פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

מפירוש להוויה- על חיפוש "המקום הנכון" בטיפול

הרצאה שניתנה בשרות הפסיכולוגי ר"ג.
על ידי דפנה הומינר, 2004

ההרצאה מתארת את המעבר האישי של הכותבת, פסיכולוגית קלינית, מעמדה תאורטית של פסיכולוגיית הקונפליקט (פרויד,קליין,ואחרים) על המשמעויות הפרקטיות הנגזרות ממנה בקליניקה, לעבר עמדתה של פסיכולוגיית העצמי.
מעבר אישי זה, מקביל במידה רבה להתפתחויות המטה-תאורטיות של הפסיכואנליזה.
ההרצאה סורקת התפתחויות אלה, ומתעכבת על מושגי יסוד קוהוטיאניים תוך התבוננות באופן בו מבינה פסיכולוגיית העצמי את שאלות ה"מחלה" ה"ריפוי" ו"עמדת המטפל" בהשוואה לתאוריות קודמות.
הכותבת מתארת את החוויה האישית המרגשת של התרחבות העצמי המקצועי מעבר לגבולותיו הקודמים, כתוצאה מהמפגש הקריטי עם התאוריה ועם אנשי המקצוע בארץ המזוהים עימה, באופן דומה לחוויה המתרחשת בטיפול קוהוטיאני. במקרה זה, כמו במקרים דומים, הזולתעצמי שמאפשר את המשך הצמיחה המקצועית הוא התאוריה עצמה...

מאמרים | 11/12/2004 | 34,760

תגיות:

מפירוש להוויה

על חיפוש "המקום הנכון" בטיפול

הרצאה שניתנה בשרות הפסיכולוגי ר"ג

 

 דפנה הומינר

2004

 

חיפוש המקום הנכון לנו, כמטפלים, הינו משימת חיים המוכרת בודאי לכולנו.

באמרי "מקום נכון", אני מתכוונת למושג שהינו אישי מאד וחוויתי מאד, והחיפוש אחריו לעולם אינו מסתיים.

ולמרות המשכיותו האינסופית של חיפוש זה, אפשר וכדאי לעצור מעת לעת, להתבונן ולהצביע על ציוני דרך משמעותיים ונקודות תפנית קריטיות.

ואני שמחה על ההזדמנות למפגש זה, בו ארצה לשתף אתכם באחת מנקודות תפנית אלה, שחוויתי במהלך שנות מסעי האישי בקליניקה.

נקודת התפנית שחלה במסלול המקצועי שלי, ועליה אספר כאן, קשורה במעבר ההדרגתי שעברתי מעמדה תאורטית המעוגנת בתאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית, תאוריית הקונפליקט ,( פרויד, קליין ותאוריות יחסי אובייקט ), עד לתאוריות החסך ובמרכזן פסיכולוגיית העצמי של קוהוט וממשיכי דרכו בארץ ובעולם.

תהליך אישי זה, מקביל במובנים רבים להתפתחות התאוריה הפסיכואנליטית עצמה, ומכיון שאני מאמינה שהעובדות ההיסטוריות והתאורטיות ידועות ומוכרות לכם היטב, ארשה לעצמי סקירה כללית ומהירה, ומטבע הדברים גם שטחית משהו, של התפתחות מטה- תאורטית זו.

בהמשך הדברים אתעכב יותר על מאפיינה העיקריים של פסיכולוגיית העצמי, תוך השוואתה לתאוריות שקדמו לה.

אעשה זו תוך התייחסות לשלושה צירים הסובבים סביב שלוש שאלות מרכזיות, אותן אבקשכם לשמור במחשבה :

1. מהי "המחלה"? מהו הסבל האנושי?

2. מהו הריפוי ?

3. ומהי עמדתו של המטפל, הנגזרת כפועל יוצא מהתשובה לשתי השאלות הראשונות.

תחילת החשיבה הפסיכואנליטית היא, אם כן, בתאוריה הפרוידאנית הקלאסית.

nפרויד ראה במחלה סוג של פתרון, לא מוצלח במיוחד, של קונפליקט פנימי בין שלוש ישויות סמבוליות, אינטראפסיכיות, הלא הן האיד, האגו והסופר אגו.

לב ליבו של הסבל האנושי, אליבא דה פרויד, הוא המאבק בדחף. הדחף הוא המרכיב הנפשי העיקרי ,אשר זוכה למקום המכובד ביותר בתאוריה זו.

הדחף הוא ביולוגי, מולד, כמותו ואיכותו קבועות מראש כנתון דטרמיניסטי.

האדם, באשר הוא אדם, על פי פרויד, הינו אדם "אשם". כלומר אדם נוירוטי במידה כזו או אחרת, אשר מחפש פתרונות מוצלחים יותר או פחות, למצב מתמיד של אשמה הנובע ממשאלות דיחפיות אסורות, המסכנות אותו . כדי להמנע מסכנת האשמה ,הוא נאלץ להדחיקן, או להתגונן נגדן באמצעות הגנות נוספות, חליפיות או משלימות.

ההדחקה הינה מנגנון נפשי רב עוצמה, הגובה מחיר אנרגטי רב מאד, אשר בא על חשבון האגו ומדלדל אותו. האגו הוא אותו יציר סימלי המכיל בתוכו את היכולת התפקודית המודעת והיומיומית- מרכיבים קוגניטיביים בעיקר כמו זיכרון וחשיבה, אך גם רגשיים ותפיסתיים.

המודל של פרויד הוא אם כן מודל של מערכת אנרגטית סגורה, בה האנרגיה עוברת בין הישויות השונות לפי הצורך והתנאים, וכל הגברה והעצמה של האנרגיה באחת הישויות, כרוכה בהפחתה ודלדול של האחרות.

תפקיד הסביבה על פי מודל זה, הינו ליצג את האיסור החברתי מול הדחף הביולוגי הפנימי.

החברה הינה נציגת האיסורים והאידאלים אשר מופנמים והופכים בהדרגה לישות הקרוייה סופר אגו, והיא אותה ישות אשר נמצאת במאבק קיומי מתמיד עם הדחפים.

במאבק זה על מציאת האיזון הנכון בין שלוש הישויות הנפשיות, מתרחשות לעיתים "הסתבכויות" שונות: אחת הדוגמאות השכיחות ל"הסתבכות" כזו, היא מצב בו הדחף חזק ביותר, מסיבות גנטיות או סביבתיות, בעקבות זאת הסופר אגו אוסר יותר, והאגו נאלץ להפעיל מנגנוני הגנה רבים יותר ויקרים יותר. כל זה מביא לדלדול התיפקוד היומיומי, לסימפטומים נוירוטיים כמו שכחה וקשיי למידה, או התנהגויות דיספונקציונליות אחרות, ביניהן התנהגות אובססיבית קומפולסיבית, פוביות, ועוד.

העיקרון הכללי לפיו מובנת המחלה במודל הפרוידיאני הינו עיקרון של קונפליקט פנימי , בלתי מודע, קשה ומכאיב ביותר. הקונפליקט האדיפלי , המתרחש בסביבות גיל ארבע חמש, מהווה את שיאה של ההתפתחות הנפשית ושל החיפוש המתמיד אחרי איזון תוך נפשי, ולקונפליקט חשוב זה, יש פתרונות "טובים" ופתרונות "גרועים".

פתרון טוב יביא לאיזון נפשי והמשך ההתפתחות התקינה , בעיקר בשני המדדים שפרויד הגדיר- היכולת לעבוד והיכולת לאהוב.

פתרון גרוע , יצור מצב של חולי נפשי, אשר יתבטא ברמת החוויה המודעת דרך סימפטומים כאלה או אחרים, שהם תולדת אותו קונפליקט בלתי מודע שלא נפתר היטב.

הסבל הנפשי אם כן, מוסבר בתאוריה זו כסבל שגורמים הסימפטומים .הסימפטומים הם המופע החיצוני של חולי פנימי, שנוצר כתוצאה מאי היכולת "לפתור נכון" את הקונפליקט האדיפלי, קרי להגיע לאיזון תקין בין הישויות הנפשיות. לסביבה אין כמעט שום משמעות קריטית , אלא כמגיבה באופן כזה או אחר למאבק הפנימי להשיג איזון תוך נפשי.

מטרת הטיפול הינה לשנות את האיזון הלא מוצלח שבין שלוש הישויות הנפשיות, על ידי שינוי היחס בין החומר המודחק והלא מודע, לבין החומר המודע והנגיש לאדם.

המחשבה שעומדת מאחורי הרעיון הזה הינה שחרור חלקי של הגנות הדוקות מדי, על ידי העלאת חלק מהדחפים האסורים הקבורים בלא מודע, בחזרה אל המודע, תוך מתן לגיטימציה לדחף, גם אם לא למימושו.

תפקיד המטפל הינו פשוט יחסית. עליו יאפשר שחרור של החומר הלא מודע באופן הדרגתי כדי לא ליצור הצפה ובעיקר כדי לא לעורר התנגדות וחסימה נוספת. כאשר ישתחרר מספיק חומר לא מודע, תהיה הפחתה בעוצמת ההדחקה (או המנגנונים הנוספים/תחליפיים), והסימפטום הנוירוטי יחלוף.

ניתן לומר, מעט בציניות אמנם, כי עמדת המטפל הנגזרת ממודל הצנרת הנפשית המסתבכת ונסתמת, הינה עמדת השרברב המיומן: איש המקצוע אשר מכיר היטב את הצנרת, ומטרתו לפתוח את הסתימה בזהירות אך ביעילות, ולאפשר את המשך הזרימה הנפשית שנתקעה.

למטופל, בדיוק כמו ללקוח המזמין אליו הביתה שרברב, אין יותר מדי אחריות, בלשון המעטה.

הוא מתאר את הבעיה, מגיש את כלי העבודה, הוא עוזר ואולי אפילו מפשיל שרוולים ומזיע אך בעל הדעה, הסמכות המקצועית שיודעת ב ד י ו ק מה התקלקל והיכן, זהו הפסיכותראפיסט.

הוא מצוי בעמדה של ידע מול המטופל ההדיוט, אשר אין לו שמץ של מושג מה לעזאזל קורה ומהיכן הסתימה או לחילופין הדליפה...

המטופל נדרש לשתף פעולה עם המטפל, במובן הזה של ציות להוראותיו. הוא אמור לקיים את מה שקרוי בז'רגון הפסיכואנליטי : הכלל הראשון. אסוציאציות חופשיות. המטופל מתבקש לדבר את כל מה שעולה בדעתו, בלי להסתיר ובלי לחסום דבר...

אם השיטה אינה עובדת, הרי שזה משום שהמטופל "מתנגד", קרי אינו מוכן לחשוף בפני

עצמו ובפני המטפל את הצד האפל והמפחיד של דחפיו.

וכאן מגיע לעזרתו של המטפל כלי טיפולי נוסף- הפירוש.

המטפל מפרש למטופל את התנגדותו. הוא מסביר לו ממה הוא פוחד, וכיצד הוא חוסם את המחשבה וההכרה ,כדי להמנע מהגורם המפחיד.

הפירוש אמור לחדור לתודעה ולגרות לאדם לוותר על ההתנגדות שלו.

לרוב, גם הכלי הזה אינו יעיל דיו, וכאן אנו מגיעים לכלי המרכזי של העבודה הפסיכואנליטית הקלאסית, הלא הוא ההעברה.

פרויד גילה כי המטופל יכול להתנגד ככל שירצה, ולסרב להזכר בזכרונות המפחידים והטראומטיים שהודחקו, אך הוא אינו יכול להמנע מלחוש את הרגשות שהתלוו לזיכרונות המודחקים הללו.

את הרגשות האלה, הוא חש ומעביר בהווה, אל דמות המטפל, וחווה אותם בעוצמה חזקה כאילו המטפל הוא הוא הדמות הראשונית אליה היו הרגשות מופנים במקור.

הפירוש המוצלח הוא "פירוש מוטאטיבי", כהגדרתו של סטרצ'י, כלומר פירוש שיוצר שינוי מבני בנפש, מעין "מוטציה". פירוש כזה כורך יחד את רגשות ההעברה המתרחשת בחדר הטיפול בזמן הווה, יחד עם הסבר משוער למה שהתרחש בעבר הרחוק, וכתוצאה מכך יוצר חוויה של התפכחות, ובה לומד המטופל להכיר במופרכות רגשות ההעברה שלו, ומבין שהמטפל הוא דמות אחרת, חדשה, בלתי מסוכנת, מיטיבה ואף אהובה.

באופן זה, הוא משתחרר מהתבנית הקדומה של טראומת הפתרון הישן והבלתי מוצלח, ומשתחרר מכל הסימפטומים המכאיבים שבאו כרוכים ב"עיסקת חבילה" עם טראומה זו.

עמדת המטפל בתאוריה הקלאסית היא אם כן עמדת המומחה: הוא הלוח החלק אליו מושלכים רגשותיו המועברים של המטופל, עליו להיות "נקי" מרגשות/דחפים ומשאלות כלפי המטופל, והוא תמיד זהה שיודע טוב יותר מהמטופל "מה באמת השתבש", ובשל כך מבין נכון יותר גם "מה ב א מ ת קורה בחדר הטיפול בכל רגע נתון"...

הפיתוח של מלני קליין, היה השלב החשוב הבא בהתפתחות התאוריה הפסיכואנליטית. קליין נשארה צמודה לעקרונות היסוד הפרוידיאנים, ובכל זאת ניסתה להכניס להכניס לתאוריה שלה את הגורם הסביבתי באופן מעט יותר דומיננטי או לפחות אינטראקטיבי.

בסופו של דבר, הניסיון לא עלה יפה. כנראה שמטעמי פוליטיקה פנימית, כפי שנהוג כיום לחשוב, הקפידה קליין על נאמנות יתר לפרויד, הצהירה אמונים לביולוגיזם הדטרמיניסטי, והתעקשה שלסביבה כשלעצמה, אין תפקיד משמעותי במיוחד באותה דרמה פנימית, אלא כאובייקט מוצלח יותר או פחות, להשלכת הליבידו או האגרסיה הפנימית של התינוק.

במילים אחרות, על פי קליין, האדם בורא וממציא את סביבתו, כהשלכה של דחפי האהבה והשנאה הפנימיים והמולדים שלו. לסביבה הממשית יש אמנם השפעה מסויימת לכאן או לכאן, אך בעיקרון זהו עדיין אותו מאבק נורא של האדם בעצמו ובדחפיו, אשר מסכנים את נפשו בכך שהם מונעים ממנו את חווית האהבה היציבה המזינה את הנפש.

ה"מחלה" על פי קליין, היינה תולדה של אחת משתי אפשרויות- פיצול פרימיטיבי ומוחלט בין טוב ורע בדמות האובייקט ועקב כך פיצול בתוך הנפש עצמה, מה שמביא לתחושה מתמדת של סכנה חיצונית וחרדת מוות נוראה ,

או לחילופין פיצול מאוחה חלקית, כאשר האיחוי הלא מוצלח מותיר את האדם בתחושת אשמה איומה על רגשות השנאה שהוא חש כלפי מושא אהבתו, וכתוצאה מכך חרדת הנטשות תמידית, כעונש על הנזק שהזיק כביכול לאהוביו...

במקרה הראשון המחלה לובשת צורה פסיכוטית פרנואידית, ובמקרה השני היא לובשת צורה של דכאון קליני.

מכיון שהמחלה לסוגיה, היא פועל יוצא מהפנמות והשלכות ראשוניות, של דמות האובייקט הראשוני שעוותה על ידי מנגנונים אלה, מכאן שהריפוי צריך לטפל באלמנטים אלה.

הריפוי צריך לשאוף לאיחוי מוצלח של החלקים המפוצלים של האובייקט והעצמי, וכן ליצירת תיקון, רפרציה, שבה יוכל המטופל לחוש שהוא פיצה את הדמות הראשונית האהובה, שבשל דחפיו התוקפניים השליך כלפיה גם הרבה שנאה.

ההשלמה הזאת, והתיקון הנושא אופי של מעין כפרה או מחילה שאדם מעניק לעצמו בשם האובייקט הראשוני, הינם לב התהליך הטיפולי שמטרתו הינה אינטגרציה בריאה בין חלקי אובייקט ועצמי מפוצלים או מאוחים באופן חלקי בלבד.

ומכיון שהעבודה הטיפולית מתבצעת דרך בדיקת החלקים המושלכים/מופנמים של האובייקט ובדיקת היחסים הפרימיטיביים איתו כפי שהם משתחזרים בטיפול, כונתה התאוריה של קליין והבאים בעקבותיה בשם :תאורית יחסי אובייקט.

מכאן שתפקיד המטפל הינו להעמיד עצמו לרשות אותו תהליך אינטגרטיבי שמהלכיו העיקריים הם החזרת הפנמות שהופכות להשלכות וחוזר חלילה....

כאן, עמדת המטפל אינה זו של השרברב המתקן את הצנרת כמו במודל הפרוידיאני, אלא "מחזיר כדורי הטניס" או אולי נכון יותר לומר כדורי הסקווש, שהאדם משחק איתם מול הקיר החלק...

המטפל בגישה זו, בדיוק כמו בגישה הפרוידיאנית, הינו לוח חלק אשר המטופל אמור להשליך עליו ולצייר בו את הקוים הבולטים של הקונפליקט התוך נפשי שלו, את השרטוט הפנימי של הטראומה המכאיבה של עברו.

למטופל אין בעצם יכולת לתפיסה מציאותית של המטפל, בשל ה"מחלה" הגורמת לו לראות כל אדם ואדם מבעד למשקפי הטראומה או שרידי ההתפתחות הינקותית הלקוייה שלו בתחום יחסי האובייקט.

המטפל הוא המקצוען, היודע בדיוק מה עבר ומה עובר על המטופל, והוא מסביר לו זאת באמצעות פרושי ההעברה .בהדרגה המטופל לומד לבצע רפרציה מול דמות המטפל, כתחליף לרפרציה שלא התבצעה בעבר מול האובייקט המקורי, וכך משמשת ההעברה כאלמנט טיפולי המקדם וממשיך את ההתפתחות הראשונית שנעצרה או "נתקעה".

אסתפק בשתי התאוריות הללו כמייצגות את הזרם הקלאסי המרכזי, למרות שתאוריות רבות וחשובות נשארו מחוץ לסקירה המהירה הזו, בשל מגבלות הזמן והמקום.

כפי שניתן לראות, המרכיב העיקרי בעמדת המטפל לפי התאוריות הקלאסיות, הינו המרכיב האפיסטמי, ממנו נגזרת העמדה והנוכחות הטיפולית כולה:

המטפל הינו בעל ידע אפריורי, באשר למטופל. למעשה, הוא אינו זקוק כלל למטופל כדי לבסס ידע זה, שכן יש ברשותו "תאוריה" כלומר גוף של ידע אשר הינו "נכון וצודק" לגבי כל אדם ואדם. משימתו היא לישם ידע אפריורי זה, על המטופל הספציפי אשר נכנס אליו למרפאה בכל שעה ושעה, ולהפעיל את "שיטת הריפוי" הנגזרת מתאוריה זו.

לפחות באופן תאורטי פרופר, אישיותו של המטפל כלל אינה נחשבת, וידוע הטיעון לפיו אין כל חשיבות לשאלות כמו האם המטפל הינו גבר או אשה, צעיר או מבוגר וכדומה. בנוסף,

העדפתו של המטופל אינה רלוונטית ממילא, שכן אין באפשרותו לתפוס את המטפל כאדם ממשי, אלא כתוצר של השלכותיו שלו.

על פי תפיסה זו, "מטפל טוב", יוכל בכל רגע נתון בטיפול, לפחות בשאיפה, להסביר לעצמו מה מתרחש במונחים של העברה, לפרש פרוש מדוייק, ובכך לשחרר בהדרגה את המטופל ממחלתו.

מכיון שהתאוריות הללו הן תאוריות פוזיטיביסטיות של ידע, הרי שצפוי להניח שכל המטפלים יטפלו באותו מטופל באופן דומה עד זהה, ולכל סיטואציה טיפולית יש פירוש אחד נכון ,או לפחות פירוש אחד שהוא נכון יותר באופן מובהק מאחרים. כדי להגיע לפירוש מדוייק זה, המטפל אמור לשכלל את עצמו ואת יכולת הניתוח האנליטי שלו, יחד עם הגברת המאמצים להעשות " לוח חלק", נטול העברה נגדית ככל האפשר...

