פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
קדיש על חשכה ועל אור: מחשבות על ספרה החדש של דנה אמירקדיש על חשכה ועל אור: מחשבות על ספרה החדש של דנה אמיר
קדיש על חשכה ועל אור: מחשבות על ספרה החדש של דנה אמיר

קדיש על חשכה ועל אור: מחשבות על ספרה החדש של דנה אמיר

סקירות ספרים | 2/10/2019 | 1,226

ספרה העשירי של דנה אמיר מורכב משלשה חלקים כאשר כל חלק הוא מעין מסה קצרה. הספר הוא ממואר אישי ואינטימי של אמיר על בית הוריה והוא מוקדש לאביה שנפטר לפני כשנה. שמו של הספר נושא את עבודת האבל שמבקשת להיעשות דרך הכתיבה, דרך הדיבור. בסקירה זאת משתפת שירה פירר בחוויית הקריאה הנרגשת שלה ובמחשבות ואסוציאציות אישיות שעלו לה בעקבות קריאת הספר.

קדיש על חשכה ועל אור

מחשבות על ספרה החדש של דנה אמיר

מאת שירה פירר

 

 

זהו ספרה העשירי של דנה אמיר, פסיכואנליטיקאית ומשוררת, מחברת ספרי שירה וספרי הגות (האחרונים הפכו להיות בשנים האחרונות מוצר צריכה בסיסי בהדרכות קבוצתיות והצגות מקרה). הספר הנוכחי מוגדר כ"שירה וממואר על בית הילדות" (אתר ההוצאה), והספר אכן משוטט בין ז'אנרים, וכמו המבט של המחברת לא מתחייב, בוחן, מתנסה.

מדובר למעשה בספרון קצר, המורכב משלשה חלקים, כשהחלק האחרון נקרא כשם הספר. כל חלק הוא מעין מסה קצרה. קראתי את הספר בנשימה עצורה. כשהסתיים לי (מהר מדי) הנחתי אותו ולא נגעתי במשך שבוע, ואז שוב. את כולו. אני כותבת כדי לנסות להבין.

הספר נקרא קדיש, וכבר בשמו נרמז ההספד שהוא נושא. עבודת האבל שמבקשת להיעשות דרך הכתיבה, דרך הדיבור. השם מזכיר לי את הפואמה "קדיש" שכתב המשורר אלן גינסברג לאמו (אמיר מקדישה את הספר לאביה, שנפטר לפני כשנה), ושולח אותי להרהורים על תפילת הקדיש המקורית. למרות שתפילת הקדיש ידועה ומזוהה כ"כ כתפילת אבל, למעשה תוכנה לא עוסק כלל באבל, בנפטר, או באבלות. הקדיש כולו הוא תפילה של מה שמכונה "צידוק הדין" - הצהרה כלפי אלהים שהכל נעשה כפי רצונו, והכל מסור בידיו, וכל מה שקורה - בהקשר הזה אבדן נוראי של הקרוב לך ביותר - נכון שיקרה. עוד עניין בתפילת הקדיש הוא שהתפילה חייבת להיאמר במניין אנשים, ואמירתה מוגבלת בזמן (שנה מיום הפטירה).

לכאורה אין מרחק רב יותר בין היצירה האישית, האינטימית, החד פעמית, לבין התפילה שעלולה להצטייר כאטומה, לא רגישה, אקט ציבורי חסר פנים ופרוצדורלי - יש לקחת שלוש פעמים ביום למשך שנה. יתכן. אבל משהו בשם "קדיש על חשיכה ועל אור" שולח אותי לעוד קצה מחשבה. על אף שהספר הוא כאמור ממואר על בית ההורים, ואמיר מתאבלת על מות אביה, הקדיש הוא על חשיכה ועל אור - אולי על חזרה לחומרי הקיום הבסיסיים ביותר, או אם נשארים באסוציאציות הדתיות - בחומרי הבריאה הראשוניים, ביום הראשון של הבריאה. יש משהו בתהליך האבל שמחזיר הכל אל הראשית. גם להתחלה הכרונולוגית שלנו, בית ההורים, אבל במובן הרחב יותר, לתחילת המושגים. תחילת המילים. הפרימה שמתחילה עם האבדן הקונקרטי כאילו נמשכת ונמשכת, עד לראשית התפר. עד למקום בו נהיינו, שהרי נהיינו רק ביחס לאלו שמולם התהווינו. גבולותינו הוגדרו על ידי גבולותיהם, אם במובן האוטיסיטי-מגעי, במקום בו המגע ההורי מסמן את היותי יצור בעל עור, ואם בקיום הנפשי. יש משהו כל כך מטלטל ביצירה הזו של אמיר, שמצליח להיות בשתי הקצוות האלו גם יחד. בחד פעמיות של האבדן הספציפי, וביכולת לחזור ולהביט בקרע שנפער עד לראשיתו, עד לרגע הבריאה. צדדים רבים של היצירה הזו עוסקים להרגשתי בגבולות, ובדיפוזיות שלהם. על איזור הגבול החי הזה, שמצטייר בראשי כמו תמונה של חושך ואור, בו כל אלמנט מגדיר את גבולות האחר, ועל התקיימותנו הנפשית ככזו - משיקה לעד לאחר, גבולותינו ועצם היותנו מוגדרים על ידי המגע איתו, העמידה מולו. על מה חסר בנו כשאותו אחר איננו שם, אם מפני שאבד, אם מפני שמעולם לא הופיע.

