מאבקי שליטה - עניין פסיכולוגי
מאת שחף ביתן
מזה שנים מתנהל מאבק טיטנים בתוככי הפרופסיה שלנו – מעל ראשנו, על גבינו, מתחת לאפנו – ולאחרונה שוב אנו מקבלים מכתבים ומתבקשים לחתום עליהם. כגילוי נאות אציין שאני חתום על מכתב התמיכה במסמך לימודי הליבה שגובש על-ידי הועדה המקצועית של הפסיכולוגיה הקלינית1. במאמר זה אבקש לבחון את גילויי המאבק הנוכחי כדי לעמוד באמצעותם על האופן שבו הכוחות השונים פועלים בתוך הפרופסיה של הפסיכולוגיה הקלינית. כמו-כן, אציע שיש לפעול כבר היום כדי לארגן מחדש את ריכוזי הכוח בתחום, רעיונית ופרקטית. התיחומים והדיכוטומיות התיאורטיות המפלגות את המקצוע שלנו פועלות, גם אם לא בכוונה תחילה, באופן המשמר את מוקדי הכוח בקבוצות מצומצמות המנותקות זו מזו. בעוד שחשוב שנשמור על ההבדלים בין גישות ועמדות טיפוליות שונות, אפשר כבר להתחיל לפרק את גדרות ההפרדה ביניהן.
כותרת המכתב האחרון של איגוד הפסיכולוגים מדברת (או אף זועקת) בעד עצמה - ״עצומה להגנה על מקצוע הפסיכולוגיה הקלינית״. יש סכנה, יש אויב, אנו נקראים לדגל. איזו רטוריקה נפלאה, מפחידה ומושכת כאחד. יש שם מישהו גדול, חכם, ואכפתי שדואג לנו. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לחתום על מכתבו והוא ימשיך להגן עלינו. זו באמת שטות שלא לחתום על מכתב שנועד להגן על המקצוע שלי. לא לתת את קולי במאבק למען עצמי, למען הקהילה שלי. איך אפשר שלא לחתום?
לא חתמתי.
למה בעצם? עליי להדגיש כי יש בי הערכה לשני הצדדים המנסים להיאבק על אמונותיהם וערכיהם. לצד זאת, אני סבור שהמאבק הנוכחי פועל, גם אם לא במכוון, למען שמירה על הגמוניה שהשתרשה פה במשך עשורים רבים. קודם זה היה מאבק על ההגמוניה של בעלי ההרשאה לעסוק בטיפול (המאבק על חוק 9ב׳ שרבות כבר נכתב עליו2), עכשיו זו ההגמוניה על זהות הגישה הדומיננטית בשדה, בהכשרה ובהליך ההתמחות הקליניים.
ההגמוניה מזוהה עם הגישה הפסיכודינאמית, כיוון שמרבית המתנגדים לשינוי באים מהעולם הפסיכודינאמי. הגישה הפסיכואנליטית (אני לא מוצא צורך בעידון שבשם ׳פסיכודינאמי׳) יקרה לליבי עד מאוד, ובעיניי המאבק על עתידה של הפסיכואנליזה נמצא בלב ליבו של מאבק רחב יותר על אופי התרבות בה אנו חיים. זאת בדיוק משום שהגישה הפסיכואנליטית, כפי שאני קורא בה ועוסק בה, היא קודם כל ערעור על הגמוניה, על מונוליטיות ועל זהות אחדותית. הלא-מודע של פרויד, אינו ניתן לצמצום ל׳מאגר תכנים׳ שלא יכולים למצוא את מקומם במודע, או לתהליכים מוחיים אוטומטיים כלשהם, אלא הוא תנועה חתרנית. כזו החותרת תחת המודל של סובייקט מודע ותבוני. הפסיכואנליזה של פרויד היא תנועה המערערת את יסודות מסורת התרבות המערבית, על יותר מאלפיים שנותיה. מסורת שמבוססת על זהות מהותית, שלמה, מוחלטת, מודעת, יודעת, מדעית, וכן הלאה.
