לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
"יש אחיזה, יש אדם ויש כאן יד": מחשבות על היצירה של דניאלה ספ"יש אחיזה, יש אדם ויש כאן יד": מחשבות על היצירה של דניאלה ספ

"יש אחיזה, יש אדם ויש כאן יד": מחשבות על היצירה של דניאלה ספקטור

כתבות | 6/6/2019 | 8,076

המפגש של הכותבת עם יצירתה של דניאלה ספקטור הוא מפגש אישי וקרוב, שמוביל אותה למחשבות על פרספקטיבות שונות של זמן ומרחב, על אהבה ואינטימיות, על יחסים ועל כאבים. ברשימה זאת... המשך

"יש אחיזה, יש אדם ויש כאן יד" 

מחשבות על היצירה של דניאלה ספקטור

מאת חן מייק

 

היצירה של דניאלה ספקטור נכנסה לחיי לאט, בשקט, בסערה גדולה. כמו לגלות בבת אחת כמה נהדר מישהו שהיה שם כל הזמן. האפליקציה שקוראת את מחשבותיי השמיעה לי בכביש החוף, בדרך הארוכה מהבית לקליניקה, את השיר החדש של דניאלה ספקטור, "בהתחלה". ספקטור שרה מילים חדות, צלולות. מהרגע שהקול שלה מצטרף לגיטרה האקוסטית הסיטואציה ברורה, חד משמעית: ערב, חושך, חדר יולדות, צעקות. הגוף שלי מגיב, הבטן. אני נדרכת, רוצה ולא רוצה לדעת מה יקרה. השיר הזה לוקח אותי לכמה שבועות בהם אני מבקשת מהאפליקציה לשמוע עוד שירים של דניאלה ספקטור, כל מה שיש. הנה כמה מחשבות על היצירה שלה. חבל שאיני יכולה להזמין את היוקולילי ואת כלי המיתר לדקות הקרובות, בלית ברירה אסתפק במילים.

בשיר החדש, "בהתחלה", באותו ערב בחדר יולדות, הוא אוחז בה. היא מנסה להרפות אבל הוא ממשיך לאחוז. היא מבינה שהקושי הוא זמני:

"אני יודעת שבסוף זה ייגמר

הבוקר יחזור השער יסגר"

אבל הייאוש כמעט שם. בן הזוג נוכח אבל היא מרגישה לבד. הוא אוחז ולא עוזב. אם יפסיק לגעת הכל ישקע ויגמר הכוח. הוא אחיזה, הוא אדם, הוא יד. הוא מתמקם כדמות תומכת ויציבה, אשר בו ניתן להיעזר מבלי להתחשב, לא נהרס, נשאר איתן גם כשהיולדת "על הרצפה בחושך...בתוך המעגל... לבד". ואז, מגיע הפזמון החזרתי, משפט אחד שמנוגן שוב ושוב והוא, אולי, התשובה:

"תדבר אליי, אל תניח לי לשקוע.

יש אחיזה, יש אדם ויש כאן יד.

היית שם כשאיבדתי את הכוח.

בהתחלה אני ראיתי את הסוף".

הדוברת מבקשת- אל תיעלם. ההכרה שלך בקושי שלי היא האחיזה בכוחות שלי עצמי. בלי האפשרות להיראות בעיני האחר המציאות עלולה להישמט. היא כותבת את השיר כמה שנים אחרי הלידה, בוחרת לחזור אל החוויה תוך דיבור אל בן הזוג ("תדבר אליי") ועליו ("היית שם"). החוויה היא אישית, אבל ההתבוננות והניתוח שלה היא דרך נוכחותו שם, דרך הקשר ביניהם.


- פרסומת -

השנה מלאו 10 שנים לצאת אלבום הבכורה של דניאלה ספקטור הנושא את שמה. אני שומעת אותו מחדש, ברצף, מתמסרת ליצירה מלאה בקסם. השיר "גני גנים" מושך את תשומת ליבי במיוחד. המילים שלו הן משפט אחד בלבד, המוזיקה רכה ומהפנטת:

"בואי אל גני גנים

תראי

טבע שלי

והנה אני

גדל פרא".

