותי שם- בינתיים.
אז מה הוחלט? שני ימים של חופשת אפטר בשבוע שנדחו על ידי והפכו ליום אחד, על מנת להיות כמו כולם ולהתמודד בצורה הטובה ביותר ולהוכיח שאני רוצה להיות שם. בנוסף, אפשרות לא לעשות את מה שאני לא מסוגלת לעשות.
וההרגשה? טובה ורעה. כמה טוב זה שאין לך הכרח לעשות משהו שאתה לא מסוגל לעשות וליצור לך אלפי טקסים חדשים שייקחו שעות. כמה רעה ההרגשה שאתה מהווה נטל על קבוצה שלמה של בנות שצריכה לעשות את העבודה שלך במקומך.
ודרך הפיצוי? עזרה בתחומים אחרים. אולי אני לא יכולה לסדר את הסקביאס או לנקות שירותים, אבל אני בהחלט יכולה לקפל שקי שינה ולסדר את היריעות של האוהל ואף לעזור להכניס את הציוד האישי של כל אחת פנימה.
האם זה מספיק? אין לי מושג. אולי כן, אולי לא. אני מנסה שלא לחשוב על זה כדי לא להתמלא ברחמים עצמיים ורצון להשמדה עצמית. סוג של פצצה מתקתקת. אבל כרגע זה מה שיש ובזה צריך להסתפק- או לפחות לנסות ולהסתפק.
אז אני נשארת? לא בטוח. אחרי שני פגישות עם הקב"ן התברר כי לא משנה מה קרה, מהרגע שפניתי אל הקב"ן עלי לגשת לפסיכיאטר שיקבע האם עלי להישאר או לצאת מן הצבא והאם אקבל פרופיל רפואי או לאו. ללא ספק, הרצון הוא להישאר בצבא, במיוחד מכיוון שכאשר אפגש איתו יהיה זה כבר השבוע האחרון בטירונות.
ולאחר מכן? יציאות יומיות, בסיס פתוח ועבודה במשרד. מה עוד אפשר לבקש?
אז מה עושים? מנסים לעבור את הכל על הצד הטוב ביותר ולהראות לפסיכיאטר שאני פה כי אני רוצה ובחרתי להיות כאן ולהתמודד. להראות לו את הצד החיובי ולציין שרק במקום כל כך נוראי המצב הוא כל כך גרוע.
האם זה יעזור? רק הוא יודע.
ולמה בכלל התגייסתי? כמו שחשבתי, אם הייתי פונה ומצהירה על קיומו של ה- OCD לפני הגיוס עצמו, ככל הנראה שלא הייתי מתגייסת כלל. אז למה בכל זאת? כי בחרתי. כי רציתי לנסות ולהתמודד, להיות כמו כולם ולהצליח. בלי שום קשר לעובדה שזה קשה ונוראי או קל ונפלא, היה עלי לנסות לפחות. לא בשביל אף אחד חוץ מעצמי. לדעת שעשיתי כל מה שאני יכולה על מנת להצליח ולראות שאכן יש לי כוח לעבור את זה. אם לא כמו כולם- בדרך משלי.
ולסיכום? עזר. ללא ספק עזר. עשיתי דברים שבחיים לא הייתי מדמיינת שאני יכולה לעשות. אז אולי אני לא יכולה לנקות או לגעת בדברים או אפילו ללכת לשירותים כמו כולם אבל אני בהחלט יכולה לעבור את זה בדרך משלי, בדרך חזקה.
ותגובת הסגל? בנוסף לעובדה שהם מתחשבים, נאמר לי כמה פעמים מהקב"ן ומהמפקד האישי ואף המ"מ, שהם חושבים שאני חזקה. נאמר לי שאין להם מושג איך אני עוברת את זה, איך אני מצליחה לשרוד פה במקום כל כך נורא מבחינת הבעיה שלי- שהם אפילו לא יכולים להתחיל להבין. הם אמרו כל הכבוד וציינו אותי לשבח. ואף נתנו לי להניף את הדגל בשם הכיתה בשתי פעמים מתוך שלוש בהן זכינו במסדר.
והתחושה? יש לי כוח. אני יכולה לעשות את זה. זה פשוט נוראי באותו הרגע, אבל עם העזרה של לצאת מידי פעם הביתה, אני יכולה לעבור הכל. והטירונות? קטנה עלי. זה לא מה שיעצור אותי. זה לא מה שישבור. עברתי דברים גרועים הרבה יותר- וזה לא מה שהולך לעצור אותי.
ופירוט? הרחבה? דוגמאות? מי אמר שזה טוב לזכור? לפעמים צריך לחיות את הרגע ולא לנתח אותו, לא לכתוב עליו ולא לשמר אותו. יש רגעים שצריך לתת להם לחלוף. אלה הרגעים הכי חזקים, הכי נכונים ועוצמתיים שיש.
