פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
האני בראי העצמי: על המעשה הקליני / איבון טייטלהאני בראי העצמי: על המעשה הקליני / איבון טייטל
האני בראי העצמי: על המעשה הקליני / איבון טייטל

האני בראי העצמי: על המעשה הקליני / איבון טייטל

ספרה החדש של איבון טייטל מבקש לחבור לעולמו של המטופל וליחסיו המוקדמים על מנת לאפשר תהליכי שינוי ותיקון. לשם כך על המטפל להיות חלק מדרמת חייו של המטופל באמצעות מנגנונים של העברה, העברה נגדית והזדהות השלכתית; עליו לוותר זמנית על הסובייקטיביות שלו ולהיות שלוחה של המטופל; עליו ליצור מרחב פוטנציאלי ומקום בטוח עבור המטופל כדי לאפשר לתהליכי עומק להתקיים, כדי שהוא יוכל להיות הוא עצמו בנוכחות האחר ובאופן הזה לאפשר תיקון של עיוותי העבר. כתנאי לקיום התהליך על המטפל להיות חף מזיכרון ומתשוקה, ללא פנטזיית הצלה, ללא צרכים נרקיסיסטיים; עליו להיות מודע לתהליכי ההעברה הנגדית, להבין דרכם תהליכים, אך גם להתנקות מהם; עליו לצפות את התהליך צעד אחד לפני המטופל, אך גם להיות מונחה על ידו במהלכו.

ספרים | 13/8/2019 | 1,022

תגיות:

האני בראי העצמי: על המעשה הקליני

איבון טייטל

האני בראי העצמי

על המעשה הקליני

הוצאת רסלינג

 

ספרה החדש של איבון טייטל מבקש לחבור לעולמו של המטופל וליחסיו המוקדמים על מנת לאפשר תהליכי שינוי ותיקון. לשם כך על המטפל להיות חלק מדרמת חייו של המטופל באמצעות מנגנונים של העברה, העברה נגדית והזדהות השלכתית; עליו לוותר זמנית על הסובייקטיביות שלו ולהיות שלוחה של המטופל; עליו ליצור מרחב פוטנציאלי ומקום בטוח עבור המטופל כדי לאפשר לתהליכי עומק להתקיים, כדי שהוא יוכל להיות הוא עצמו בנוכחות האחר ובאופן הזה לאפשר תיקון של עיוותי העבר. כתנאי לקיום התהליך על המטפל להיות חף מזיכרון ומתשוקה, ללא פנטזיית הצלה, ללא צרכים נרקיסיסטיים; עליו להיות מודע לתהליכי ההעברה הנגדית, להבין דרכם תהליכים, אך גם להתנקות מהם; עליו לצפות את התהליך צעד אחד לפני המטופל, אך גם להיות מונחה על ידו במהלכו.

חלומות והעבודה באמצעות חלומות הם מרכיבים משמעותיים בעבודתה הטיפולית של המחברת. היא עושה בהם שימוש רב, בכלל זה גם ב"מחשבות מרחפות", מתוך כוונה לחבור אל הלא-מודע של המטופל ואל עולמו הפנימי, לקלוט את תכניו, לפרשם ולעבדם כשלישי אנליטי אינטר-סובייקטיבי.

ספר זה נולד בקליניקה, מרעיונות שהבשילו מניסיונה של המחברת לחקור לעומקם את התובנות שעלו בה תוך כדי התהליך הטיפולי. המחברת רואה בטיפול תצרף שיש להתאים את כל חלקיו בדרך של ניסוי וטעיה, תוך כדי עימות ופענוח, השתהות והתבוננות, חוויה והמשגה, כמו גם הבנת יחסי הגומלין בין האני והעצמי. אבל רק כאשר כל החלקים מתיישבים זה עם זה מתקבלת תמונה שלמה וקוהרנטית של המטופל, של המטפל ושל התהליך הטיפולי.

 

איבון טייטל היא דוקטור לפסיכולוגיה מטעם PSP בקליפורניה; עו"ס קלינית ופסיכותרפיסטית; מטפלת זוגית, מדריכה מוסמכת, מרצה לשעבר באקדמיה, בעלת קליניקה פרטית וניסיון רב-שנים בטיפול אישי, זוגי וקבוצתי. ספרה הקודם, "הכשל האמפתי בטיפול קבוצתי", ראה אור ברסלינג (2015).

 

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:


אלקסיתימיה: מקורותיה והשפעתה על יחסים זוגיים - הצגת מקרה זוגי

 

"אי אפשר לו לאדם, לא בשכל לבדו ולא ברגש לבדו. תמיד צריך שיהיה ממזג את השכל עם הרגש" (הרב קוק, אורות הקודש).

"אדם אינו יכול להכיר את זולתו אלא דרך הכרת עצמו" (רייספלד סמדר, 2012).

"דבר אינו קיים כל עוד אינו מומשג" (Hoffman Eva, 1989).

 

מהי אלקסיתימיה?

אלקסיתימיה (Alexithymia) היא קושי בזיהוי רגשות ובהמללתם וכן חוסר מודעות אליהם. לפי הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי, הדי-אס-אם (DSM), אלקסיתימיה היא הפרעה נפשית. היא נחשבת להפרעה זניחה לכאורה ואינה זוכה לעיסוק רב בספרות המקצועית, אך השפעתה על יחסים זוגיים רבה, לעיתים אף הרסנית. בעבודתי עם זוגות נוכחתי לדעת עד כמה הפרעה זו מובילה למפח נפש, לחוסר הבנה, לכשלים ביחסים, לתסכול, לפגיעויות למיניהן ולהחמרת קונפליקטים עד כדי איומים על פירוק הזוגיות וגירושין.

איך מזהים אותה ומה מייחד אותה? האם אפשר לטפל בה ואיך עושים זאת? הזיהוי וההגדרה חשובים במיוחד, משום שאלו עשויים לתת לה הכרה ונורמליזציה בתוך מערכת יחסים ויכולת להבין שמדובר בהפרעה אישית ולא בגחמה של בן זוג מתעלם, מתכחש וחסר אמפתיה. יתרה מזו, זיהוי ההפרעה והגדרתה מאפשרים לטפל בה כמו בהפרעה לכל דבר, כלומר בכלים דיאגנוסטיים וטיפוליים.

מקור השם ביוונית ומשמעותו אי-יכולת לבטא רגשות במילים. Alexia – אל קריאה (ריבר, 1985); Alexithymia – הפרעה בתהליכים רגשיים וקוגניטיביים. אלקסיתימיה אינה נחשבת תסמונת פסיכיאטרית "אמיתית", אלא היא אפיון כללי לכמה תכונות שלעיתים קרובות נצפות יחד בכל מיני הפרעות, בכלל זה בהפרעות שמקורן פסיכוסומטי והפרעות מסוימות של התמכרות לסמים. אדם עם אלקסיתימיה מבטא מעט רגש, ביטוי הרגש כמעט אינו מובחן, והוא נוטה לעסוק עיסוק מוגזם בזוטות. אלקסיתימיה היא ליקוי ביכולת לחוות רגשות במודע, חוסר יכולת לבטא רגשות וקישור של כאב כרוני לרגשות מודחקים. בהפרעה זו נפגעת היכולת לזהות מצבים רגשיים ולהגיב אליהם תגובה הולמת וכן נפגעת היכולת לזהות רגשות אלו אצל האחר. באלקסיתימיה נפגעת היכולת להרגיש, ליהנות, לדמיין, לחוות, לחוש ולבטא רגשות של קרבה, סבל, מצוקה וכעס. אנשים עם אלקסיתימיה נוטים לתפיסה טכנית ומעשית של החיים (אבני, 1913), חשיבתם מעשית, חסרת כל ביטוי רגשי. המחלות הפסיכוסומטיות תוארו כאיים של אלקסיתימיה באדם החולה, איים שבהם נחסם הכאב הרגשי ובודד מפני כל מגע עם הנפש. לאנשים עם אלקסיתימיה אין מילים לרגשותיהם, הם לקויי שמיעה בכל הנוגע להיבטים רגשיים, והם מתקשרים באמצעות מעשים. הם מתקשים לזהות רגשות פנימיים ומופנים לטיפול עקב תלונות פיזיות. הם עשויים להתלונן על תחושות בדידות ועל חוסר הבנה מצד האחרים. קשה להם להזדהות עם אחרים, והם מתקשים להביע אמפתיה (רוטאן וסטון, 2004).