החזרה על המשפט מדיטטיבית, אני מבינה את השיר כהזמנה להיכנס למרחב שקט ופראי, מסתורי, סודי וחשוף. אולי הזמנה לתוך עולם פנימי בו הגנים פורחים, הטבע פראי ומותר להרגיש אותו, לגעת, להפוך לחלק. אני מקשיבה לשיר כמפתח ליצירה של ספקטור, קצת מסתורית, אמיתית וכל כך נוגעת. אני שרה את השיר לבנות שלי כל לילה לפני השינה, מקווה שיפגשו בשנתן טבע פראי וריחני, שיהיו חופשיות במרחבן הפנימי לחשוב, לחלום, לדמיין, לשחק.

השירים של ספקטור, בשני אלבומי הסולו שלה ("דניאלה ספקטור", 2009 ו"כל הדברים היפים באמת", 2014) נמצאים במרחב האישי ביותר. אף פעם לא מתרחקים מעולם החוויות האינדיבידואליות. הפנייה היא תמיד לאדם אחד קרוב, בניסיון להבין, לחקור, להזהיר. העיסוק הוא בקשרים העמוקים ביותר בין בני אדם. אפשר להרגיש בכמה עדינות ואהבה היצירה מתייחסת למערכות יחסים, גם כאשר מבטאת מורכבות או קונפליקט. בשיר לוויתן אותו כתבה על אביה היא שרה:

"...אתה אומר שלא היית שם כשנולדתי,

איך בכלל כועסים על זה"

היא פונה לאבא שלה. משווה את הקשר ביניהם כמו לויתן ויונה, כלואה בבטן אביה אשר מחפש ואינו מוצא מקום לשים אותה. אולי מספרת על חוויה שהיא בו זמנית מוגנת ומגוננת. מושגי הזמן והמרחב משתנים, מתרחקים מההווה וחוזרים אליו. בבטן הלויתן אי אפשר להרגיש את המים הקרים והעמוקים של לב הים, הגלים והרוח אינם מפחידים. עם זאת, אין אינטראקציה, אין תקשורת. המציאות חשוכה ובודדה. ההגנה שמספק הלויתן גובה מחיר. השיר מתחיל בברכה לשנה החדשה "שתשמח, שתצליח" כביטוי לזמן ההווה. ממשיך ללידתה שלה, וילדותו של אביה "אתה צוחק ומספר איך לא אהב אותך אבא שלך". החזרה אחורה בזמן, דור אחד ודור נוסף, כניסה לבטן הלוויתן ויציאה ממנה מסתיימת שוב, באותה הברכה לשנה החדשה: "שתשמח, שתצליח". נדמה שאין שם ציניות. יש הכרה במורכבות, חקירה שיוצאת מתחומי המציאות וחוזרת אליה בתחושה של אפשרויות פתוחות לקראת השנה החדשה.

בשיר אחר "באונקולוגית" מתוך אותו אלבום, מתארת ישיבה עם אמה כשזו ממתינה לתורה במחלקה האונקולגית. הכניסה לסיטואציה מיידית "אני ואמא באונקולוגית מחכים לתורה שיבוא". ספקטור מלווה בפסנתר והמילים ישירות וברורות. הדקות עוברות, יש ניסיון מצד האם לעודד ולהתעודד "תאמיני לי, זה הרע מכל במיעוטו", לנהל שיחה, אולם ללא הצלחה:

"היא שואלת אותי מה את חושבת

אני שונאת כשהיא שואלת את זה

אני אומרת לה

שום דבר

ונראה לי שהיא נעלבת".