על כן, המאבק למען עתידה הוא בעל ערך יקר מפז בעיניי, ואני רואה בו מאבק למען עתידנו, למען עתיד ילדינו (האישיים או המקצועיים, המוכרים ואלו שעוד נכיר). אני רואה במאבק למען העתיד ערך קיומי, דרך חיים. מאבק למען העתיד הלא-נודע, מאבק למען מה שאיננו מכירים, שעוד יבוא. חשוב שניאבק דווקא עבור הזרוּת הזו, שהאיום הצפון בה מניע אותנו שוב ושוב, כפרטים וכתרבות, לנסות להשתלט על העתיד, על האחרוּת, להרחיק אותה, להדיר אותה, לקבוע את מהלכה. במילים פשוטות יותר - מאבק כנגד כל סוג של הגמוניה הוא לא רק ראוי, אלא הכרחי בעיניי. אך לצערי, המאבק הנוכחי פועל לשימור הגמוניה קיימת, יותר מאשר למען העתיד. לכן לא חתמתי.
לגופו של עניין
אתייחס למכתב האחרון של איגוד הפסיכולוגים הקליניים, כדי לאתר בו את האפקטים השונים שפועלים בו, לטענתי, כניסיון שימור של הגמוניה וחסימה של שינוי. הטענות שמועלות במכתב מופנות כלפי שני נושאים מרכזיים: 1. מספר שעות ההדרכה;2. השינויים בהכשרה בדיאגנוסטיקה, בעיקר בהפחתת מעמדה של הבטריה הנוכחית בכלל, ושל הרורשך בפרט.
ממכתב האיגוד נראה כי קיימת התנגדות עקרונית לכך שיהיו יותר מ-160 שעות הדרכה בפסיכותרפיה במהלך ארבע שנות ההתמחות. ההתנגדות איננה לעוד שעות הדרכה, כמובן, אלא לכך שיהיו פחות שעות טיפול ומתן שירות לציבור. זו דילמה חשובה, וחשוב להמשיך ולדון בשאלה זו כדי ליצור איזון סביר בין שני ערכים חשובים.
עם זאת, בצורה הנוכחית נראה כי ניתן להכניס גישות נוספות לתקופת ההתמחות רק בהתנייה של העלאת כמות שעות ההדרכה. לכן, הטענה שכמות שעות ההדרכה אינה מספקת פועלת, בעצם, כהתנגדות להכנסת גישות נוספות. אני תומך בכך שיש להיאבק על שעות ההדרכה וההחזקה שיינתנו למתמחים ומומחים בשרות הציבורי לצד הכרה בצרכי המציאות והמערכת הציבורית. אך אין בכך כדי לעצור את כניסתן של גישות טיפוליות נוספות. כריכת שתי השאלות הנפרדות האלו יחד היא בעייתית, משום שהיא פועלת כנגד המהלך העקרוני של הוספת גישות טיפול להתמחות, ולא למען יותר שעות הדרכה3. חשוב שנפריד בין השאלות הללו, למען עתיד הפסיכולוגיה הקלינית.
לגבי הטענות במכתב האיגוד הנוגעות לפסיכודיאגנוסטיקה: מניסיוני האישי, אני חושב שעיקר התוהו ובוהו נוגע לכך שמרבית המדריכים אינם בעלי הכשרה בכלים החדשים שהוכנסו במסמך הליבה. זו ללא ספק בעיה קשה, שפתרונה יצריך השקעת משאבים (ואולי שיתופי פעולה עם אנשי האקדמיה). אך האם זו סיבה למנוע את ההתמקצעות של כל השדה הקליני בכלים האלו? שוב, יש להפריד בין השאלה העקרונית בדבר הכנסת כלים אבחוניים נוספים להכשרה ולהתמחות, לבין השאלות המעשיות על האופן שבו ייתבצע מהלך כזה. אחרת, הצעד העקרוני החשוב הוא שנפגע ואיתו כל המקצוע שלנו4.
