לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
סטיילינג תרפי – להתלבש כמו האישה שאת רוצה להיות / טלי סטולובסטיילינג תרפי – להתלבש כמו האישה שאת רוצה להיות / טלי סטולוב

סטיילינג תרפי – להתלבש כמו האישה שאת רוצה להיות / טלי סטולובי

ספרים | 27/3/2019 | 7,381

נהוג לחשוב שמאחורי המילה סטיילינג מתחבא מהפך – כמו סינדרלה, לפני ואחרי. אבל סטיילינג תרפי זו שיטה שמנפצת את כל המיתוסים על סטייל. לא עוד מהפך, אלא התפתחות. לא עוד מאבק... המשך

סטיילינג תרפי – להתלבש כמו האישה שאת רוצה להיות

טלי סטולובי

סטיילינג תרפי 

להתלבש כמו האישה שאת רוצה להיות

הוצאה עצמית

 

נהוג לחשוב שמאחורי המילה סטיילינג מתחבא מהפך – כמו סינדרלה, לפני ואחרי. אבל סטיילינג תרפי זו שיטה שמנפצת את כל המיתוסים על סטייל. לא עוד מהפך, אלא התפתחות. לא עוד מאבק לשנות את הגוף, אלא רק את איך שאנחנו חושבות עליו.
הספר מציג תיאוריה ומחקר על החיבור הרגשי אל הבגד וההשפעה של הבגד על תהליכי חשיבה, התנהגות ורגש.
דרך סיפור השינוי האישי שלה משתפת ד"ר טלי סטולובי כיצד פיתחה את שיטת סטיילינג תרפי, שנועדה להפוך משחק עם בגדים לתהליך של צמיחה והתפתחות.
הספר הזה נועד להעניק לכל אישה, בכל גיל ובכל מידה, כלי מעשי להעלאת מודעות עצמית, ביטוי עצמי, הגמשת גבולות פנימיים ותעוזה לפרוץ קדימה. זהו מדריך ברור ויישומי המוביל את הקוראת לתהליך סטיילינג תרפי עצמי תוך כדי הקריאה.

 

ד"ר טלי סטולובי, מפתחת שיטת סטיילינג תרפי, עובדת סוציאלית קלינית, מרצה וחוקרת אקדמית. צמחה כאשת טיפול ומחקר במרכז לבריאות הנפש "לב השרון" וכיום מרצה בכירה במכללה לחברה ואמנויות. מעבירה סדנאות, הרצאות וקורסים של סטיילינג תרפי.

 

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:


פרק 3 – החצאית ששינתה את חיי: כשהבגדים מקבלים חיים משלהם

 

האם ביקור בחנות בגדים יכול לשנות את חיינו?

לפעמים כן.

בגדים משפיעים על הרגשות שלנו, וגם על המחשבות וההתנהגות שלנו. אם באותו ביקור שגרתי בחנות נמצא את פריט הלבוש שמצליח לעורר בנו רגש עמוק וחוויה של פריצת גבולות אישית, הבגד הזה שקול ממש לגלימה של סופרמן או סופרוומן.


- פרסומת -

אם כבר סופרמן, פרופ' קארן פיין, חוקרת אנגלייה, הלבישה כמה מהסטודנטים שלה בטי-שרט עם לוגו של סופרמן. לאחרים היא נתנה ללבוש טי-שרט כחולה (בלי הלוגו), והאחרים נותרו בבגדים שלהם. בהמשך היא ביקשה מהם לענות על מבחן השוואה חברתית. לובשי טי-שרט סופרמן דירגו את עצמם כחזקים ונעלים יותר מבחינה פיזית ביחס לסטודנטים האחרים (Pine, 2014). איך אפשר להסביר את זה?

לבגדים יש משמעות סימבולית. כלומר, כל בגד מייצג משהו עבורנו. יש אנשים, שעבורם חליפה מייצגת כוח, ועבור אחרים ג'ינס מייצגים חופש. הפרשנויות שלנו לבגדים הן אישיות אבל גם נלמדות מהסביבה, והן מפעילות אותנו כל הזמן. כשנלבש בגד מסוים, סביר להניח שנרגיש כמו שנצפה להרגיש. צריך להביא בחשבון גם את החוויה הפיזית של לבישת הבגד, כלומר איך הוא מרגיש לנו על הגוף, וכמובן איך אנחנו מרגישות שאנחנו נראות בבגד הזה. נראות טוב? מרגישות מעולה. נראות רע? הלך היום.