בדרך כלל הליקוי בזיהוי רגשות ובביטויים אינו הפרעה כשלעצמה, אלא הוא ביטוי סימפטומטי בתוך הפרעות אחרות כמו בסוגים מסוימים של נרקיסיזם (סכיזואידי). מפאת חוסר ידע נהוג לייחס לאנשים עם אלקסיתמיה התנהגות "אוטיסטית" או נרקיסיסטית סכיזואידית, התרכזות עצמית או הפרעת התנגדות וסרבנות "מכוּונת" לשתף פעולה ולגלות אמפתיה. גישה כזו כלפי אנשים עם אלקסיתימיה היא שיפוטית, כאילו הם פועלים במכוּון, מתוך התנגדות ומתוך חוסר נכונות לשתף פעולה. ההנחה המוטעית היא כאילו הדבר תלוי בהם ואם רק ירצו, יצליחו לעשות כן.

כדאי אפוא להכיר הפרעה זו, לראות בה בעיה מאובחנת ולכנותה בשם. האבחון עשוי להפחית תסכול, חוסר אונים, ייאוש, חוסר תקווה ותחושת חוסר מוצא, תחושות הרווחות בקרב בני הזוג החיים לצד בעלי ההפרעה. חוסר האבחון והקושי לראות באלקסיתימיה בעיה מגבירים ביקורתיות ומשמרים הסלמה, קונפליקטים ומאבקים. ההכרה בלקות מסייעת לגייס כוחות משותפים לטיפול בה, מסייעת לשפר את התקשורת בין בני הזוג, להבריא את היחסים ביניהם ואף להביא להטבה פיזית ונפשית של אנשים עם ההפרעה. לא פעם הם גם סובלים ממיחושים גופניים וממחלות, ולכן האבחון והטיפול יקלו גם בהיבט זה.

לדעת אבני (2013), הפגיעה ביכולת להרגיש ולזהות רגשות אצל האחר מרוקנת מתוכן את היחסים עם הסביבה, מתסכלת ומרחיקה קרובים. הורים עם אלקסיתימיה עלולים להתקשות לזהות מצבים רגשיים אצל ילדיהם ולנסח אותם עבורם, וכך הם עלולים להגדיל את הסיכון להופעת אלקסיתימיה גם אצל ילדיהם. בהיעדר ערוץ רגשי, הם ייטו לפנות לערוץ פיזי, והוא ישמש עבורם דרך לפריקת מתח. ואכן, בקרב אנשים עם אלקסיתימיה רווחים מאוד תחושות לא מוגדרות של מתח נפשי וגופני, מיחושים ותסמינים גופניים למיניהם, לעיתים אף מתפרצות מחלות. מחלות שנקשרו לאלקסיתימיה הן מגרנות, קשיי נשימה, מחלות מעי דלקתיות, יתר לחץ דם, מחלות לב, מחלות עור, מקרי סרטן, אלרגיות למיניהן ואסטמה. גם מצבים נפשיים כמו דיכאון והתקפי חרדה נקשרו לאלקסיתימיה. הקושי לזהות רגשות ולווסתם מוביל לא פעם לביטויים של מתח ולפריקתם בהתמכרויות, כגון סמים, אלכוהוליזם, הפרעות אכילה, פגיעה והרס עצמי.

 

מלכוד האבחנה והטיפול

אנשים עם אלקסיתימיה, הסובלים העיקריים מהליקוי, אינם בהכרח מושא הבעיה, דווקא בשל חוסר מודעותם. אומנם הסבל שלהם הוא פיזיולוגי וגופני, אך סבלם של האחרים בסביבתם אינו פחוּת בהרבה משלהם. הם חווים מצוקה וקושי רגשי בשל היעדר תקשורת רגשית, אין להם מודעות לתחושות והם מכחישים רגשות בעיקשות ובעקביות. נראה שתהליך אבחון ההפרעה הוא ממושך, שכן נוטים לייחס את דרך ההתנהגות הזו לתכונות אופי ולנטיות אישיותיות; יש הנוטים לראות בה הפרעת יחסים בדינמיקה הזוגית. יתרה מזו, גם כשהאבחנה של הפרעה תוך-אישית מתבטאת במערכות יחסים ובתהליכי ההזדהות ההשלכתית, ואולי אף מוקצנת בהם, מושא ההפרעה אינו מגלה נכונות לטפל בה. נכונות לטיפול תהיה רק כשהוא יבין הבנה מנטלית שהוא לוקה בבעיה פיזיולוגית אשר מקורה אינו גופני והוא יביע רצון להקל על סבלו. מכאן שהלוקה בקריאת רגשות נדרש להכיר בסבל הסובבים אותו, והכרה זו היא תנאי לשיתוף פעולה ולנכונות לטפל בבעיה.

אומנם האבחון קשה להכרה ולהכלה, אך יש בו משום הקלה מעצם הידיעה שאפשר לקרוא לתופעה בשם, להכיר בה, להתיר אותה ולאפשר את קיומה במרחב היחסים. הכרה בתופעה מאפשרת להקל על תחושות הכעס וההתנגדות ולגייס הבנה ואמפתיה.

ילדים מתקשים להמליל את תחושותיהם, ולכן הם מביעים אותן בביטויים פיזיים והתנהגותיים. ירום (2006) ציינה שילד המתאכזב מקשרים אנושיים פונה לגופו ומחפיץ אותו. אם כן, גם התערבות טיפולית בהפחתת התסמינים הגופניים מאפשרת הפחתת חרדה. תמרורי אזהרה עשויים להיות שינויים במצב הרוח, כעס או עצבנות מוגברים, נטייה לבכי ולמחשבות שליליות. חרדה שאינה מטופלת כראוי עלולה להוביל לדיכאון קליני בשל תחושת חוסר אונים מתמשכת וכעס לא מודע או בשל תחושת חוסר לגיטימציה המופנית כלפי העצמי. לעיתים ילדים מדברים באמצעות הגוף, בביטויים גופניים כמו הפרעות שינה, כאבי בטן, בחילות ועוד. לחץ וחרדה ממושכים עלולים להוביל לפוסט-טראומה. מוד (1994) עסקה במקומו של הלא נאמר בהיווצרות התסמין. היא סברה שתהליך ההחלמה של המטופל יחל כאשר הוא יהיה מסוגל להמליל את מחלתו, כלומר לבטא במילים את הדבר שהתסמין נועד לחפות עליו.

אצל ר', אחד מהמטופלים שפגשתי, החיבור לעצמי נעשה באמצעות תופעות גופניות של מיחושים ושל כאבים פיזיים, והוא התקשה לזהות רגשות ולשיימם. הייתה לו רגישות פיזיולוגית חזקה מאוד, והכאב הפיזי היה הסמן לכאב הנפשי והרגשי. לעיתים המיחושים הפיזיים היו מוכללים, ולעיתים היו ממוקדים בחזה עד כדי פחד מהתקף לב. המיחושים הובילו להצפה רגשית ולאי-שקט בלתי מוכל, כפי שהתבטא בבכי בלתי נשלט, בסממני דיכאון ושקיעה בעצמי, בריבוי תלונות, ברחמים עצמיים ובעמדות שליליות ופסימיות באשר לעצמי ולעתיד. הכאב הנפשי הומר בכאב פיזי, והכאב הפיזי המוגבר דחף אותו לפנות לטיפול ולאשפוז. הדפוס שאפיין אותו היה עליות חדות ופתאומיות בעוצמת המיחושים, פנייה לטיפול רפואי בסימפטומים ולאחר מכן רגיעה הדרגתית של הגוף והנפש, ירידת המתח וחוזר חלילה. כך לדוגמה, כשביקש לישון, ענה בשלילה לשאלה אם הוא עייף – הוא אפילו התקשה לקשור עייפות אל שינה.