אם לחזור לראשית דברי, ולתאור התהליך האישי שעברתי במהלך שנות עבודתי, הרי שניתן לומר שככל שנעשיתי מנוסה ומיומנת יותר כמטפלת אנליטית קלאסית, כך רבו החריקות והסטיות שסטיתי מאותם עקרונות יסוד אנליטיים, לפיהם אני אמורה להיות נטולת פנים, לוח חלק אנונימי , מושא להשלכות, ובעיקר-תמיד יודעת יותר מהמטופל אודות מה הוא מרגיש בכל רגע נתון...

מי מאיתנו אינו מכיר את הסיטואציה הבאה:

המטופל מאחר בכמה דקות , ונכנס כרוח סערה ,בשל האיחור...

המטפל שותק, משום שהמטפל שותק תמיד...

המטופל מרגיש אשם ומתחיל להתנצל על האיחור

המטפל, כלוח חלק, משקף את תחושת האשמה של המטופל שהתנצל, ומייד מציע שאשמה זו הינה אשמה סימפטומטית, המבטאת את האשמה הלא מודעת שהמטופל מרגעיש כלפי המטפל, מפני שהוא בעצם כועס עליו.

המטופל מנסה לטעון שאינו כועס כלל על המטפל..

המטפל לעומת זאת, טוען כנגדו את הטענה הניצחת, שאלמלא היה כועס, לא היה חש אמביוולנציה כה רבה, אשר גורמת לו לאחר לטיפול...

המטופל מרגיש נאשם, ושוב פותח בהתנצלות, המלווה הפעם בהסבר אודות נסיבות האיחור... פקק, ילד חולה בבית וכו'.

המטפל מפרש את ההסבר החיצוני הזה, כסוג של תרוץ וב"עברית אנליטית" ,כהתנגדות לפירוש...

הוא חוזר על הטענה שהמטופל כועס עליו ולכן אחר, אך מכחיש את כעסו, מפני שחושש לפגוע במטפל האהוב כפי שפגע בעבר באימו. במקום לבטא את הכעס באופן ישיר, הוא עושה זאת באמצעות אקטינג אאוט בצורת איחור...

עכשיו המטופל כבר מתחיל באמת לכעוס, מפני שלא די בכך שהיה פקק שעיכב אותו, שהשאיר ילד חולה לבד בבית,ושהפסיד חלק יקר, תרתי משמע, מזמן הפגישה שלו, הרי עכשיו הוא מפסיד את יתרת הזמן היקר בויכוחים אודות אמביוולנציה שהוא כביכול חש, אודות אשמה על תוקפנותו כלפי המטפל, ושאר שיחות מעיקות אשר אינן נוגעות כלל לנושא המכאיב עליו הוא מבקש לדבר בפגישה , ואשר בשלו הוא פנה לטיפול מלכתחילה...

 

סיטואציה זו, למרות הצבעים המוגזמים בה צבעתי אותה, אינה דמיונית כלל.

היא התרחשה בקליניקה שלי לא פעם, וכך גם בקליניקות רבות אחרות בהן ביקרתי כמטופלת וכמודרכת במהלך שנות הכשרתי המקצועית:

המטפל תמיד צודק, והמטופל לעולם אינו צודק משום שאינו "מסוגל" להיות כזה עקב הקונפליקט וההעברה המעוורים את עיניו.

תפקיד המטפל להאיר את עיניו, כאשר התאוריה היא הפנס הבלעדי.

עבדתי לא מעט שנים באוריינטציה טיפולית, כמטפלת וגם כמדריכה . האנונימיות , האבסטיננס, הלוח החלק... כל אלה היו עבורי מבצר מגן ובטוח, בפני חרדות רבות, שנחסכו ממני בשל אחיזה זו בתאוריה נכונה תמיד, שנתנה בידי "כלי" שאינו מכזיב לעולם... כך לפחות האמנתי, בכך שכנעו אותי מורי, ואני שיכנעתי את תלמידי...

ויחד עם זאת, תמיד ליוו אותי הספיקות. ובהדרגה הגעתי לקושי רציני ולדילמה מקצועית מהותית. חשתי שמשהו לא עובד...שמשהו לא נכון בעמדה הטיפולית ה"יודעת כל" של המטפל האנליטי. הבדיחות אודות המטפל השותק, המתנשא, המנכר והמנוכר, שוב לא נשמעו לי מצחיקות כל כך, וגם לא מיהרתי לפרש אותן כסוג של "הגנה" הראויה לגנאי...

הרגשתי שמטופלי אכן מחלימים, לשמחתם ולשמחתי, אך פריצות הדרך שלהם קורות פעמים רבות דוקא במקומות בהם אני מתנהגת באופן "לא מקצועי" כביכול...כאשר אני "עוברת" את הגבולות האנליטיים הנוקשים, או כאשר אני "כושלת" ומגיבה רגשית וספונטנית, כאשר איני "לוח אנליטי חלק".

התחלתי להכיר עד מאד בערכה של התגובה הרגשית, של אי ההבנה, של הבילבול, של התהייה הנכונה לשקול מחדש, בכל פעם, את נכונות התאוריה...

ובעיקר למדתי להעריך את ההקשבה האמיתית.

ההקשבה הפתוחה, הנינוחה, זו שאינה מנסה לנחש מראש את מה שעתיד להאמר, שאינה יודעת טוב יותר מהאומר מה היתה בעצם "כוונתו הנסתרת"...

 

התחלתי לחשוב, שהמטופלים שלי נרפאים לא בגלל התאוריה והפרושים האנליטיים הנגזרים ממנה, אלא כמעט אפשר לומר- למרות הפירושים...

בהדרגה הבנתי, שהחלק היותר חשוב בעבודתי אינו הידע האפיסטמי המוחלט המצוי בידי כביכול, "הפנס האולטימטיבי" אשר בעזרתו אני מאירה את עיני מטופלי.

הבנתי שהרכוש החשוב ביותר העומד לרשותי הוא שתי אזני המקשיבות קשב רב, הלב המוכן להפתח ולהנגע, והנתינה שיודעת מתי צריך ואף חשוב להפר את גבולות הסטינג הטיפולי.

הידע התאורטי הורגש לי כסוג של רשת ביטחון חשובה, שטוב לדעת שהיא נמצאת ,אך רצוי מאד להמנע מלהאחז בה שלא לצורך.

מחשבות אלה היו מחשבות רדיקליות ואסורות למדי, לפחות על פי אמות המידה הרשמיות של הממסד הפסיכואנליטי בתוכו גדלתי ואליו חשתי זיקה ושייכות. אני מניחה שניתן לומר כי סבלתי במשך פרק זמן כלשהו ממצב של "נוירוזה מקצועית"... נויירוזה שהיתה תולדת הקונפליקט שבין האמת הפרטית שלי, כפי שגיליתי אותה בהדרגה, לבין "האמת המקצועית" והממסדית, הסופר אגו המקצועי, שהצר מאד את צעדי , את חשיבתי החופשית והפתוחה, ואת יכולתי להתבונן ולהקשיב לדברים כמות שהם, מבלי להכניסם לסד תאורטי "ראוי".

אלא שלשמחתי, הספיקות הלכו ורבו. ובסופו של דבר, הבנתי שכדי להמשיך ולטפל ממקום של אמונה אמיתית בעשייתי, ולא מכוח האינרציה בלבד, עלי לחפש לעצמי מסגרת אחרת בה ספיקות אלה יוכלו לקבל תשובה והכלה, ואשר בתוכה אוכל להמשיך ולגדל את האמת המקצועית הפנימית והפרטית שלי, שנעשתה יותר ויותר ברורה.

אקצר ואומר שחיפוש זה הביא אותי בסופו של דבר לפתחה של פסיכולוגיית העצמי של קוהוט, ולקבוצת קלינאים ותאורטיקנים הרואים עצמם ממשיכי חשיבתו והגותו.

דרכה של הפסיכואנליזה אל פסיכולוגיית העצמי היתה כמובן ארוכה בהרבה מדרכי הפרטית...התפתחות זו נמשכה עשרות שנים, ועברה דרך מעברים תאורטיים חשובים כמו התאוריה של ויניקוט למשל, שנחשב לגשר המובהק שבין התאוריות הקלאסיות והחדשות.

כאיש מבריק ויצירתי מחד, ובעל לב ונשמה גדולה מאידך, השכיל ויניקוט להגות תאורייה שרגליה היו נעוצות בתאוריית הדחף הישנה והמסורתית, אך ראשה המריא לעבר משהו חדש לגמרי.

ויניקוט היה התאורטיקן הבולט ביותר באותה עת, שאמר בקול רם : תפקיד הסביבה בהתפתחות הוא תפקיד קריטי , וטבע את המשפט האלמותי - "אין דבר כזה תינוק. באשר יש תינוק, יש גם אם."

בכך התכוון לומר שיחידת ההתבוננות צריכה לעולם להיות האינטראקציה עם הסביבה ,ולא התינוק או האדם כישות נפרדת.

ויניקוט פיתח למעשה תפיסה חדשה לגמרי, שהזיזה את מרכז הכובד בהבנת המחלה , מקונפליקט בין ישויות אינטרא- פסיכיות , לעבר הבנה שמקור המחלה הוא בחסך הורי.

ויניקוט לא היה היחיד כמובן, אך בסקירה הקצרה שבחרתי להביא בפניכם, הוא הבולט והמשמעותי מבחינת תרומתו המטה- פסיכולוגית.

על הקרקע שחרש ויניקוט, יכול היה קוהוט לזרוע את זרע התאוריה שלו, שעזבה בהדרגה אך בנחישות את אותם שורשים הסטוריים של תאוריית הקונפליקט.

 

התאורייה של קוהוט אינה תאורייה של קונפליקט תוך אישי, וגם לא של כל קונפליקט אחר. האדם הסובל, על פי קוהוט, אינו אדם "אשם". הוא אינו אדם נוירוטי שמתענה כתוצאה מהלקאה עצמית על דחפיו המגונים. יש גם אדם כזה כמובן, ובכל אחד מאיתנו יש את האדם האשם הפרוידיאני, אך האשמה הנוירוטית בשל הפער בין הדחפים לבין צו החברה, אינה לב המחלה כפי שקוהוט ראה אותה.

קוהוט ראה את החולי כתוצאה בלעדית של כשל סביבתי.

בתאוריה שלו אין השלכות של התוקפנות/הרוע המולד... למעשה, בעיניו לא קיים שום "רוע" או תוקפנות מולדת, ולא "אינסטינקט מוות" כזה או אחר.

בניגוד לפרויד וקליין שנשענו על דחף מוות מולד כהסבר לתוקפנות האנושית, קוהוט הסביר שתוקפנות היא דבר תוצר לוואי משני, שנוצר כתגובה לכישלון הסביבה להיענות לצרכים של התינוק/האדם. לתוקפנות זו, אשר לובשת צורה של הרסנות ונקמנות נוראה המופנית החוצה או פנימה, הוא קרא בשם : זעם נרקיסיסטי.

התאוריה שלו היא תאוריה של חסך: לאדם החולה יש חוסר, דפיציט גדול במבנה הנפשי שלו . המבנה הנפשי אליו התייחס קוהוט נקרא "סלף", והסלף בניגוד למושג "אגו", אינו אך פונקציה מארגנת של הנפש, אלא חוויה הוליסטית שאינה ניתנת לניתוח או לחלוקה למרכיבים. זהו הbeing שלנו. ההוויה של קיומנו הודאי בעולם, כפי שהוא נחווה על ידינו בכל רגע ורגע.

עם זאת ובאופן מפתיע למדי, אין החוויה האנושית הזאת, של "היות בעל עצמיות ברורה ויציבה", דבר מולד, אלא משהו שנרכש כתוצאה מאינטראקציה מיטיבה דיה עם דמות ההורה. התאוריה של קוהוט הינה תאוריה נרקיסיסטית והיא מדברת על עצמי שעשוי מחוויה של שלמות נרקיסיסטית, מתחושה הוליסטית בריאה ומשמחת של היות חי, קיים, בעל ערך והשפעה בעולם. חוויה כזו נוצרת אך ורק בזיקה חיובית מתמדת עם הסביבה.

כאשר אין אינטראקציה מיטיבה כזו, נוצר מעין חור או צלקת גדולה במבנה הסלף. הוא נעשה פריך ושביר, ומטלות חיים מורכבות עלולות להחוות כמסובכות או אפילו מסוכנות עבורו. האדם חש תחושה מפורקת, חולה, של היות מת מבחינה נפשית, חסר ערך לעצמו ולאחרים, מיותר, לא משמעותי ובלתי נראה על ידי העולם.

סלף שביר שכזה, מוליד פעמים רבות מעין מבנה הגנתי מפצה, כסוג של שריון תחליפי שמכסה ושומר על הסלף המחורר והחסר. במקרים כאלה אנו נראה את מה שנהוג לכנות "הפרעה נרקיסיסטית" או "אישיות נרקיסיסטית".

השריון ההגנתי המולבש עליו, כופה את האדם בתוך סד נוקשה, שמונע את התפרקותו אך מונע ממנו גם ספונטניות, חיוניות ובעיקר אפשרות למגע אמיתי וקרוב עם בני אדם.

השריון מופיע בואריאציות שונות וברמות חומרה שונות. האדם שעצמיותו רופפת כתוצאה מכשל סביבתי מתמשך, לובש את העמדה ההגנתית של "לא צריך אף אחד", ו "אני מסתדר הכי טוב לבד".

שריון הגנתי זה, יכול להתחפש לפעמים למשהו "ערכי" כביכול של self sufficiency , ולקבל ערך חברתי-תרבותי גבוה, בעיקר בתרבות המערבית.

"אני אדם עצמאי, לא תלוי אף פעם באף אחד ולא צריך טובות מאף אחד", יאמר מישהו עם שריון מפצה , ובכך יתגאה ויזכה להערכת הסביבה, הערכה שתלוייה כמובן בכך שיוסיף וילבש את הסד הנוקשה המפצה.

אלא שזהו שריון זמני, העומד על כרעי תרנגולת כי הוא מצריך עמידה על המשמר שלא להזדקק לעולם לאחרים, שלא להפגע לעולם על ידי אחרים...

ברור ששמירה מתמדת על השיריון ההגנתי מצריכה לרוב ויתור על יחסי אהבה ממשיים ורגשיים , אבל גם בהמנעות מיחסים אינטימיים, עדיין הסיכוי ששריון כזה יסדק הוא סיכוי רב מאד: מחלה, פיטורים, עזיבה של חבר או בן זוג, כל דבר שמוכיח שלובש השריון הוא אנושי ולפיכך זקוק לאחרים ותלוי בהם, סודק את השריון.

השריון הוא המחלה, אך גם ההגנה בפניה.

ולכן נראה בקליניקה לרוב שני סוגים עיקריים של תלונות:

האחת תלונה על משבר נפשי גדול שחל לפתע ובאופן אקוטי בעקבות התמוטטות פתאומית של השריון ( למשל: אמנית השגית מאד, שלא מתקבלת לאודישן כלשהו, ונכנסת בבת אחת למחשבות ואף לנסיונות התאבדות, להפתעתה המוחלטת של הסביבה. )

והתלונה השנייה היא תלונה על תחושה כרונית של חוסר חיוניות, חוסר חיים, אי יכולת להנות, לאהוב. מין דיכאון קבוע וממושך וחוסר מגע עם עצמם ועם החיים. העדר תחושות חיוניות הינו התוצאה של אותו שיריון הגנתי ..

הטיפול הקוהוטיאני יוצא מנקודת ההנחה שבשני סוגי המקרים, הבעיה היא חסך ראשוני ממושך, שיצר סלף פריך, מחורר, ולא בשל דיו, שאינו מסוגל להתקיים בעולם ללא תחושה מתמדת של חרדה קיומית נוראה.

השריון המלאכותי יוצר משהו שאנו קוראים "הפרעה נרקיסיסטית", אבל הוא אינו הבעיה המקורית אלא הפתרון הלא מוצלח כל כך, לבעיה של סלף שביר.

זה כאילו שהסלף לא קיבל בזמן הווצרותו את אבות המזון הדרושים, והוא לקוי, חסר.

הטיפול הקוהוטיאני , מנסה להשיג צמיחה מחודשת של הסלף. להתחיל ולהצמיח אותו מהמקום בו הוא נעצר. מנקודת הטראומה הבודדת או המצטברת. במילה טראומה איני מתכוונת לטראומה הפרוידאנית של גילוי עריות דמיוני או ממשי, אלא לטראומה של נטישה פתאומית ,התנתקות פתאומית או מתמשכת מההורה ומהחומרים המזינים את העצמי.

הטיפול ינסה לספק את חומרי ההזנה החסרים.

במובן הזה, הטיפול הקוהוטיאני אינו מסתפק ב"העלמת סימפטומים" כתוצאה משחרור הדחקה יתרה סביב חומר מעורר אשמה, אלא הוא שואף לריפוי של העצמי, באופן שתחודש צמיחתו הטבעית והבלתי פוסקת.

לאחרון בספריו קרא קוהוט : ? how does analisys cure, מפני שהדגש הקוהוטיאני הוא על ריפוי , איחוי הסדקים בעצמיות, והאנליזה מרפאה בכך שהיא יוצרת מעין אינקובטור הזנתי, בו מוזן הסלף בתערובת עשירה של חומרים מגדלים ומטפחים.

מהם חומרים אלה?

קוהוט מדבר על שני רכיבים נפשיים חיוניים, אשר העדרם יוצר חולי, ונוכחותם יכולה ליצור החלמה של העצמי.

הרכיב הראשון נקרא מירורינג-

לפי קוהוט, כל אדם נולד כשתוכו תחושה פנימית של שלמות ובטחון מלא בעצמו ובעולם. תחושה זו תלוייה באופן בלעדי, בסביבה מיטיבה דייה , שיודעת לתת לו את האמונה שהוא מרכז העולם של הוריו, או מבחינתו, מרכז העולם כולו.

התינוק המתבונן בעיני אימו, רואה בהן את זיק ההתפעלות הנכסף, אשר מאשר לו שהוא שלם ומושלם, ומצוי במרכז העולם, והוא חלק בלתי נפרד ממנו. האישור הזה של תחושת הערך והשלמות מהווה מראה בתוכה יכול לראות אדם את עצמו כרצוי בעולם, ולכן לחוש חיוניות.

לתחושה עילאית זו של חיוניות צרופה, קרא קוהוט :גרנדיוזיות.

אדם עם גרנדיוזיות פגועה, יהיה אדם חולה. תפקיד הטיפול לשקם את הגרנדיוזיות הפגועה , בין אם היא מתבטאת בערך עצמי מנופח ומוגזם ובין אם היא מתבטאת בתחושות נחיתות קשות, ולעזור לה להחלים ולהבשיל לכדי תחושת ערך טובה ותקינה, מותאמת למציאות, של אדם שחש משמעותי פוטנטי ואהוב .

הרכיב הנפשי השני להזנת הסלף, הינו קשר קבוע עם דמות אידאליזציה.

קוהוט טוען שיכולתו של אדם לשמור בתוכו לאורך זמן את ה- well being שלו, לשאת בהצלחה וללא פגע רב את כל הפגיעויות הקטנות והגדולות שהחיים מזמנים לנו תמיד, תלוייה במידה רבה בקשר ממושך שיש לו או אין לו, עם דמות מטפלת שנתפסת כאידאלית. כ"גדולה מהחיים". היותו של תינוק שייך להורה אותו ניתן להעריץ, יוצרת בו תחושה של ביטחון קיומי לא מעורער, ביטחון אשר בונה בהדרגה את העצמי כמשהו אינטגרטיבי ויציב. הקשר עם הורה שנותן עצמו כדמות לאידאליזציה, בונה בהדרגה את מערכת הערכים והשאיפות של הילד/האדם.

אדם שלא הצליח ליצר קשר של אידאליזציה במשך מספיק זמן בחייו, או האידאליזציה נקטעה בשל מות ההורה, העדרו הפתאומי או כשל אחר של ההורה, עצמיותו תהיה חסרה.

תפקיד הטיפול, בין היתר, ליצר עבור המטופל את חומר ההזנה השני הזה. לאפשר לו לקבל את המטפל כמושא לאידאליזציה שלו, שלא זכתה למענה הולם בעבר.

מתאור מטרות הטיפול, ניתן כמובן לגזור את מקומו ועמדתו של המטפל לפי פסיכולוגית העצמי-

עליו להיות האדם שמספק מירורינג לגרנדיוזיות הפגועה ולעיתים המדוכאת של המטופל, להוציא אותה לאור,להחיות אותה כחומר גלם קריטי לבניין הסלף, ובו זמנית להוות דמות אידאלית עבור המטופל, להיות דמות עליה יוכל המטופל להשליך ללא הפרעה את הצרכים שלו בדמות גדולה ,חזקה וערכית שכזו, צרכים שלא סופקו בעבר.