עוד מחקר משעשע בנוגע להשפעה הבלתי נתפסת של בגדים עלינו נעשה עם חלוק לבן. החוקרים הלבישו כמה מהאנשים בחלוק לבן, והאחרים נותרו בבגדים שלהם. הנבדקים התבקשו לענות על "מבחן סטרופ", מבחן פסיכולוגי נפוץ ומבלבל שמודד, בין השאר, יכולת ריכוז. הנבדקים בחלוק הלבן ענו מהר יותר ונכון יותר על המבחן. במחקר ההמשך, כשאמרו לכמה מהנבדקים שהחלוק הוא חלוק של רופא, התוצאות שלהם השתפרו עוד יותר! נבדקים שאמרו להם שזהו חלוקו של אומן, לא הפיקו תוצאות משופרות. המחקר הזה של צמד החוקרים אדם וגלינסקי (2012) מדגיש תופעה מעניינת שנקראת "קוגניציה תלוית-בגד" (enclothed cognition). תופעה זו מתייחסת להשפעה הקוגניטיבית-התנהגותית של הבגדים עלינו, ומסבירה איך יכול להיות שבגד יגרום לנו להתרכז יותר, יעלה את הביטחון שלנו או יוציא מאיתנו פרץ של אומץ בלתי רגיל.

 

סיפורה של חצאית

איילה, בת 40, הסכימה לשתף כאן סיפור אישי מאוד על ההשפעה האדירה שיכולה להיות לבגד על רגשות, מחשבות והתנהגות. פרטיה המזהים שונו, וזהו הסיפור שלה:

 

"לא האמנתי שאי-פעם אבגוד בבעלי. ובטח לא האמנתי שיהיה לי אומץ להתגרש.

הכול התחיל בחצאית עור שחורה וסקסית. חצאית מיני מהממת.

את החצאית לבשתי לחתונה של חברה מהעבודה בהחלטה של רגע. זו חצאית ישנה שלא לבשתי בכלל כי היא נראתה לי סקסית מדי. לא ידעתי מה קרה לי באותו ערב שהחלטתי לנסות אותה. אביב, הגרוש שלי, לא שם לב למה שאני לובשת בכלל, כמו שלא שם לב אלי, אז זה בטח לא היה בשבילו. אז אני מגיעה לחתונה ומתחילה לרקוד, וקולטת שהחצאית הזאת מעוררת בי רגשות רדומים, איזה תשוקה של פעם, מיניות בעוצמה שלא הכרתי. ואני רוקדת ורוקדת כמו שלא רקדתי שנים... הרגשתי פתאום כל כך חיה! זה עשה לי משהו. שבוע אחר כך הצעתי לחברה טובה שלי לצאת בערב, ולבשתי שוב את החצאית. רציתי עוד מההרגשה הזאת. יצאנו לאיזה פאב, והייתה שם חבורה של גברים צעירים, שישבו יחד וצפו במסך במשחק כדורגל. אחד מהם לא הפסיק להסתכל עלי, בטח בגלל החצאית. נהניתי מהמבטים שלו והייתי המומה מעצמי מכמה שנהניתי מהם. בדרך חזרה הביתה מצאתי את עצמי בוכה. כל כך התגעגעתי לזה שמישהו יסתכל עלי ככה, שמישהו יתייחס אלי! וככה התחילה תקופה של יציאות, כל פעם עם חברה אחרת, ואני עם החצאית הזאת. הגיע איזה שלב שהתחשק לי לקנות בגדים חדשים, וקניתי עוד חצאיות ושמלות, הכול כזה צמוד וסקסי, אף אחד לא שם לב אבל בתוכי התחוללה סערה. הרגשתי שאני לא יכולה עוד, שאני חייבת חופש. וכשלבשתי את הבגדים האלה הרגשתי חופש, הרגשתי סקסית, הרגשתי איילה של פעם. ואז זה קרה, פגשתי את אורי. כשפגשתי את אורי, כבר היה ברור לי שעובר עלי משהו, אבל לא עלה על דעתי שיקרה בינינו משהו, שנינו היינו נשואים וגם נפגשנו בעבודה. אורי היה כל מה שבנות אוהבות ושונאות בבנים, חתיך כזה הורס וחסר רגישות, מרוכז בעצמו. אבל הוא חיזר אחרי במרץ, ולא יכולתי להישאר אדישה. כל הודעה ששלח לי בווטסאפ, כאילו בענייני עבודה, הפכה לי את הבטן, חיכיתי לסימן ממנו. החמיא לי בטירוף שאחד כזה רוצה אותי. אחרי חודשיים היה איזה כנס בעבודה, וידעתי שהוא יהיה שם. הגעתי לכנס, ובמזוודה החצאית השחורה. בערב הייתה הופעה, והחלטתי שאני לובשת אותה, מקבלת אומץ. הייתה איתי גם חברה מהעבודה שהייתה אשת סוד, משת"פית, והיא ממש עודדה אותי לזה. היא ידעה שאני אומללה עם אביב, היא ידעה הכול. כשאנחנו מדברות פה עכשיו, אני מבינה כמה החצאית הייתה חלק מכרטיס היציאה שלי מהחיים האלה. ניגשתי אליו מבלי להסתכל לאחור, באיזה פרץ של תשוקה. לפני כן מעולם לא התחלתי עם גבר. כך נולד הרומן שלנו. הרומן הזה הוביל די מהר לגירושים שלי. זה מה שהייתי צריכה כדי לעשות את הצעד, אין בי שנייה של חרטה. אני במקום אחר לגמרי היום. אני יכולה לומר לך שסגנון הלבוש שלי מאוד שונה כאישה גרושה לעומת הסגנון שהיה לי כאישה נשואה. אני משוחררת בהרבה, והבגדים שלי מראים את זה. אני לא פרובוקטיבית מאוד, אבל כן מרשה לעצמי מכנסיים קצרים, חצאיות, לא רק שאני מרשה לעצמי, אני מרגישה שאני צריכה את זה. נמאס לי מכל השנים האלה שהייתי סגורה. עכשיו אני פורחת".


