מועקת הפסיכולוג המיוני
מאת כרמלה שטיין
פרטי המקרה הוסוו לשם שמירה על סודיות.
עמוס (44) ושרון (43) גרים עם 2 ילדיהם בעיר קטנה בדרום הארץ. הוא מהנדס בהכשרתו אך עוסק כיום בעבודות שיפוצים מזדמנות והיא מחנכת בבית ספר אזורי. המשפחה מתמודדת לאורך שנים עם חוסר בטחון כלכלי, מעברי דירה תכופים ועם קושי להגיע לדיור של קבע בבעלותם.
עמוס ושרון מגיעים למכון המיון לצורך אבחון התאמתם לקליטה בקיבוץ הסמוך לעיר מגוריהם. זהו קיבוץ ותיק שהתרוקן במהלך השנים ממרבית בניו והתמודד עם קשיים כלכליים ועם הזדקנות חבריו. למרות זאת, הצליח לשמר את אופיו השיתופי המבוסס על האידאולוגיה של ערבות הדדית ועל העיקרון של "תן כפי יכולתך וקבל לפי צרכיך". כלומר: לחברי הקיבוץ קופה משותפת אליה הם מכניסים את כל כספם, ללא קשר לגובה משכורתם, ומקבלים מהקיבוץ תקציב אישי ו"רשת בטחון" שתעמוד לרשותם במצבי חולי, משבר וקושי תעסוקתי. כמו קיבוצים ותיקים אחרים, גם קיבוץ זה מתקשה לעמוד במחויבויותיו אלה לאור העדר איזון דמוגרפי נאות בין חברים עובדים לבין מבוגרים רבים שכבר פרשו מעבודה.
עמוס נולד וגדל בקיבוץ והוריו ממשיכים לגור בו. הוא עזב את הקיבוץ לפני כ-15 שנים "בטריקת דלת" על רקע התנגדותו לקבל את המגבלה שהציב הקיבוץ ביחס להמשך לימודיו האקדמאים. כיום הוא מביע רצון עז לחזור ולהיקלט בו.
מממצאי האבחון הצטייר עמוס כאדם המתמודד בעולמו הפנימי עם חוויה מרכזית של בדידות ושל דכדוך ואף נראה כי חווה אפיזודות דיכאוניות לאורך חייו. הוא מאופיין בדימוי עצמי פגיע, בספקות רבים באשר ליכולת התמודדותו ובעיסוק מרובה בעצמו. עמוס מצליח אמנם לגייס כוחות לתהליכים של חיפוש ובירור עצמיים, אך מתקשה להוליכם אל מציאת פתרונות, ונותר בחוויה של העדר אוריינטציה, בין היתר בתחום התעסוקתי והמשפחתי. עמוס מצטייר כאדם מופנם וסגור, החווה תחושת תלישות שזו בתורה מעוררת אצלו רצון בשייכות חברתית לשם הפגתה. עם זאת – נעדר באסטרטגיות מתאימות לביסוס קשר אינטימי שיענה על צורך זה ונחווה על ידי אנשים כ"מוזר". נראה כי הוא שואף לשוב לקיבוץ בכדי לבסס תחושה של שייכות ושל הכלה, שתפיג את תחושות הבדידות והדכדוך עמן הוא מתמודד. ניתן להניח גם שאחד המניעים לחזור לקיבוץ הוא הרצון להשתחרר ממירוץ ההישרדות הכלכלי.
לאור כל זאת – התעורר ספק אם עמוס יוכל להוות גורם תורם ומעורב בקהילה, הן בפן החברתי והן בפן הכלכלי – ואף עלה החשש שהוא עלול להיות לנטל על גורמי הרווחה בו.
שרון לעומתו נחוותה כבעלת חוסן נפשי גבוה למדי, כוחות התמודדות נאותים מול לחצי החיים וכן מיומנויות בינאישיות נאותות. עם זאת – התברר במהלך האבחון כי המוטיבציה לחזרה לקיבוץ מגיעה באופן בלעדי מצדו של עמוס, שאף איים בפירוק התא המשפחתי באם שרון לא תיענה לרצונו זה. שרון לא הסתירה שנכונותה להצטרף לקיבוץ נובעת אך ורק מתוך היענות ל"אולטימטום" זה שהוצב בפניה. כמו כן ביטאה את הסתייגותה מהחודרנות והעדר הפרטיות אותן תחווה, להערכתה, בקהילה הקיבוצית ומאבדן עצמאותה הכלכלית. הקשר הזוגי בכללותו הצטייר כשברירי ביותר ומתוך כך הגביר את סימני השאלה לגבי סיכויי הצלחת השתלבותה של המשפחה בקיבוץ.