קוהוט הוסיף וקרא בשם מיוחד למטפל. הוא קרא לו :"זולתעצמי", כמילה אחת מחוברת.selfobject

בכך הוא הביע את תמצית עמדתו הנחרצת לגבי המעמד והמקום של המטפל:

המטפל אינו "אובייקט", שכן המילה אובייקט מרמזת על מישהו חיצוני לי. אם אני הסובייקט המקיים קשר עם האובייקט, אנחנו נמצאים זה לזה ביחסי אובייקט.

אלא שקוהוט חרג חריגה גדולה מהחשיבה במושגים של אובייקט ויחסי אובייקט, וזהו אחד המקומות הקריטיים בהם נבדלת משנתו באופן מובהק מתאוריית יחסי אובייקט:

המטפל אינו אמור להיות מושא חיצוני. הוא אמור להיות חלק מהסלף המתהווה והמתפתח של המטופל.

המטפל מעמיד עצמו לרשות הסלף של המטופל באופן בלתי נפרד. הוא מייצר עם המטופל תחושה של התמזגות merger, שהיא חיונית ביותר לפחות בשלבים הראשונים של החיים ושל הטיפול.

המטפל הוא יד ימינו של המטופל, אך הוא יד ימינו בלבד. לא יותר מזה ולא פחות מזה. הוא עושה עבור הסלף של המטופל את כל שיד ימין עושה עבורנו, וכמו יד ימין, הוא מוכן להגדיר עצמו אך ורק בזיקה למטופל.

"אני יד ימין של הגוף הזה", תאמר היד,

אני הזולתעצמי של האיש הזה" , יאמר המטפל הקוהוטיאני."

המטפל מוכן להעמיד עצמו כשלוחה נרקיסיסטית של המטופל. כחומר גלם בבניין הסלף של המטופל, ואני מאמינה שחלק מכם אולי חשים אי נחת מסויימת לנוכח הדרישה הלא פשוטה הזאת.

אמת. זו דרישה לא פשוטה כלל מהמטפל, לוותר על ה"סובייקטיביות" שלו כביכול, ולהפוך לזולתעצמי. להעמיד עצמו באופן מוחלט ככל שאפשר, ככלי עזר של המטופל, ותו לא.

זו דרישה אשר מבקשת מהמטפל להיות מסוגל לוותר על צרכיו הנרקיסיסטיים במידה רבה. ואני יודעת שרבים וטובים מפרשים באופן לא מדוייק את הדרישה הלכאורה מופלגת הזו, ובשל כך נרתעים משימוש בפרדיגמה הקוהוטיאנית ומעדיפים פרדיגמות אחרות, לכאורה "מציאותיות" יותר ודרשניות פחות. אולם בעיני ומנסיוני זוהי דעה קדומה ומאד לא מדוייקת-כל התאוריות באשר הן, דרשו ודורשות מהמטפל ויתור על צרכיו הנכקיסיסטיים, ואין בתאוריה הקוהוטיאנית משום חידוש או דרישה מופלגת יחסית לדרישתו של פרויד למשל.

ובכל זאת, יחודה של הדרישה הקוהוטיאנית מהמטפל מול זו בתאוריות הקלאסיות, הינו בויתור המטפל על עמדת ה"ידע האפיסטמי והאפריורי", ובדומה לאמירתו של ביון, נכונותו לפגוש את המטופל ללא זיכרון, הבנה או תשוקה.

נמשיך הלאה, למושגים נוספים המגדירים את מקומו של המטפל לפי פסיכולוגיית העצמי:

הברית הטיפולית בין המטפל והמטופל הינה הדבר החשוב ביותר בטיפול. היא הכלי בתוכו יזרמו החומרים המזינים עליהם דיברתי קודם לכן- המירורינג והאידאליזציה.

אם יסדק הכלי החשוב הזה או חלילה ישבר, סכנה אורבת לטיפול כולו.

לברית זו אנו קוראים בשם "המטריצה האמפתית" או "יחסי עצמי-זולתעצמי".

האינטרפרטציות אינן המרכז או לב הטיפול הקוהוטיאני. אפשר להשתמש בן כאשר הן מ א ד חיוניות או הכרחיות ובלתי נמנעות, אך בכל מקרה אחר, הן נתפסות כמשהו מנכר, אשר יוצר שסע בין המטפל והמטופל, ומסכן את המטריצה האמפתית.

זאת מפני שאינטרפרטציה במובן הקלאסי שלה, מציעה כהנחת יסוד את האמונה שהמטפל "יודע" משהו על המטופל שהמטופל אינו יודע או אינו רואה.

רמיזה כזו, מעבר לפוטנציאל שלה לפגיעה נרקיסיסטית ועלבון למטופל, יש בה סכנת שבירה של אחדות העצמיי והזולתעצמי שלו. ובהשאלה, אולי ניתן לדמיין את הרגשתו המבוהלת של אדם, שיד ימין שלו "תתעקש" לפתע לעשות משהו שהמוח לא פקד עליה משום שכלל לא ראה סיבה לעשותו...במצב כזה, יווצר שסע מכאיב באחדות ההרמונית שבין יד ימין לבין הגופנפש כולו.

לפיכך פירושים קלאסיים ניתנים במשורה, ורק בטיימינג נכון, ומטרתם העיקרית היא לפתוח חסימות ולהסיר משקעי עבר טראומטיים, המתבטאים בהעברה ועלולים לפגוע בהרמוניה של הברית הטיפולית, שהיא היא העיקר בטיפול.

אם אין כמעט אינטרפרטציות, ואין תובנות קוגניטיביות ורגשיות, מה בכל זאת יש שם בטיפול קוהוטיאני?

ומהו הכלי הטיפולי שמחליף את מקומן של האינטרפרטציות? מה מחליף את מקומו של הידע התאורטי המקדים, בעזרתו אנו מטפלים בטיפול הקלאסי, וממנו אנו גוזרים את פירושי ההעברה?

הכלי הטיפולי הראשון במעלה, זה שפסיכולוג קוהוטיאני "מצחצח ומאבק בתוכו" השכם והערב, הינו האמפתיה.

תאמרו בצדק- מהו החידוש? הרי אמפתיה היא מושג מרכזי בכל התאוריות הפסיכולוגיות מקדמת דנא. ומה, פרויד לא היה אמפתי?

היה, גם אם לפעמים לא כל כך...

אבל בהחלט שאף לכך וכתב על כך.

אז מה המיוחד בפסיכולוגיה הקוהוטיאנית שבזכותו "ניכסה" לעצמה את מושג האמפתיה באופן כה דרמטי ?

המיוחד הוא המקום המרכזי שניתן למושג זה, לא כתכונה מסייעת למטפל, לא כסוג של סימפטיה ונעימות שהכרחיים לאדם העוסק בתחום זה של דיני נפשות: קוהוט העלה את האמפתיה לדרגה של כלי החקירה העיקרי והכמעט בלעדי..

אם תזכרו את תלונותי בתחילת הדברים, אודות היומרה של התאוריות הקלאסיות להבין את נפשו של המטופל טוב יותר משהוא עצמו מבין אותה, הרי שקוהוט אומר : אין שחר ליומרה הזאת.

התאוריה של פרויד והתאוריה של קליין והתאוריה שלי עצמי (קוהוט) לצורך העניין, הן תאוריות יפות וטובות, ולפעמים ממש מדוייקות ומתאימות כדי להסביר לעצמנו דברים.

אלא שהן תאוריות בלבד.

כלומר "סיפורי מסגרת" שמישהו המציא.

אלה, עבור המטופל, הן משהו שרחוק מהחוויה שלו, הן אינן  experience near.

הזכרו נא בדוגמה הבדוייה והמגוחכת שקראתי לפניכם קודם לכן, כאשר המטופל מאחר בשל פקק, ובסופו של דבר נאלץ להקדיש את יתרת הזמן להתמודד עם התיאוריה של המטפל הגורסת ש"אחור שווה כעס או התנגדות בטיפול"...

בטיפול קוהוטיאני לא היתה אפשרות למין דיון מצחיק עצוב שכזה, שכן המטפל הקוהוטיאני משתדל שלא להציע לעצמו ולמטופל הנחות מוקדמות המבוססות על תאוריה, אלא משתמש ככלי חקירה בלעדי, בחוויה של המטופל, ובהבנה אמפתית ומדוייקת ככל האפשר של החוויה הזאת.

המטפל הקוהוטיאני לא יפרש אחור ככעס, אלא אם כן יאמר לו זאת המטופל באופן ברור או יתן לו להבין זאת באוםן לא מילולי אך ברור גם כן. המטפל הקוהוטיאני נשאר לאורך כל הדרך צמוד לטקסט של המטופל, צמוד לחוויה אותה אותה מתאר באותו רגע.

אין שום דבר ש"מסתתר" מאחורי החוייה ושאותו יש לחשוף מהבלתי מודע, וגם אם כן, זוהי משימה שתהיה תמיד בדרגת עדיפות נמוכה יותר, מאשר המשימה לאפשר למטופל את חווית ההווה הנחווה בכל רגע ורגע של הטיפול, ביחד עם זולת המשקף לו את היותו אדם בעל ערך, תוקף וזכות קיום בעולם. המשימה הטיפולית הראשונה במעלה היא להיות אותו זולת שמבטו הבהיר וחסר השיפוט והפניות, מתבונן היטב , מקרוב, ובכך מאפשר למטופל זכות מלאה להתקיים בכל כוליותה של הוויתו, רגשותיו, מחשבותיו...

התבוננות חסרת פניות וחסרת שיפוט או ידע מוקדם זה, נקראת בשם אמפתיה. המעשה הטיפולי הראשון במעלה, אליבא דה קוהוט, הינו מתן הקשבה והבנה מדוייקת, לאנשים שעצמיותם פגועה לעיתים באופן כה חמור, או מסתתרת מאחורי שיריון כה נוקשה, עד אשר כמעט בלתי אפשרי להקשיב להם או לראות ולהבין אותם באמת. אנשים אלה פגועים ביכולתם לקשר מהסוג של עצמי/זולתעצמי, ואת היכולת הזו מרפאה האנליזה הקוהוטיאנית.

מכאן לא קשה להבין מדוע האמפתיה כערך מוחלט, הינה משהו קשה מאד להשגה, ויש אפשרויות רבות לטעויות וכשלים אמפתיים במהלך המסע הטיפולי.

מבחן האמפתיה של המטפל, הינו אך ורק בתגובת המטופל. המטופל הוא היחיד שיכול לשפט ולדעת אם התגובה היתה אמפתית מספיק ולכן "נכונה", או שהיתה מאד שנונה, מבריקה חכמה וכו', אך לא נגעה כלל בחוויה של המטופל ולכן היתה לא אמפתית ובמובן הזה החמיצה את מטרתה.

לסיכום, מטפל קוהוטיאני נשען אמנם על הנחות תאורטיות כמו מטפלים אחרים, אך הוא עושה זאת בעיקר כדי לאבחן וכדי ליצור לעצמו מרחב בטוח בתוכו יוכל להניח לתאוריה בצד, ולהקשיב באופן פתוח ככל האפשר לחווית המטופל, בכל נימיה וצליליה ,דקים וחלשים ככל שיהיו.

באופן זה, מאפשר המטפל למטופל לזכות בתחושה החיונית של היותו נראה במלואו, בכל הוויתו, מקובל ומוערך בשל אותן איכויות חיוביות אמיתיות שישנן בו.

כאן חשוב להדגיש, שמירורינג לגרנדיוזיות אינו "טיפוח או ליטוף האגו", כפי שטוענים מבקרי התאוריה מבלי להכירה היטב. המירורינג שנותן המטפל, הינו מירורינג אמפתי בשל דיוקו הבלתי מתפשר, והוא משקף למטופל את האיכויות האמיתיות והיחודיות שלו, מבלי למחוק או להתעלם מאותם כשלים אישיותיים, מוסריים או אחרים, שמונעים ממנו בדרך כלל לממש ולהנות מאיכויותיו.

הנחת היסוד של פסיכולוגית העצמי, הינה שחווית היות האדם נראה בעולם על ידי זולתו, באופן קרוב מדוייק ובלתי שיפוטי, הינה חוויה קיומית כה חיונית, שהיא שוות ערך לקיום הפסיכולוגי עצמו. בפאראפראזה על דקרט אפשר לומר- אני נראה, משמע אני קיים.

תפקידו העיקרי של המטפל הינו אם כן ל ר א ו ת את המטופל, כפועל מתמשך, ראייה לא שיפוטית, אמפתית ומדוייקת ביותר לאורך זמן מספיק, עד שהעצמי הלא מפותח ולא מגובש יגיע בהדרגה לכלל הבשלה ויהיה לכיד ויציב, הפצעים הנרקיסיסטיים יתאחו, הנפש תתמלא בחיים חדשים, וההתפתחותה, שנעצרה מחמת העדר זולתעצמי ראוי, תשוב לזרום באופן מתמיד ואינסופי.

ולסיום, אזכיר את נקודת התפנית המקצועית והאישית שלי, זו שבשמה ביקשתי להביא דברים אלה, ואומר כי אני מקווה שגם מבעד למושגים התאורטיים היבשים משהו, הצלחתי להעביר מעט משמחת הגילוי שחשתי, כאשר תחושות פנימיות מצטברות אך כבושות, מצאו להן ביטוי והדהוד כה מוצלח ומדויק.

אקווה שמילים ספורות אלה יוכלו להכיל בתוכן חלק מההתרגשות הרבה שחשתי ועודי חשה, כשאני מבינה שהמפגש העצמתי שלי עם פסיכולוגיית העצמי ובעיקר עם המילייה האנושי, הנדיר באיכותו, של מורים מדריכים וקולגות המשתייכים לזרם זה, שינתה את חיי המקצועיים והאישיים.

במונחי התאוריה, אומר כי שמחתי למצוא לי זולתעצמי מיטיב ומותאם מאין כמוהו, ובכך זכיתי לחידוש צמיחתו של העצמי המקצועי והאישי שלי.

רשימה ביבליוגרפית:

1. טמיר  י. (2003) היחס ההאדרתי בתהליך הטיפולי כחוויה רגשית מרפאה. שיחות, כרך י"ז חוברת מס'  2 

2. מיטשל ס.א. (2003), למה זקוק המטופל, מתוך תרווה ופחד בפסיכואנליזה, הוצאת תולעת ספרים.

3. קולקה ר. (1995) עולמו הרוחני של המטפל בין הקשבה לפירוש: על התפתחותה האפשרית של הפסיכואנליזה מאינדיבידואליות        לסוביקטיביות. שיחות, כרך ט', חוברת 3, עמ' 191-197

4 Kohut  H The bipolar self in: The restoration of the self international universities press, 1977,pp 171-210 

5.Kohut H Types of mirror  transference,The analysis of the self,international universities press,pp105-142

6.Kohut  H.The idealizing transference in: The analisys of the self,international  universities press,1971 pp37-56

7.  Kohut   H.Four basic concepts in self psychology , 1979, in: the search for the self,vol 4, edited by Paul H. orenstein,pp447-471

8.   1984.Kohut H. How does  analysis cure  ?  Universitiy of Chicago pres,s             

9.Winnicott  D.W.1971,Mirror role of mother and family in child development in : playing and reality pp 130-138

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

הומינר, ד. (2004). מפירוש להוויה- על חיפוש "המקום הנכון" בטיפול. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=373

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שלומיתשלומית6/1/2006

ויניקוט / קוהוט. שלום דפנה,
אני מצטרפת למחמאות, חווית הקריאה של המאמר היתה מקסימה ונוגעת ללב עבורי.
הזכרת את ויניקוט כמעין מגשר בין התאוריות הקלאסיות לתאוריית העצמי של קוהוט, לאחרונה נחשפתי יותר לרעיונותיו של ויניקוט ומצאתי אותם מרתקים, היצירתיות, הדימיון ומעל הכל האנושיות שבו סחפו אותי. מעניין אותי לשמוע ממך עוד על החיבור בין הרעיונות של ויניקוט לאילו של קוהוט? האם את כמטפלת שמה דגש על היצירה, דימיון, משחק ככלים בטיפול? האם את מוצאת סטירות בין גישתו של ויניקוט לקוהוט? עד כמה לדעתך ויניקוט 'נוכח' ברעיונות של ויניקוט?
תודה ושבת שלום,
שלומית
 

יערהיערה21/4/2005

הנאה. בימים אלו ממש אני מצויה בניסיון להבין את קוהוט כתאורטיקן כמו גם  ליישם  את האמפטיה המדויקת בטווח הטיפולי. רציתי להודות לך על שנתת נופח ריגשי לתיאוריה  שהקל עלי להפנימה ובשאיפה לממשה  .השילוב התיאורטי בין תיאוריות על יחסים בין אישיים להומניזים כמו רוגריני מעמיקים את המושגים המנוכרים מבית מידרשו של פרויד. האמת מצויה בקומבינציות המאפשרות איזון בין הקטבים התיאורטים הקרים. אז המן שתקל דרכי המטפל ליצור חוויות של הנאה. אז יחזרו אנשי הרוח (מודטים, למשל) אל ברכי המדע הנפשי! (:

זוהרזוהר7/4/2005

תודה על התגובה. (שנכתבה לזהבה).
לא ציפיתי שתגיבי כי רק אחרי ששלחתי את ההודעה ראיתי את התאריך האחרון של ההודעה הקודמת.
הרגשתי בהתחלה קצת התנשאות בתגובה מבחינתך. התייחסת רק לנושא של מה קורה בסיום הטיפול.
והשאלה שאני שואלת את עצמי היא מדוע זה חייב להיות כך בטיפול? מדוע הטיפול לא מחקה יותר את המציאות בה הקשר עם דמויות משמעותיות מתבצע מול דמויות מורכבות רב-ממדיות שהן לא לוח חלק ויש את העצמי של המטפל גם בחדר. כי במציאות אמיתית המרחב אינו סטרילי והתמודדות עם מרחב לא סטרילי אצל המטפל - עשוי לעזור למטופל להתמודד עם מרחב לא סטרילי בחייו.
אני חושבת שחיפשתי בכל הטיפול את העצמי של המטפל שלי - וסירבתי לראות רק את מה שהציג בפני.
מצד שני - אני כילדה הייתי ההורה של ההורים שלי (הורי חרשים ואמי אינפנטילית) וכמובן של האחים שלי - כך שאולי אני לא מסוגלת להיות במקום של 'להיות מטופלת' . ואולי אני לא מסוגלת לאידיאליזציה? (כי אם אני מחפשת את הקשיים שבחייו של המטפל שלי, את הפחדים ואת החרדות שלו ומה מניע אותו)  אז אני לא מאפשרת את האידיאליזציה?
ועוד שאלה - מה ההבדל בין הקשבה , התייחסות ואמפתיה למירורינג??
(הגבתי לך גם על המאמר של 'אינטימיות כחוויה מיידית ומכוננת של העצמי')

דפנה הומינרדפנה הומינר5/4/2005

לזהבה- מה קורה בסוף הטיפול?. שלום זהבה,
אני שמחה שהמאמר עורר בך שאלות משמעותיות ...
בעיקרון, טיפול משקם עצמי הינו טיפול ארוך טווח, מפני שאכן מדובר בחיבור מחודש של זיקת הזנה ישנה שהתנתקה באופן פתאומי או טראומטי, או מעולם לא התקיימה באופן מספק...
החיבור המחודש הזה, מצריך לרוב זמן רב מפני שהאדם התרגל לפצות עצמו על העדרה, בכל מיני אפנים שחלקם יוצרים את מה שקראתי לו במאמר בשם 'שיריון', קרי מבנה אישיות נוקשה, חסר חיים, שבתוכו אין (כביכול..) סכנה של פגיעה מחודשת אך גם אין צמיחה והתפתחות...
כדי להמיס בהדרגה את אותה מעטפת משוריינת ונוקשה, דרוש זמן.
והרבה הרבה אמון שנבנה בהדרגה...
 
ומה קורה בסוף הטיפול?
בסוף הטיפול, העצמיות של  האדם לכידה יותר, ועם זאת גמישה יותר... הוא ממשיך לחיות את חייו כאשר הפעם הזיקה הישנה הזאת למישהו שיראה אותו במלואו ובכך 'יחיה' אותו, כבר אינה מפחידה ומאיימת, ולכן היא מודעת ונחווית על ידו... אפשר לומר שהמטופל בסוף הטיפול מפנים אפשרות לקשר עם זולתעצמי מיטיב, לאו דוקא מטפל.  קשר אותו הוא ימשיך לחפש ולמצוא כל חייו, בכל מיני צורות ואפנים, שהמשותף להם יהיה שהם ירחיבו ויצמיחו את עצמיותו עוד ועוד...
 