- פרסומת -

 

למרבה הצער, סיפורה של איילה אינו נדיר כל כך, הסיפור על נישואיה שהתפרקו ועל השמחה שיש בגילוי המחודש שלה את עצמה. החלק המעניין הוא תפקידה של החצאית בתהליך שאיילה עברה. החצאית ייצגה עבורה מיניות, חיות וחופש. הבחירה הראשונית בחצאית ייצגה צורך לא מודע שלה בשינוי, "לא יודעת מה קרה לי באותו ערב." אותה בחירה הפכה בהמשך למודעת, כשאיילה קלטה את החסך והצורך שלה לחוש מינית וחופשייה. איילה עשתה שימוש מודע בחצאית כדי לסייע לעצמה בתהליך השינוי שבו בחרה.

איילה איננה האישה הראשונה או היחידה שסיפרה לי על תחושות כאלה ביחס לבגדים. עוד קבוצה של נשים, שעברו תהליך פורץ דרך בחיים שלהן, שהתבטא גם בלבוש, הן נשים שיצאו מהארון.

 

בגדים והגדרה מינית

ספיר, אישה בשנות ה-40 שלה, גדלה בבית דתי, אבל עם התבגרותה בחרה באורח חיים חילוני. היא נישאה לגבר וילדה ארבע בנות. כשהגיעה לגיל 40, הכירה בנטייה המינית שלה, יצאה מהארון והתגרשה. כיום היא חיה עם בת זוג. ביקשתי ממנה לספר לי על הקשר בין סגנון הלבוש שלה לתהליכים שעברה ולהגדרה המינית שלה.

 

"כשהייתי צעירה, החברה הכתיבה לי קוד לבוש וקיבלתי את זה כגזֵרה, לא הייתה לי מילה בעניין. בצבא, למעשה, בחרתי באורח החיים המתאים לי ועברתי למכנסיים. כל חיי היה לי מראה כאילו לא נשי, גם כשלבשתי חצאיות. החברה ראתה בי טום בוי, וזה העליב אותי הרבה שנים. אבל מאז שיצאתי מהארון זה כבר לא מעליב, ולא אכפת לי מהשוני בלבוש שלי. כשהייתי נשואה, ניסיתי להתאים את עצמי למה שמצופה ממני. מאז היציאה יש שחרור, אין הסתרה, אני לובשת מה שבא לי, מוותרת על חזייה. המכנסיים גדולים מהמידה שלי, אני לובשת עניבה. פעם לא היה מצב כזה. מאז שיצאתי מהארון אני חופשייה בלבוש שלי".