הסיבה שהובילה אותי לאבחון אלקסיתימיה הייתה היעדר ביטויי רגש, הכחשה וביטול של רגשות והדיפה אוטומטית של כל עיסוק במרכיב הרגשי באמצעות ביטול הנאמר וציניות. אף על פי שלמצב זה היו השלכות לא מודעות רבות מאוד על בת הזוג, לא הייתה לו כל יכולת לקבל אחריות על חלקו במצב. מטרתי הייתה לעזור לו להכיר בליקוי ולהשתמש בבת הזוג כמשקפת שבעדה יוכל ללמוד על רגשותיו.

 

אלקסיתימיה וסומטיזציה

סומטיזציה היא הפרעה רגשית, שעיקרה קושי בביטוי רגשות, דחק ומצוקה רגשית, והקושי הזה מקבל ביטוי גופני. תפיסת התסמונת היא רחבה, רב-סיבתית וכוללת וכך גם הטיפול בה. התהליך הטיפולי נסוב על תרופות נוגדות חרדה ודיכאון לצד טיפולים התנהגותיים של הרפיה והרגעה וטיפולים פסיכו-תרפוייטים פרטניים וקבוצתיים (אליצור, טיאנו, מוניץ ונוימן, 1996).

לובנטל (1994) סבר שלניגוד בין יצר החיים ליצר המוות חשיבות רבה בעירור הסימפטומים הגופניים. הפרעה בתפקוד הגוף ובבריאותו בשל גורמים נפשיים מופיעה בהיסטריה, בנוירוזה, בחרדה, בהיפוכונדרייה, במחלות פסיכוסומטיות ובדיכאון. לעיתים קיימת יותר מאבחנה אחת. חרדה וקונוורסייה (המרה) נמצאות בקוטב היצרי של החיים, המגונן על האדם מפני המוות. תסמין גופני נובע מהפרת האיזון בין יצר החיים ליצר המוות. להיפוכונדרייה מרכיבים נרקיסיסטיים ותוקפניים. ויניקוט תיאר את הרקע הפסיכולוגי לתופעה לאחר שהבחין בטרנסקצייה (עסקה) בין אם לתינוק שבה היה אסור לתינוק לבטא דחף יצרי. הגנת האם פגעה ביכולת של התינוק להכיר ברציפות ובהמשכיות של העולם הפנימי והחיצוני, חסמה את הזרימה בין פנים לחוץ, והדבר הוביל לריקנות נפשית שהושפעה מיצר המוות. אומנם אנשים עם מחלות פסיכוסומטיות עשויים להשיג הישגים ניכרים והם אף נתפסים אנשים בריאים, אך הם מכוונים את כל האנרגייה להתמודדות, והאיבר החולה משמש עבורם שעיר לעזאזל. התסמין הפסיכוסומטי הוא הגנה מפני שקיעה בדיכאון, מפני ריק וייאוש. איבר הגוף מותקף, והוא משמש שעיר לעזאזל לשם הישרדות נפשית. כנגד הריקנות שבמנגנון הנפשי, התסמין הפסיכוסומטי נעשה עוגן מייצב, הוא נפרד ובעל אוטונומיה משלו. אף על פי שברמה מסוימת המחלה היא אויבת החיים הבריאים ונגזרת של המוות, האדם מייצר מחלה כלשהי ונשען עליה כדי לבסס את ההפרדה.

חוסר יכולת לזהות רגשות ולהביעם מקשה על יכולת ההרגעה והוויסות הרגשי והפיזיולוגי, והמתח מקבל ביטוי פיזיולוגי. בטווח הארוך לחץ וחרדה תמידיים עלולים לגרום לתופעות פיזיולוגיות בכלל זה העלאת הסיכון למחלות כרוניות. כידוע, קיים קשר מובהק בין מצבי לחץ מתמשכים ללחץ דם גבוה, אחד מגורמי הסיכון למחלות לב. לעיתים קרובות אנשים עם מחלות לב הם אנשים סגורים, שאינם נוטים לחלוק רגשות.

כשפגשתי את ר' לראשונה לא היה לי ברור אם מקור ההפרעה היה מולד, רגשי או דינמי, ועד כמה נבע מיחסי אובייקט מוקדמים. נראה שהחלק המולד התבטא ברגישות תחושתית גבוהה, ברגישות לרעש, לאור חזק ולכל מיני סוגי מרקמים. החלק הנרכש התבטא במנגנון הגנה עמוק של הכחשה, עד כדי ניתוק מוחלט מרגשות, סוג של דיסוציאציה שמקורה בחוויית טראומה ביחסים מוקדמים. פעמים רבות תופעות של אליקסיתימיה וניתוק רגשות עשויות להופיע אצל ניצולי שואה, ולכן נראה שלניתוק הרגשי של ר' קשר גם לתופעות של דור שני.

 

האם אפשר לטפל באלקסיתימיה?

לדעת לובנטל (1994), הניסיון של המטפל לפרש העברה והתנגדות אינם מתאימים לטיפול באלקסיתימיה. כך למשל שתיקת המטופל עשויה לשקף דיסוננס, ריקנות או חלל נפשי ולאו דווקא התנגדות. המטפל נדרש להבין שהחולה תופס את התסמין הגופני כיצירה שלו שנועדה למלא חלל ריק. עבור המטופל המחלה היא חבר קרוב ומייצב, שאומנם קשה איתו, אך אי אפשר לחיות בלעדיו, ולכן המטופל פוחד להירפא. אם מוותרים על המחלה, נשאר הריק השחור של הדיכאון, ולכן המטפל נדרש לגלות אמפתיה והבנה כלפי המטופל הנצמד להפרעה. לובנטל הציע לשקף לחולה שהוא עצמו בוחר להתמיד ולשאת בעונש המחלה במקום לפנות לאובדנות. כך עשויה להתחזק הברית הטיפולית, והמטופל יראה במטפל הקרוב אם טובה המעניקה ביטחון, תמיכה וסוגסטיה ולא רק אדם המכוון לתובנה ולטיפול תרופתי. אבני (2013) ציין שכיום אין טיפול מוסכם לאלקסיתימיה. הצלחת הטיפול כרוכה בהיערכות מחדש של המוח ולכן הטיפול בה עשוי להיות ממושך. עם זאת, קיימים דיווחים לא מעטים על הצלחה בטיפול, כפי שבאה לידי ביטוי בהטבה בהרגשה האישית, בשיפור היחסים עם האחרים ואף בהיעלמות של המיחושים הגופניים.

להלן מקרה של בני זוג שאחד מהם אובחן עם אלקסיתימיה. האבחנה נשענה על התרשמות קלינית ועל שאלון אלקסיתימיה (אבני, 2013).

 

מקרה זוגי

הגיעו אליי בני זוג בשנות ה-40 לחייהם, הורים לארבעה ילדים. שניהם היו אקדמאים ושאפתניים. משפחתיים מאוד, אוהבים את ילדיהם ומטפלים בהם טיפול מיטבי עד כדי הגנת יתר. ר', האב, אהב את ילדיו, דאג להם בהיבטים מעשיים, אך התקשה לנהל עימם שיח פתוח המושתת על שיתוף רגשי. הזוגיות ידעה עליות ומורדות. ד', האישה, ידעה בדיוק מהם רצונותיה ומהם צרכיה ועמדה על שלה. הוא לכאורה הכחיש צרכים ובה בעת שלט ביחסים. רצונותיו היו רצונות האחרים. זיהיתי אצלו חוסר נפרדות והיעדר תפיסה סובייקטיבית של האחר. הוא היה מרוכז בעצמו והתקשה לבטא את הכעס. הוא התנהל בפסיביות-אגרסיביות שהתאפיינה בציניות, בביקורת, בלעג, במסרים כפולים, בהעמדה במבחנים ובדה-אוולואציה (הפחתת ערך), בהכחשה ובהשלכת אחריות. עמדתי על פער ואי-הלימה בין התנהלותו המנטלית להתנהלותו הרגשית, והפער יצר אצלו דיס-אינטגרציה, אי-הבנות והפרעות בתקשורת. לעומתו בת הזוג הייתה רגישה מאוד ואמפתית, מְרצה ופרפקציוניסטית.