כל טוב ,
:-)
דפנה

זהבה עוזריזהבה עוזרי5/4/2005

מאמר מרתק. אינני מטפלת. לאחרונה סיימתי טיפול פסיכודינמי קצר-מועד והייתי עסוקה בשאלה מה באמת התרח שם בטיפול. הטיפול היה חוייתי עבורי ונראה לי גם עם תוצאות חיוביות למרות שעברו רק 3 שבועות מסיום הטיפול.
התחברתי מאוד לתפיסה של מירורינג  וניסיתי לחשוב אם חויתי חוייה כזו וחוויה של עצמי אחד בטיפול. אם הבנתי נכון מדובר בחוויה דומה לחוויה של תינוק - של להיות  מוכלת ומעורסלת על ידי מישהו אחר?
אבל כמה שאלות התעוררו לי :
'העברת זולתעצמי הינה חידוש הזרימה הישנה של קשר מזין קריטי ומזין נפשית, אשר נקטע בפתאומיות או מעולם לא התבסס לכדי נוכחות מספקת' - אז מה קורה בסיום הטיפול?
והאם בעצם נדרש טיפול ארוך טווח כדי לקיים קשר כזה?
והאם - במציאות - היא גם סובייקטיבית וגם אינטרסוביקטיבית וגם לא לוח חלק - מדוע המטפל לא יכול להיות כזה?????
 

דפנה הומינרדפנה הומינר5/2/2005

אנסה לפשט שאלה מורכבת. שלום יולה,
השאלה ששאלת, אם אכן הצלחתי להבינה נכון,  נוגעת באחד ההבדלים החשובים בין פסיכולוגית העצמי לבין תאוריות יחסי אובייקט.
המושגים 'השלכה 'או 'הזדהות השלכתית' אינם מושגים קוהוטיאנים במהותם, ולמרות שקוהוט כמובן הכיר אותם והכיר בהם, הוא לא נתן להם את התפקיד החשוב והמרכזי שניתן להם בתאוריות אחרות.
לפי קוהוט, תפקיד המטפל הינו ליצור עבור המטופל מטריצת הזנה אמפתית, בתוכה ישוב העצמי ויחדש את צמיחתו שנגדעה או התמעטה בשל טראומת עבר. בתוך מטריצה זו, תשתחזר העברת זולתעצמי שהיא העברה מסוג מאד מסויים של צרכי מירורינג ואידאליזציה, כפי שהתקיימו בתקופה הפרה- טראומטית של האדם. בעזרת השיחזור של המטריצה הישנה שנקטעה בעודה באיבה וקטעה את התפתחות העצמי, מתחדשת הזרימה המזינה וחל אותו 'שיקום' עליו מדבר קוהוט.
 
העברת הזולתעצמי אינה 'השלכה' של חומרים מסויימים או תכנים מסויימים. אין כאן השלכה של 'אינטרוייקטים' כאלה או אחרים, על המטפל.   העברת זולתעצמי הינה חידוש הזרימה הישנה של קשר מזין קריטי ומזין נפשית, אשר נקטע בפתאומיות או מעולם לא התבסס לכדי נוכחות מספקת.
כמובן שהתמונה המלאה מורכבת יותר, ויש פעמים שגם בטיפול קוהוטיאני מתרחשת תופעה של הזדהות השלכתית. נהוג לחשוב על מצבים כאלה, כמצבים  של כשל אמפתי מצד המטפל, כשל שפגע במטריצת ההזנה ו'הכריח' כביכול את המטופל לבטא עצמו בשפה של הזדהות השלכתית, שרבים הרואים בה צורה ארכאית של שפה ותקשורת. במקרה כזה, המטפל הקוהוטיאני ינסה ללמוד מהופעתה של הזדהות השלכתית שכזו, היכן היה הכשל, מה משמעותו, מהם הזכרונות הארכאיים שכשל מסויים זה העלה במטופל, ומדוע...
שבוע טוב,
דפנה

ירדנה נוףירדנה נוף5/2/2005

תודה [ל"ת].

יולה מנדאסיןיולה מנדאסין5/2/2005

שאלה:. מה ההבדל בין להיות שלוחה נרקסיסטית של המטופל לבין לקבל על עצמנו את ההשלכה העברה, בפועל??
 
תודה מראש,
יולה.

דפנה הומינרדפנה הומינר26/1/2005

איזה ניסוח יפה!. גלעד יקר,
תגובתך הכל כך אישית ומדוייקת ריגשה אותי מאד...
וכמה יפה המשגת את הדברים בסיפא של מכתבך:
אכן זהו 'המעבר מהתאוריה לפרקטיקה',
במובן העמוק ביותר של מושגים אלה... 
תודה,
והרבה טוב,
דפנה

גלעד אלמגורגלעד אלמגור25/1/2005

הדרך מפירוש להוויה. דפנה,
נהניתי מאד מקריאת המאמר,מהכנות שבו ובמיוחד התרגשתי מהדרך בה חווית את הגילוי האישי שלך שהוא בבחינת נר לכל המטפלים בגישות השונות אחר חיפוש מתמיד לגילוי האישי  .
נדמה כי הדרך מן התיאוריה אל המעשה ארוכה ומפותלת וכי מודלים קונצפטואליים שהם לא אחרת מאשר סדרה של הנחות לא היו כאלו אם היו מתממשים בצורה מלאה.בסופו של דבר אני סבור כי כל מטפל מחפש  מעבר לאינקורפורציה של התורה עליה נשען,הפרדיגמה ואסכולה המבטאת את דרך מחשבתו והטמעת  השלד הבסיסי, גם את האינטרוקציה אשר מבטאת את היכולת להפנים ולהזדהות בצורה מלאה תוך חיפוש אמיתי 'של דרך האמת' הפרטית של המטפל,העוברת דרך אימוץ הפרדיגמה ללא החשש להעביר ביקורת הכרחית בדרך אל אותו גילוי אישי מה שמוליד 'מרג'ר' יעיל אשר עשוי לאפשר את יישום המירורינג והאמפתיה בצורה נכונה .
אני מסכים לחלוטין כי ההיזדקקות לפירוש מוכן בטרם המיפגש החזיתי עם חוויותו הסוביקטיבית של המטופל פוגעת בניסיון להגיע לאמת 'האמיתית' של המטופל ונושאת בחובה את סכנת ההירתמות של הידע אל הכוח אשר בסופו של דבר עלולה להוביל לניסיון בילתי מודע של המטפל שתכליתו להאדיר את כוחו ואשר מעניקה לו תחושה של סיפוק בנוגע למילוי תפקידו. 
הגילוי האישי שלך הוא בעצם הדרך שעברת מהתיאוריה לפרקטיקה ולדעתי מבטאת את ההצדקה לשיטתך.
יישר כוח,
גלעד.

גאברגאבר23/1/2005

שאלה לדיון [ל"ת] [ל"ת].

שאלה לדיוןשאלה לדיון23/1/2005

מי הוא הבנדאם הברי בנפשו לפי רוג'רס? [ל"ת].

נעמי בנצרנעמי בנצר17/1/2005

לצביאל. צביאל היקר,
צר לי לשמוע כמה בודד אתה חש במערכה למען שיפור תנאי האשפוז הפסיכיאטרי. פעמים כה רבות אנו שומעים כי אין תקציב לבריאות בכלל, ולבריאות הנפש בפרט. שכרם העלוב של הפסיכולוגים והמטפלים הרגשיים במסגרות הציבוריות רק מעיד על כך כי מזור למצוקות הנפש אינו בראש סדר העדיפויות הלאומי.
אם דבריי הצליחו לטעת בך כוח להמשיך, גם לבי שלי מתרחב.
תודה שאינך מוותר,
נעמי

צביאל רופאצביאל רופא15/1/2005

לנעמי בנצר. שלום לך נעמי,
דברייך באו כצרי בעצמותיי...
בדיוק כאשר טיפות המים המבקשות לשחוק אבנים כבר מרגישות כבדות ועייפות, פתאום הלב מתרחב, המצברים נמלאים, ושוב אני ממשיך.
רק שלפעמים אני מביט לצדדיי ואחוריי ומתפלא שאין שם איש...
לפעמים אני אפילו תוהה האם אני 'משוגע הכפר' המתהלך ברחוב הראשי...
ואת העמדת מולי מראה חדה (תוצרת קוהוט?) שלחשה לי את אשר צריך ללחוש.
תודה
צביאל

נעמי בנצרנעמי בנצר15/1/2005

לצביאל, הרעיון שלך מצוין!. בעיני, הרעיון לפתוח את אזורי האשפוז הפסיכיאטרי בדומה לבתי חולים ליולדות הוא רעיון מצוין שעשוי לקדם את תנאי האשפוז בצורה משמעותית.
זכור לי שבזמנו, כשילדתי את שני ילדיי, הייתי צריכה להרחיק נדוד עד בית החולים 'משגב לדך' כדי ללדת לידה טבעית, ללא לחץ של הצוות לשימוש באפידורל. רק שם הייתה אפשרות של השארת התינוק לצד אמו במהלך ימי האשפוז (rooming in), ושימוש בג'קוזי לשיכוך כאבי הצירים. כיום אפשרוית אלה ועוד רבות וטובות קיימות כמעט בכל חדרי הלידה. היחס ליולדת השתנה מיחס פטרוני שמכתיב את הלידה לפי נוחות הצוות המיילד, ליחס המכבד את האוטונומיה שלה, ומתערב רק במצבי משבר. ליולדת ניתנת אפשרות לבחור בין אפשרויות שונות לפי עמדתה האישית ביחס להשפעת הלידה והימים הראשונים שאחריה על התפתחות התינוק.
אני מסכימה איתך לחלוטין שקיים מקום רב לשיפור תנאי האשפוז הפסיכיאטרי. גם במחלקות הפסיכיאטריות היחס לחולה עדיין פטרוני וקשור להיותו חסר שיפוט. אולם גם אדם חסר שיפוט, שניתן על פי החוק לכפות עליו טיפול תרופתי כדי למנוע ממנו להזיק לעצמו או לאחרים, עדיין זכאי ליחס אמפטי (ודרך אגב, קיימים מטפלים בגישתו של היינץ קוהוט גם בבתי החולים הפסיכיאנטיים, ובפירוש ניתן לראות את הטבת הגישה האמפטית גם עם חולים קשים) ולא אנטיפתי. יש מקום להאזין לצרכיו של החולה, גם אם לא תמיד ניתן להיענות לרצונותיו.
אל תאמר נואש, והמשך לזעוק את זעקתם הצודקת של נפגעי הנפש בישראל.
נעמי

צביאל רופאצביאל רופא14/1/2005

לעמליה ולדפנה. לעמליה שלום,
ראשית, אני מתפעל מסבלנותך ומהתמדתך.
שנית, דווקא אני בכלל לא בטוח שכדברייך 'הפסיכולוגיה' נכשלה. אם מישהו הצליח להבין 'בכלל לא רע' וגם 'קצת' לרפא הרי אלו הם 'מדעי ההתנהגות' מאז פרויד בכלל, והפסיכואנליזה על הסתעפויותיה המודרניות בפרט.
שלישית, לא סגרו לי את הבטן כי  לא יכלו, אני עפתי כמו טיל מהטיפול. אחר כך חזרתי עוד כשלוש פעמים למטפלים שונים, אבל במקום לסגור את הפצע המדמם בעוז, הם שוב יצרו יחסי אובייקט = תלות ושוב ביצעו התערבויות מתסכלות (בדרך לאינטגרציה) ושוב עפתי מהטיפול... עד שלמדתי שיש להתרחק מהאש ובייחוד כשהיא יוקדת...
תודה עבור ההתעניינות והסימפטיה
צביאל
 
לדפנה שלום,
שמתי לב שנשרת מהדיון. אולי חשבת שאני בוטה וקנאי מדי לתכניי. רבים אינם מבינים מאיזה מקום אני אומר את דבריי. אולי אוכל להבהיר את רגשותיי ומחשבותיי ע'י סיפור יפה שכבר הבאתי באחד הפורומים, אבל אולי נבלע בזרם הגועש של האתר.
זוהי אנקדוטה קטנה מחייו של איש המקצוע הדגול פרופ' קארל רוג'רס: מספרים ששאלו אותו פעם: כיצד מטפלים ב'ילדים רעים'? לרגע שקע רוג'רס במחשבה ואחר חייך חיוך קטן וענה: אין בכל העולם 'ילדים רעים'... תמהו מאוד השואלים ולא הרפו ממנו: מה זאת אומרת אין 'ילדים רעים' - לך תראה מה מה 'ילדים רעים' מעוללים השכם והערב... פעם נוספת חייך רוג'רס ואף ענה בשלווה עילאית: הילדים תמיד תמיד הם רק 'ילדים טובים!' אבל נכון שמעשיהם עלולים להיות מאוד רעים... וכנגד המעשים יש לפעול, אותם יש לתקן ולשפר ולהם יש לשים גבולות...
 
ואני אומר ומאמין שאנשי מקצוע הם תמיד טובים... רק שלא תמיד אני חייב לקבל את פועלם ומעשיהם. לכן, אני תמיד מנסה להבין את מניעיהם הטובים, אך עמדתי כלפי אישיותם וכוונותיהם היא בבסיסה אמפאטית! למרות, שלא תמיד זה נראה כך כלפי חוץ למי שקורא את ביקורתי הנוקבת המופנית למעשיהם.
 
צר לי מאוד היה לשמוע ממך שפסיכולוגיית העצמי אינה כל כך מצליחה לטפל בחולים הקשים יותר. אפרופו, אני לא בטוח שאפילו אנשי מקצוע מודעים לעובדות הקשורות למצוקות שחולה נפש ממוצע סובל מכל כיוון אפשרי: 
 
1. החולי עצמו
2. האשפוזים הטראומטיים
3. הטיפולים הפסיכולוגיים הלא קלים
4. התרופות - בעיית ההתאמה ותופעות הלוואי
5. תעסוקה - חוסר יכולת לממש הפוטינציאל הטבעי
                   - חוסר יכולת להשתלב בעבודה כתוצאה מסטיגמה
                   - פגיעה ביכולת לפרנס אפילו את עצמם
6. משפחה - פגיעה ביכולת לחיות בזוגיות  - לעבר משפחת ההמשך
                 - פגיעה ביכולת להיות עצמאי - חיים במסגרת משפחת המוצא
7. בחברה - פגיעה ביכולת להשתלב כתוצאה מהסטיגמה ומגורמים נוספים
 
ויש עוד לצערי הרב....
ואני שואל: למי היה מגיע המון אמפתיה אם לא לאנשים אלה שחייהם כה קשים ומרים?
אבל לא !
האלוהים (שהוא הטבע עצמו, ע'פ שפינוזה) עשה כך שדווקא דרך טיפולים מפרכים, מחשלים ומסוכנים כטיפולים הפסיכודינאמיים יהיה להם סיכוי לראות מעט אור... אין צדק!
 
תודה עבור האמפתיה
 
צביאל
 
 

עמליה אביטלעמליה אביטל14/1/2005

צביאל. חבל לי על מה שעשו לך. ואל תדאג אני לא מתנפלת עליך כמוצאת שלל רב ואיני רוצה לתקוף אותך אלא להיפך, ולפחות להבין. על  'הפסיכולוגיה' שנכשלה  -בטיפול בחולי-נפש כתבתי קודם. ועל ציבור המטפלים, אני לא אביע את דעותיי אלא באוזניהם של עמיתיי למקצוע. לגבי משרד הבריאות וכו' ,נראה לי ששווה להתעקש עוד יותר חזק או לא חזק.   ולגבי האמא הפרטית שלך - למה לא 'סגרו לך את הבטן' אם כבר היית בטיפול??  ולמה שלא תלך עכשו לטיפול בו תבקש לסגור את הבטן. בטח אמרו לך הרבה פעמים שחבל על האנרגיות שאתה משקיע בהתרוצצות  הנמשכת הזאת, במקום אולי להיטיב יותר עם עצמך.  אני לא יודעת מה  לאחל לך , אם אתה רוצה תכתוב לי.   עמליה.

צביאל רופאצביאל רופא14/1/2005

לעדי, צער והפתעה הם סובייקטיביים. לעדי שלום,
ראשית, אכן הנהלת האתר התייחסה אלי בעבר בהגינות ופרסמה שני מאמרים משלי. עם העובדות האובייקטיביות אין בינינו מחלוקת. אך ודאי תסכים שסביר מאוד, שסובייקטיבית, אני הצטערתי ואני הופתעתי... ואכן הוא אשר כתבתי: '...אך לצערי והפתעתי הרבה הנהלת האתר לא אישרה את פרסומו'
האם יכול אתה לדעת טוב ממני מה הייתה הרגשתי אז?
שנית, אם אני מציין שדחיתם את פרסום מאמרי הנ'ל - גם זו עובדה אובייקטיבית. לכן נבצר מבינתי איך הגעת למסקנה ש'שמתי אתכם באור שלילי'?
ואני מודיע לך שעד היום הרגשתי היא שהמאמר חידד וחידש וחבל מאוד שלא פורסם, אך אני מקבל את דין מנהלי האתר ואפילו איני מפרסמו כתגובה למאמר. 
 
 

עדי פריעדי פרי14/1/2005

צער והפתעה. צביאל יקר
אני מבקש 'לצאת חוצץ' כנגד המשתמע כי הנהלת האתר נהגה שלא כדין באי פרסום דבריך, נהפוך הוא
הנהלת האתר שמחה לפרסם את פרק מ'מישהו מטפל בך' - ספרו השני של צביאל רופא  ומאמרך  פסיכותרפיה - היכן התרמית? מאת צביאל רופא , כמו כן הנהלת האתר ערה למאות ההודעות ועשרות האיזכורים החוזרים של דעתך ועמדך בנושא.
יחד עם זאת, נושא 'ההסכמה מדעת בפסיכותרפיה' כלה ונידון באופן מקיף על ידי יורם צדיק במאמר בשם זה, בו כמובן מצוטט סעיף 13 א' וב', מנותחות דרישות החוק בפרוט רב ובאופן מוסמך ומוסכם (הזהה לדעתך הבסיסית) ואפילו נסקרים סטטיסטית סקרים לבדיקת העמידה של אנשי המקצוע בדרישות הללו.
הדברים נמסרו לך בעבר, לכן אל נא בצערך ובהפתעתך, ואל נא תשימנו באור שלילי.
עדי פרי
 

צביאל רופאצביאל רופא14/1/2005

לעמליה. שלום לך,
נראה לי, שבמקום להשיב על טענותיי בנושא אחריותו של ציבור המטפלים למתרחש במסגרות האשפוז, את נמלטת כמוצאת שלל רב אל עבר התרסות שכתבתי בעבר בנושא הטיפולים הפסיכודינאמיים. שם, אולי את חושבת שאני מצוי על קרקע פחות יציבה. טעות בידך. אבל ראשון ראשון ואחרון אחרון.
ראשית, בחודשים האחרונים העברתי חומר בנושא המערך האשפוזי האנאכרוניסטי במדינת ישראל כמעט לכל גורם אפשרי בברה'נ ואף מחוצה לו. משר הבריאות,  משרד האוצר, ראש שרותי ברה'נ, המועצה הלאומית לברה'נ, איגוד הפסיכיאטרים ועוד. אך לצערי, לא רק שאיש שם אינו 'סובל' מעודף יושרה אשר תביא אותו להודות שהרפורמה שאני מציע עשויה להביא תועלת רבה - אלא מן הסתם גם האוזניים ערלות משמוע...
שנית, אין קליקה של מטפלים בישראל, אלא בגדול, כל המטפלים בעולם הם קליקה. אך 'קליקת המשנה בישראל' אינה מיידעת את המטופלים בהתאם לחוק זכויות החולה (1996). תאמיני לי - לא רציתי להיכנס לנושא זה בתכתובת זו אבל אם את כל כך רוצה אז בבקשה.
אלו הם שני סעיפים מתוך החוק הנ'ל אשר נכללו במאמר שכתבתי ל'פסיכולוגיה עברית' אך לצערי והפתעתי הרבה הנהלת האתר לא אישרה את פרסומו:
13(א) - לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.
 