 

רעות, בת 27, יצאה מהארון מול משפחתה השנה. היא מספרת:

 

"זה נכון שיש לבוש לסבי, אני מזהה לסביות לפי לבוש ושפת גוף. גם ההליכה שלי לא ממש נשית. אני מתלבשת בסגנון רוקיסטי אדג'י. אוהבת בגדי גברים מאז שאני זוכרת את עצמי. לא עזר לאימא שלי כשניסתה להלביש אותי אחרת. אבל היא לא שאלה שאלות, ולא הפעילה לחץ. אבא שלי היה מעקם פרצוף באופן קבוע, אבל אני לא זוכרת שיחות על זה. באיזשהו מקום הם הרי הרגישו, הם ידעו. אני לא נתתי לזה להשפיע עלי, תמיד התלבשתי איך שבא לי. לעומת הסגנון שלי, יש גם לסביות שמתנהגות בצורה נשית מאוד, חצאיות, שמלות, מאופרות ועושות ציפורניים. בת הזוג שלי היא הכי הכי אישה שיש!! אין ממש חוקים. יש גם נשים שפשוט אוהבות את הסגנון הגברי והן מתויגות כלסביות, וזה עצוב שזה כך".

 

נרקיס היא לסבית בשנות ה-40 המוקדמות שלה, שמגדירה את עצמה "בוצ'ית". היא אומרת:

 

"אני בהחלט אישה בעיני עצמי, אבל קשה לי למצוא בגדים בחנויות נשים. הסגנון שלי ספורט-אלגנט, והבגדים שנמכרים שם הם בסגנון אחר. רך, ורוד, בגזרות שמבליטות חזה ומצרות מותניים. זה הפוך ממה שאני מגדירה כנשי ויפה. אני מוצאת בגדים בחנויות של גברים, אפילו טי-שרטס, כי שם אני מוצאת גזרות שטובות לי. מכנסיים חצי מחויטים או ג'ינס בויפרנד, סניקרס או נעליים גבוהות, לא מעור. יש לי את הסגנון שלי, ואני לא מתפשרת עליו. קורה שבעבודה יש סיטואציות מסוימות שאני מתלבשת טיפה אחרת, קצת מתאימה את עצמי".

 

בלוז ללובשות המדים

כולנו נאלצות להתאים את הלבוש שלנו לחברה ולמסגרות שאליהן אנו משתייכות. יש נשים שחיות יום-יום עם צמצום במרחב הבחירה של הלבוש למקום העבודה. הכוונה היא למדים, לקוד לבוש נוקשה או לתלבושת אחידה. הפרשנות לאלה היא תמיד אישית. יש נשים שאוהבות כללי לבוש ומרגישות שהם פוטרים אותן מהתמודדות עם בחירת בגדים בכל בוקר ומפחיתים מתח ותחרות לגבי לבוש. למדים יש יתרונות מיוחדים, הם מסייעים לעצב את הזהות המקצועית, מגדירים גבולות בעבודה ומעניקים תחושה של סמכותיות וביטחון ללובשיהם (Timmons & East, 2011). לעומת זאת, יש נשים שחשות לנוכח כללים אלה הגבלה מהותית בחופש שלהן וביכולתן לביטוי עצמי במקום העבודה.