המעמד של הפסיכולוגים כמאבחנים היום הוא שולי ביותר במערכת הציבורית (ברמן, 2010א׳). את האבחנות נותנים הפסיכיאטריים. אחת הסיבות לכך היא ההתעקשות על בטריה אבחונית שאורכת זמן רב ושלא מאפשרת להגיע לשורה תחתונה כפי שנדרש במערכת של בריאות הנפש, גם אם יש בה יתרונות חשובים אחרים. אם בכלים החדשים יוכלו הפסיכלוגים הקליניים לזכות בכך שקולם יוכל שוב להישמע במתן האבחנות, שהאבחון יהיה קצר יותר וספציפי יותר, הרי זה רק יחזק את מעמדם של הפסיכולוגים במערכת. חיזוק המעמד יהיה של אותם פסיכולוגים עתידיים שירכשו את הידע הזה. זה עלול לגרום לשכבה הבכירה העכשווית לחוש שהיא מתייתרת, שכן אין היא שולטת בכלים אלו. אך לא רק שמרבית הכלים הקודמים נשמרים, אלא יותר מכך - את מה שיש לשכבה הבכירה לתת לא נוכל למצוא בכלי כזה או אחר. הידע, עושר הניסיון, ההתמודדות רבת השנים עם האוכלוסיה הנזקקת לשירותינו הם בלתי ניתנים לכימות ואותם חשוב לשמר.
בנקודה זו חשוב לי לציין, שאני מקבל את התפיסה כי הפסיכולוגים משמשים גם כשומרי סף וכמי שנאבקים על כך שהמטופלים לא רק יוכנסו לקטיגוריות ואבחנות, ושהשיח המקצועי לא יהיה מובנה משורות תחתונות וראשי תיבות בלבד. אך אני חושב שההדרה העצמית משיח זה מחלישה את מעמד הפסיכולוגים הקליניים ואת יכולתם להילחם על הערכים הללו. דווקא מעמדה שמשתתפת בתהליך מתן האבחנות ומספקת גם שורות תחתונות, יגדל כוחם של הפסיכולוגים הקליניים וקולם יישמע ביתר שאת. קול שבאחריותו לרווח מקום לאחרות שאיננה ניתנת לרדוקציה לאבחנה או לשאלון. לשתי צורות השיח חשיבות בעיסוק שלנו, ויותר מכך חשוב שנוכל להכיל את שתיהן (מבלי לאחד ביניהן).
נקודה אחרונה לגבי המכתב הנוכחי שנשלח מטעם האיגוד: המכתב מסתיים בשאלה כיצד ניתן לקרוא למסמך הליבה שנכפה על מתנגדיו הרבים כל כך – ״מסמך מאוזן ומגשר״, כפי שנכתב במכתב התמיכה? חשוב להבהיר כי המסמך הוא מאוזן ומגשר, לא משום שהוא מגשר בין כותבי המסמך לבין אלו, שכאמור, מתנגדים לשינויים המגולמים במסמך הליבה. הוא מאוזן ומגשר בין הגישות השונות בפסיכותרפיה ופסיכודיאגנוסטיקה. הוא נותן מקום לגישות נוספות בפסיכותרפיה, אבל לא מבטל את הגישה הפסיכודינאמית (ולמעשה נותן לה עדיפות). הוא נותן מקום לכלים דיאגנוסטיים תקפים נוספים על הבטריה הנוכחית. זה איזון וגישור, במובן של פירוק ההגמוניה של הגישה והכלים הקיימים היום מבלי לבטל אותם. מסמך הליבה מציע פלורליזם רחב יותר ביחס למצב הנוכחי. הוא לא מציע שום דבר אידיאלי, ועוד רבות הבעיות שניצבות ביישום כל אחד מהסעיפים. צריך להתמודד עם הבעיות, אך הן לא סיבה מספקת כדי להתנגד למהלכים עצמם.