 זוהי קביעה המתייחסת עקרונית למצבים בהם חלה חובה לקבל הסכמה מדעת כתנאי הכרחי להגשת טיפול רפואי. ומיד בסעיף הבא החוק אף מפרט ברחל ביתך הקטנה ומגדיל לעשות מבחינה הומאנית:
 
13(ב) - לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לעניין זה, 'מידע רפואי', לרבות –
 
(1)        האבחנה (הדיאגנוזה) והסכות (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל;
(2)        תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכונים של הטיפול המוצע;
(3)        הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי-נוחות;
(4)        סיכויים וסיכונים של טיפולים חלופיים או של העדר טיפול רפואי;
(5)        עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.
ועתה עמליה, האם את מכירה מטפל שמספק את כל הפרטים הנ'ל בהתאם לחוק? שאם לא כן אזי כולכם מצויים מחוץ לחוק, או שאני טועה... 
שלישית, את צודקת אני תקוע עם כאבי כלפי מערך הטיפול בברה'נ בישראל. אבל גם זו היא אחת מתוצאות הלוואי של הטיפול שהעבירו אותי באופן לא מוסרי (למרות שהטיפול הביא להתבגרות וחיזק אותי רבות והעביר אותי מקבוצת סיכון גבוהה לקבוצת סיכון נמוכה יותר בממוצע). אבל אני כנראה פוסט-טראומטי ביחס להתערבויות שביצעו כלפיי וגם השאירו אותי תקוע בנקודה בה דמות האם אינה כל כל סימפאטית, בלשון המעטה והמיקרו כידוע משפיע על המאקרו... היו צריכים 'לסגור לי את הבטן אחרי הניתוח', אך איך זה אפשרי אם אני בצדק רב חושש מטיפול?!
יום נפלא
צביאל רופא - מל'מ

עמליה אביטלעמליה אביטל14/1/2005

לצביאל. נראה לי שאת ההצעה הקונקרטית,אתה צריך להעביר למשרד הבריאות או לרשויות הרלוונטיות. מקצת עיון בדברים שלך המפורסמים באינטרנט, נראה לי שאתה חושב , או שחשבת , שיש איזו קליקה סודית של מטפלים , המוליכים שולל את המטופלים, לא מגלים להם עד הסוף את דרכם המקצועית - טיפולית, ובכך מוסיפים עוול למי שנפגעו כבר.  אני לא יודעת אם עברת פעם  טיפול שסיפק אותך וראית בו מענה למצוקותיך. העיסוק המתמיד בממסד הפסיכיאטרי, עושה רושם, משמר איזה מקום מר ואמיתי שלך, שזועק כנגד משהו, ולא מקבל תשובה. אם תרצה להמשיך  לספר , אני אשמח.  תודה , עמליה.

צביאל רופאצביאל רופא14/1/2005

פסיכיאטריה וצילום. לעמליה ולאנשי המקצוע שלום,
 
למרות, שאני משער שלא היית מאושפזת מעולם ואילו אני בוגר 'מזרע' ו'אברבנאל' ו'גהה'(כולל גם אשפוזים כפויים), את שואלת המון שאלות חשובות מאוד שכל אחת מהן כמעט חובקת עולם ומלואו. אנסה לגעת במרכזיות שבהן:
 
כל מי שמכיר את מוסדות האשפוז יודע שיש בהם תופעות חריגות ביותר מלבד אנטיפאתיה, כגון: אלימות צוות, קשירות ללא אישור ופיקוח, הטרדות מיניות, גניבת רכוש המטופלים המופקד בידי אנשי הסיעוד וכו'. וכן למשל, בתחום הקליני, גם טיפולים פסיכודינאמיים קצרי טווח שמבצעים שינויים מוחיים בלתי הפיכים ללא אישור המטופלים.  
 
ברור שהתופעות אינן נחלת כל המערכת המאשפזת.
לכן השאלה בשלב זה היא: מהו היקף התופעות החריגות? 
 
והתשובה היא : ש-% סטיית התקן גבוה במאוד מאוד ממה שנסבל ומקובל בעולם המערבי. קרי בעצם: שלא מדובר ב'מקרים' אלא 'בתופעות'!
וכל מי שמכיר כמונו את מערכת ברה'נ בישראל אמור לדעת:
א.     החריגות מתבצעות בכל בתי החולים הפסיכיאטריים בכל שנות קיום המדינה.

ב.     היקף החריגות הוא מעל ומעבר לסביר אפילו במערכות כה מיוחדות.
ג.      אם היו מוגשות תלונות למשטרה, היקף החריגות היה פוחת באופן טבעי. 
 
ויש טענה שאנשי הצוות שסורחים הם מיעוט שבמיעוט. ואני שואל: מה עם הצוות שיודע את סודות המחלקה שכל גודלה הוא בסך הכל 500 מ'ר... מעלים עין, ומשתף פעולה בניגוד לחוק? 
  
ולשאלה: מדוע נפגעי הנפש אינם מתלוננים? התשובה פשוטה: כיצד יתלוננו בעוד הם מאושפזים?! ואשר לשאלה: מדוע הם אינם מתלוננים לאחר האשפוז? רבים עונים: אם נתלונן, מי יודע מה יעוללו לנו בפעם הבאה שנתאשפז באותה מחלקה או באותו בית חולים?!'
 
שאלה שניה שהייתי שואל היא: מהו שורש הבעיה?  
לי ברור שבראש ובראשונה ש'החשיכה' השוררת במחלקות הסגורות - שם איש לא יודע מה קורה בדיוק בשעות שאינן שעות הביקור - היא זו שמאפשרת את התופעות הנלוזות. כי מסתבר שהמקצוע 'פסיכיאטריה' דומה מאוד למקצוע 'הצילום' – יש רגישות לאור! ולכן אין שקיפות במערכות האשפוז  אלא מדיניות מכוונת של עלטה ואיפול!
 
וכאן אולי אני מגיע לשאלה העיקרית: מה יש לי וחבריי להציע כפיתרון?
אז אם הייתי אומר להוסיף תקציבים ולכפות פיקוח חיצוני היו אומרים לי: אין כסף ואין סיכויים לנכונות, ומיד דוחים אותי בקש. לכן, יגעתי ומצאתי פיתרון שלא עולה ממון וגם הולם את רוח הזמן כל הדרוש לביצועה הוא נוהל והנחיות מטעם משרד הבריאות:

 
ידוע לכולנו, שבשיטה האזורית הנהוגה כיום, כל אדם שחלה פעם נוספת במחלה פסיכיאטרית יגיע שוב לאותו בית חולים שבו היה מאושפז בעבר (ובדרך כלל אף לאותה מחלקה). הצעתי היא: לאפשר לחולי הנפש בישראל  לבחור (או לבאי כוחם - אם אין ביכולתם להחליט ברגע הרלוונטי) באיזה בית חולים לחולי נפש יתאשפזו.
 
חופש הבחירה יגרום לתחרות בענף. במקום המצב שבו כל בית חולים מקבל כמות חולים קבועה מאזור מסוים, ייאלצו בתי החולים להתייעל ולהשתפר (בעיקר בתחום יחסי האנוש שבין הצוות לחולים), שאם לא כן, ירד דרסטית מספר מטופליהם.
אגב, תקדים לחופש בחירת המוסד הרפואי המטפל קיים בישראל כבר שנים: היולדות נהנות מפריווילגיה זו וגם מבוטחי הקופה רשאים להתאשפז בכל אחד מבתי החולים שלה. 
 
צריך רק רצון טוב, אבל גם שסדר היום של אנשי הטיפול יכלול סוגיות שכאלה
 
בברכה,
צביאל רופא - מל'מ

עמליה אביטלעמליה אביטל13/1/2005

צביאל. ראשית מן הצדק להפריד בין האנשים המדברים, כאשר כל אחד אומר משהו משלו, ואין פה איזה קליקה - גם אם שני אנשים הם מטפלים במקצועם.  שנית , המשל מאוד יפה ואפילו ברור, ולגבי דבר אחד אני מסכימה איתך - האנטיפאתיה.  אולי לא יפה לחטוא  כלפי 'כל ' העוסקים במלאכה - נגיד בבתי-חולים פסיכיאטריים, אבל זה נכון שיש שם אוירה של חוסר  סבלנות. וזה מקומם. אולי -באופן עמוק זה מעיד על חוסר - האונים שיש למטפלים - שהם אנשים בסך הכל - כלפי הלוקים בנפשם. אולי ההיפוך הזה שעושה האדם הלוקה בנפשו , כל-כך מפחיד את האדם  הנורמלי. שהרי האדם הלוקה בנפשו מקצין גרעינים שיש בנפשו של כל אחד,עד שהאדם המטפל לא מסוגל לרפא אותו, לתקן את הליקוי . והרי המוסדות הפסיכיאטריים - כמעט על פי הגדרתם, ולפחות התנהלותם בפועל - ל א  מתיימרים  לרפא. אלא לשמש כעיר-מקלט. זמנית. עד יעבור זעם.או פסיכוזה. אני חושבת שהפסיכולוגיה אכן נכשלה - ביומרתה לרפא. גם הפסיכיאטריה, אגב, מן הכיוון השני, של התרופות.   ובטח שהייתי רוצה להיות שייכת לאנשי -מקצוע  שהיו יושבים ועושים חושבים על הדבר הזה, למה הפסיכולוגיה נכשלת, לפחות במקרים של חולי-נפש.  אבל האם אתה באמת חושב ש'מתעללים' באנשים האלה?  לכך אתה מתכוון כשאתה אומר  'שמאז קום המדינה מתעללים בחלשים ביותר'?    עמליה.

צביאל רופאצביאל רופא13/1/2005

מתי דיבורים ומעשים מתנגשים?. לעמליה ולדפנה שלום,
קל מאוד להפריד דיבורים ממעשים. קל מאוד לומר שדיבורים אף הם חשובים, בייחוד אם הם מביאים למעשים. אך אולי במקום להרבות במילים אנסה לצייר תמונה שתהיה יותר מאלף מילים:
תארו לכם בית רם ונישא שמתחיל לבעור באש, ואנשים משוועים וזועקים ממנו לעזרה. ובחצר הבית הבוער יושבים כמה תלמידי חכמים וממשיכים ללמוד בנחת ובקדושה תורה.
ועתה אשאל כפי שאתם שואלים אותי: האם לימוד התורה הוא דבר שלילי? האם לימוד התורה אינו חשוב?
התשובה ברורה ונחרצת: ביהדות לימוד התורה הוא ערך עליון, אך יש סדר עדיפויות, והצלת נפשות הוא ערך גדול ממנו ! ומי שעסוק בלימוד לא יוכל למלט איש מפני הלהבות...
כאשר אנשים שהגורל המר להם נאנקים תחת מגפי חלק נכבד מהמוסדות המאשפזים, אני לא בטוח שיש מקום לדיונים בנושאים אחרים מלבד בנושא הבוער והנורא הזה. ואם היה לכם קרוב משפחה שם והייתם רואים בצרתו, אולי כלל לא הייתם מתפנים לכל דיון אחר... 
ואת דפנה, תתני אמפתיה כל היום וכל הלילה, אך מה יהיה עם האחרונה כאשר המטופל יתאשפז ויקבל פעם אחר פעם מנה גדושה וקטלנית של אנטיפאתיה?
כלומר, לכל דבר יש עת ויש זמן. כבר אמרו רבותנו, שגם בני ישראל על הים לא היו צריכים לשיר את שירת הים כאשר גופות המצרים היו מוטלות לפניהם.
ופה כבר מאז קום המדינה מתעללים בחלשים ביותר (מראה משהו על החברה הישראלית הנאורה כ'כ !) ולית דין ולית דיין. ואם ישאלונו פעם: איפה היינו כשכל הרעות החולות האלה התרחשו, מה נגיד ומה נאמר להגנתנו?
ואולי המצב הזה שורר ושורר מפני שכולנו נרדמנו על משמרתנו ?

דפנה הומינרדפנה הומינר13/1/2005

דיבורים ועשייה, דיבורים כעשייה.... צביאל יקר,
לא קילקלת דבר .
להפך.
אני חושבת  שאתה מעלה שאלה חשובה כל כך... על ההבדל בין דיבורים  לבין מעשים.
ונדמה לי  שבעיניך האבחנה הזאת מאד ברורה- דיבורים לחוד ומעשים לחוד.
והדיבורים פחות ראויים מבחינה ערכית מהמעשים.
האם דייקתי בהבנת דבריך?
אם כן, אוכל לומר לך שגם סולם הערכים שלי דומה. גם בעיני,הדיבורים היפים ,יופיים ניכר אך ורק לאחר שעברו את מבחן המעשה....
 
אך עלי לומר לך דבר נוסף, ודבר זה אענה לך כמובן אך ורק בשמי, ולא בשמו של אף מטפל אחר...
יש דיבורים, שהם מעשים.
וחלק ממה שאני יודעת לעשות, במובן הערכי והחברתי של העשייה, זה לקיים איתך ועם אחרים, כאן, את הדיון הזה.
לקיים דיון חשוב אליו נחשפים אנשים רבים. לקחת את הסיכוי שאצליח להשפיע על אנשים אחרים, על מטפלים אחרים, לנקוט בעמדה מסויימת שהיא ראוייה יותר בעיני, מהרבה בחינות ובעיקר מהבחינה המוסרית...
זאת עשייתי, למרות שהיא עשייה של דיבורים 'בלבד'...
עשייתי היא עשייה מילולית. מטיבה של הוויתי הנפשית.
כזאת אני, ואני עושה את המיטב שביכולתי, עם מי שאני.
אני בטוחה וגם יודעת, שאתה עושה את עשייתך באופן שונה ממני, ואולי לא כל כך שונה בעצם?
והרי גם עשייתך החברתית עשוייה במידה רבה מאד מדיבורים?
והרי גם אתה שותף פעיל ביותר לכל הדיונים שכאן, ובמקומות אחרים?
איני חושבת שאתה  'לא עושה', כשאתה 'רק מדבר'...
ואיני חושבת שאני 'לא עושה', כשאני עמלה להסביר, לענות, להקשיב, לנסות להראות משהו חשוב בו אני מאמינה...
 
צביאל, תודה רבה על עשייתך,
ותודה על הפירגון האמיתי שאני חשה ממך כלפי וכלפי עשייתי שלי, גם אם אני יודעת שהיית רוצה לראות אותי ,כחלק מציבור  המטפלים, עושה הרבה יותר...
כל טוב,
דפנה
 

עמליה אביטלעמליה אביטל13/1/2005

צביאל שלום. הרי בטח לא תרצה ר ק  להצטייר כ'מקלקל את השורה'. ונראה לי שאתה מדבר מתוך אכפתיות חריפה  לדברים, כלומר ליחס בין מטפלים ומטופלים, לשאלה עד כמה טיפול יכול לעזור, ולקשר - שאתה לא 'אוהב' בין התיאוריות  למעשה. היה מעניין אותי לשמוע את הדברים שיש לך להגיד, גם אם הם נושאי ביקורת על הפסיכולוגיה, המטפלים וכו'.  תודה , עמליה.

צביאל רופאצביאל רופא13/1/2005

לדפנה, על הדיון הזה ועל דיונים אחרים. לדפנה שלום,
אני עוקב אחרי הדיון הנפלא הזה כבר ימים לא מעטים. אני מלא הערכה לך ולתכונותייך כמו גם ליכולותיהם המופלאות של מטפלים אחרים שעושים מלאכת קודש. כולכם רוצים לעזור, כולכם רוצים להושיע...
אז למה אני מרגיש בתוכי, בעת ובעונה, דיסוננס חזק וברור כלפי הדיונים המלומדים האלה באתר זה ובבמות אחרות? מדוע הם נראים לי כה תלושים ומנותקים מהמציאות?
אולי כי אתם דנים כאן במינוחים ומושגים, מדקדקים כחוט השערה במשמעויות... וקילומטרים ספורים  מכם, ממש לא רחוק אך מאחורי חומות, מאות ואלפים של אנשים חולים נמקים בבתי חולים פסיכיאטריים...
כן, ממש ברגע זה: בתנאי עזובה פיזיים שלא מתאימים לבני אדם ותחת יחסי אנוש שלא מתאימים לבני אנוש...   
עד מתי תהיו עסוקים ברומו של עולם, כאשר תחתיתו זועקת אליכם?
מדוע אתם - אנשי המקצוע בישראל, אינכם קמים ומחליטים לדון ברצינות בבעיות האמיתיות של אלפי החולים בנפשם במדינת ישראל?
מתנצל אם קילקלתי לכם את השורה,
אך לא יכול ולא מעוניין להשלים עם רוע הגזירות
צביאל רופא - מל'מ
 

דפנה הומינרדפנה הומינר13/1/2005

רוני יקרה,תודה .. על הדברים החמים,
ועל האמירה של משהו, שלפעמים הכרח להזכירו:
שבסופו של דבר, מאחורי כל התאוריות הגישות והשיטות, ישנו תמיד אדם.
ורק איתו אנו באמת יכולים להפגש, או לא להפגש...
:-)
דפנה
 

רוני נוה פרישוףרוני נוה פרישוף11/1/2005

תיאוריה ומעשה. דפנה, אני עוקבת בהשתאות אחר הדיון שמתפתח לו לאיטו.
אני חושבת שיותר מכל הסבר תיאורטי, את מצליחה להעביר את רוחה של פסיכולוגיית העצמי באופן שבו את מתייחסת לכל מגיב ומגיב, נכנסת לראשו ומנסה להבין בדיוק מה הוא שואל, ועונה ממקום מאד קרוב לחוויה, עם הרבה 'מירורינג' מצידך..
(:
 
 
 

דפנה הומינרדפנה הומינר11/1/2005

מושגי היסוד של התאוריה. שלום גיא,
אכן בצדק ציינת שהנחות היסוד אינן בהירות דיין. אני נתקלת שוב ושוב באי בהירות זו...
אנסה לפזרה מעט:
 
בודאי שהעצמי של המטפל נוכח בחדר... הרי לא באמת סברת  שיש מי שטוען אחרת, תהיה השתייכותו התאורטית אשר תהיה...
אלא שיש הבדל גדול בעמדה האתית של ההתייצבות מול המטופל, כאשר אתה נוקט  בהנחות היסוד שהן:
experience near
מטריצה של יחסי זולתעצמי, דהיינו מטריצת הזנה של צרכי מירורינג ואידאליזציה , הנחשבים לחומרי בניין יסודיים של העצמי.
אמפתיה במובן של הקקשבה מדוייקת אך גם הענות והתייצבות מדוייקת ככל האפשר, בשאיפה...
הדגש הוא על המילה 'בשאיפה'... אם איני שואפת לדייק בהתייצבות אמפתית מול המטופל, אם אני מראש יוצאת מנקודת מוצא שכל 'שלישי' שנוצר, קרי כל מערכת יחסים שתווצר,תוכל להיות 'שלישי אנאליטי', ולפיכך מושא הולם לחקירה פסיכואנליטית, אני מחמיצה את הנקודה העיקרית של ההתייצבות המכוננת את העצמי של המטופל, התייצבות של אחריות מקסימלית מצד המטפל, אשר אינה אופיינית לתאוריות אחרות ובודאי שלא לתאוריה האינטרסובייקטיבית, אלא לפסיכולוגית העצמי בלבד.
אני מניחה שאתה טוען שהתייצבות אמפתית זו, בתוך מטריצת הזנה של עצמי זולתעצמי, אינה 'מציאותית' כביכול, בשל הסובייקטיביות לכאורה של המטפל... ואני טוענת כי 'סובייקטיביות' זו אינה צריכה להפריע אלא היא משרתת את עמדת ההתכוונות האתית מיסודה, של היות זולתעצמי...
מקווה שהבהרתי במשהו את הנחות היסוד הלא בהירות דיין...
:-)
לילה טוב,
דפנה

Guy DroriGuy Drori10/1/2005

The assumptions of Self Psychology are unclear.
Hi Dafna,
 
Thank you for your elaborated response. I am happy for you that you feel you have found your “home” theory in psychotherapy – it is a process that every therapist goes through and not everyone finds this home. But I am wondering if you are really convinced in what you said in your response to my comment about your “neutral” stance as a therapist? Do you really believe that there can be only one self in the room? The client’s self is an entity that different therapists understand and interpret in various ways because we (therapists) are different people with different counter-transferences, theoretical bases, and clinical orientations even if we come from the same clinical perspective. What about how clients perceive their therapists? Don’t they react differently to different therapists even if they are all from the same orientation, lets say: Self Psychology group? I believe that clients have various “Selves” that are created and affected by what the therapist brings to the session. In physics (the quantum theory) we have learnt that the measurements of an object are directly influenced by and interacted with the fact that it is being measured. The only “one self” of the client that you talk about is affected by the fact that you are in the room, nodding your head, asking questions, making comments, expressing your emotions in different not necessarily verbal ways, choosing, or not,  to make interpretations and so on. I know that this view of the analytic dyad is much more complex than assuming that this is a one-person’s therapy. But, when looking beyond the complications it becomes a much richer experience for the client and also a more humble one from the therapist’s side that accepts the therapist’s limitations in understanding the client.
 
Guy Drori.