הם הגיעו לטיפול בגלל הפרעות בתקשורת. שניהם חשו שאינם נראים. שניהם היו עצמאיים, דעתניים ולא מוותרים; התקשו באינטימיות בשל פחדי נטישה והיבלעות. אצלו הניתוק הרגשי, השליטה וההימנעות שימשו הגנה מפני סכנת הצפה רגשית וחוסר אונים וכן מפני הקושי להירגע ולווסת רגשות. היא השליכה עליו את דמות האב המטפל, שימרה דמות זו וגם יכלה למרוד בו. דרכו היא יכלה להתעמת עם עודף הרגישות שלה ולהיות פגיעה פחות, והוא, דרך רגישותה ופגיעותה, התעמת עם היעדר החיבור הרגשי שלו.

ד' הייתה בשנות ה-40 לחייה, התייתמה מאב מגיל צעיר. אקדמאית, ניחנה ברמה מנטלית גבוהה ובאיכות רגשית. רציונלית והגיונית, פתוחה, מוחצנת אך גם פגיעה ורגישה. הייתה בעלת גישה חיובית ואופטימית לחיים, ניחנה ביכולת נתינה גבוהה וגם ביכולות קבלה והכלה גבוהות. יצירתית, אכפתית מאוד ואמפתית, מסורה ונחושה, מעורבת ואחראית מאוד. שאפה למצוינות והייתה פרפקציוניסטית, שאפתנית והישגית, מדויקת מאוד בהגדרת רצונותיה וצרכיה. היא ציפתה שייענו לצרכיה וחשה אכזבה לנוכח תסכול הצרכים המתמיד.

בילדותה הייתה ילדה הורית – מרצה, מכילה ואמפתית. אומנם היא חשה מחובקת ואהובה, אך גם בלתי נראית, משום שאימה הייתה טרודה ולא הייתה פנויה אליה רגשית. בהיותה ילדה נפטר האב, והיעדרו הוביל לקשיים כלכליים, ליחסים אינטנסיביים עם האם, לאימוץ התנהגות עצמאית ולקשיים בביטויי תלות.

ר' היה בשנות ה-40 לחייו. הוא היה שכלתני, שאפתן והישגי. סבל מבעיית לב, היה מאופק, סגור ומופנם, דיבורו היה מדוד, הוא לא נהג לבטא את רגשותיו ולא שיתף בהם אחרים. הוא נהג לדבר דיבור "מדעי" שלווה בנימוקים, בנוסחאות ובמעשים – תפיסת העולם שלו הייתה טכנית ומעשית. כמו כן היה מתוכנן מאוד ודייקן, הכחיש רגשות מכל סוג שהוא, חיוביים ושליליים גם יחד, פסל כל מחשבה או התנהגות ספונטנית או רגשית, בייחוד אינטואיציות או תחושות בטן, וראה בהן חשיבה מאגית ופרימיטיבית. היה ערכי מאוד, מוסרי וישר, בעל חוש צדק מפותח. סמכותי ובעל תפיסות נוקשות ושמרניות, בעיקר בנוגע לענייני מגדר, לתפקידים חברתיים ולחריגוּת חברתית. עם זאת היה רגיש לצדק ולשוויון חברתי, לפגיעה בחלשים ולעוולות מכל סוג שהוא. הוא עסק בספורט דרך קבע, שמר על תזונה בריאה ואיכותית, אך סירב להכיר בקיומם של רגשות ובעיקר בהשפעתם הפיזית והנפשית על האדם. הוא התאפיין בקוטביות: מצד אחד היה תשוקתי, אוהב חיים, נהנתן ובעל חוש הומור. לעיתים היה אפילו משוחרר ולא לקח את עצמו ברצינות רבה מדי. מן הצד האחר היה רציני, ביקורתי, קשוח, סרקסטי, טענתי ותלונתי, מתנזר ומינימליסטי. נטה למצב רוח הפכפך, היה השלכתי ולא מחובר לרגשותיו.

ר' היה בן הדור השני לשואה. טרם המלחמה משפחות הוריו היו אמידות, מקצתן שרדו. אימו של אביו ושתי אחיותיו של האב נספו בשואה, אחות אחרת הוסתרה במנזר וניצלה. במשך שלוש שנים שהו אביו ושני אחיו בעליית גג של רפת. משפחה נוצרית, שהיו עימה בקשרי מסחר טרם המלחמה, הקצתה להם את מקום המסתור ברפת. סבו מצד אימו היה אדם יפה תואר, אומן וצבע מוכשר, והוא עסק בשחזור ציורים בכנסיות. הוא היה חבר בתנועה הרוויזיוניסטית שהתנגדה לשלטון הקומוניסטי. הוא נעצר, נכלא ונותק ממשפחתו – נסיבות מותו ומקום קבורתו לא נודעו. ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה הוגלו סבתו וחמשת ילדיה למחנה מעצר בסיביר. כך שרדו את השואה וניצלו. בתום המלחמה נדדו בכמה מדינות וסבלו ממחסור עד שלבסוף עלו ארצה. משפחותיהם המורחבות של שני הוריו נספו.

ר' היה הבכור בין שני אחים. הוא היה אהוב על הוריו, והם טיפלו בו היטב. הם דאגו לצרכיו הפיזיים והבריאותיים ועודדו אותו ללמוד ולרכוש השכלה. הוא ואחיו הצעיר היו מרכז עולמם. אימם הייתה דאגנית, חרדתית, לחוצה והיסטרית, שקועה בטיפול בילדיה. היא הכחישה את מיניותה, וכך שימרה גם אותם: קטנים ונטולי מיניות. היא הייתה אימפולסיבית מאוד ושתלטנית. חודרנותה באה לידי ביטוי בחודרנות אגרסיבית-פסיבית (קורבן-תוקפן). היא הייתה מוּנעת מתוך תחושת קורבנוּת, ותחושה זו עוררה הרבה אשמה וכעס מודחקים, שלא אפשרו כל מרחב רגשי ופיזי. בנוכחותה לא היה מקום לביטוי רגשי או לרצון אישי. אף על פי שבמשך שנה גרו ר' ואשתו בביתה, נהגה בכל לילה לפתוח את הדלת כדי לבדוק אם החלון סגור. היא לא נקשה בדלת, התעלמה מהמרחב הזוגי שלהם והכחישה לחלוטין את מיניותם. היא התקשתה בוויסות עצמי ובהרגעת ילדיה. לעיתים התבטא המרד של ר' בווכחנות, בהתנצחויות ובהתנגדות; לעיתים בהתעלמות וביציאה מהבית. היחסים האינטנסיביים הללו, לצד היעדר תקשורת רגשית וביטויי רגש, יצרו קהות רגשית חריפה עד כדי ניתוק רגשי. בילדותו ר' היה רזה וחיוור וסירב לאכול בטענה שהאוכל לא היה די מתובל וטעים. הוא זכה לתשומת לב רבה דרך מחלות, בדיקות רפואיות, תזונה ותופעות פיזיולוגיות.

אביו היה אדם חיובי אך לא הרבה לדבר, והיה מסוגר, מכונס ושקט. אחיו וגיסו היו שותפים עימו בבעלות על מפעל, והוא שהה שעות ארוכות מחוץ לבית. הוא דאג מאוד לרווחת הילדים, אך מעורבותו הייתה פסיבית, דרך אשתו. כשבנו היה צעיר, הוא חלה. בעטיה של מחלתו חשו בני המשפחה דאגה עמוקה וחרדה קיומית לבריאותו, והתחושות הללו העיבו על מצב הרוח והשפיעו על האווירה המשפחתית. היחסים עימו התאפיינו בהיעדר מגע, בהיעדר שיתוף ובהיעדר ביטויי רגש ותקשורת. כל אלה השפיעו על מצבו הרגשי של ר' ויצרו הגנות נוקשות. הדיבור והשיתוף נחוו מסוכנים ומסכנים, שהרי "חיים ומוות ביד הלשון", כנהוג אצל שורדים. הקשר עם המשפחה המורחבת היה טוב וקרוב. הוא הרבה לשהות בבית סבתו ודודתו ולהיות בקשרים חברתיים עם בני הדודים ששימשו גורמים מפצים וייצוגים מפצים. היחסים עם אחיו היו טובים וקרובים, אך נעדרו כל גילוי רגש ושיתוף רגשי.