לימים נודע לה כי אמה הותירה אותה עם לידתה בחדר התינוקות בבית החולים אותו נהלה סבתה, ובמשך זמן מה נהגה לקחתה הביתה רק עם בא הערב. אולי משום כך לא היה לה כל זכרון של מגע או ריח, אותו גוף-אל-גוף ראשיתי של תחילת החיים. אולי לכן היתה מתמלאת תמיד עצב לא מוסבר לפני רדת החשיכה, כמו דווקא ההיאספות הביתה, האספות שהתרחשותה הכריזה בכל פעם מחדש על האפשרות שלא תתרחש, סימנה את הגלות האינהרנטית שלה מן האם הזו ומן הבית הזה.

במובן הזה אולי לא מדובר בטעות היסטורית גרידא, הזיהוי בין תפילת האבל המסורתית ובין הקינה הכואבת והאישית. אולי שתיהן מנסות, כל אחת בדרכה, לחזור אל אבני הקיום הבסיסיות. לדבר את הפירוק המוחלט של אבדן אישי, ולהביט על מה נשאר שם, כשהכל חוזר להתחלה.

לצד תמת הגבול, בולטת תמת השפה. כמי שאוהבת מאוד את שיריה של אמיר, אני תמיד מוצאת בהם חושניות רבה. הם מלאים בטעמים, בצבעים, מוזיקה, אורות וצללים. עולם שלם פרה-וורבלי שרוחש ומרגיש ומפעיל. לצד זו, אמיר כהוגה עסוקה מאוד בשפה, אם בספרה תהום שפה שעוסק באופנויות שונות של שפה וכיצד אנשים שונים משתמשים בצורה שונה במילים, ואם דרך השאלה שחקרה בספרה האחרון שעוסק ב"מודוסים של עדות טראומטית" - כיצד שפת העדות מייצגת את העמדה הנפשית של זה המוסר אותה. ושני העולמות הללו מתקיימים זה לצד זה, תוחמים זה את גבולו של זה.

המסה הראשונה בספר נקראת "הגוף כולו אוזן". אמיר מתארת שם כיצד אביה היה לוקח אותה ואת אחיה לטיולים ביער, ומלמד אותם להקשיב לסביבתם. אני הקשבתי שם לעולם החושי הסוער שאמיר מתמסרת אליו- קול הנשימות של אחיה, קול אצטרובל יבש, ציפור, מכונית מן הכביש המרוחק. ולצד זה, הצלילים מגלמים גם הם את טשטוש הגבולות, את האחד המגדיר את האחר. האחר החובר אל האחר.

 

"אחותי מצחקקת. אחי האמצעי נושם חרישית, כמעט מתמזג עם הרוח. הקטן, לעומת זאת, מתנשף בכבדות, כאילו אפו סתום. הוא מפחד שיאבד לעצמו ולכן מנסה להתמצא בחלל בעזרת קול נשימתו שלו".

 

וגם הקולות האלו, שמסמלים עבור כל אחד מהאחים את עצם הימצאו במרחב, הם קווי המתאר של המרחב של אמיר בעצמה. קולו של אחר תוחם את היותך. בהמשך מדברת אמיר על זכרון קולות הבטן של אחיה. יש משהו מאוד לא לירי בדיבור על צלילי מערכת העיכול, אבל לא עבור אמיר (שספרה העיוני הראשון עוסק בממד הלירי של הנפש, הגדרה תיאורטית שהיא עצמה יצרה). עבורה הצליל הראשוני והמאוד פרימיטיבי הזה חובר למערכת טבעית אחת גדולה, מנחמת.