דפנה הומינרדפנה הומינר10/1/2005

עמדת המטפל כעמדה אתית אינהרנטית בתוך התאוריה. שלום גיא,
תודה רבה על מכתבך.
אכן כן, בסקירתי החטופה ןהשטחית למדי, נעדר מקומו של הזרם האינטרסובייקטיבי, ולא בכדי...את הרצאתי כתבתי כהרצאה אישית וחוויתית, אשר הסקירה ההיסטורית היא רק רקע לתהליך האישי ולכן המאד סובייקטיבי שמתואר בה.
בשנות לימודי בביהס לפסיכותרפיה, נחשפתי לא מעט לזרם האינטרסובייקטיבי, אך הוא מעולם לא שבה את ליבי ואת רוחי כפי ששבתה פסיכולוגיית העצמי.
שימת הדגש על היחסים כ'שלישי' אנאליטי, הינה רעיון יפה, חשוב, ויותר מכל- תורם רבות לשחרור האנליטיקאי מהסד המלאכותי של הכורח להיות  'לוח חלק'... ובכל זאת, ואולי דוקא בגלל זאת, לא אהבתי ולא התחברתי לרעיון של שני סובייקטים יושבים יחד בחדר ומקיימים 'יחסי סובייקט' (בפאראפרזה על ג'סיקה בנג'מין הנפלאה...)
אך תחילה אומר מה בכל זאת מדבר לליבי בתאוריה האינטרסובייקטיבית:אני אוהבת את שחרור הפציינט מעול ה'אובייקט המופנם', אשר בשמו אנו תמיד מצויים במערכת דטרמיניסטית סגורה, שהכל בה ידוע מראש ונקבע מראש, וכל שנותר הוא 'לגלות את מה שהוסתר'... בעיני, זו נקודת התורפה העיקרית של הפסיכואנליזה הקלאסית. אותו הבט של 'הפנמה והשלכה', אם יסלח לי הקיצור והצמצום המשטיח עד מאד את הדברים...
ובעוד אני אוהבת את שיחרור הפציינט מעול 'האובייקט המופנם המושלך על המטפל', איני בטוחה שאני אוהבת את השיחרור שמשחרר הזרם האינטרסובייקטיבי את המטפל להיות 'סובייקט' כביכול... כבר ראיתי ושמעתי על דרגות חופש רבות מדי לטעמי, שנלקחו על ידי מטפלים בשם אותה 'סובייקטיביות אינטרסובייקטיביות' כביכול.
ולמרות שיודעת אני היטב ואף מכבדת מאד את האבחנה הזהירה והמדוייקת שעושים התאורטיקנים האינטרסובייקטיביים בין 'הדדיות' ו'שוויוניות' ביחסי מטפל מטופל, ולמרות שאין לי ספק, שמטפל טוב הוא מטפל אתי ,שיודע  מבפנים את גבולות הטיפול לא משנה באיזו תאוריה ובאיזה זרם יזרום,
למרות כל זאת,  נוחה לי יותר העמדה האתית האינהרנטית של פסיכולוגית העצמי, אשר משמרת את הדרישה הפרויידיאנית הקלאסית של 'עצמי אחד בחדר'- העצמי של המטופל,  ומשאירה את המטפל 'בתפקיד'... תפקיד מהנה, מרגש, דרשני, מעשיר, מספק , מתסכל...המון דברים, אך זהו עדיין תפקיד...
אני יודעת שזו אולי אחת הסיבות לכך שפסיכולוגית העצמי אינה פופולרית כפי שבעיני היה ראוי לה , ואילו התאוריות ההתייחסותיות/אינטרסובייקטיביות זוכות לפופולריות הולכת וגדלה... המטפלים מתעייפים מלהיות 'בתפקיד'... גם  לנו מתחשק להיות סוף סוף 'סובייקטים'... רחמנא ליצלן...:-)  אם תציץ בפורום סוגיות טיפוליות באתר זה, תראה לא מעט התכתבויות העוסקות ב'תהליך השיחרור' של המטפל מחליפת השרד הטיפולית שלו...'לצאת מהארון' הוא ביטוי שמוזכר שם בהקשר זה... גם אני, כמטפלת שפירסמה הרצאה זו לקהל הרחב , ובזמן כתיבת שורות  אלה ממש, הריני רחוקה מלקיים באורתודוכסיות  את מצוות 'איסור חשיפה אישית של המטפל' ובודאי שאני חושפת  'אלמנטים סובייקטיביים רבים' של אישיותי, ויש שימצאו בכך טעם לפגם...
ובכל זאת ,בעיני העמדה הקוהוטיאנית כפי שאני מבינה אותה, היא עמדה אתית באופן ברור מחייב ומוגדר הרבה יותר, מעצם הגדרת מקומו ותפקידו של המטפל  כ'זולתעצמי'.
הגדרה ברורה ואינהרנטית לתאוריה זו,  משייכת אותה באופן הרמוני יותר לפסיכואנליזה הקלאסית, למרות השינוי הרב ואפילו הרדיקלי שהיא עושה, בהבטים האחרים והכה חשובים של המעשה הטיפולי.
תודה לך על שאיפשרת לי את ההזדמנות לחשוב ולכתוב את המחשבות הללו....
:-)
יום  טוב,
דפנה

Guy DroriGuy Drori10/1/2005

Self Psychology Vs. Relational Theory [ל"ת].
Dear Dafna,
I enjoyed reading your article that certainly portrays some of the developments in the psychoanalytic world over the 20th century, until the beginning of the 80s. However, in your search for the 'right' or best-fit theory to your style I have a sense that reading into the 'Relational Psychoanalytic Theory' (Stephan Mitchell, Hoffman, Owen Renik, Jessica Benjamin, and many more contemporary psychoanalysts) you may find more answers to the question of 'what really works in the psychoanalytic dyad?' The relational psychoanalytic theory doesn’t inspire to view the analyst (as in the Self Psychology) as simply someone who tries to empathetically understand the client, make a few interpretations, and empathic failures. It rather views the therapist as a whole human being, a subject, that together with the client creates a unique interaction that couldn’t have been created with another therapist – the analytic third. It is the 'relationship' piece that for some reason many of the classical theorists have forgotten to mention over the years and that certainly had a major part in their clients’ psychological development and progress.
Sorry for writing this message in English, I live abroad.
Guy Drori.

דפנה הומינרדפנה הומינר9/1/2005

לנתנאל- על התפיסה ההוליסטית של העצמי "הקוהוטיאני".... שלום נתנאל,
אתחיל מהסוף ומהעובדות הביוגרפיות - קוהוט לא היה נוצרי, הוא היה יהודי, שני הוריו נולדו למשפחות יהודיות, אולם אימו הוטבלה לנצרות. קוהוט לא החשיב את יהדותו כגורם משמעותי, אך עליית הנאציזם גרמה לו להכרה בזהותו היהודית והשפיעה רבות על חשיבתו הפילוסופית והפסיכואנליטית. 
חשיבתו של רענן קולקה מוכרת לי היטב ואהובה עלי מאד. רענן לוקח את קוהוט למקומות שאיני יכולה לומר בודאות שקוהוט אכן 'הגיע' אליהם, אך רענן ואחרים מאמינים כי אילו היה נשאר עימנו עוד, היה בודאי מגיע אליהם... מקומות אלה קשורים אכן בתפיסות 'מיסטיות' ומזרחיות, המדברות על הוליזם, המתחבר למושג 'העצמי הריק', זה שאינו מכיל דבר ולכן הוא אינסופי, ויכול להברא בכל פעם מחדש במהלך החיים וללבוש צורה חדשה, מעבר למופע המוחשי הקודם שלו, זה שנקבע על ידי הדטרמיניזם הגנטי והסביבתי.
שמחתי לשמוע על התעניינותך בנושאים אלה, שאני מוצאת אותם מרתקים ...
:-)
כל טוב,
דפנה
 
 

נתנאלנתנאל3/1/2005

העצמי והנשמה [ל"ת]. ראשית תודה לך על המאמר שמעיד על תהליך מרגש ואנושי של שינוי.
אני סטודנט באוניברסיטה העברית לתואר שני במדעי הרוח ובמסגרת קורס 'על התודעה' שמענו הרצאה מרתקת של פרופ' רענן קולקא על התודעה בעיני קוהוט. רציתי לשאול האם את מכירה התייחסויות לקשר אפשרי בין מושגים מהקבלה והחסידות מושגים כמו 'הנשמה' לבין 'הפסיכולוגיה של העצמי'? האם לקוהוט היה רקע דתי נוצרי כלשהו?
תודה
נתנאל 

..29/12/2004

..

חליחלי28/12/2004

תודה לך דפנה מקרב לב !. עזרת לי להבדיל בין עמדה אמפטית של מטפל ובין מילים בעלות תוכן אמפטי - הללו שונים מאד האחד מן האחר , תודה.
נראה לי שחשוב להגדיר לא מהי אמפטיה אלא מהם התנאים המאפשרים או המונעים מהמטופל את חווית המטפל כאמפטי. 
לגבי עצמי הבנתי שאכן כאשר אני לא אוהדת את עצמי אני לא מסוגלת לשאת אהדה מכל אדם שהוא. 
תודה על תגובתך המדויקת, המעשירה והמהירה !!!  

דפנה הומינרדפנה הומינר27/12/2004

אמפתיה "בכל מחיר", האמנם?. חלי שלום,
הערתך חשובה ביותר- היא מדגישה היטב, את מה שקוהוט ניסה בכל כוחו להסביר, ללמד, להבהיר...
וכנראה שהצליח רק באופן חלקי,...
קוהוט ניסה להסביר שהמושג 'אמפתיה' אינו מקביל בשום אופן לסימפטיה... גם לא ל'אהדה' או 'קבלה', מושגים רוג'ריאנים מבחינה הסטורית.
 
מפני שאהדה לאדם שאינו יכול לאהוד את עצמו בזמן מסויים, הינה מעשה  לא אמפתי... היא גורמת לתחושה עמוקה של בדידות ותחושה של חוסר הבנה,
ו/או כפי שציינת, 'מוחקת' את תחושת העצמיות של האדם/המטופל... גורמת לו 'להיות' כביכול מי המטפל 'מדמה' שהוא...מעשה נורא בפני עצמו, בעיקר בהתחשב במטרותיו של הטיפול הקוהוטיאני שהם חיזוק ושיקום העצמי האמיתי.
 
אמפתיה אמיתית משתדלת לראות הכל- את הכאב, את האהבה את הפחד ואת התוקפנות (מה שקרוי בשפת התאוריה- זעם נרקיסיסטי)
מטפל שמסרב לראות חלקים מסויימים של המטופל, או מתעלם מהם, או לחילופין אינו נותן ביטוי גלוי ומילולי לכך שהוא מכיר בהם, עושה עוול למטופל.
יתכן שבמקרים מסויימים יבחר המטפל להדגיש הבטים מסויימים, אשר המטופל אינו מוכן עדיין להכיר בהם. זה לגיטימי, למרות שצריך להעשות בזהירות ובעדינות רבה.  מה שאינו לגיטימי הוא התעלמות של המטפל מרגשות, תחושות, מחשבות  או כל 'איזור' נפשי אחר של המטופל, מסיבה כזו או אחרת. במקרה כזה, נמצא לרוב שקיימת באותו זמן בעיה, שנקראת 'העברה נגדית' כלומר קושי של המטפל, שעליו להעשות מודע לו כדי להתמודד איתו נכון.
בנוסף למה שציינת, קיימת תופעה נוספת שחשוב לציינה:
לאנשים מסויימים , יש קושי לקבל אמפתיה, גם אם היא נכונה מדוייקת ושלמה. אלה אנשים שבילדותם 'קראו אותם' באופן חודרני מדי, והשתמשו ב'ידע' אודותם  כדי לפגוע בהם... לאנשים כאלה, עלול להיות קושי ורתיעה גדולה בפני היותם 'מובנים' יותר מדי, והם ירצו תמיד להשאר מעורפלים משהו לזולתם...
במצב כזה, מטפל אמפתי באמת, הוא מטפל שמוכן לקבל ולכבד את הצורך הזה, לא להתעקש 'להבין' יותר ממה שהמטופל מוכן, ולסבול את אי הנוחות והתסכול של להיות בעמדה של זה שאינו יודע... עמדה אמפתית כזו, תהיה  חלק חשוב ומרפא בטיפול מסוג כזה.
כל טוב,
דפנה
 

חליחלי27/12/2004

האם אמפטיה תמיד חיובית ?. אל דפנה!
ברצוני להתיחס לעניין האמפטיה של המטפל על פי השיטה הקוהוטיינית.
ציינת שהאמפטיה היא הכלי הטיפולי החשוב ביותר על פי שיטה זאת. בשנה האחרונה עברתי טיפול נפשי אצל מטפל קוהוטייני ומצאתי את עצמי מתנגדת לאמפטיה ממנו. מיד אסביר את שורש ההתנגדות על פי הבנתי, ברצוני לבקש את ההתיחסותך לנושא. האם אמפטיה היא תמיד חיובית ? אולי המטופל הוא זה שאינו בסדר ?
ועתה אסביר את תגובת ההתנגדות שלי לאמפטיה :  לעומת השיקוף של המטפל אשר הכיל את דבריי בלבד, הרי שהאמפטיה או 'יד ימין' הכילה תוכן נוסף שלא אני הבאתי. באופן אישי אני מרגישה שכל התיחסות כלפיי אמפטית או לא אשר אינה שיקוף נטו, מוחקת אותי והופכת לאותי לחלק מן האדם אשר תאר אותי באוזניי.  בסופו של דבר המטפל אכן זנח את האמפטיה לטובת השיקוף של העוקצנות שלי וההתנגדות שלי להשיג לעצמי משהו טוב בחיים.
בתודה מראש על התיחסותך
חלי

חליחלי27/12/2004

האם אמפטיה תמיד חיובית ?. אל דפנה!
ברצוני להתיחס לעניין האמפטיה של המטפל על פי השיטה הקוהוטיינית.
ציינת שהאמפטיה היא הכלי הטיפולי החשוב ביותר על פי שיטה זאת. בשנה האחרונה עברתי טיפול נפשי אצל מטפל קוהוטייני ומצאתי את עצמי מתנגדת לאמפטיה ממנו. מיד אסביר את שורש ההתנגדות על פי הבנתי, ברצוני לבקש את ההתיחסותך לנושא. האם אמפטיה היא תמיד חיובית ? אולי המטופל הוא זה שאינו בסדר ?
ועתה אסביר את תגובת ההתנגדות שלי לאמפטיה :  לעומת השיקוף של המטפל אשר הכיל את דבריי בלבד, הרי שהאמפטיה או 'יד ימין' הכילה תוכן נוסף שלא אני הבאתי. באופן אישי אני מרגישה שכל התיחסות כלפיי אמפטית או לא אשר אינה שיקוף נטו, מוחקת אותי והופכת לאותי לחלק מן האדם אשר תאר אותי באוזניי.  בסופו של דבר המטפל אכן זנח את האמפטיה לטובת השיקוף של העוקצנות שלי וההתנגדות שלי להשיג לעצמי משהו טוב בחיים.
בתודה מראש
חלי

דפנה הומינרדפנה הומינר26/12/2004

לצביאל. צביאל יקר,
לצערי איני בקיאה מספיק בספרות אמפירית שכזו, כדי להשיב על שאלתך.
קוהוט לא עבד, למיטב ידיעתי, עם חולי נפש. חלק מהביקורת של קרנברג ואחרים עליו, היתה בדיוק בנקודה זו. נטען שהוא 'בחר, את המקרים 'הקלים' יותר, כביכול, של הפרעות נרקיסיסטיות.
הישום של התאוריה לכל שכבות האוכלוסיה וכן בדיקת גבולותיה  ומגבלותיה, הינה נחלתינו, ממשיכיו.
ואני בטוחה שכך אכן נעשה...
:-)
תודה רבה על ברכותיך החמות,
היה בטוב,
דפנה
 

דפנה הומינרדפנה הומינר26/12/2004

גידי. היי גידי,
תודה לך על התבוננותך המדוייקת:
אכן ההרצאה נכתבה בשפה שווה לכל נפש, והיא מיועדת לכל נפש החפצה לשמוע...אני שמחה שמצאת בה את המעט המחזיק את המרובה...
לגבי הנקודות שהעלית, אני מסכימה לגמרי עם ההערה הראשונה, שאין שום אפשרות להתכחש לה- הרי מלכתחילה תארתתי את חוויתי שלי בללבד.
אלא שהכרות עם עבודתו של קוהוט, מסתבר שאף הוא  עבר דרך דומה. בניגוד לי ולרבים אחרים, הוא היה בעל אומץ ויכולת רבה במיוחד, מעבר לכישרון הטיפולי, לעמוד בפני התכחשות הממסד הפסיכואנליטי אליו, ולהלחם עד יומו האחרון כדי להסביר שמדובר בתאוריה פסיכואנליטית ולא ב'קשקוש אמפתי/סימפטי/רוג'ריאני, ביקורת שממנה חשש תמיד...
קוהוט כל כך חשש שמא יחמיצו את הפואנטה העקרונית ביותר בתאוריה שלו, קרי הבנה מדוייקת של מושג האמפתיה שא י נ ו  זהה לא להזדהות ולא לאמפתיה הרוג'ריאנית, עד שהרחיק לכת וטען שהנאצים היו אמפתיים...
אמירה מסמרת שיער זו, נוסחה על ידו כמאמץ עצום ונוגע ללב להיות מובן על ידי הקולגות שלו, וסופה של אמירה זו היה כמובן הפוך- היא נזכרה לו לרעה, ולא בכדי...
מכל מקום, גם אם אני מסכימה לרעיון שההסטוריה הפסיכואנליטית רצופה 'מבשרים' בדמות פרנצי למשל, ואולי רוג'רס כפי שאתה מזכיר, (וגם יונג במידה רבה מאד, אם כי מאספקט אחר), הרי שתאוריות אלה לא שגשגו לכלל אמירה ברורה ומתודית, ואילו בימינו ,פסיכולוגית העצמי והתאוריות האינטרסובייקטיביות, הולכות ותופסות את מרכז הבמה.
שוב תודה,
והרבה טוב,
דפנה

צביאל רופאצביאל רופא26/12/2004

לדפנה. שלום דפנה,
בעיניי השינוי שעשית הוא קסום.
בעיניי את כאימא מחמירה ומכאיבה (מתוך כוונה טובה), שהפכה מתוך מודעות לאימא מעניקה ומאירת פנים.
אך רציתי לשאול כאדם שחלה בסכיזופרניה אפקטיבית ומן הסתם נרפא באמצעות שיטות פסיכואנאליטיות: האם האסכולה שנכנסת בשעריה (פסיכולוגית העצמי) יכולה לזקוף לזכותה הישגים נכבדים בריפוי מחלות נפש קשות (פסיכוזות)? וליתר דיוק, האם באמת יש מטופלים שסבלו ממאניה-דיפרסיה או סכיזופרניה אשר בשיטות הויניקוטיות-קוהוטייניות התחזקו באופן משמעותי והפסיקו לקבל התקפים אופייניים?
אולי את מכירה מקורות שמציגים הישגים כאלה?
עלי והצליחי בסולמות החיים
צביאל רופא
 

דר גידי רובינשטייןד"ר גידי רובינשטיין26/12/2004

מצטרף לתודות וכמה הרהורים. שלום דפנה,
אני, כמובן, מצטרף לתודות על המאמר שהוא מעט המכיל את המרובה בשפה שווה לכל נפש.
שתי הערות:
1. ההקבלה בין ההתפתחות המטא-אנאליטית ובין ההתפתחות האישית-מקצועית שלך מעניינת מאוד, אך שימי לב שאת כותבת שהמעידות שלך במילוי תפקיד 'המסך הריק', האובייקטיבי והניטראלי - הן שאפשרו הצלחה. אלו המעידות שלך, דפנה, הספונטאניות שלך וספק אם מעידות של כל מטפל היו הופכות להצלחה. ייתכן שיש מטפלים שיישום אדוק יותר של תיאוריה כזו או אחרת הופכת אותם למטפלים טובים, כמובן בלי לוותר על התרומה האישיותית האינדיבידואלית שלהם והשימוש בעצמם כדי לעזור למטופל.
2. אפשר למצוא מקבילות רבות לחלק מרעיונותיו של קוהוט גם באסכולות אחרות. למשל, השימוש של המטפל בעצמו כסובייקט מקביל לרעיון האמפתיה של רוג'רס ובכלל לגישות אקזיסטנציליות והומאניסטיות שונות, שבהן המטפל נקרא לזנוח את התיאוריה במפגש עם המטופל. בראייה מטה-תיאורטית - לא רק מטה-פסיכואנליטית - אפילו למידה דרך צפייה במודל, אליבא דבנדורה הביהייביוריסט אינה שונה בהרבה, בשורה התחתונה, ממושג ההזדהות - הן כמנגנון הגנה והן כתופעה המתרחשת בשלב הפאלי - אצל פרויד.
יום טוב,
גידי

יעל דורוןיעל דורון26/12/2004

:-).