חשוב לי להדגיש, אינני מבקר את עצם המאבק החשוב על עתיד ההכשרה, וגם אינני חושב ששימור ההגמוניה הוא מטרה מוצהרת של נושאי דגל המאבק. אני מציע קריאה ביקורתית של האפקטים והמשמעויות שעולות מהאופן בו המאבק מנוסח ומבוצע. הקפדה על הפרדה בין תמיכה בפתיחת השדה לגישות ועמדות נוספות, לבין מאבק על ההיבטים הטכניים של הכנסת השינויים (שעות ההדרכה, מספר הבטריות האבחוניות וכן הלאה), היה הופך את המאבק לענייני, לגיטימי ומשפיע יותר.
ברור לגמרי, שהשינויים המוצעים כיום אינם בלתי מוטים. ברור שמעורבים גם אינטרסים שונים, כלכליים למשל. אדם שהשקיע את כל מרצו וזמנו בתיקוף כלי אבחוני מסוים, וכרוך בו גם כלכלית, ירצה שישתמשו בו. בין אם זה אומר לשמור על כלי קיים, או להכניס כלי חדש. אך אינטרסים אלו קיימים תמיד. אנו צריכים לפעול למען הבהרה וחידוד של הקריטריונים שעל-פיהם אנו בוחרים את הכלים, ואלו לא צריכים להיות מעוגנים רק בגישה האמפירית. יותר מכך, אין לנו ברירה אלא ליצור דיאלוג שיאפשר שיח על אף האינטרסים הללו. לעצור תהליכי שינוי משום שאולי מעורבים בהם אינטרסים, זה למעשה לשמור על אינטרסים אחרים.
מעבר לאינטרסים, שיהיו מעורבים בכל תהליך אנושי, התהליכים הנוכחיים מתרחשים בשל הצורך לפרק הגמוניה קיימת, שהתמסדה באופן שלעיתים מסתיר מחבריה את היותם הגמוניה. אין זה אומר שהם אינם חדורים בערכים, ברצון טוב ובכוונות כנות. דיקטטורה איננה אנשים רעים ששולטים, אלא היא תולדה של כוח ריכוזי, לא משנה בידי מי הכוח הזה מרוכז. חבל לי שבגלל אופי המאבק, הכוח שהיה מרוכז בידיהם שנים רבות נלקח מהם, באופן שלא יכול שלא להיות כוחני. זאת במקום שאותם אנשי מפתח שמנהלים את המאבק ישתמשו בכוחם ועמדתם כדי להניע את השינויים הנדרשים מתוך אחריות, ידע וניסיון.
למען העתיד
אני סבור, שהפסיכולוגים הקליניים אוחזים בתפקיד בעל רגישות מכרעת בתרבות שלנו - אנו ניצבים בצומת ייחודית ופרדוקסלית שבה הסובייקט הוא מושא העבודה שלנו, שבה ההוויה-האנושית (Human being) היא העומדת על הפרק. משום כך, גם אם רובנו כלל לא מעוניינים בכך, אנו נמצאים בליבם של תהליכים תרבותיים רבי משמעות. לכן, בהחלט חשוב שנמשיך להיאבק, לא למען שמירת המצב הנוכחי, אלא למען העתיד לבוא. זה אומר שעלינו להיאבק למען תהליכים שיובילו לפירוק ההגמוניות הישנות, מבלי לאבד את כל הערכים, הידע, והעולם העשיר הגלום בהן. יתרה מכך, זה דורש מאיתנו להיאבק למען עתיד שלא יצפון בחובו רק הגמוניות חדשות.