כשמגיע תורה היא "קמה מהר והולכת", במחשבתי אני הופכת את ה"קמה" ל"כמה". כמה מהר נגמרה השיחה שלא קרתה. כמה מהר חמקה ההזדמנות. מול גבה המתרחק של האם בדרכה לטיפול, היא שרה- "הלוואי והייתה מפנה מבטה ושואלת אותי שוב". בנקודה זו המוזיקה נפסקת. השיר נגמר במילים שלא נאמרו. בשמיעה ראשונה סוף השיר יצר אצלי תחושה של קטיעה, בשמיעה שנייה הצלחתי למצוא בו מקום לתיקון, אפשרות לדמיין את המילים שהיו נאמרות לו הייתה מפנה מבטה, ואולי עוד ייאמרו בעתיד. בתוך הסיטואציה מעוררת החרדה והבלתי נסבלת כמעט, מצטמצמת האפשרות לחשיבה ולקרבה. השיר תחום לתוך רגע אחד, ממנו אי אפשר להתרחק בזמן ובמרחב, ממנו אי אפשר לברוח. בדימיוני, ברגעים שאחרי, אחרי הטיפול, אחרי ההתרחקות מבית החולים, תשוב הקרבה, ישובו המילים למקום ממנו נעלמו.

בשיר "אגם קפוא", מייצרת ספקטור סיפור שהוא משחק, המערבב מציאות ודימיון, מגע ולא מגע. בני הזוג מחליקים על הקרח. הסיטואציה תקרה בעוד שנה.


- פרסומת -

"האגם הזה יהיה קפוא בעוד שנה,

נוכל לבוא אליו ולשחק.

הסכינים שלך ישאו אותך על פני המים,

ויחתכו בקרח צורות בלי משמעות".

עכשיו זה עכשיו, אבל בעוד שנה הסכינים לא יכאיבו, על הקרח לא יישארו סימנים. בקצב המיוחד של ספקטור, התהליכים לוקחים זמן. האגם יהיה קפוא בעוד שנה. השיר ממוקם במרחב דימיוני, בזמן עתידי, מתרחק מהכאן ועכשיו, מתוך הבנה של הכאן ועכשיו. ההחלקה על הקרח היא המשך והרחבה של חוויה בהווה, חוויה רגשית וחושית, אשר באה כתשובה לשאלה לא ידועה. התמונה שמצייר השיר בהירה ועמומה גם יחד.

"הלבן לבן הזה שוטף את העיניים,

אני לא יכולה לראות אותך.

רק המילים חותכות

מסלול שקוף בתוך המים.

עושות צורות יפות

אבל אני לא מבינה".

במרחב המופשט מתקיימים דברים והיפוכם. החושים מעורפלים, המילים חותכות אבל שקופות. הצורות יפות אבל אי אפשר לראות אותן. בעוד שבהמתנה לתור באונקולגית החרדה הקפיאה את הרגע, במרחב הלבן בו משחקים הזוג בהחלקה על הקרח נדמה שכמעט הכל אפשרי.

אסיים במחשבה על שיר הנושא מתוך אלבום הסולו השני של ספקטור "כל הדברים היפים באמת". במובן מסוים, האלבום הוא תמצית החוויה שלי מההיכרות המחודשת עם היצירה של דניאלה ספקטור, וכנראה גם מה שהייתי מאחלת לעצמי כמטפלת ובכלל.

"כל הדברים היפים באמת

מתגלים בזמנם

האיטי, הבלתי מתחשב"

אני חושבת על האפשרות שמבטאת היצירה של ספקטור לשחק במרחבים ממוקדים לצד אינסופיים, מופשטים לצד קונקרטיים, בהם הנפש בוראת ויוצרת דברים יפים באמת שאולי היו שם תמיד. האפשרות לסבלנות במונחים של קשר, זמן ומרחב. בשיר "כל הדברים היפים באמת" חוזרת ספקטור על המשפט, שהוא השאלה והתשובה, הקונפליקט והפתרון.

בקרוב, כך אני מקווה, יגיע אלבום חדש. אחכה לו בסבלנות. שיגיע בזמנו הבלתי מתחשב. תודה לדניאלה ספקטור על הרבה רגעים של קסם והשראה.

 

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: תרבות ואמנות
עינת פיידר
עינת פיידר
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
רוני צימרמן
רוני צימרמן
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
תל אביב והסביבה, כפר סבא והסביבה
נדב צ'יין
נדב צ'יין
קרימינולוג קליני
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
הדס גור
הדס גור
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
ד"ר ליעד רוימי
ד"ר ליעד רוימי
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
נעמה ריינר
נעמה ריינר
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.