פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

האדם בבועה - השפעת תהליכים חברתיים-כלכליים-תרבותיים על המציאות הפסיכולוגית

לאחר מחאת קיץ 2012 טענה הסוציולוגית אווה אילוז ש'התרבות הפסיכולוגית' המעודדת אינדיבידואליזם פגעה בהצלחתה של המחאה ובאמות המידה המוסריות החברתיות והתרבותיות בכלל. בטור דעה זה מבקשת ד"ר שלי רקובר לערער על הנחה זו ולטעון ש'כיווניות' ההשפעה דווקא הפוכה - קצב ההשתנות המואץ של המציאות החיצונית הוא המכתיב את השינויים בהוויה הפסיכולוגית של הפרט, ולא להפך. כיצד הפך 'האדם האשם' שנולד בימיו של פרויד ל'אדם בבועה' שמצטיין בהפעלת מסכי מגע אבל מצמצם את מגעו הממשי עם החברה?

דעות | 1/10/2013 | 6,575

תגיות:

 

האדם בבועה

השפעת תהליכים חברתיים-כלכליים-תרבותיים על המציאות הפסיכולוגית

מאת ד"ר שלי רקובר

 

 

 

המאמר הנוכחי מבקש לשפוך אור על תהליכים של השתנות חברתית-כלכלית-תרבותית שיש בהם כדי להסביר שינויים במציאות הפסיכולוגית בה כל אחד מאתנו מתפקד. החל מ"האדם האשם" של פרויד, שנולד על רקע שמרני ומתחסד, דרך "האדם החסר" שלאחר זוועות מלחמת העולם השנייה, "האדם המעוצב" של סוף המילניום וכלה "באדם בבועה" של ימינו אנו. כפי שאבקש להראות בהמשך, טענתי המרכזית היא שקצב ההשתנות המואץ של המציאות החיצונית הוא זה שמכתיב בעיקר את השינויים בהוויה הפסיכולוגית, ולא להפך, כפי שטוענים מי שמציגים את הפסיכולוגיה כ"מעצבת דעת קהל".

במהלך קיץ 2012 פרסמה הסוציולוגית אווה אילוז מאמר בעיתון "הארץ" תחת הכותרת "כך הפסיכולוגיה יכולה להרוס מחאה חברתית". מאמרה של אילוז נכתב על רקע המחאה החברתית שפרצה באותם ימים, ומסיבות רבות ושונות לא הבשילה. בקצרה, הטענה שהציגה אילוז באותו מאמר הייתה שהפסיכולוגיה, שהפכה לדומיננטית ומשפיעה בשיח הציבורי (או בהגדרתה הטוטאלית של אילוז-"תרבות פסיכולוגית"), החליפה את הציוויים המוסריים-מסורתיים בציווי למימוש עצמי (או במילים אחרות "אינדיבידואליזם") ובכך שחקה/רופפה/הפכה לבלתי רלוונטיות את אמות המידה המוסריות החברתיות והתרבותיות. בעידודה הלך רוח אינדיבידואליסטי, חתרה אותה 'תרבות פסיכולוגית' פושה ו'פושעת', נגד התהליכים החברתיים-קולקטיבים שהמחאה ביקשה להעלות על נס.

גלוי וידוע שה 'אינדיבידואליזם' המדובר מעוגן בתפיסות רחבות יותר (למשל: הומניזם) שאינן מעמידות באופן אנטגוניסטי בהכרח את הגשמת הפרט לעומת הגשמת החברה, אלא דווקא מכוונות לאיזו סינרגיה בין השניים, או ל'סובלימציה' של האינדיבידואליזם (אם להשתמש בהגדרה הפרוידיאנית), כמו ,למשל, הגשמה עצמית המשרתת את החברה. עם זאת, אילוז הזכירה לנו שתיאוריות לחוד ומציאות לחוד, כשמדבריה עולה הטענה כי המציאות הנאו-ליברלית, שבחסותה התרחשה הפרטה מסיבית של נכסי המדינה/הציבור/החברה פשתה גם לתחומי הנפש, בעידודה של הפסיכולוגיה "החמדנית". אותה מציאות "הפריטה" רגשות פוליטיים, למשל את כעסו של הפרט על אי צדק חברתי, בכך שעודדה והתעקשה שהדיון ברגשות יישאר ברמה הפרטית ורק בה.