דפנה הומינרדפנה הומינר26/12/2004

לדליה. דליה יקרה ,
אתחיל מהסוף:
בודאי שאני זוכרת שאנחנו מכירות...מאד מאד זוכרת...
 
איך 'מצחצחים ומאבקים' אמפתיה את שואלת...
איני יודעת כל כך להסביר 'איך', אני יודעת לומר שכמו שמכוונים כלי נגינה, כך מכוונים אמפתיה:
ראשית, בכך שמ ח ל י ט י ם  לעשות זאת. זוהי ההתכוונות, שאחריה תבוא גם ההתכווננות:
 כאשר אני מכווננת את כלי המחשבה והרגש  שלי  במטרה להבין את עמדתו של האחר... מנסה  להיות הוא. להרגיש את רגשותיו, לחשוב את מחשבותיו... לדעת איך בדיוק כואב לו הכאב, ואיך שמחה אצלו השימחה...
מנסה לעשות כל זאת, ואחר כך לחזור להיות אני...
עם מחשבותי שלי, עם רגשותי,עם  הדרך בה א נ י  אוהבת לעשות להרגיש ולחשוב...
כל זה, עבודה קשה, אך עבודה כמו כל עבודה אחרת...
אין בה 'גדולה' או 'קדושה' חס וחלילה...גם לא 'הקרבה'... כאשר אני אמפתית, איני 'מאבדת את עצמי' כלל וכלל,ואיני 'מקריבה' את עצמי... כל שאני עושה הוא להרשות לעצמי להיות האחר לרגע או יותר, אבל בלי לשכוח את עצמי. אני זוכרת היטב שאמפתיה יש להחיל בראש ובראשונה על עצמנו... כלומר מעשה האמנות בעיני הוא האמפתיה לאחר, ב מ ק ב י ל  לאמפתיה כלפי עצמנו...כמו שני ערוצים שמשדרים  יחד...
ומה עושים כאשר האמפתיה לעצמי 'מתנגשת' בקונפליקט עם האמפתיה לאחר שאיתי?
זו שאלת מיליון הדולר... ואומר לך ,בקיצור נמרץ, כי אין זו שאלה 'בלתי פתירה 'כלל וכלל...
להפך- בעיני זה האתגר המקצועי והאישי האמיתי- למצוא את המקום הרחב דיו, שבו הבנת עצמי וקבלת עצמי כפי שאני, אינה סותרת או מתנגשת עם הבנת האחר, צרכיו והוויתו....
יש מקום כזה... לא תמיד קל להגיע אליו, כי אנו מתעייפים ומתייאשים בדרך... נכנסים למצב של או  אני  - או  אתה...
לקונפליקט, כביכול...
אני יודעת שדברי נשמעים מאד כללים, אולי אפילו שטחיים או מתחסדים,
צר לי שיקשה עלי להעביר את איכויותיה הדקות של מלאכת האמפתיה המדוייקת, בכמה שורות ..
אני יודע שלא אוכל, אבל בכל זאת אני מנסה להציע, שכל דבר שמשאיר את שדה הראיה והמחשבה שלך חופשי מפחדים, מתשוקות עזות מדי , מאידאות פיקס כאלה או אחרות, מ'ערכים' נוקשים מדי...כל דבר שעוזר לך להפטר מהערפל המטשטש שיוצרים כל אלה, הינו בן בריתך באותו 'איבוק וצחצוח' יומיומי של האמפתיה, ככלי רב עוצמה שבהחלט משמש לא רק בטיפול...
 
תודה שכתבת לי...
שמך הזכיר לי געגוע ישן שאינו  נשכח...
 
לילה טוב,
דפנה
 
 

דליה וירצברג-רופאדליה וירצברג-רופא26/12/2004

על האמפתיה. לדפנה שלום,
נהניתי מאוד לקרוא את מאמרך. הוא מעביר נתח עשיר של ידע לצד חוויית התפתחות אישית. 
כאמור, הכלי החשוב ביותר בעבודת הפסיכותרפיה לפי המשנה הקוהוטית הוא האמפתיה.
אינני מטפלת (ובשלב זה של חיי גם אינני מטופלת), אבל נראה לי כמעט פנטסטי לחשוב שאפשר להיות אמפתי כלפי כל אחד, ותמיד.
אולי הפוסל במומו הוא פוסל, כלומר הדבר נראה לי כך כי לעתים תדירות אני חשה קוצר רוח כלפי אנשים, ביקורתיות ואפילו שיפוטיות. נראה לי על-אנושי לגלות אמפתיה עמוקה ואמיתית כלפי כל מי שנכנס לחדר הטיפול, וללא הפוגה.
מסקרן אותי לדעת למה התכוונת כשכתבת:
הכלי הטיפולי הראשון במעלה, זה שפסיכולוג קוהוטיאני 'מצחצח ומאבק בתוכו' השכם והערב, הינו האמפתיה (ההדגשה שלי).
'מצחצח ומאבק' - איך עושים זאת בפועל? למה הכוונה?
אולי אפשר ליישם זאת גם בהתנהלות היומיומית  של אנשים שאינם בהכרח מטפלים...
תודה,
דליה
(פעם יצא לנו להכיר, זוכרת?)
 
 

דפנה הומינרדפנה הומינר25/12/2004

תודה ריקי יקרה, ד"ש חם גם לך.

ריקי חןריקי חן25/12/2004

ללמוד תוך כדי תנועה. 'התרפיה המודרנית במיטבה דומה לתהליך של מדיטציה משותפת, שבה המטפל והמטופל יושבים יחדיו ולומדים לשים לב להיבטים ולממדים של העצמי, שהמטופל אולי אינו מסוגל לגעת בהם לבדו'
(ג'ק קורנפילד)
 
ללמוד, לעשות ולגעת תוך כדי תנועה...
תודה על השיתוף והכתיבה המרתקת
 
ד'ש חם ממני
ריקי
 

מרסלו מכליןמרסלו מכלין25/12/2004

אהבתי את התגובה שלך. רק תיזערי מליצור 'אמת מדעית' חדשה
(בעצם זו הסיבה שלא אהבתי את מאמרך כי יש תחושה של אמת מדעית אחרת)
שבוע טוב
מרסלו

אבנר הכהןאבנר הכהן25/12/2004

תפסת אותי. יפה-יפה עמל-יה.
אכן רוגז שכזה. על מה? אוף, קשה לבודד - למשל, על החיבור הלכאורה 'בעליל' ולמעשה מעושה שבין צילצולי-פעמונים שתאוריה מסוימת עושה לנו לבין מודל קליני שעובד, שנכון.
וכנראה עוד....
תודה לך על השיקוף.
ואם כבר, אז מה חלקך בפנטזיה הארוטית שלו?

דפנה הומינרדפנה הומינר25/12/2004

למרסלו. שלום מרסלו,
תודה על התגובה הכנה, אני בהחלט מעריכה כנות...
איני חושבת שאני 'מבלבלת בין התעוב לממסד וגו'', כפי שכתבת.
אני חושבת שאני בקיאה דיי בהסטוריה הפסיכואנליטית כדי להעריך את המהפך של קוהוט, שכמוני, גדל גם הוא על ברכי הפסיכואנליזה הפרויידאינית, העריץ את פרויד, ובמכון בשיקגו, כונה בשם : מר פסיכואנליזה...'
לא קוהוט, ובודאי שלא אני ,הקטנה, מעזים להתכחש לתרומה העצומה של מה שאתה מכנה 'הממסד' הפסיכואנליטי, שאותו איני 'מתעבת' בשום אופן, אלא את ה'דתיות' הנגזרת מאמונה עיוורת במשהו אחד, ללא אבחנה וללא הקשבה סלקטיבית.
גם האינטרסובייקטיבים כפי שציינה רוני פרישוף בהודעה קודמת, עשו דרך דומה של התנערות מחשיבה של אפיסטמולוגיה ושל 'אמת מדעית', ומצאו את הפתרון החלקי שלהם...
כך גם קוהוט, וכאמור, אף אנוכי, הקטנה...
:-)
לשאלתך, אין לי מושג מה קוהוט היה אומר במקרה של איחור...
אני יכולה לנסות לומר, בשמי בלבד, כי אני משתדלת לעבוד כך, שלא תהיה לי 'עמדה מקדמית' כזו או אחרת, כלפי כל דבר שאומר או עושה הפציינט...
לכן, מה אני אומרת (או לא אומרת) במקרה של איחור, תלוי לגמרי במה שקורה באותו רגע בחדר...
המושג 'בחדר',  כולל את הפציינט, את דבריו הגלויים, את שפת הגוף שלו, את הויבראציות השכל אלה מהדהדים בתוכי, את הדימויים החוויתיים והאחרים שעולים בי תוך כדי, (מה שביון קורא 'רברי'), ואת האינטראקציה החד פעמית בין כל אלה...
מה שבטוח הוא, שלעולם לא אקדם פניו של מטופל בפירוש מוכן מראש...
ואם אעשה זאת, אצטרך לשאול עצמי למה....? מה קרה ל י , שהזדקקתי 'להתחמש' בתחמושת מקדמית שכזו...
שיהיה לך ולכולם שבוע טוב!
דפנה
 

מרסלו מכליןמרסלו מכלין25/12/2004

הי דפנה. לא אהבתי את המאמר
יש בעיה עם כמה עובדות
קוהוט צמח מהפסיכואנליזה האמריקאית אבותיו היו פרידה פרום ריחמן, סליון, קרן אורני
שהיו נציגיו של פרויד באמריקה
כפי שמחלר, רוזנפלד וויניקוט צמחו מאסקולה של מלני קלין באנגליה נציגת של פרויד
במובן הזה קוהוט ממשיך את פרויד. ובלי לקרוא את פרויד לק תוכל להבין את קוהוט
המושג של פרויד של טרמספרנס מתורגם אצל קוהוט כצמיחה אבל מבוסס על ההשלכות שהפציאנט עושה על המטפל אם לא איך הוא יכול לצמוח
אותו דבר עם קליין שכחת מושג בסיסי 'ההזדהות ההשלכתית' שהוא הבסיס של התאוריה
ואחר שימש את וויניקוט לפתח את התאוריה שלו
אני חושב שאת מבלבלת בין הטעוב שלך לממסד שהוא לגיטימי בעיני
לבין הערכת התאוריה עצמה.
ושאלה אחרונה מה היה אומר קוהוט לפציאנט שמאחר לפגישה?
אבל מברוק על ההתאהבות החדשה
מרסלו

דפנה הומינרדפנה הומינר25/12/2004

נעמי.... נעמי ,
תודה על המילים המרגשות...
כמו גם בפעמים קודמות ש'נפגשתי' איתך, גם הפעם יש בדבריך אותה איכות מיוחדת של נגיעה קרובה ואינטימית...
שתהיה שבתך טובה וחמימה,
דפנה

דפנה הומינרדפנה הומינר25/12/2004

רוני, אין משהו יותר חשוב מזה.... שלום רוני,
אהבתי מאד את דבריך :
אך חשוב שכל מטפל יהיה ער לגבולות יכולתו זאת ולעבוד עם מגבלות אלו בלי להכחישם.
ואני מסכימה איתך, וחושבת שאין משהו חשוב יותר למטפל, (או להורה), מאשר אותה הכרה מתמשכת ומתמדת של יכולותיו ומגבלותיו. זה עוזר להפטר מממאמץ מיותר ומזויף 'לישר את העצמי לפי הנורמה הנדרשת'... מין נוירוזה מקצועית מיוחדת במינה שמכבידה מאד הן על המטפל והן על המטופל, ומונעת לגמרי התפתחות של מגע חיוני, אמיתי, ישיר, כזה שיכול להביא מרפא של ממש..
תודה ...
דפנה

נעמי רזנעמי רז25/12/2004

תודה. דפנה תודה. כמו מים חיים. למזלי הגדול - לא גדלתי על פסיכואנליזה ולא נטמעתי במימסד הזה מעולם, ולכן איני חשה מחוייבות לשום אב גדול. תיאוריית העצמי הייתה עבורי מאז הובאה אלינו עלידי מורתנו הדגולה ד'ר זהבה אוסטרוייל ז'ל הדבר הנכון - הדבר המובן, הקרוב להוייה ולשפה. זהבה גם חיברה אותה אל עולם הפסיכולוגיה החינוכית, הנוגעת כל העת בהורות של הורים ושל אנשי חינוך, ובצמיחה והתפתחות של העצמי. וכך עשתה חיבור בין השם הגדול והמטיל מורא פסיכואנליזה לבין מציאות חיי הילד , ההורה והמורה. כיף לראות את המילים שלך ואת עצמך שמעבר להן. נעמי - פסיכולוגית חינוכית.

רוני נוה פרישוףרוני נוה פרישוף24/12/2004

תודה דפנה!!. תודה על תשובה מושקעת ומרשימה, אשר עושה סדר בהרבה שאלות ששאלתי את עצמי בתקופה האחרונה.
עבורי, היותי סובייקט נפרד או בלתי נפרד בחדר אינה עניין של בחירה, כפי שאת מציגה זאת, אלא כורח (שבשלב כלשהו הפסקתי להאבק בו ולמדתי לאהוב). איני מצליחה להגיע לדרגות אמפתיה וצמצום העצמיות שלי כפי שאת מתארת, אלא הסובייקטיביות שלי מגיחה לה ללא הרף ומסרבת לשקוט. מכיון שכך, התיאוריה האינטר-סובייקטיבית נותנת לי כלי חשיבה לעבוד עם נוכחות בלתי פוסקת משפיעה ומושפעת זו, לא להתייחס אליה כאל מטרד ואף לרתום אותה לקידום הטיפול.
יכולתך להתערבב בעצמיות של המטופל, ולהתמזג עימו ל'עצמי אחד, בתוך שני גופים', לא רק שהיא מנוסחת באופן פיוטי ושובה לב, היא נשמעת גם משכנעת ומזינה. אך חשוב שכל מטפל יהיה ער לגבולות יכולתו זאת ולעבוד עם מגבלות אלו בלי להכחישם.
ובעניין 'שניים' או 'אחד', מדבר אלי הרעיון של אוגדן של 'שלישי האנליטי', תוצר חדש של המפגש, שהוא יותר מהעצמי היחיד מפוזר בין שניים, אך גם יותר מסך שני העצמיים.
דפנה, כשאני קוראת דברים כמו שלך, בהחלט מתהווה אצלי תחושה של יעד לעתיד, כיוונים להתפתח ולשאוף אליהם..
המשך שבת גשומה ו-cosy
רוני
 

דפנה הומינרדפנה הומינר24/12/2004

עצמיות ו(אינטר) סובייקטיביות. רוני שלום,
איני יודעת לאן תפנה דרכי המקצועית , אם 'תפנה' זה המונח המתאים, שכן זהו כל היופי שבמסע הזה... בכל מסע שהוא...אילו היה היעד ידוע לי מראש , הרי זה כאילו שכבר הגעתי, ושם מה ההליכה  עצמה?
 
לגבי האינטרסובייקטיביות- האבחנה שלי בינה לבין פסיכולוגיית העצמי מאד ברורה , תאורטית ורגשית, ואיני רואה אותן כמצויות ברצף כלשהו.
ואולי חשוב יותר להתעכב דוקא על החלק הרגשי-חוויתי, מפני שאני מאמינה שכל בחירותינו, שכלתניות תאורטיות והגיוניות ככל שיהיו, מסתירות מאחוריהן מניעים רגשיים עמוקים וחשובים...
לכן אומר שמבחינה רגשית לא התחברתי לתאוריות האינטרסיבייקטיבית או ההתייחסותית  , למרות שניפגשתי איתן בעבר במהלך לימוחדי בביהס לפסיכותרפיה, שם היה לתאוריות אלה רוב לא מבוטל בקרב המורים והמדריכים.
אולי אנסה לנסח מין אבחנה בין שתי התפיסות, אבחנה שתהיה מאד שטחית וגסה, ולכן בודאי לא מספיק מדוייקת, אך לצורך הדיון כאן אני מקווה שיהיה בו די כדי לעורר את התאבון להמשך קריאה ומחשבה:
פסיכולוגית העצמי והתאוריה האינטרסובייקטיבית דומות בכך שבשתיהן המטפל מוותר על עמדת 'סמכות הידע האובייקטיבי'. הן דומות בכך ששתיהן מייחסות ערך קריטי לחוויה ההווית של כאן ועכשיו, יותר מאשר לתאוריה פיקס כלשהי. הן דומות בחיפוש אחרי הפרטי, היחודי, המאפיין את המפגש המאד מסויים הזה, בניגד לתאוריות הסוברות שיש באדם איקס כלשהו, נתון מראש, שאני(המטפל) יודע בערך מהו, ובעזרת  כלי החפירה שלי אני מוציא אותו לאור ובכך מפנה אנרגיה מודחקת...
 
אבל הן שונות במשהו מהותי.
הנחת היסוד של האינטרסובייקטיבים היא אודות מפגש בין שני סובייקטים. כלומר זהו מפגש בין שניים, נפרדים זה מזה. מהרבה בחינות, זהו עיבוד התפתחותי הכרחי של תאוריית יחסי אובייקט, אלא שכאן אלה 'יחסי סובייקט', על כלהמשתמע מהשינוי החשוב הזה.
עדיין אלה 'יחסים'.
בתאורית העצמי אין 'יחסים'... יש מטריצת הזנה ואמפתיה, ויש כשל אמפתי אופטימלי, מול כשל אמפתי טראומטי...ההבדל העיקרי בין תאוריות של 'יחסים '(אובייקט או סובייקט), הוא שתאוריות אלה מספרות על שני אנשים שיושבים בחדר,  לכל אחד יש עצמי אחד הנתון בתוך גוף אחד. כל הזמן.
ותאורית העצמי מספרת על עצמי אחד, שיושב בתוך שני גופים...
זהו המרג'ר, או בצורתו המפותחת יותר ה tweenship
המטפל אינו 'עוד מישהו בחדר'. הוא הזולתעצמי של המטופל. זו עמדתו, זו  שאיפתו, ועמדה זו נבנית בו, מתוך הבנה שהחוויה של היות באחדות שכזו עם האחר, הינה חוויה כה מבריאה ומחייה, שיש לעשות כל שאפשר כדי לאפשר את המשכיותה לאורך הטיפול....
ולאורך כל החיים....
לכן פסיכולוגית העצמי אינה 'פסיכולוגיה של שניים', אלא 'פסיכולוגיה של אחד'...
עצמי אחד, בתוך שני גופים...
הבדל נוסף הוא שפסיכולוגית העצמי מוותרת אך ורק על עמדת' הידע האפיסטמי האובייקטיבי', אך אינה מוותרת על עמדת האחריות הרבה של המטפל לטיפול ולתוצאותיו ,אחריות שהיא רבה יותר בפסיכולוגיית העצמי,מאשר בתאוריה האינטרסובייקטיבית , למיטב הבנתי.
התפיסה של 'כשל אמפתי', מגדירה היטב את יחסי האחריות בפסיכולוגיית העצמי: המטופל אינו אחראי להיותו מובן או לא מובן על ידי ,שכן הוא אינו יודע עדיין איך להיות מובן אפילו לעצמו. לכן  אני האחראית להתאמץ ולהבין אותו...אם הטיפול נכשל, אני לא הצלחתי להבין אותו, זהו הכשל ש ל י   כמטפלת. כשל מובן, אנושי, נסלח, אך עדיין זהו כשל שלי, ולא אשמת 'אישיותו הגבולית של המטופל' או כל צורת ניסוח אחרת שאנו נוקטים בה לעיתים.
פעמים רבות אני נשאלת האם אין בעמדה זו משהו 'מרטירי' מצד המטפל.... משהו ש'מוחק' כביכול את אישיותו שלו. גם את כתבת  שקשה לותר על הסובייקטיביות...
ואוכל לענות רק בשם עצמי: איני חשה נמחקת כאשר אני מצוייה במצב של מטריצה אמפתית עם מטופל, או עם אנשים קרובים אחרים איתם אני מרשה לעצמי 'לערבב עצמיים'...
שכן אני מאמינה שלכל אדם יש צורך חזק בחוויה שכזו של היות בתוך מטריצה אמפתית 'מעורבבת עצמי' שכזו... בתוך 'מרג'ר' לא מובחן, 'טלפתי' אם תרצו...כשם שלכל אדם יש צורך מקביל, במימוש ה'סובייקטיביות הנפרדת' שלו...
צרכים שונים אלה, מתקיימים כל הזמן אצל כולנו. מטפלים ומטופלים.
כנראה שלי, בשלב זה של חיי לפחות,  נוח  ונעים יותר לוותר כמטפלת על 'מימוש הסובייקטיביות' שלי בטיפול , 'תמורת' הסיפוק הנרקיסיסטי  שיש  לי במימוש חווית ה'עצמיות המעורבבת' שפסיכולוגית העצמי מציעה לי...
אני  חושבת שניתן להניח שאם וכאשר יעלה בי צורך חזק לממש את הסובייקטיביות שלי דוקא, צורך זה ישתקף גם בבחירה חדשה (מחודשת?) של תאוריה ותפיסת עולם טיפולית...
ובזה אני אומרת, שוב, שהחיפוש התאורטי של המטפל נשען ברובו המוחלט על צרכים נפשיים /רגשיים של המטפל, וכמו בהרבה מקרים אחרים, הרציונל התאורטי הוא רק הלבוש ההמשגתי שצרכים אלה לובשים. אין לזלזל חלילה בלבוש, אך יש להתבונן ביושר ובעיניים פקוחות בצרכינו שלנו כמטפלים. זאת כדי שהמודעות המחוייבת והמתמשכת לקיומם של צרכים אלה, תדאג לשמור שהם לא ישתלטו על המרחב הטיפולי, ויפגעו בזכותו של המטופל לחזקה בלעדית ככל האפשר על מרחב זה...
שבת שלום,
דפנה

דפנה הומינרדפנה הומינר24/12/2004

עצמיות ו(אינטר) סובייקטיביות. רוני שלום,
איני יודעת לאן תפנה דרכי המקצועית , אם 'תפנה' זה המונח המתאים, שכן זהו כל היופי שבמסע הזה... בכל מסע שהוא...אילו היה היעד ידוע לי מראש , הרי זה כאילו שכבר הגעתי, ושם מה ההליכה  עצמה?
 