- פרסומת -

 

"כעובדת של שירות בתי הסוהר, הרגשתי תמיד שאין טעם לטרוח להתלבש, אני מחויבת למדים. בהתחלה ניסיתי לגוון עם לק ושרשרות, אבל הגיע שלב שהרגשתי שהמדים מנטרלים אותי לגמרי. זה זלג גם לשאר הזמן, לסופי שבוע, איבדתי את הרצון להתלבש. ביום-יום שלי בעבודה מצאתי את הנוכחות שלי בצורה אחרת, דרך ההתנהגות שלי, הרמת קול, אסרטיביות, לדבר את הדברים כי אי אפשר לבטא את עצמי אחרת". (שרון, בת 49)

 

"לא משנה כמה צבעונית ויפה אני אבוא, ברגע שהגעתי ואני שמה עלי את חלוק בית החולים, אני נסגרת. יש רק רותי אחת, רותי של העבודה. יש בארץ מחלקה שעיצבה מדים צבעוניים יותר לסגל. אני העליתי את הרעיון, אבל זה לא מתאים למחלקה שלנו. יש לי את האוויר שלי בסופי שבוע, אני מסתובבת בשמלות צבעונית, חופשייה". (רותי, בת 52, אחות)

 

"אני תמיד בלבוש מסוים בעבודה וחייבת להיות עם שיער אסוף. בהתחלה זה מאוד הפריע לי, הרגשתי מוגבלת. עד עכשיו יש ימים שהמחשבה על המעבר לבגדי עבודה מייאש קצת, מוציא את החשק להתלבש בכלל. אבל עם הזמן התרגלתי לזה, זה מאוד נוח לי. אני מחליקה בקלות לתוך התפקיד שלי, כאילו בבת אחת משנה פאזה, מרוכזת ומוכנה לעבוד". (נעמה, בת 25, עובדת בשירותי מזון)

 

כיסוי ראש או כתר

כללי לבוש יכולים להיות חלק מהותי מהדרך שבה גדלנו או מאורח החיים שבחרנו. בעבודתי עם נשים מסורתיות, דתיות וחרדיות אני נתקלת ברגשות שונים כלפי כללי הצניעות בלבוש. כמה מהנשים מרגישות שהכללים שומרים עליהן, מעניקים להן משמעות וביטחון, והן מקבלות אותם באהבה. יש נשים שחשות מוגבלות וסגורות, ולא פשוטה להן ההתמודדות עם הכללים. הדיאלוג של נשים מאמינות עם הלבוש שלהן מרתק אותי.

 

"הלבוש שלי מאוד חשוב לי. אין יום שלא אתאפר ואסתדר, גם אם אין משהו מיוחד באותו יום. את הפאה אני חובשת רק כשאני יוצאת מן הבית למקומות מיוחדים. אני מאוד מחוברת לבגדים שלי, יש לי את הטעם שלי ואני יודעת מה מתאים לי. הכללים הם עבורי. הצניעות מגינה עלי, אנחנו נשים בעולם, והכללים האלה נוצרו לטובתנו". (חווה, בת 32, חרדית)

 

"שינויים שעברתי בחיים באו לידי ביטוי בבחירות הבגדים שלי, ובמיוחד כיסוי הראש. הייתה תקופה שהלכתי עם כיסוי מלא, שלא תבצבץ שערה. עם השנים הרגשתי שאני מתרככת, שהיחסים שלי איתו (עם השם) חזקים ועמוקים מאוד, והורדתי במעט את כיסוי הראש. היום רואים חלק מהשיער שלי. גם הצבעוניות של הכיסויים שלי השתנתה ונהייתה חיה יותר. הייתה פעם שהלכתי לאירוע עם פאה. אהבתי את זה מאוד, אבל חזרתי לכיסוי ראש כי זה יותר "אני". עוד תהליך שעברתי היה כשוויתרתי על גופיית הבסיס מתחת לבגדים (נועדה להסתיר מרפקים), היא הגבילה אותי מאוד. היום אני בוחרת בגדים מדויקים לי יותר, אמנם לא יכולה ללבוש כל דבר, אבל לא מתפשרת. שומרת על הצניעות עם הביטוי שלי דרך הבגדים". (מיטל חזן, בת 38, עובדת סוציאלית, בוגרת סטיילינג תרפי)

 