בהיותו הבן הבכור הציפיות ממנו היו גבוהות מאוד: היה עליו להיות בן למופת, רציני, אחראי, ממושמע ומסור. ציפו ממנו להישגים גבוהים בלימודים. הוא היה לילד הורי ולנר זיכרון עבורם, הושלכו עליו רצונות ופנטזיות, והוא נדרש להיות פיצוי. לא הייתה לו כל רשות ולגיטימציה להתנהגות ילדית סקרנית, משוחררת וספונטנית, המוּנעת מדחפים ומיצרים. ההתנהגויות הללו תויגו שליליות ולא מרוסנות ולכן נפסלו. הוא היה תלמיד מחונן ומצטיין, ניחן בזיכרון מופתי ובידע רחב בכל תחום. הוא התבלט חברתית והיה אהוב, וגם המורים העריכו אותו. מעת לעת זומנה אימו לבית הספר בגלל מעשי קונדס שהשתתף בהם. מטבעו היה מלא תשוקה, חיוּת וסקרנות ואהב לבדוק ולגלות עולם. אולם ההתנהגויות האלה לא זכו להכרה, ללגיטימציה ולעידוד אלא להפך: הן דוכאו ותוייגו כהתנהגויות שליליות. התפיסה הייתה שיש לעצור אותן ולרסנן בביטויי תוכחה, בכעס ובנזיפות.

עם הזמן התנהגותו הסקרנית עברה סובלימציה. היא נותבה לתחביבים כמו איסוף מכשירים מכניים ואלקטרוניים, פירוק שלהם והרכבה מחדש, ולאחר מכן גם בנייה של מכשירים מורכבים ועיסוק באלקטרוניקה. עם זאת, גם אז נשמר המסר של דיכוי יצר החיים וחוסר לגיטימציה לפעולות מהנות ומשמחות – פעולות כאלה נותרו מלוות באשמה.

כאמור, ר' היה איש שיחה מצוין. לשונו קלחה, סיפוריו היו מרתקים. כשהשיח נסב על עניינים מנטליים הוא היה סבלני, מעורב ושיתופי. הרבה לשאול שאלות ולהעמיד את הסובבים במבחני ידע במתמטיקה ובידע כללי. פעמים רבות הדבר גרם להם לתחושה של פחיתות ערך ולאי-נוחות.

כלפי רעייתו הוא גילה אמפתיה והבנה במצבי חולי או בכי בלבד, אז נעשה תומך ומגויס. ייתכן שבעבר תלונות על מחלות ועל מיחושים היו דרכו להשגת תשומת לב מהוריו, להשגת מעורבות של אביו ולקבלת מגע חם מאימו. שיח ודיבור של בת הזוג עימו לא השפיעו עליו, הוא ראה בהם אמצעי לחץ או כפייה, והם הגבירו דווקא את התנגדותו ואת התבצרותו. היחסים היו כר לפגיעוּת ולהיעדר תקשורת. היא חיפשה תקשורת רגשית, הקשבה, הכלה, שיתוף וביטוי רגשי, קרבה, הבנה ואמפתיה, והוא לא נענה ותסכל. הוא כיוון ליחסים פרקטיים וענייניים של עשייה וראה בצרכים רגשיים ובחשיפת רגשות צרכים משונים, ילדותיים, רחוקים מהמציאות, "כאילו ראשה בעננים". הוא התקשה להכיל מצבים רגשיים, והייתה לו נטייה להכחישם ולהתעלם מהם כדי להימנע מהם. הוא ציפה שיבינו את רצונותיו בלי להביעם במילים. כאשר לא קיבל מענה הוא כעס, הצטנף בעצמו, חש חוסר אונים, והתחושות הללו תורגמו לדיכאון, מעין סוג של תוקפנות כלפי העצמי. הוא השליך את הדיכאון על בת הזוג, והדבר היה ביטוי להיעדר היכולת שלו להבין, לבטא במילים את רצונותיו ותחושותיו ולהכיל את הסיטואציה. ייתכן שחשש להיות מוצף בגלל הקושי שלו בוויסות רגשות, קושי שבסופו של דבר הפך לקהות רגשית ולהגנה.

בעבודתו תפקד היטב. היה הישגי ושאפתן, אך היה חרד בכל הנוגע לכספים. הדאגה ליום המחר, הפחד להישאר חסר כול, זקוק ותלוי באחרים היו לחרדה קיומית מוקצנת. זאת על אף המצב הכלכלי הטוב של הוריו וגם שלו ושל ד', שהכנסתם הייתה מעל הממוצע. החרדה הייתה חסרת בסיס מציאותי, מעין הזדהות עם ייצוגי הוריו שורדי השואה. הוא ראה בכסף מטרה, ואילו היא ראתה בו אמצעי, והוא האשים אותה בבזבזנות ובאימפולסיביות.

הפעמים היחידות שהצליח להשיל את חליפת ההישרדות הלוחצת היו בנסיעותיו לחו"ל, לענייני עבודה או לנופש. כבר בטיסה נהג לחוש שחרור, ומצב רוחו נעשה מרומם. בחו"ל חש הנאה שאפילו גבלה בחיי נהנתנות, והוא ביטא שמחה אמיתית ושחרור מאשמה. הוא היה נינוח, קשוב, מפנק, מטפל, מרצה ומתרצה. את החליפה עטה מייד עם שובו ארצה. נסיעותיו וההתרחקות מהוריו כאילו שחררו אותו מתפקיד נר הזיכרון שהושלך עליו, ורק אז חש עצמו אדם חופשי, מלא חיוּת. במרחב המשפחתי הרגשות הושתקו, הדיבור והשיתוף היו מסוכנים. שיקפתי לו את הדברים, והוא נטה להכחישם וביטל את דבריי. התרשמתי שהוא עטה שריון שלא אפשר חדירה לשיח רגשי, וגם רעיון זה הוא פסל על הסף.

קשריו עם אימו נותרו אינטנסיביים וסימביוטיים גם לאחר נישואיו. מות אביו והזדקנותה של אימו הובילו לתביעות הולכות וגוברות מצידה ולהידוק הקשר עימה, והדבר חיבל בזוגיות שלו ופגע באינטימיות עם אשתו. הוא מעולם לא צידד בה כנגד תלונותיה וטענותיה של אימו, מעולם לא גונן עליה ולא עמד לצידה, גם שלא בפניה, והיא ראתה בהתנהגות כזאת נטישה. הוא שמר על שתיקה, ולכאורה שמר על עמדה נייטרלית ואובייקטיבית. אימו סירבה לשחררו, והוא התקשה להשתחרר ממנה ונותר נאמן לה.

הוא נע באמביוולנטיות בין חיים להישרדות, בין יצר החיים ליצר המוות (לבנטל, 1994). הוא חש פספוס והחמצה בשל עברו, ביטא דאגה וחרדה מפני העתיד, חש נטול חיוּת בהווה. מצד אחד שמר על עצמו פיזית והיה חרד מאוד לבריאותו. מן הצד האחר הזניח את הפן הנפשי והרגשי ואפילו התכחש אליו. התופעות הללו היו ביטוי מובהק לאמביוולנטיות: רצון לחיות לצד פחד לחיות. התופעות הפסיכוסומטיות היו ביטוי לדו-ערכיות, ואפשר אף לראות בהן ביטוי לפשרה קיומית, ביטוי לדברים שבחר להקריב כדי לא לשקוע בדיכאון וכדי להמשיך לחיות.