לגבי האינטרסובייקטיביות- האבחנה שלי בינה לבין פסיכולוגיית העצמי מאד ברורה , תאורטית ורגשית, ואיני רואה אותן כמצויות ברצף כלשהו.
ואולי חשוב יותר להתעכב דוקא על החלק הרגשי-חוויתי, מפני שאני מאמינה שכל בחירותינו, שכלתניות תאורטיות והגיוניות ככל שיהיו, מסתירות מאחוריהן מניעים רגשיים עמוקים וחשובים...
לכן אומר שמבחינה רגשית לא התחברתי לתאוריות האינטרסיבייקטיבית או ההתייחסותית  , למרות שניפגשתי איתן בעבר במהלך לימוחדי בביהס לפסיכותרפיה, שם היה לתאוריות אלה רוב לא מבוטל בקרב המורים והמדריכים.
אולי אנסה לנסח מין אבחנה בין שתי התפיסות, אבחנה שתהיה מאד שטחית וגסה, ולכן בודאי לא מספיק מדוייקת, אך לצורך הדיון כאן אני מקווה שיהיה בו די כדי לעורר את התאבון להמשך קריאה ומחשבה:
פסיכולוגית העצמי והתאוריה האינטרסובייקטיבית דומות בכך שבשתיהן המטפל מוותר על עמדת 'סמכות הידע האובייקטיבי'. הן דומות בכך ששתיהן מייחסות ערך קריטי לחוויה ההווית של כאן ועכשיו, יותר מאשר לתאוריה פיקס כלשהי. הן דומות בחיפוש אחרי הפרטי, היחודי, המאפיין את המפגש המאד מסויים הזה, בניגד לתאוריות הסוברות שיש באדם איקס כלשהו, נתון מראש, שאני(המטפל) יודע בערך מהו, ובעזרת  כלי החפירה שלי אני מוציא אותו לאור ובכך מפנה אנרגיה מודחקת...
 
אבל הן שונות במשהו מהותי.
הנחת היסוד של האינטרסובייקטיבים היא אודות מפגש בין שני סובייקטים. כלומר זהו מפגש בין שניים, נפרדים זה מזה. מהרבה בחינות, זהו עיבוד התפתחותי הכרחי של תאוריית יחסי אובייקט, אלא שכאן אלה 'יחסי סובייקט', על כלהמשתמע מהשינוי החשוב הזה.
עדיין אלה 'יחסים'.
בתאורית העצמי אין 'יחסים'... יש מטריצת הזנה ואמפתיה, ויש כשל אמפתי אופטימלי, מול כשל אמפתי טראומטי...ההבדל העיקרי בין תאוריות של 'יחסים '(אובייקט או סובייקט), הוא שתאוריות אלה מספרות על שני אנשים שיושבים בחדר,  לכל אחד יש עצמי אחד הנתון בתוך גוף אחד. כל הזמן.
ותאורית העצמי מספרת על עצמי אחד, שיושב בתוך שני גופים...
זהו המרג'ר, או בצורתו המפותחת יותר ה tweenship
המטפל אינו 'עוד מישהו בחדר'. הוא הזולתעצמי של המטופל. זו עמדתו, זו  שאיפתו, ועמדה זו נבנית בו, מתוך הבנה שהחוויה של היות באחדות שכזו עם האחר, הינה חוויה כה מבריאה ומחייה, שיש לעשות כל שאפשר כדי לאפשר את המשכיותה לאורך הטיפול....
ולאורך כל החיים....
לכן פסיכולוגית העצמי אינה 'פסיכולוגיה של שניים', אלא 'פסיכולוגיה של אחד'...
עצמי אחד, בתוך שני גופים...
הבדל נוסף הוא שפסיכולוגית העצמי מוותרת אך ורק על עמדת' הידע האפיסטמי האובייקטיבי', אך אינה מוותרת על עמדת האחריות הרבה של המטפל לטיפול ולתוצאותיו ,אחריות שהיא רבה יותר בפסיכולוגיית העצמי,מאשר בתאוריה האינטרסובייקטיבית , למיטב הבנתי.
התפיסה של 'כשל אמפתי', מגדירה היטב את יחסי האחריות בפסיכולוגיית העצמי: המטופל אינו אחראי להיותו מובן או לא מובן על ידי ,שכן הוא אינו יודע עדיין איך להיות מובן אפילו לעצמו. לכן  אני האחראית להתאמץ ולהבין אותו...אם הטיפול נכשל, אני לא הצלחתי להבין אותו, זהו הכשל ש ל י   כמטפלת. כשל מובן, אנושי, נסלח, אך עדיין זהו כשל שלי, ולא אשמת 'אישיותו הגבולית של המטופל' או כל צורת ניסוח אחרת שאנו נוקטים בה לעיתים.
פעמים רבות אני נשאלת האם אין בעמדה זו משהו 'מרטירי' מצד המטפל.... משהו ש'מוחק' כביכול את אישיותו שלו. גם את כתבת  שקשה לותר על הסובייקטיביות...
ואוכל לענות רק בשם עצמי: איני חשה נמחקת כאשר אני מצוייה במצב של מטריצה אמפתית עם מטופל, או עם אנשים קרובים אחרים איתם אני מרשה לעצמי 'לערבב עצמיים'...
שכן אני מאמינה שלכל אדם יש צורך חזק בחוויה שכזו של היות בתוך מטריצה אמפתית 'מעורבבת עצמי' שכזו... בתוך 'מרג'ר' לא מובחן, 'טלפתי' אם תרצו...כשם שלכל אדם יש צורך מקביל, במימוש ה'סובייקטיביות הנפרדת' שלו...
צרכים שונים אלה, מתקיימים כל הזמן אצל כולנו. מטפלים ומטופלים.
כנראה שלי, בשלב זה של חיי לפחות,  נוח  ונעים יותר לוותר כמטפלת על 'מימוש הסובייקטיביות' שלי בטיפול , 'תמורת' הסיפוק הנרקיסיסטי  שיש  לי במימוש חווית ה'עצמיות המעורבבת' שפסיכולוגית העצמי מציעה לי...
אני  חושבת שניתן להניח שאם וכאשר יעלה בי צורך חזק לממש את הסובייקטיביות שלי דוקא, צורך זה ישתקף גם בבחירה חדשה (מחודשת?) של תאוריה ותפיסת עולם טיפולית...
ובזה אני אומרת, שוב, שהחיפוש התאורטי של המטפל נשען ברובו המוחלט על צרכים נפשיים /רגשיים של המטפל, וכמו בהרבה מקרים אחרים, הרציונל התאורטי הוא רק הלבוש ההמשגתי שצרכים אלה לובשים. אין לזלזל חלילה בלבוש, אך יש להתבונן ביושר ובעיניים פקוחות בצרכינו שלנו כמטפלים. זאת כדי שהמודעות המחוייבת והמתמשכת לקיומם של צרכים אלה, תדאג לשמור שהם לא ישתלטו על המרחב הטיפולי, ויפגעו בזכותו של המטופל לחזקה בלעדית ככל האפשר על מרחב זה...
שבת שלום,
דפנה

רוני נוה פרישוףרוני נוה פרישוף24/12/2004

זולתעצמי: האם יש לו סובייקטיביות משלו?. הי דפנה
נהנתי והשכלתי, תודה! 
כשאת מציצה לעבר העתיד, מהן התחנות הבאות שצפויות לך באופק ההתפתחותי?
האם דרכך תיטה אל עבר האינטר-סובייקטיבי? מתוך הזדהות עם דרכך, אני מוצאת כי עמדה אמפטית של זולתעצמי אינה מחייבת בהכרח דחיקה של הסובייקטיביות של המטפל למען פינוי מקום לסובייקטיביות של המטופל.
אדרבא, התערבויות שמטופלים מוצאים כאמפטיות ומכילות ביותר, כוללות לדעתי הכרה של המטפל בהשפעת הסובייקטיביות שלו על המטופל ועל המתרחש בקשר.
אשמח לשמוע את דעתך..
רוני

דפנה הומינרדפנה הומינר24/12/2004

:-) גם לי יצאו כמה מילים בג'יבריש... זה כנראה מדבק...:-).

דפנה הומינרדפנה הומינר24/12/2004

לא בטוחה שהבנתי, אבל אנסה.... שלום אבנר,
איני בטוחה שהבנתי, לאו דוקא בגלל הגיבריש, אלא משום שלא באמת אפשרי להבין לעומק שאלה של אדם, ולנסות לענות עליה בצורה מדוייקת, מבלי להבין את האדם עצמו...
וזה בודאי שקשה עד בלתי אפשרי לעשות כאן...
אבל הנה מחשבה שעוררו בי דבריך:
דבריך עוזרים לי לחדד ולהדגיש את העובדה, כי מחשבותי נשארות בתוך המילייה הפסיכואנליטי. ואמירה זו, משמעותה שהפירוש, במשמעותו הקלאסית ככלי להארת הלא מודע והפיכתו למודע, הינו בר תוקף בעיני.
הפירוש הוא כלי טוב, יעיל, חשוב, להפיכת חומרים לא מודעים למודעים.
אבל זו אינה המהות המוחלטת של הטטיפול.
וכאן, בעיני לפחות, השינוי הרדיקלי שפסיכולוגיית העצמי עושה בתוך ההסטוריה הפסיכואנליטית.
מטפל אנליטי חייב להשתמש מעת לעת בפירוש, אם מה שעומד על הפרק באותו זמן, מבחינת המטופל, הוא העלאה של חומר מהלא מודע. הדגש של דברי הוא על 'מבחינת המטופל'.
במילים אלה, אני מתכוונת לומר, שאם המטפל הוא זולתעצמי קשוב ורגיש דיו, הוא ידע להרגיש, באמצעות הקשבתו האמפתית, מתי לעשות שימוש בפירוש, ומתי מוטב לו שישכח מהאופציה הזאת, מפני שהיא עלולה להיות חודרנית ומסכנת את הברית הטיפולית ואת העצמי המתפתח בתוך המטריצה הדיאדית.
הפירוש כשלעצמו, אינו 'טוב' או 'רע'.... והביקורת שלי הינה על התפיסה הגורפת לפיה ה'חולי' הוא אך ורק תוצר של קונפליקט לא מודע, ולכן ה'ריפוי' הוא ך ורק דרך פירושי טרנספרנס והתרתו ההדרגתית, כמקובל במודל הקלאסי.
ואם הבנתי בכל זאת משהו משאלתך, הרי שכן- יש בהחלט פירוש אמפתי . פירוש אמפתי הוא פירוש אמפתי הוא פירטש שמגיע במועעד הנכון ומהסיבה הנכונה.
מהי 'סיבה נכונה?'
הצורך של המטופל לקבל את הפפירטש באותו רגע.
מהי 'סיבה לא נכונה'?
הצורך של המטפל להרגיש פוטנטי, 'מועיל', בעל ידע', 'בקיא בתאוריה', או כל סיבה אחרת שגורמת לו להנחית על המטופל פירוש, 'נכון' ככל שיהיה,אבל בתנאים שאינם מתאימים ונכונים למטופל, ונתפסים לכן על ידו כסוג של חוויה לא נעימה, מרחיקה, ואולי אף יותר מזה...
שבת שלום,
דפנה

עמליה אביטלעמליה אביטל23/12/2004

תגיד , זה היה ג'בריש או שמא ראשי-תיבות ?. ואם כן, על מה התרגזת?

אבנר הכהןאבנר הכהן23/12/2004

והאם ישנו פירוש שאינו שיפוטי???. מצטער על הג'יבריש הקודם...
רק כדי שלא נתבלבל, כך אמר קוהוט עצמו (ציטוט מהזיכרון):
 Empathy does not cure. Interpretation does!
אז איך נראה אותו פירוש שאינו שיפוטי-מתיימר-ממקד-דוקא-במקום-שנראה-לך-מטפל-יקר?

 

אבנר הכהןאבנר הכהן23/12/2004

fgd [ל"ת]. s

צביאל רופאצביאל רופא23/12/2004

לדפנה, מעבר למחמאות. ...שכמובן קיבלתי ממך בעונג רב, אני מוכרח להיות ישר איתך ולומר שלא קיבלתי ממך תשובה כלשהי לסוגייה שהעלתי אלא רק הסברים מסביב לה.
אבל אולי את חושבת (בצדק מבחינתך) שאני העליתי זאת על רקע הטיפול הנורא שעברתי. גם זה נכון. אבל הסיבה העיקרית לקושיה שלי נעוצה דווקא ב-DSM4 שהוסיף פתאום קריטריון תשיעי להפרעת אישיות גבולית (אחרי לפחות 50 שנה בהם היו מוכרים רק 8 קריטריונים. מדהים, לא?).
בנושא זה ניהלתי לא מזמן ויכוח מלומד (בעיקר מהצד שענה לי) באתר זה עם בחורה נחמדה ומשכילה בשם קרן הלומדת ומלמדת באוניברסיטה. יש לי הרגשה חזקה שחילופי המכתבים הוירטואלים ביננו עשויים לעניין כל אינטלקטואל ומלומד בתחום. להלן הקישור של ההודעה הפותחת בנדון.
   http://www.hebpsy.... ;
אשמח אם תעייני כשתתפני מכל הצובאים עלייך
בברכה רבה,
צביאל 

דפנה הומינרדפנה הומינר23/12/2004

שמחה מאד לקבל את תגובתך ,צביאל. שלום צביאל,
מעת לעת, בשיטוטי באתר זה, אני נתקלת בשמך ומהודעות אלה התוודעתי(באופן חלקי כמובן) לפועלך הציבורי. אם הבנתי נכון, אתה פועל לטובת שינוי רדיקלי בעמדות החברתיות, ובתוכן עמדת הממסד הרפואי כמובן, כלפי נושא בריאות הנפש, ובעיקר כלפי הקרויים 'חולי נפש'.
פעלך מבורך בעיני, וזו הזדמנות 'להפגש רשמית' ולומר לך זאת...
תודה...
לשאלתך עצמה, נדמה לי שכתבתי את ההרצאה כדי להשיב עליה כמיטב יכולתי...
כפי שסיפרתי, חשתי תחושה הולכת ומצטברת של מבוי סתום, אשר נוצר בעיקר מחמת העובדה שאני 'יודעת' יותר טוב מהמטופל, כביכול כמובן, מה הוא חושב ומרגיש 'באמת'...
חשוב לי לומר,שאיני שוללת בשום פנים ואופן את קיומו של הלא מודע, אשר קיבלתי לו לא מעט 'הוכחות' עם או בלי מרכאות, במהלך חיי . אני מאמינה שיש לא מודע, מסוגים שונים, והוא משפיע תמיד. אבל זה ממש לא כל הסיפור. רחוק מזה.  ובודאי שמטפל אינו יכול  'לדעת מראש'  אודות הלא מודע של מישהו, רק מהכרות עם תאוריה כלשהי... אני חושבת שכאשר אנו מצויידים בתאוריה ומצמידים אליה את הטיפול ואת המטופל, אנו הורגים את החוויה, ובעקיפין הורגים את הסיכוי שאותה עצמיות שברירית שטרם התחזקה דיה, תזכה לפרוח  ולשגשג בטיפול...
טיפול אשר פועל 'לפי תאוריה', עלול לייצר מטופלים 'תאורטיים'... שלא לומר דברים חמורים מזה, כמו עצמיות  מזוייפת למשל...
אני מודה לך על דבריך, ומאחלת לך, ולכולנו, שדבריך החשובים ישמעו וישפיעו.
ערב טוב,
דפנה
 

דפנה הומינרדפנה הומינר23/12/2004

מבחינתי, אפשר להתחיל לדבר ממש עכשיו.... שלום עמליה,
אשמח מאד לשמוע אודות המקום בו את נמצאת כיום, ועל המסע הפרטי שלך לחיפוש אחר המקום המתאים לך כמטפלת...
יהיה נחמד  ואף מתאים מאד בעיני, אם נוכל להתחיל ממש כאן ועכשיו מין דיאלוג  שכזה, ואולי בהמשך יהיו עוד אנשים שיבחרו לספר לנו את שאלותיהם, ומסקנותיהם הנוכחיות...
ערב טוב,
דפנה
 

דפנה הומינרדפנה הומינר23/12/2004

יורם,תודה לך....

צביאל רופאצביאל רופא23/12/2004

לדפנה הומינר שלום,. שלום רב,
כתבת במאמרך כך: '
 
ה'מחלה' על פי קליין, היינה תולדה של אחת משתי אפשרויות- פיצול פרימיטיבי ומוחלט בין טוב ורע בדמות האובייקט ועקב כך פיצול בתוך הנפש עצמה, מה שמביא לתחושה מתמדת של סכנה חיצונית וחרדת מוות נוראה ,
או לחילופין פיצול מאוחה חלקית, כאשר האיחוי הלא מוצלח מותיר את האדם בתחושת אשמה איומה על רגשות השנאה שהוא חש כלפי מושא אהבתו, וכתוצאה מכך חרדת הנטשות תמידית, כעונש על הנזק שהזיק כביכול לאהוביו...
במקרה הראשון המחלה לובשת צורה פסיכוטית פרנואידית, ובמקרה השני היא לובשת צורה של דכאון קליני.'
 
ואני כמטופל שעבר טיפול פסיכו-דינאמי ארוך טווח פשוט לא מבין:
אם המטפל (שלובש את דמות האם) מבצע התערבויות כואבות ולעתים אף מסוכנות ביותר כלפי המטופל... אז מדוע המטופל החש כלפיו תחושה מתמדת של סכנה - מצוי במצב 'פסיכוטי-פרנואידי'? הרי תחושותיו תואמות את המציאות, כי הוא אינו יודע שפעולות המטפל נועדו לגרום לו לאינטגרציה למשל? הוא חווה אותן כמכאיבות ומסכנות אותו, ובצדק! הלא כן? 
האם אין זה עוול מעין כמותו לקטלג כחולה אדם שבסך הכל מגיב באופן חריג למציאות חריגה, קרי הוא מגיב באופן נורמטיבי?
 
בברכה,
צביאל רופא
 

עמליה אביטלעמליה אביטל23/12/2004

המאמר. כתוב בצורה מאוד בהירה ומדייקת.  עושה רושם שמצאת את עצמך , דפנה, מבחינה טיפו לית ואישית.  הייתי שמחה לדבר עימך על הדברים, קוהוט, תיאוריות אחרות,  בעיקר משום שאני עסוקה תדיר בשאלות - איך טיפול עוזר, או מרפא - שזה ממש המון- אם הוא מצליח לרפא.      תודה , עמליה.

יורם צדיקיורם צדיק23/12/2004

תודה על המאמר המקיף המעניין והרגיש הזה.. לדפנה שלום,
תודה על המאמר המקיף המעניין והרגיש הזה.
יורם