"חמש-עשרה שנים אני בדיאלוג פנימי עם הכיסוי ראש. יש ימים שאני מרגישה שמתהלכת עם כתר על הראש, ויש ימים שהכובד הפיזי והנפשי שלו מורגש. יחסי אהבה-שנאה שכאלה... בעצם חבישתו ועוד לפני שאני מדברת, יודעים עלי כל כך הרבה: שאני נשואה ודתייה זה ברור, אבל גם שאני ימנית בדעותי הפוליטיות. וזה מתסכל. לפעמים אני רוצה שיראו אותי כדף חלק, לאפשר להכיר אותי בלי מסכות, תוויות או קהילה שלמה מאחורי... כשיש לי תקופות מורכבות מול כיסוי הראש, ואולי דווקא אז, אני ממש משתדלת ומתאמצת להשקיע בחידוש של מטפחות יפות או בלמידה של קשירה חדשה או בשינוי בשיער (זה שרואים). לפעמים זה עוזר... לפעמים לא ממש". (הילה בוסקילה, בת 34, עובדת סוציאלית, בוגרת סטיילינג תרפי)

 

הודיה, בת 26, יצאה בשאלה. היא מספרת על כללי הלבוש שנהגה לפיהם שנים רבות, מזווית שמבטאת את התהליך שהיא עברה:

 

"הלבוש בחברה החרדית ברור מאוד, יש חוקים נוקשים, אסור ללבוש צבעים וצריך להקפיד על אורך החצאית והשרוול ברמה של מילימטרים. מגיל צעיר בגדים עניינו אותי, הייתי מסתכלת על לבוש של נשים מבוגרות מסביבי בסקרנות ומציינת לעצמי, זה יפה, זה לא. אני זוכרת שגיליתי את עיתון "לאשה", הייתי מסתכלת בסתר על תמונות של נשים ובגדים, זה בטח נשמע לך מצחיק, פשוט עניין אותי סטיילינג. יש איזו סתירה בעולם החרדי, מצד אחד ההתעסקות בחיצוניות היא תפלה ויש דגש על הפנימיות, ומצד שני כל הזמן יש התעסקות בחיצוניות. אורך החצאית. אם יש כפתור או אין כפתור. היו פעמים שאורך השרוול לא כיסה טוב את המרפק, וחזרתי הביתה עם איומים שיעיפו אותי מהתיכון. בגיל 19 החלטתי שאני לא יכולה עוד. עדיין לא הייתי מסוגלת לעזוב את בית ההורים, אבל התחלתי לחיות חיים כפולים. מחוץ לבית מכנסיים, חופש, וכשחוזרת הביתה מחליפה. זה החזיק כמה חודשים, עד שבסופו של דבר אח שלי תפס אותי וסיפר להורי על המכנסיים, ומשם הדרך החוצה הייתה מהירה. התגובה שלהם הייתה קשה. החלטתי שאני לא מוכנה לפחד עוד, שאני בוחרת בחיים של חופש. היום אני מנותקת מהם, חיה לבד. המחיר כבד, ואני עדיין מקווה שאיכשהו נצליח להידבר. כשאני לובשת גופייה וג'ינס, שזה הסמל האולטימטיבי לחופש שלי, אני מרגישה כל כך טוב, אושר, כל כך פשוט להיות אני. בלי מגבלות ופחדים, בלי איסורים".


- פרסומת -

 

להתלבש כדי להתמודד עם רגשות

בצד העומקים הרגשיים של בחירות הבגדים, נראה שזה גם פשוט עניין של מצב רוח.

סיפורי הבגדים של נשים חושפים כמה מצב הרוח שלנו משפיע על הבגד שנבחר בבוקר. קבלת הווסת החודשית או עלייה של קילו או שניים יכולות לשנות באופן דרמטי את בחירות הבגדים של אישה ממוצעת. מחקרה של קון (1994) מצא שרק נשים, לעומת גברים, מודעות למצב הרוח שלהן ובוחרות בגדים לפי מצב הרוח הזה.

זה לא נגמר רק בזה, כי גם הבגדים שבחרנו משפיעים על מצב הרוח שלנו. בגד שנבחר בבוקר אפרורי יכול לקבע את מצב הרוח למשך כל אותו היום. סקר של פרופ' פיין (2014) באנגליה מצא שנשים מדוכדכות נוטות לבחור ג'ינס וחלק עליון רפוי, שקי. נשים שעבדתי איתן סיפרו אחרת, שבימים מדוכדכים הן יימנעו מג'ינס וילבשו טייץ וחלק עליון רחב ומסתיר. עם זאת, יש נשים שמבינות באופן אינטואיטיבי את עוצמת ההשפעה של הבגדים עליהן, ומשתמשות בבגדים כאמצעי לעזור לעצמן להתנהל עם רגשות קשים (Moody & Sinha, 2010).