לא כאן המקום להיכנס לכל התגובות ותגובות הנגד (חלקן של אילוז עצמה), שגדשו את מוסף עיתון "הארץ" (ואף את האתר הזה1), במהלך החודשים שלאחר פרסום המאמר הנ"ל . די אם נאמר כי ברובן התנהלו כדו-שיח של חרשים-אילמים, ועסקו יותר בגופו של אדם מאשר בגופו של עניין. מאמרה של אילוז מוזכר בהקשר הנוכחי, משום שבדומה לחוקרים ואנשי הגות אחרים בתקופתנו, היא בהחלט מזהה שינויים משמעותיים בדפוסי ההתנהגות האנושית ברמה החברתית והתרבותית. אלא שבעוד שאילוז טוענת שהפסיכולוגיה היא ה"אשמה" בדפוסי ההתנהלות האינדיווידואליסטית, טענתי היא שה'כיווניות' הפוכה- דווקא התהליכים הסוציו-אקונומיים שהתרחשו במאה האחרונה, הם ה'אשמים', או במילים אחרות – הם דווקא אלה שיכולים להסביר את השינויים ההתנהגותיים והפסיכולוגיים ברמת הפרט, אותם מזהה אילוז נכונה. את התהליכים האלה ואת השפעתם על הסוגיות הפסיכולוגיות המעסיקות את המגיעים אל חדר הטיפולים, אנסה לתאר בהמשך.

עוד אומר, במאמר מוסגר, שבעצם הטיעון שמעלה אילוז לפיו הפסיכולוגיה הפריטה את עולם "הרגשות הפוליטיים", נעוץ "החטא הראשון" (אם להיות פרוידיאניים), שכן כאן אטען שבמובנים רבים הפסיכולוגיה עצמה (כמו דיסציפלינות אחרות, למשל: כלכלה), הפכה לשמן על גלגלי הכלכלה הצרכנית ולסחורה בעלת אינטרסים כלכליים ותדמיתיים. מסיבה זו, ה'פסיכולוגיה' תמשיך לטפח את פנטזיית ההגשמה העצמית, כל עוד נמשיך ונגדוש את חדרי הטיפול שלה, או במילים אחרות – כל עוד נמשיך לשלם. כאן חשוב לציין כי בהקשר למאמרה של אילוז ולמאמר הנוכחי, ההתייחסות "לפסיכולוגיה" הוא בעיקר ל'פסיכולוגיה היישומית' ששורשיה בתאוריה הפסיכואנליטית של פרויד.

 

כש'האדם האשם' הפך ל'אדם החסר'

ב"תרבות בלא נחת" (1930) משרטט פרויד קשר סימביוטי בין האינדיבידואל והחברה (בתמצות: אין אינדיבידואל ללא חברה ואין חברה ללא אינדיבידואל). הקשר שמתאר פרויד הוא כזה שלא רק שלא שורה בו נחת, אלא שהוא רצוף מועקות ומצוקות נוירוטיות. מצוקות אלה נובעות מן המצב הבלתי אפשרי בו נתון האדם - בנפשו פועלים דחפים (מיניות, תוקפנות) שסיפוקם יהיה, על פי תפיסתו של פרויד מעשה "אנטי סוציאלי". תפיסתו של פרויד משקפת במידה רבה את הלך הרוח החברתי-תרבותי של אותה תקופה. על מנת שהתרבות תגן על הפרט ועל החברה מטבעם היצרי-חייתי, עליה לדכא טבע זה. המאבק בין היצר לדרישות התרבות החיצוניות והמופנמות, הוא המרחב הפסיכולוגי בו מתפקד 'האדם האשם', מאבק הגובה מחירים נפשיים קשים בדמות רגשות אשמה, בושה ובמקרים חמורים יותר שנאה והרס עצמי. הצד החיובי במצבו זה של האדם , הוא הארוס, או במילים אחרות, כוחה של האהבה (בין אם היא בין אוהבים, ידידים, הורים וילדיהם או אדם ואלוהיו) ולצידה כורח המציאות, שיוצרים יחד בריתות בין אנשים. כוחות אלה מטים את הכף לצד שיתוף פעולה מוסרי שיש בו נדיבות וחמלה, שהינן מאבני הבניין של כל חברה ותרבות.