לאחר שקלול התובנות שהתקבלו מניתוח מבחני האישיות, הראיון האישי ומבחני מצב שונים – הוחלט להמליץ בפני ועדת הקבלה של הקיבוץ שלא לקבל את בני המשפחה לקליטה בקיבוץ.
עם זאת – לא היה בכך משום "סוף פסוק" לחוויה הרגשית של הפסיכולוגית שקראה, חשבה וסיכמה את חומרי האבחון. ההכרות עם עמוס – ולו באופן עקיף דרך חומרי האבחון – עוררה אצלה תחושות אמפתיה, עצב ובעיקר דאגה למצבו הנפשי בעקבות סירוב הקיבוץ לקבלו. היא הניחה שיש בכך ניפוץ חלום מרכזי שטיפח עמוס, שהיא קראה בו סממני תקווה לריפוי עצמי ולתחילתה של דרך חדשה. היא לא התקשתה לזהות בתוך מועקתה גם תחושת אשם ורצון לפצות או לרכך את "המכה" העומדת לנחות על עמוס.
התנסות כזו אינה נדירה בעבודתו של הפסיכולוג העוסק במיון – בין אם במיון מועמדים למשרות או למסלולי לימוד שונים ובין אם, כבמקרה שלפנינו, להתיישבות קהילתית.
מטרת רשימה זו להאיר "פינה" זו בחוויית הפסיכולוג העוסק במיון. אין כוונת רשימה זו לעסוק בבדיקה אמפירית של הנושא אלא לחלוק רשמים מתוך ניסיונה המקצועי של הכותבת. נראה לי שעניין זה אינו זוכה להכרה מספיקה ואינו נדון דיו בשיח ובמחקר. לא ברור, כמו כן, עד כמה ניתנת הדעת לעניין זה – הן במהלך תהליך בחירת מגמת לימודים לתואר שני, או בחירת מסלול התמחות בסופם, והן בהחלטת פסיכולוגים מדיסיפלינות שונות לעסוק במיון (לעתים קרובות כמקור פרנסה לצד התמחות במסלול אחר). לעתים המפגש הראשוני של הפסיכולוג הממיין עם חוויה זו היא בדיעבד והיא מייצרת לחץ נפשי שעשוי במקרים מסוימים אף להביא לעזיבת התחום המיוני.
ניתן לנסות ולהבין חוויה זו כנעוצה בהבדל הבסיסי שבין גישה מיונית לגישה טיפולית-יעוצית וככזו המשקפת את חריגותו של תחום המיון במרחב הפסיכולוגי. על פי חבושה (2009): "בחינת מיקומו של תחום המיון במרחב הפרופסיונלי מעלה כי הוא היחיד מבין ענפי הפסיכולוגיה בו האדם הוא אובייקט העשייה המקצועית, אך לא מטרתה. איש המיון משרת ארגונים – לא "פונים", לא "נועצים" ובוודאי שלא "פציינטים"... עובדה בסיסית זו מבדילה את איש המיון מעמיתיו הקלינאים, החינוכיים, היועצים התעסוקתיים ואחרים".
מתוך ההשלכות השונות של מצב זה, ראוי להדגיש לענייננו את היותו של הארגון או הקהילה מוקד המחויבות המקצועית והאתית של הפסיכולוג המיוני, ולא הפרט העומד למיון.
מתוך כך, במישור הפורמלי ברורה לחלוטין מחויבות מכון המיון והפסיכולוג העובד בו ל"לקוח", שהוא במקרה זה הקיבוץ, ולא למועמדים לקבלה. לכאורה, גבולות האחריות הפרופסיונלית מוגדרים היטב. גם אם הפסיכולוג מזהה אצל המועמד למשרה או לקהילה סימני מצוקה רגשית או אפילו פתולוגיה – ההתייחסות אליהן איננה כלולה ב"מנדט" של הפסיכולוג הממיין והוא אינו מחויב לעסוק בה וגם לא בהשלכות ההמלצה שהתגבשה בתום תהליך המיון על מצבו הנפשי של הפרט (איננו דנים פה במצבים של איתור סימני אובדנות או של חשש לביצוע פשע).