בנקודה ההיסטורית שבה אנו נמצאים עלינו לא להסתפק רק במאבק למען שינוי, אלא לדאג כבר כעת שהשינוי יהיה קונקרטי5. באקדמיה המחקרית כיום מתגבשת (שוב, לא מתוך כוונה רעה, אלא כדרכו של עולם) הגמוניה של הגישה המחקרית-אמפירית. עלינו לא רק לעודד את הצעדים המבורכים למען פלורליזם בשטח, אלא בעיקר להשתמש בהם כדי לפעול למען פלורליזם גם באקדמיה ובשאר תחומיה של הפרופסיה. המאבק היום צריך להיות על כך שיהיה ביטוי לגישות רעיוניות אחרות מזו של הגישה האמפירית-מדעית. גישות שיש להן מסורת ביקורתית ענפה בתחומי הפילוסופיה, ספרות, היסטוריה, בלשנות, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ועוד. איך ייתכן שהפסיכולוגיה (תורת הנפש) מתרחקת כל כך ממדעי האדם6 (humanities)? כמי שעוסקים כל הזמן באדם, ראוי שניתן יותר מקום בהכשרה ובמחקר בשדה ובאקדמיה למסורת המכובדת כל-כך של מדעי האדם.
על רקע זה יש בי חששות גוברים והולכים מהתגבשותה של ההגמוניה תחת הכותרת של ׳פסיכותרפיה מונחית ראיות׳. גישה זו, מבחינת ביסוסה האפיסטמולוגי, מבחינת הנחותיה המובלעות ותפיסת עולמה, מושתתת ומעוגנת עמוק בתוך אותה מסורת שהפסיכואנליזה, אך לא רק הפסיכואנליזה, קוראת עליה תיגר. לכן, לא רק שאינני חש רווחה למשמע הקולות המסופקים בקרב פסיכואנלטיקאים ואנשי הגישה הפסיכודינאמית בעקבות שורה של מחקרים המוכיחים כי גם הגישה הפסיכואנליטית היא מונחית ראיות, אלא שאני מודאג ממגמה זו.
אני מבין את שמחתם ומכיר בחשיבות הממצאים האלו, אך הבעיה שלי עם ה׳פסיכותרפיה מונחית הראיות׳ איננה בעצם הקריטריון האמפירי – חשוב מאוד שנבחן ונבקר את עצמנו, ויש מקום גם לקריטריון של יעילות אמפירית. הבעיה היא שקריטריון זה הופך לאבן הבוחן המהותית שעליה מושתת כל עולם הפסיכותרפיה. יש להיות ערים לסכנה שחגיגת הגיבוי האמפירי ליעילותה של הפסיכואנליזה תוביל לוויתור על החתרנות ההגותית שבפסיכואנליזה, שכן זו חותרת גם תחת ההאדרה של יעילות אמפירית. או אז, אנו עלולים למצוא עצמנו בעולם פסיכותירפויטי שבו לא ניתן כלל לחשוב אחרת מההיגיון של הגישה ׳מונחית הראיות׳. זו היא ההגמוניה המסוכנת מכל, הגמוניה שמסתירה את עצמה בכך שהיא קובעת את עצמה כמציאות היחידה האפשרית. הגישה הפסיכואנליטית חותרת תחת היגיון מסוג זה, מערערת עליו, מערערת את כל המסורת שנותנת קדימות לפיזי, לאובייקטיבי, למוחשי, לאמפירי. עם זאת, הערעור לא נועד בכדי לבסס קדימות אחרת7.