למרות שהיטיב להבין לנפשו הנוירוטית של "האדם האשם", סבר פרויד כי מוטב שידה של התרבות תהייה על העליונה ולא טבעו החייתי-יצרי של האדם. מבחינתו, עריצותה של התרבות הוא בבחינת הרע במיעוטו, לעומת אופציות אחרות כגון: פסיכוזה (מחלת נפש בה האדם מוצף בתכנים לא מודעים ומאבד את היכולת להבדיל בן מציאות לדמיון) או למשל "פסיכוזה חברתית-תרבותית" כפי שהתרחשה בשואה ומלחמת העולם השנייה.

למעשה, תקופה חשוכה זו בהיסטוריה האנושית הציבה מראה מאתגרת בפניה של הדיסציפלינה הפסיכואנליטית. התרבות הגרמנית המפוארת, זו שפרויד סבר שבסופו של דבר ידה תהייה על העליונה, הולידה שלטון שרצים, שזרע ניצול, הרס ומוות כמעט בכל מקום על פני הגלובוס. פרויד ומשפחתו ברחו בעזרת ידידים לצרפת ומשם לאנגליה, שם הלך לעולמו זמן לא רב לאחר מכן. הפסיכוזה הנאצית, שסחפה עולם שלם למלחמה וטבעה במודעות הקולקטיבית את המושג המבעית רצח עם (ג'נוסייד), הותירה רבים -אנשים ואומות - במצב פוסט טראומטי. מבחינה פסיכולוגית ניתן לומר, שהאדם שלאחר זוועות אשוויץ, ("הפלנטה האחרת", כדברי ק. צטניק בעדותו במשפט אייכמן), נטש את העיסוק האובססיבי בסיפוק דחפיו ועסק עתה בחיפוש אחר משמעות הקיום האנושי. בניגוד ל'אדם האשם', 'האדם החסר', ש'נולד' לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה היה מושקע בחיפוש אחר משמעות הקיום, קיום שאינו מוגדר על ידי דת, תרבות או אידאולוגיה פוליטית שהכזיבו, אלא על ידי אמות מידה סובייקטיביות. מעתה, האדם הוא זה שבורא את עולמו ומעניק לו משמעות.

הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית התאימה 'כמו כפפה ליד', להלך רוח חדש זה. לא כאן המקום להיכנס לרזי פילוסופיה זו, אך בהקשר הנוכחי, די אם נאמר כי מבחינה פסיכולוגית-חברתית-תרבותית, זוהי גישה חתרנית שמשמעויותיה, מרחיקות לכת: בהינתן שאין תורות מוסריות כלליות/חיצוניות, הרי שהפתרון לדילמות מוסריות נתונות בידיו הסובייקטיביות של הפרט. תחושת החסר האינהרנטית לקיום האנושי היא שממריצה את האדם לתור אחר משמעות לחייו אי שם במרחבי ה'ישים' (האפשרויות הפוטנציאליות) המאכלסים את המציאות החיצונית ולקבוע באיזו מידה של אותנטיות יתנהלו חייו.

הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה, שצמחו מן הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, מאמצות את הגישה הפנומנולוגית של אדמונד הוסרל , ומבקשות להבין את האדם מתוך עולמו (ללא הגדרות מדעיות תיאורטיות מוקדמות) ולסייע לו בדרכו לקחת אחריות ולמצוא משמעות בחייו. זהו תהליך מורכב המצריך התמודדות עם חוסר ביטחון, בדידות, רגשות אשמה וחרדות קיומיות, המאפיינים את המסע לגילוי האותנטיות. על פי גישה זו, האופציה הלא אותנטית (הפסיכופתולוגית) לקיום האנושי, תהייה חיים ללא משמעות עם תחושה של ריק פנימי וחוסר תוחלת. בהקשר זה ניתן לציין את השוני בהתייחסויות של הגישה "האירופאית" (בוס, ביסווגנר) , המדגישה היבטים מורבידיים של הגישה האקזיסטנציאליסטית כמו כובד האחריות, הבדידות וחוסר הביטחון במסעו של 'האדם החסר' לעבר קיום אותנטי, לעומת הגישה "האמריקאית" (רוג'רס, מאסלו) שרואה באותו מסע עצמו, תהליך אופטימי ש"השמים הם הגבול" שלו.