 

"המחזוריות עצמה, מחזוריות שבתוכה מערכת העיכול היתה המשכה של מערכת השמש, המשכן של תנועות הגאות והשפל, המשכן של העונות, השרתה עלי סוג של שלווה".

 

משם עוברת אמיר במעבר לכאורה לא טבעי לחיבתה להאזנה ולנגינה שלמוסיקה קלאסית. דרך התמסרות להאזנה לקולה כמספרת אפשר לחוש פתאום ברצף שבין האזנה לצלילי בטן להקשבה למוסיקה, וכל רצף הצלילים שעוטפים את הקטע הקצר והמהפנט הזה חוזרים בנקודת הסיום אל המאזין, אל היכולת האנושית להיות בעמדה של האזנה עמוקה (תוך כדי שהטקסט סוחף אותך להצטרף לאמיר ביכולות ההקשבה הדקות שלה). אל הריקוד שבין העולם לבין האדם שמאזין לעולם, שרישומו של העולם חרוט בו, דרך קולו.

החלק השני נקרא "משני עברי השפה". הוא עוסק, אולי באופן מפתיע, בכלבים הרבים שהיו חלק מבית ילדותה של אמיר, עשרות רבות של כלבים שהיוו רקע לגדילתה. בהיעדר שפה התיאור הופך כה חושי, שחווית הקריאה דמתהעבורי כמו לרגע היציאה ממדיטציה ארוכה, כשכל תו במציאות מועצם וזוכה לתשומת לב מלאה (תחושה שמחזירה אותי תמיד לשירים של אמיר). גם כאן חומרי הגלם לא "לירים", אבל בהתמסרות להאזנה של המספרת החוץ סוחף.

 

"כתמי שתן ויחום, שיירי ארוחות שהושארו ליד פתחי האשפה ונזללו עד תום, אבק הגירים הלבנים שילדי השכונה צבעו בהם את המדרכה טרם חצות, הכל הסעיר, הכל זעק".

 

האחרות של הכלבים הופכת להיות הגבול שמגדיר את ילדותה של אמיר. לכאורה החיה והאדם עומדים משני עברי השפה, אבל הגבול בינהם דיפוזי, נע, חי. מה שהינם מגדיר את מה שאינו בעבר השני ולהיפך. הקריאה הזכירה לי קטע שאהבתי מאוד בספר קאיטוש המכשף (קורצ'אק), בו קאיטוש הילד הופך לכלב, ומתפעל (כך לפחות זכור לי ממרחק הזמן) מיכולת התנועה הכלבית, הפראית שיש בו. אני זוכרת את הכמיהה בקריאה, אולי יותר מהרצון לעוף- הרצון להיות מסוגלת לזנק כך. אולי משהו בהוויה הילדית קרוב יותר לכמיהה אל הפראי, אל החייתי.

המוות של הכלבים, שלמעשה בהרבה מקרים הוא המפגש הראשון של ילדים עם מוות - מות חיית המחמד שלהם, הוא למעשה הפעם הראשונה שבה המוות מזוכר באופן ישיר בספר, על אף שכל הזכרונות שקדמו לו ספוגים בעיני בהרגשה של סופיות. אמיר מציינת בפליאה את האבל הילדי על הכלבים, שעל אף שהיה טוטאלי לא היה אישי במובן מה, "לכן יכלו להיות מוחלפים זה בזה למרות שהיו יחידים במינם". היא מתעכבת על הפלא הזה, על האהבה שנתנו וקיבלו הכלבים, על כך ש"יותר משיצקו לתוכנו את דמותם הם הניחו לנו ליצוק לתוכם את דמותנו". גבולות האני, שבפרק הקודם נפתחו על ידי הקשבה אינסופית אל החוץ, נפתחים כעת על ידי התמסרות ואהבה, דווקא אל החיה, אל הוויה נעדרת שפה.