הגיעה העת לעבור מ׳פסיכותרפיה מונחית ראיות׳ ל׳פסיכותרפיה מונחית ביקורת אינטר-דיספלנארית׳ (ICBT – Interdisciplinary Critiqued Based Therapy). פסיכותרפיה זו תישען על מספר תפיסות עולם שונות זו מזו, אשר אינן עולות בקנה אחד, ופועלות זו על זו בדרך של ׳הפרדת רשויות׳. כלומר, ריסון, וויסות ובעיקר פיזור הכוח בידי גורמים ועמדות שונות. בניית מנגנונים מתוך היגיון ׳הפרדת רשויות׳ זה, אינה נכונה רק לשדה הקליני, ולא נוכל להסתפק רק בהכנסת גישות טיפוליות וכלים חדשים לשדה. חשובה לא פחות היא ההכנסה של עמדות אפיסטמולוגיות ואונטולוגיות אלטרנטיביות לגישה ׳מונחית הראיות׳ לתוך השדה האקדמי. דרוש באקדמיה איוש של חברי סגל שאינם נמנים רק על הגישה האמפירית; דרושים קורסים שדנים בגישות האפיסטמולוגיות השונות; נדרשת הכשרה שתעסוק גם בחקירה וביסוס של תפיסות עולם אלטרנטיביות לגישה השלטת כיום באקדמיה. יש להקים וועדה שתדון גם בהטמעת תהליכי שינוי אלו.
בגישה של ׳פסיכותרפיה מונחית ביקורת אינטרדיסצפלנארית׳ תפקיד הביקורת האמפירית יהיה לבחון את התוצאות המדידות של הפרקטיקה שלנו. תוצאות שניתן למכור אותן בעולם הרחב, בבריאות הנפש, ובמודל הכלכלי שבו מתקיימת האנושות. אך יותר מכך, הן שומרות מפני השתוללות ספקולטיבית לא מבוקרת ומעמידות אתגר ממשי במעבר מן התיאוריה לפרקטיקה. הביקורות שיבואו מתחומים אחרים ידאגו לכך שהתחום לא יאבד את אנושיותו למען אינטרסים כלכליים, לא יאבד את הסובייקטים המטופלים בשם האובייקטיביות. הם ישמרו מפני בליעת כל התחום על ידי מטאפיזיקה של יעילות, נורמליות והומוגניות.
נצטרך להתאמץ לתת מקום לאחר, לא לאדם זה או אחר, אלא לאחרוּת, לזרוּת, הלא ידועה, הבלתי ניתנת להמשגה, החורגת מכל המשגה, אך גם קוראת למאמצי המשגה בלתי פוסקים – האם עבודתנו הקלינית אינה כזו? האם אנו לא מתאמצים להיות שם עם מטופלינו שוב ושוב, כנגד כל הסיכויים ׳להיות שם עם׳? למרות ובגלל שזה בלתי אפשרי, למרות ובגלל שלא נוכל להצליח בכך, למרות ובגלל שאנו מוגבלים ומציעים מפגש מוגבל ובלתי מספק. האין דווקא בשל כך חשוב כל-כך שנמשיך לנסות ולא נוותר? לא כדי להצליח, אלא כדי לתת תקווה שאפשר גם בלי להצליח, שאפשר שיהיו הצלחות חלקיות, זמניות, סופיות, אך משמעותיות ומלאות חיים.
האופן שבו ננהל את המאבק היום יוליד את המחר. האם לא נוכל להיאבק יחד למען עתיד המקצוע שלנו, תוך כדי השונות והפלוגתא? תוך כדי עידוד של אי-זהות, של הטרוגניות, בתוך המקצוע שלנו? זה לא יהיה יחד הרמוני ואידיאלי. זה לא יהיה יחד של הסכמה, או אפילו של איחוד שורות כנגד הסכנות מבחוץ. זה יהיה יחד שמעורער כל העת על ידי ריבוי היחידים שבתוכו, ריבוי הקבוצות, ריבוי העמדות, על ידי אי-הזהות העצמית שלו. אך זהו יחד המתעקש שלא נשמוט את האחריות שיש לנו כלפי האחר, האחרוּת, העתיד. יחד ששומר על השונות, אך לא מעגן אותה במהות.
יש לנו אחריות לפרק את ההגמוניות הבאות זו אחר זו, יש לנו אחריות לאפשר תנועה ושינוי, אך לעשות זאת תוך כדי מאמץ שהשינוי יתנהל בצורה הטובה ביותר שניתן, בצורה טובה-מספיק. נשתדל להקפיד שזה כל מה שהיא תהיה - ׳טובה-מספיק׳, כי אחרת נישבה בתשוקה לאידיאלי ונהפוך אותה להגמונית.