יחסי בני הזוג היו יחסים אינטנסיביים מאוד ומתגוננים. שניהם היו חרדתיים ושניהם ביטאו קשיי נפרדות ופגיעוּת נרקיסיסטית. יחסיהם התאפיינו באמביוולנטיות ובהיעדר יכולת לווסת מרחק וקרבה. הם ביטאו רצון עז לקרבה לצד פחד מפני פולשנות והיבלעות, כפי שהתבטא בקושי לשאת קרבה ובניסיונות הרחקה מתמידים. אצלו – תופעות דור שני, סגירות וקושי באינטימיות, ואצלה – פחד מנטישה, מהיבלעות ומדחייה. קור הרוח שלו שימר אותה פגיעה, רגישה ותגובתית בתהליך של הזדהות השלכתית. ככל שהוא היה יותר בשליטה וככל שהגיב בקור רוח ובאיפוק למצבים רגישים במיוחד, כך היא יצאה יותר משליטה והגיבה ברגישות יתר. ככל שהגיבה ברגישות יתר, כך הוא נעשה מאופק יותר, וחוזר חלילה.

גם היא חששה מהיבלעות, והיה לה צורך במרחב אישי רב. היא כיבדה רצון אישי וחופש אישי ואפשרה מרחב רב. עם זאת, הגישה השיפוטית והביקורתית שלו, היעדר הרגישות והלגיטימציה לצרכיה, הגישה הפטרונית, המכתיבה והמתנשאת – כפי שהתבטאו בדיבור בוטה ופוגעני, בהטלת ספק ובזלזול – גרמו לה לחוש שהוא מבטל את רצונה ומצר את צעדיה. לפיכך היא שמרה מרחק ונמנעה מקרבה. עם הזמן למדה לווסת את הנתינה ואת זמינותה, היא ידעה כיצד לתת בלי להציף. בתהליך הטיפולי למדה להציב לו גבולות, לתסכל צרכים, להכיל חוסר מושלמות וחלקיות – שלה ושל אחרים. היא למדה להיות רגשית פחות ורגישה פחות, היא החלה להגיב תגובות שכלתניות יותר ופעלה בקור רוח יותר מבעבר.

התקשורת הבין-אישית של ר' הייתה מתעתעת. הוא ביטא חמלה, אנושיות ואשמה וגם ביקורתיות וחוסר מודעות. הוא התקשה לפרש את אופן התנהגותו ולעמוד על השפעת התנהגותו על הסובבים אותו ועל היחסים עימם. הוא לא הבין מדוע האחר כועס, אינו מרוצה, מאוכזב או פגוע. הוא הכחיש את חלקו ולא הסכים לקבל עליו אחריות. הוא נטה להקטין את חומרת המעשה או את הפגיעה באמירות למיניהן: "מה בסך הכול עשיתי?"; "את רגישה"; "הכול היה בצחוק"; "את לא מבינה הומור"; מכל דבר את נפגעת"; "אי אפשר להגיד לך כלום"; "לא זוכר שאמרתי דבר כזה"; "למה שארצה לפגוע בך? הרי אני אוהב אותך"; "אם הייתי יודע שזה יפגע בך, לא הייתי אומר". מובן שאמירות כאלה רק הגבירו את תחושת חוסר האונים ואת הפגיעוּת שלה.

הוא נע בין תוקפנות לקורבנות ובין דה-אוולואציה (הפחתת ערך) לאידיאליזציה. הכול מתוך היעדר מודעות והיעדר חיבור רגשי. הוא נמנע מביטויי כעס ותוקפנות וגם מביטויי שמחה, שכן הם הומרו לציניות, לסרקזם ולביקורתיות.

הוא הפגין תוקפנות פסיבית-אגרסיבית, המתקשרת לדפוס הקורבן-תוקפן. דפוס זה מלוּוה בהשלכת אשמה של השורדים על סביבתם ומאפיין את ניצולי השואה ואת בני הדור השני. בקורבנוּת ניכרת מידה של תוקפנות, משום שבאמצעות שליטה והתעללות אגרסיבית-פסיבית הסובבים מנוטרלים ונותרים בתחושת אשמה וחוסר אונים. הוא גדל עם דפוס של אם קורבן-תוקפן, אם שוויתרה על רצונותיה ועל צרכיה ואשר הקריבה עצמה למען ילדיה וחיה דרכם. היא ראתה בילדיה שלוחה של עצמה וכפתה עליהם את רצונותיה. בילדותו הוא לא היה יכול להתמודד עימה. הוא חווה אותה שתלטנית וחודרנית, נאלץ להתגונן ובחר להגיב בהכחשה, בניתוק ובקהות רגשית.

הוא היה קשור מאוד לאביו ואהב אותו אהבת נפש. עם זאת אביו היה נוכח-חסר. ייתכן שמעורבות רבה יותר של אביו והפיכתו לגורם מווסת הייתה עשויה לאזן את ההשפעה האינטנסיבית של האם וליצור הרחקה ממתנת, שבסופו של דבר הייתה מצליחה לייצב את המשולש האדיפלי.

 

הסימפטום הגופני-סומטי ותפקידו

הסימפטום הגופני-סומטי הוא מעין איתות לגוף המצביע על חוסר ויסות פיזיולוגי, רגשי ותפקודי, תוך-אישי ובין-אישי. הוא ביטוי לחוסר איזון של המערכת הרגשית, ומטרתו להביא למודעות לקונפליקט לא פתור, לצורך שאינו מסופק או למצב של חוסר אונים ותסכול. הסימפטום הוא ביטוי להשקעה ליבידינלית לא נכונה, לחלוקה ליבידינלית לא מווסתת ולא מאוזנת בשלוש תת-המערכות – הסתמי, האני והאני-עליון – או לחלופין בין הדחפים לאני-עליון. זהו מצב שבו תת-מערכת אחת מצויה בתפקוד יתר על חשבון תת-מערכת אחרת הנותרת בחסר. מצב כזה יוצר עומס וחוסר איזון רגשי ובסופו של דבר מקבל ביטוי גופני. אי אפשר להתעלם מהביטוי הגופני, ורצוי להחזיר את הגוף ואת הנפש לאיזון. עם המודעות הרגשית והמחשבתית לבעיה מופיעה הקלה מיידית – הנפש משתחררת ומשחררת את הגוף.

אחת מהדרכים לזיהוי הקונפליקטים הלא מודעים היא סיפור החלומות שנחלמו, ו-ר' הרבה לשתף בהם. הוא הרבה לחלום על כלבים ועל סוסים דוהרים, חלומות שביטאו משאלות ילדיות ויצריות של שחרור, שמחה, חופש ועצמאות, היעדר דאגה, רוגע ולגיטימציה לביטוי דחף יצרי ללא בושה ואשמה. באחד מהחלומות, חלום ששב וחזר על עצמו, כלב הניח את ראשו על כפותיו והתבונן סביב ברוגע, בחוסר דאגה ובשלמות – משאלה ראשונית ולגיטימית להתנהגות משוחררת נטולת חרדה, דאגה ואשמה. כשהיה במצוקה רגשית, הופיעו ביטויים גופניים: כאבים פיזיים ממוקדים ומופשטים, מעי רגיז, כאבי גב ומיחושים בלב שהיה להם ביטוי פיזיולוגי.

 

האשפוז כמענה רגשי

ר' החל להתחבר אל עצמו רגשית לאחר שחווה קושי פיזיולוגי קיצוני, התקף לב ואשפוז. או אז עלתה רמת החרדה, נחלשה יכולת ההגנה, והוא חש הצפה רגשית בלתי נשלטת. מתח רב נפרק ונפתח לפורקן רגשי ולוונטילציה, והרגשות הללו ננעלו מייד עם ההטבה במצבו. באשפוז היה משום שחרור, לגיטימציה ומענה לפורקן רגשי. היו בו בכי, התמסרות למטפלים וויתור על שליטה, ו-ר' החל להיות נגיש מבעבר ולתקשר יותר. עם הקושי הפיזיולוגי נסדקו ההגנות, ומצוקה רגשית שנבעה מגעגוע, מחסר, מכעס ומנזקקות, זכתה לביטוי. שלא במודע הוא גייס את הגוף לטובת הנפש כדי להתמודד עם מצוקה רגשית לא מודעת שלא היה יכול להכילה יותר. התמוטטות הכוח הגופני אפשרה פורקן ושחרור רגשי.