החלק השלישי והמסכם של הספר נקרא כאמור כשם הספר, "קדיש על חשיכה ועל אור". הוא מורכב בעצמו מחמישה חלקים, ובניגוד לפרקים הקודמים הוא מנוקד. הוא אישי מאוד ואוטוביוגרפי מחד, אבל שירי ולא מתחייב מאידך, ואף כתוב בגוף שלישי - כאילו אמיר צופה ממרחק בבית ילדותה. הגוף השלישי לעיתים מטעה כאשר יש יותר מדמות אחת, וכבר לא ברור מי היא ה"היא" המדוברת, הדמויות נמסכות זו בזו כמו שלעיתים קורה בזכרון רחוק. אני מרגישה שאמיר מגייסת את כל יכולות ההקשבה המופלאות שלה כשהיא יוצאת למסע אל בית ילדותה, ועצם הקריאה מאפשרת לי כקוראת לקחת חלק ביכולת ההתבוננות העמוקה שלה. סיפורו של הבית הוא לא רק סיפורם של אלו שגרו בו. זה גם הסיפור של האור, הצל, הקולות, החלל שבין הדברים. סיפורו של המרווח.

 

"היא רשמה בליבה הכל. הנמלים הרוחשות תחת מרצפות האבן הסמוכות לכניסה, מחטי האורן המכסות את האדמה בשכבה טחובה, הניחוח המיוחד, המשכר, של הגדר החיה המובילה אל הבית".

 

אמיר מצליחה לספק מבט שמשמר את הראיה הילדית, מהולה בהתבוננות נוקבת ממרחק של זמן על הילדה ההיא, ההורים ההם. התיאור מהול החשש, אולי אימה, מפני החוטים העדינים שמחזיקים את כל זה, "שכן כל זה הדיף ריח של סוף קרב. היא ידעה זאת. מה שהיה ארוג לבלי הפרד עתיד היה להיפרם". אמיר מצליחה לתאר ברגישות כה רבה את המרקם העדין בינה לבין אחיה, ביחסיה אל מול אמה, והתמורות שעבר הקשר עם מחלתה של האם. לבסוף היא מגיעה על לב הקינה, שנמצאת שם כבר מתחילתה. "הוא היה הדבר כולו. האב, אם אפשר לומר זאת כך". המבט הילדי המשתאה מצליח לתאר את אותו האב עד מעבר למילים - על חולשותיו, גדולתו, על העדינות שהיתה בו ועל השפה הסודית ששמר לבתו (שמעתי בראיון שנערך עם אמיר שנשאלה מהו אותו הסוד שכולם מחכים להופעתו אך אינו מופיע. בעיני השאלה הזו מפספסת את ההצעה שבמבטה הילדי, החושי, החושפני של אמיר. הסוד נמצא בכל. בריח מכחולים, בזוית המבט, בחולשה שמאחורי הכעס. הסוד נמצא באינטימיות, והכתיבה מצליחה להכניס אותנו ולו לרגע בסוד האינטימיות בקשר אל אותו האב). היא מכירה בכך שאובדנו של אביה הוא לא רק אבדן נוכחותו הממשית. היא מאבדת את מי שהיתה בנוכחותו, את היכולת להתהלך בעולם כבתו של אביה, את הדרכים בהם מי שהיה עבורה תחם והגדיר אותה. אחז בה. וכך האבל הולך ופורם את מה שהיה בעבר הגבול הכי ידוע של ההיות. היות אב, היות בת. היות בת. "חייו היא המילה שאיננה יכולה לנקוב עוד בשמה".

אמיר מסיימת בהתבוננות על המילים עצמן. לעד על התפר שבין האורות והצללים למילים הנושאות את כל ההוויה חסרת המילים הזו. מה נשאר בתום הקדיש. מי נשאר. אם נחזור לקדיש המסורתי היהודי, מי שאמר פעם קדיש במניין יודע שאולי אף יותר מתוכן המילים, קדיש הוא פרקטיקה. קדיש הוא טקס, הוא מנגינה. מהרגע שהוא מתחיל אתה יודע היכן הוא יגמר, כמו דרך שעברת בה מאות פעמים. כמו שיר ילדים. איפה מסתיים הקדיש הפרטי? מה נשאר בתום המילים? מה מחכה בסוף הדרך הלא סלולה הזו?

 

"היא ידעה גם זאת: הכל שרוי בתנועה ביחס לדומם הגדול. הכל נוטה. הכל כפול. מלים מתפשטות. מלים מתכסות. מלים מחפשות מקום להניח עליו. אין לדבר סוף אלא כשהסוף כורע לתוך עצמו".

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

פירר, ש. (2019). קדיש על חשכה ועל אור: מחשבות על ספרה החדש של דנה אמיר. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3867

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.