אנו זקוקים לשונות אחד של השני, כדי להישמר מהגמוניה. אם נוכל פחות להיאבק באופן הגמוני זה בזה, ויותר לעבוד באופן הטרוגני זה עם זה, אני סבור שהעתיד-לבוא יוכל סוף סוף להגיח.
הערות
1. לאחר לבטים עמוקים החלטתי לחתום, וזאת למרות שמרבית כותבי המכתב והחתומים עליו מזוהים עם הגישה של מחקר אמפירי, תחת הכותרת הידועה ׳פסיכותרפיה מונחית ראיות׳. אני אינני נמנה עם מצדדי גישה זו. אך הבחירה לחתום על המכתב נבעה מתוך הכרה, שאנסה להרחיב עליה במאמר זה, שמסמך הליבה הנוכחי הוא צעדחשוב בערעור על ההגמוניה ששולטת בפרופסיה שלנו כבר כמה עשורים. הלבטים שלי נגעו הן לעניין ההגמוניה שהגישה מונחית הראיות מבססת, לכך אתייחס בהמשך, והן לשאלת הזהות. בסופו של דבר, הרגשתי כי לא זהות זו או אחרת היא שבמוקד המכתב, אלא התמיכה בפעולה שדרושה כדי לנענע את המונליטיות של השדה הקליני.
2. ראה למשל, ברמן (2010ב).
3. מה גם, שאם הבעיה היא שאין מספיק שעות הדרכה לשתי גישות, אז הרי אפשר לפתור את הבעיה בכך שכל מתמחה יבחר גישה אחת להתמחות בה. זה פתרון לא טוב, אבל הקשירה יחד של השאלות האלו תוביל, בסופו של דבר, לכך שהחרב שמנהלי המאבק שלפו תהפוך לחרב פיפיות בידיהם, כפי שכבר קרה בעבר.
4. הרי גם במקרה זה, התוצאה הסבירה של עצירת הכנסת כלים אבחוניים נוספים להכשרה בפסיכולוגיה קלינית, תהיה שסקטורים מקצועיים אחרים יתמחו בכלי האבחון החדשים ויהפכו לאטרקטיביים יותר עבור המערכות הציבוריות, ועבור פונים ומטופלים רבים. אנו כבר עדים היום לתהליך זה.
5. אני משתמש במונח ׳קונקרטי׳ במשמעות שפיתחתי במקום אחר. להמשך קריאה ראי ביתן, 2010.
6. אני חייב כאן תודה לירון אבני שבתכתובת אישית (2015) הצביע על נקודה זו בפניי.
7. יש פער עצום בין הכוח החתרני שבהגות הפסיכואנליטית לבין מוסדותיה. כל גוף ותנועה סופם להתמסד, להגדיר את גבולות הזהות שלהם ולהדיר החוצה מתנגדים מבית ומבחוץ. יחד עם זאת, עלינו לדבוק במאמץ לארגן את המוסדות תוך ביזור מוקדי הכוח ושמירה על אפשרות התנועה והשינוי. במילים אחרות, עלינו לשמור על ההטרוגניות של ׳סובייקט׳ ההתאגדות (יהא זה, מכון, תחנה, ארגון, מדינה וכן הלאה) אל מול הכוחות הפועלים להומוגניזציה שלו..
מקורות
ביתן, ש. (2010). ויניקוט ודרידה: פיתוח של היגיון-משחקי. שיחות, כ״ד (3), עמ׳ 283-289.
ברמן, ע. (2010א). סכנת קרע בפסיכולוגיה הקלינית. שיחות, כ״ד (2), עמ׳ 184-186.
ברמן, ע. (2010ב). על פונדמנטליזם טיפולי. שיחות, כ״ד (3), עמ׳ 305-306.