האשפוזים פתחו פתח לשחרור רגשי. הוא ביטא רגשות של התמוטטות הנפש, דיכאון והצפה רגשית, בכי בלתי נשלט, אי-שקט, מחשבות שליליות וחרדה קיצונית ממחלות וממוות, פסימיות ורחמים עצמיים. נחשף הדיכאון המפחיד ביסוד ההכחשה והאטימות הרגשית. לשם הגנה מפני הדיכאון הוקרב איבר בגוף שהיה השעיר לעזאזל, תסמין פסיכוסומטי שהייתה בו משום פשרה למען ההישרדות. אומנם בסופו של האשפוז יצא מחוזק יותר, אך "חזר לסורו" מבחינה רגשית מייד לאחר מכן. זיהוי הדפוס אפשר ויסות בהדרגה תוך כדי התרחשות, והשליטה מנעה הסלמה והתמוטטות חדשה. בראש ובראשונה מטרת הטיפול הייתה לקדם מודעות לבעיה, לבחון את השפעתה בתוך היחסים, לעמוד על הדפוסים הכרוכים בה, על ההשלכות ועל ההזדהויות. עוד מטרה הייתה לתרגל תקשורת פתוחה, לבטא רגשות וללמוד לווסתם ביחסים עם בת הזוג.

בתחילת הטיפול התמקדנו בהתרה ובנורמליזציה של רגשות חיוביים ושליליים מתוך הבנה שהרגשות הללו הם חלק מהקיום האנושי. בני הזוג למדו להכיר בחשיבות הביטוי הרגשי והתקשורת הרגשית ביחסים ובתרומתם ליצירת קרבה ואינטימיות בין שניהם. הם תרגלו תקשורת פתוחה וביטוי רגשי ולמדו להיות מודעים ליחסים ולהשפעתם.

התקשורת אצל ר' התאפיינה בתלונות ובהערות, והדבר גרם לאנטגוניזם אצל ד'. הוא נתפס בעיניה "משבית שמחות", התנהגותו פגעה בה, זללה אנרגייה חיובית והרחיקה אותה. מטבעו נטה להביע דאגה, אך מיעט, אם בכלל, להחמיא ולפרגן. כדי לעזור לו לתרגם את התנהגותו לרגשות וללמד אותו לזהות מה עומד ביסודם, הוא נדרש ללמוד ביטויים ישירים של אהבה, חיבוק ומגע. ד' הייתה צריכה ללמוד להיות מושפעת פחות מתגובותיו ומהתנהגותו, לקחת לעצמה את המרחב ואת הזמן כדי לבחון שוב את תגובותיה. היה עליה ללמוד להכיל את התנהגותו מתוך הבנה שאינה מכוּונת אליה אישית ולהבין שהיא אינה צריכה לקבל עליה אחריות. היה עליה ללמוד לשים לו גבולות בלי להתנגד לו, גם כשעמדתו נתפסה קיצונית, והיא נדרשה להבין שלעיתים השתיקה שלו נבעה מאמפתיה דווקא כלפיה ולא מהתנגדות.

ככל שנחשף יותר לביטויי הרגש ולשפה הרגשית של בת זוגו, החלה השפה לחלחל יותר לתודעתו ולסדוק במקצת את מעטה ההגנות וההכחשה. הוא למד לראות בה שפה לגיטימית ואנושית, שפה שאינה מאיימת ולעיתים אף משחררת. כשהעז לבטא רגש כלשהו, היה חשוב לי לחזק אותו, לתת לו לגיטימציה לרגש ולהעצים אותו.

בטיפול הענקתי לו תמיכה רבה, ביטחון וסוגסטיה. עזרתי לו לזהות התנהגויות והגנות שדרכן למד לאפיין את הרגש שעמד ביסודן: "כשאתה באי שקט, כשאתה חסר סבלנות, עונה בקוצר רוח, בזעף, בביקורתיות – מה זה אומר? שאולי אתה מתוח או כועס או עצבני". בהמשך עסקנו בזיהוי הדברים המכעיסים באמצעות שימוש במשפטים, כגון "כשאתה מכונס בעצמך סגור, קודר, שפוף, מוצף במחשבות שליליות, וכשהכול נחווה רע ושלילי – אולי אתה מדוכדך. וכשאתה פוגעני, ציני, לעגני יתר על המידה או תוקפני – אולי אתה כועס, מתוסכל, לא שבע רצון, מאוכזב או פגוע".

עסקנו גם בזיהוי הרגשות המודחקים והמוכחשים שהיו ביסוד המיחושים הפיזיים והתסמינים הגופניים. הזמנו את החולי "לדבר" ו"לבטא" את הדברים המטרידים והמציקים. עם זיהוי הרגש למדנו פעולות הרגעה עצמית כמו נשימות, מחשבות חיובית, הצבת גבולות למחשבות שליליות טורדניות. הזיהוי, החיבור והמודעות הביאו להקלה, לוויסות ולהרגעה ולנקיטת פעולות מניעתיות.

בטיפול השתמשתי בטכניקות המשלבות עבודת גוף ונפש כגון "התערבות סומטית" (S.E), טכניקה שבה סורקים את הגוף, מזהים את המקומות המתוחים ומשחררים אותם. בטכניקה הזאת אפשר גם לזהות מקום רגוע בגוף ומקום מתוח ולהעביר סימן של שמיניה ביניהם, משאב של הרגעה. שילבתי גם "עיבוד מחדש והקהיה שיטתית באמצעות תנועות עיניים" (EMDR), שיטה המציעה טכניקות הרגעה, כגון "מקום בטוח", "חיבוק פרפר" וחשיבה חיובית. נעזרתי בחלומות, באסוציאציות חופשיות, בפנטזיות ובזיכרונות בהיותם מקור מידע ליצירת מודעות והעצמה בלי פרשנות העברתית. שימשתי מודל לביטוי ולשיתוף רגשי, ועם הזמן ר' החל להבין שרגשות הם לגיטימיים ואנושיים.

עזרתי לו לזהות את המגננות, את ההשלכות ואת ההזדהויות שלו ביחסיו עם בת זוגו. העליתי למודעות את נטייתו להשליך עליה את תחושותיו ולא להרפות ממנה, עד שהיא מזדהה איתם ונעשית רגזנית ומדוכדכת. שיקפתי לו שרק אז הוא מצליח להרפות ולהירגע, ושלצד ההירגעות הוא גם מתמלא אשמה ומנסה לפייסה ולרצותה. עסקנו גם בקושי שלו להחזיק ולהכיל רגשות מנוגדים או מורכבים, כמו אהבה ושנאה של העצמי ושל האחר המשמעותי, קושי שהוביל להכחשה, לפיצול ולהשלכה. הוא אהב והתקרב או לחלופין כעס והתרחק. ההתנהלות הרגשית החד-ממדית גרמה לו להתנהל בהפכפכות רגשית בלתי מובנת, והתנהלות כזאת פגעה בתחושת הביטחון והרצף של בת זוגו.

בטיפול זיהינו יחד מעגלי אינטראקצייה: הוא פחד להיבלע והרחיק אותה באמצעות שתיקה, כעס, ביקורת וציניות, ואילו היא הרחיקה אותו באמצעות ביטויי עלבון, פגיעוּת נרקיסיסטית, חוסר אונים וייאוש וגם ביטויי אכזבה שגרמו לו לתחושת כישלון. עבדנו על רגישות-היתר שלה ועל הנטייה שלה לראות בכל דבר עניין אישי, כאילו הטיל בה דופי.