הקשר בין בגדים לדיכאון יכול להיות כפול. נשים שסובלות מדיכאון יכולות לספר על קושי עצום בהתלבשות ולהזניח את לבושן ומראן החיצוני, או להפך, להקפיד ולהשקיע בלבושן החיצוני כאמצעי להתמודד עם הסבל שבדיכאון. יערה, בת 28, מספרת:

 

"לקח לי זמן לקלוט שיש שם למה שעובר עלי, דיכאון אחרי לידה. הייתי הראשונה שילדה בקבוצת החברות שלי ואני הבכורה בבית. לא היה לי מושג. אימא שלי מעולם לא הכינה אותי לעוצמת הקושי והכאב שיש במעבר הזה מאישה חופשייה לאימא טרייה. הלידה של רומי הייתה טראומתית, לא דמיינתי שזה יכול להיות ככה. עברתי קורס הכנה ללידה וקראתי ספרים, אבל במציאות עמדתי חסרת אונים מול כאב בלתי נסבל. הרגשתי טובעת, ואף אחד לא מושיט לי יד. אין לי מושג מה יקרה איתי בעוד רגע. הצוות הרפואי היה אטום, אריאל בעלי היה בחוסר תפקוד מוחלט, והלידה נגמרה בניתוח קיסרי. יצאתי מהלידה הזאת חבולה נפשית ופיזית. ההתאוששות לקחה זמן והבקרים היו קשים, לא הצלחתי להרים את עצמי מהמיטה. היו ימים שלמים שעברו בלי מקלחת, בלי ארוחה חמה. אריאל עבד עד הערב, והורי גרים רחוק. העמדתי פנים שהכול בסדר, תפקדתי, גם רומי הייתה בסדר. היא ינקה וגדלה יפה. אבל בתוכי הייתה תחושה של מוות שקט. כאילו אני חיה אבל מתה מבפנים. עצב תהומי. ריקנות. הייתי מסתכלת על רומי ושואלת את עצמי מה לא בסדר איתי, למה אני כל כך אומללה. בשלב הזה של חיי הייתי בפיג'מה רוב הזמן. גם כשהסתובבתי בחוץ, הייתי יוצאת מוזנחת. שמנתי מאוד. לא צבעתי את השיער. לא החלפתי בגדים. לפני הלידה הייתי אישה שמקפידה מאוד על איך שהיא נראית וגם נהנית מזה, הפער היה עצום. שכנה שלי קלטה מה עובר עלי והציעה שאתחיל טיפול. זה היה הדבר הנכון לעשות, ולאט-לאט התחלתי לצאת מהמצב הזה. אני זוכרת איזה בוקר אחרי כמה חודשים של שיחות שהחלטתי, לא עוד. שמתי את רומי לידי ופתחתי את ארון הבגדים שלי. עמדתי ומדדתי בגדים, והמתוקה הזאת כאילו הבינה. בסבלנות בלתי מוסברת היא התבוננה עלי מודדת, לא בכתה. אני אפילו זוכרת את הבגדים שבחרתי. חולצת פסים וחצאית ג'ינס קצרה, שלשמחתי עלתה עלי. זה היה כמו זריקת מרץ, אני יכולה לצאת מזה! התלבשתי ויצאנו מהבית. יום אחר כך כבר הלכתי למספרה. ישבתי אצל הספר, הסתכלתי על עצמי במראה ונזכרתי מי אני ואיזה כוחות יש בי. מאז אין יום שאני לא מתלבשת, מתאפרת ומסדרת את עצמי. לא משנה מה יהיה ומה יקרה איתי בחיים, אני לשם לא חוזרת".