ובכל זאת – "בשטח" הדברים אינם כה פשוטים וברובד הרגשי עשוי, כאמור, הפסיכולוג העוסק במיון לחוות תחושות אי נחת, הזדהות-יתר, אשם ואף רצון להימנע ממצבים כאלה בעתיד.
ניתן להניח כי הפניה ללימודי בריאות הנפש – במודע או במעורפל – משקפת רצון של הפונה לתפוש עצמו כדמות מעצימה ומיטיבה וכמי שמקדם את רווחתו הנפשית של האחר. דימוי זה הוא מרכיב מרכזי בזהותו המקצועית העתידית. העבודה המיונית – מעצם אפיה המיוחד – מאתגרת לעתים את דימויו העצמי המקצועי של הפסיכולוג. הוא מוצא עצמו חובש את "כובע" הגורם המגביל, החוסם או המתסכל – חוויה היוצרת סוג של דיסוננס רגשי – גם אם ברורים לו לגמרי מיהם "צרכני" המיון ומהם קווי תיחום המחויבות שלו בקונטקסט זה. הדבר קשה אף יותר כשקיימת במקביל לעשייה המיונית גם עשייה טיפולית, חינוכית או יעוצית ו"החלפת הכובעים" בין 2 התפקידים עשויה להחוות לעתים כמבלבלת.
אחת הדרכים השכיחות למיתון וריכוך דיסוננס זה היא הגישה החומלת – "הטיה של המטוטלת" לכיוון המועמד ונקיטת גישה סלחנית כלפיו, המתבטאת בריכוך האמירות המתייחסות לחולשותיו והעלאת ציון ההתאמה הסופי. גישה זו נשענת על התקווה שבדרך כלשהי העניינים יסתדרו והמועמד יגלה בעצמו כוחות שיאפשרו לו למלא בהצלחה את התפקיד או להשתלב באופן תקין בקהילה. יש בכך משום הקלה לפסיכולוג בטווח הקצר אך מרשם לתסכול למועמד ולארגון בטווח הארוך.
דרך אחרת למיתון הדיסוננס היא התבססות על הערוץ השכלתני – ההבנה כי בהחלטה השלילית מנענו חוויה עתידית של אי-התאמה וכישלון אצל המועמד, ובכך דווקא סייענו לבריאותו הנפשית. בהקשר זה אפשר גם להישען על הידיעה שהארגון או הישוב אליו אנו מחויבים – גם הוא מהווה "מצבור" של אנשים שטובת כל אחד מהם היא ערך ראוי.
דרך אחרת היא "אוורור" המועקה על-ידי שיח עם קולגות ושיתופם בהתלבטות ובחוויה הרגשית המתלווה לעשייה המיונית. בהקשר זה – נראה לי שהמקום המתאים לעיסוק בנושא זה הוא במסגרת ההדרכה של הפסיכולוג – בין אם מדובר במתמחה במיון או בפסיכולוג המתמחה דיסיפלינה אחרת אך עוסק במקביל במיון.
ואם נשוב לעמוס – במקרה זה הפנה מכון המיון את תשומת לבם של נציגי הקיבוץ לרגישות הרבה הנדרשת בטיפולם בדחיית בקשת המשפחה. בעקבות זאת הוחלט בדיון משותף עם נציגי ועדת הקבלה בקיבוץ שהם לא יסתפקו בהודעה פורמלית לעמוס ושרון על אי קבלתם, אלא יציעו לבני הזוג שיחת משוב עם הפסיכולוגית המיונית – שהיא במקרה זה גם בעלת רקע קליני. במפגש זה תוארה בפניהם ההתרשמות שהובילה להמלצה השלילית וכן נאמר להם כי נציגי הקיבוץ ממליצים לעמוס לפנות לטיפול יחידני ולבני הזוג לפנות לטיפול זוגי – כתנאי לבדיקה מחודשת של אפשרות קליטתם בשנה שלאחר מכן.
מקורות
חבושה, ס. (2009). "זכות הנבחן לעיין בחוות הדעת המיונית – האמנם?", פסיכואקטואליה.