היה עליה להבין שעודף הרגישות שלה משמר אותו קהה רגשות ושהיעדר ביטויי הרגש שלו משמר אותה רגישה, ולכן כל אחד מהם נדרש לקבל עליו אחריות ולווסת את הרגשות. לעיתים ההשלכה מצידו הייתה חזקה מאוד וההכחשה הייתה מוחלטת כל כך, עד שהיא שבה ונפלה להזדהות. היא חשה עצמה כמְכל שלתוכו הושלכה "אשפה רגשית" בשל היעדר מודעות והכלה. עם זאת, מנגנון ההזדהות ההשלכתית אִפשר לה לזהות את הרגשות שהושלכו עליה. באמצעות ההזדהות ההשלכתית הוא זיהה את תחושותיו ואת מצוקותיו: הכעס, הרגזנות, הבושה והאשמה, הדכדוך ואפילו תחושות פיזיולוגיות של מתח בגוף ואי-שקט. התחושות הללו שהושלכו עליה לא היו שלה. באמצעותה הוא הצליח להתוודע אל תחושותיו ואל רגשותיו. כאילו השתמשנו ב-ד' כדי להחזיר לו בעלות על ההשלכות של התנהלותו ולשחרר אותה מהן.

ר' גדל עם אם שתלטנית ובולענית. המסר ששידרה היה שנשים הן בולעניות, שתלטניות, אנוכיות ונצלניות ואין לסמוך עליהן. מסר כזה הקשה על בניית זוגיות, על אינטימיות ועל קרבה, והוביל לחשדנות, לזהירות ולהימנעות ביחסים הזוגיים. בזקנתה התעקשה שרק הוא יטפל בה. היא סירבה בתוקף לקבלת עזרה חיצונית, והוא נאלץ לסעוד אותה ולתחזק את הבית. שלא כמותו, אחיו הצעיר טיפל באימו טיפול מווּסת יותר. הוא לא נכנע לגחמותיה, היה החלטי יותר ולא נבהל מתוקפנותה. אצל ר' הציווי של כיבוד אב ואם עמד לנגד עיניו, והוא אף פחד מתחושת האשמה שיחוש אם יפעל בניגוד לרצונה. בסופו של דבר נכנע לאימו כניעה מלאה. בשל סגירותו הוא לא נטה לשתף בתחושותיו ובמצוקותיו וחי כמו בסיר לחץ. ד' הייתה השסתום שוויסת את הלחץ. הוא השליך על בת זוגו תחושות תסכול, כעס וחוסר אונים, דכדוך ותוקפנות והאשימה במחדליו ובמצבו. היא נטתה לשוב וליפול למלכודת שטמן לה, ההזדהות ההשלכתית, והיא הגיבה בהגנתיות, בפגיעוּת, בדכדוך, בעלבון ובכעס כאילו הבעיה הייתה שלה. משהעביר את מוקד הבעיה אליה, נרגע. בעיניו תוקפנות הייתה הרסנית, הוא התקשה להכיל אותה, והוא נטה להשליכה על בת זוגו. היא הזדהתה עם ההשלכה, נעשתה תוקפנית והוא היה לקורבן – דינמיקה זו שחררה אותו מהאשמה על דחפים תוקפניים והרגיעה את החרדה.

משלמדה לזהות את ההשלכה, הצליחה להבין את הרגשות שלו, והיא החלה להגיב ממקום של מנטליזציה, של הרגעה ושל נפרדות. היא חדלה להיות תגובתית, חדלה לחוש מותקפת ומואשמת ולא ראתה עוד בדבריו ביקורת והטלת דופי. היא הצליחה להבין מהם המניעים להתנהגותו: "הוא מתנהג כך לא כי הוא רוצה לפגוע בי [...] להקטין אותי [...] לשלוט בי [...] לדכא אותי [...] לשלול את שמחת החיים שלי [...] אלא כי הוא חש מדוכא, מוקטן [...] מגומד [...] חסר שמחת חיים". ההרחקה אפשרה לה להחזיר אליו את ההשלכה ואף להיות מרגיעה, מכילה ואמפתית. כל זאת מתוך ידיעה שזו הייתה דרכו להתמודד עם חרדה ומתח ולווסתם. דפוס התקשורת שלו התאפיין בהכחשה, בפיצול ובהשלכה, בהאשמה ובביקורת. הכחשה של פגיעוּת נרקיסיסטית וקושי להכיל רגשות של עלבון, פגיעוּת ובושה גרמו לפיצול והשלכה של הרגשות הללו. הפחד לחוש נחות, נשלט, פגיע, מבויש ואשם גרם לו לבייש, להעליב, לשלוט, לגרום לתחושת פחיתות ערך ולהאשים. הוא שלט כדי לא להיות נשלט, תקף כדי לא להיות מותקף, פגע כדי לא להיפגע, בייש כדי לא להיות מבויש והאשים כדי לא להיות נאשם, וכל אלה שימשו מנגנון שליטה והגנה.

בטיפול הוא למד לשתף רגשית במקום לבצע אקטינג-אאוט (ביטוי בפעולה), והיא החלה לעשות שימוש בעצמה כדי ללמד אותו להתחבר לרגשותיו ולשפר יחסים ודפוסי תקשורת ביניהם. היא ביטאה רגישות יתר והוא – הכחשה רגשית. באמצעות השיח התוודע כל אחד מהם אל החלקים המודחקים או המפוצלים בתוכו, והדבר הוביל לשלמות ולאינטגרציה. היא למדה להיות רגישה פחות, להכיל ביקורת ולוותר על מושלמות, והוא למד להיות אמפתי ומחובר רגשית. התהליך לא היה קל כל עיקר. הנטייה לחזרתיות, עמידותם של יחסי האובייקט המוקדמים, הדפוסים וההגנות, נטייתו לפצל ולהשליך ונטייתה להזדהות עם ההשלכות ולחוש אשמה – כל אלה דרשו עבודה רבה, מודעות, הפנמה ותרגול.

תוך כדי טיפול היא למדה לראות בקושי שלו בעיה מאובחנת ולהתמודד עימו התמודדות חיובית כמו הצבת גבולות, הומור, שיקוף, גילויי אמפתיה והרגעה. היא למדה לזהות את ההשלכה ולהביאה למודעותו. והוא, על אף נטייתו להכחשה אוטומטית, למד להקשיב, להפנות את תשומת ליבו להערותיה, לשתף יותר ברגשותיו ולמתן את התנהגותו. המודעות ההדדית עזרה להם להרגיע ולווסת את היחסים. הוא למד להיות רגיש יותר דרכה, והיא למדה להקהות רגשות דרכו. הוא למד לבטא רגשות ולשתף בהם, ואילו היא למדה מידה של שליטה ואיפוק. בטיפול הוא למד להקשיב לה בלי לפסול את דבריה, בלי לבטלם או להתנגד להם. שלא כמו בעבר, הוא למד לקבל את רגשותיה ולתקף אותם בלי להפריכם. הוא אפילו למד להתנצל. גם אם לא הבין מדוע נפגעה, די היה בהצהרתה שחשה פגועה. הוא למד לקבל בלי להבין, לעשות ורק אחר כך לשמוע. הוא החל לראות במרכיב הפסיכוסומטי אקסיומה, והכיר בכך שכאשר אין ממצא פיזיולוגי ברור, כנראה הבסיס הוא רגשי או נפשי, ועל כן עליו לפעול להרגעה רגשית, לוויסות ולמניעה.

הטיפול נסב על הכרת רגשות וזיהויים, זיהוי דפוסי תקשורת בעייתיים, עמידה על ההשלכות וההזדהויות והבנה שהקושי הוא בעיה שרצוי לטפל בה באמצעים מתאימים: הצבת גבולות ואמפתיה לצד הרגעה. עם סיום הטיפול הוא הצליח לשתף בתחושותיו ואפילו לבטא רגשות של עצב וכאב. הוא חש לגיטימציה לשמוח וליהנות בלי לחוש אשמה כבדה ותחושה של הרס. הרגשתו האישית השתפרה וכן השתפרו היחסים עם בת זוגו. כמו כן ניכר שינוי במצבו הפיזי. המיחושים הגופניים פחתו במידה ניכרת, והוא נראה רגוע יותר מבעבר, נינוח יותר ושלם.

 

 

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.