 

בגדים לא רק מעודדים, משמחים או עוזרים לתפקוד. עצם היכולת להתלבש והבחירה בלבוש מותאם מספרות על המצב הנפשי. בעבודה עם נערות בסיכון אני רואה לא פעם שהן לובשות בגדים שאינם תואמים את הסיטואציה. מדובר בנערות שמגיעות מבתים הרוסים או מזניחים, שההתנהגות שלהן מאופיינת על פי רוב בסיכון עצמי, והן חוות רמות גבוהות של מצוקה. נערות בסיכון יכולות ללבוש ג'ינס קצרצרים ללא גרבונים גם בשיא החורף עם גופייה חשופה, או ללבוש סווטשרט חם בקיץ. צוות הפנימייה יכול להדריך ולבקש, אך הן מתעקשות להתלבש כך. במקרים מסוימים אין להן מספיק בגדים, או שהבגדים מפוזרים בין הבתים השונים שלהן. ילדות בסיכון מסתובבות עם שיער לא חפוף, בגדים לא במידתן וגרביים לא תואמים. הבגדים מספרים את המצוקה שלהן.

בעבודתי במחלקה הפסיכיאטרית ראיתי כמה קשה לשכנע מאושפזים ומאושפזות כרוניים ללבוש את הבגדים שלהם ולא את פיג'מת בית החולים. מדובר באנשים שמאושפזים חודשים רבים ולעתים שנים, והשיקום שלהם נראה רחוק ובמקרים מסוימים חסר תקווה. לעתים אין להם בגדים משלהם, והם גם לא מעוניינים בכאלה. צוות בית החולים מארגן להם בגדים ומפציר בהם ללבוש אותם. לא תמיד הבגדים בדיוק במידה, ולא תמיד הם נראים טוב, אבל לבישת בגדים "אזרחיים" נחשבת הצלחה. הפיג'מה של בית החולים מביאה את החולה המאושפז למצב רגרסיבי, שבו הוא חסר אונים וחסר יכולת אפילו להתלבש בכוחות עצמו (Lurie, 1991).


- פרסומת -

היכולת להתלבש ולבחור בגדים מתאימים זה לזה, למזג האוויר ולסיטואציה נראית לכולנו דבר כל כך טריוויאלי ופשוט, אבל היא מספרת כל כך הרבה עלינו. לבגדים יש את הכוח לעזור לנו במצבים קשים ולהניע בתוכנו שינויים פנימיים קטנים וגדולים, וזאת בזכות המשמעות שיש להם עבורנו וההשפעה שלהם על מצב הרוח, החשיבה וההתנהגות שלנו.

 

"גם בימים שאף אחד לא יראה אותי חוץ מהגננת של הבן שלי על הבוקר, כשאני משקיעה ומתלבשת יפה, אני יודעת שיהיה יום טוב. ואני יודעת שאני בסדר. בימים שאני נשארת בבגדי בית ואין לי חשק להתלבש, אני יודעת שזה כי אין לי חשק לכלום ושאני לא במיטבי. זה הולך להיות יום פחות טוב". (לוסי, בת 31, עצמאית שעובדת מהבית)

 

מחר בבוקר, כשאת עומדת מול הארון ומתלבטת מה ללבוש, השאלה החשובה מכולן היא איך תרגישי כשתלבשי את הבגד הזה כל היום. האם זה בגד שיעזור לך לחשוב, להתרכז, לתפקד? ואולי זה בגד שימלא אותך במרץ וברצון לטרוף את העולם? האם זה בגד שתרגישי בו חברותית ונגישה, ואולי מקצועית וסמכותית? האם הבגד משדר לך חופש ופתיחות או שהוא כובל או מגביל אותך באיזושהי צורה? תמיד יש אילוצי זמן, מקום, מזג אוויר, אבל חשוב שהבחירה שלך תאפשר לך להרגיש כמה שיותר במיטבך.

 

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: פסיכותרפיה, ספרים, תרבות ואמנות, מיניות, גוף ונפש, שיטות טיפול נוספות
דבי ז'ולטי
דבי ז'ולטי
פסיכולוגית
ירושלים וסביבותיה
אולגה וישניה
אולגה וישניה
פסיכולוגית
כרמיאל והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
לאה שקלים
לאה שקלים
חברה ביה"ת
ירושלים וסביבותיה
קרן הירשפלד
קרן הירשפלד
יועצת חינוכית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), חולון והסביבה
יגאל אזולאי
יגאל אזולאי
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, ירושלים וסביבותיה
בן מסיקה
בן מסיקה
פסיכולוג
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עינת לויעינת לוי13/8/2019

שאלה. היכן ניתן לרכוש את הספר?