 

"העצמי כפרויקט עיצוב"

סוף המילניום מסמן במידה רבה גם את סיום התקופה הפסיכולוגית של 'האדם החסר'. לקראת שנות האלפיים ובמהלכן, עקב שינויים בנוף החברתי-תרבותי, השתנה שוב אופי המצוקות בעטיין פנו מטופלים לעזרה. הפסיכולוג קרלו שטרנגר (2005) מתייחס לסוג החדש של "שאלות ותהיות פסיכולוגיות" בספרו "העצמי כפרויקט עיצוב – הפסיכואנליזה של זהויות בנות זמננו". שטרנגר, המסתמך על הפסיכואנליטיקאי הגרמני אלכסנדר מיטשרליך, משרטט מפה פסיכולוגית-תרבותית חדשה לפיה, המאפיין העיקרי של התרבות הפוסט-מודרניסטית (בעיקר אוכלוסייה אורבנית במדינות המפותחות) הוא, ה'אין תרבות'. שטרנגר מתבונן בדור האיקס (ילידי 1960-80 לערך) וטוען כי בניגוד להוריהם (ה"ביבי בומרס"- תוצרי מלחמת העולם השנייה) שהיו מהפכנים ומרדו בסמכות של התרבות הגבוהה, הקנונית, של הוריהם, הרי שלדור האיקס אין במי ובמה למרוד. מבחינה פסיכולוגית, תקופה חדשה נולדה - 'האדם המעוצב'.

'האדם המעוצב' מתאפיין באובדן שורשים מסורתיים, טשטוש גבולות וחסר בדמויות סמכות מצד אחד, ובהצפה של אפשרויות קיום (בעיקר בשל ההתקדמות הטכנולוגית האדירה) מן הצד השני. מצב קיומי חדש זה, בו אין "קנון" (או סטנדרטים מוסריים) ויש ריבוי של קולות, שכולם לגיטימיים, מייצר מציאות בה נדרש הפרט "לעצב" לעצמו אינדיבידואליות, אם ברצונו לחוות את הייחודיות שלו. "עיצוב העצמי" יכול להיות במגוון דרכים ותהליכים החל מעיסוק בגוף (פיתוח שרירים, פירסיניג, תסרוקות, קעקועים, ניתוחים פלסטיים), דרך הקריירה (תחומי עיסוק עם דגש על התדמית והבטחה ל"אקזיט"- שיעצב את העתיד) וכלה בעיצוב סביבות מגורים ולייף-סטייל. המשותף לתהליכי עיצוב עצמי אלה שאין הם מחוברים למסורת תרבותית-חברתית כלשהי ולפיכך מידת המחויבות הרגשית-פסיכולוגית אליהם נמוכה ובעיקר מתמקדת בתדמית שלהם. "האדם המעוצב" הוא קניין של זהויות ומעצב זהויות, בקניון וירטואלי אינסופי של אפשרויות: פעם הוא סופר ופובליציסט, ופעם מגיש טלוויזיוני. היום הוא שר אוצר ומחר אולי ראש ממשלה. הסוציולוג זיגמונט באומן (2007) במבטו הצלול והמפוקח על החברה בת זמננו, מכנה מציאות זו בשם "מודרניות נזילה": חברה שהפכה מיצרנית (שיתוף פעולה) לצרכנית (אינדיווידואליסטית), בה הכול כולל הכול (אנשים, בע"ח, שירותים), הפכו להיות מוצרי צריכה והאושר (והמוסר?) בה הוא במרחק גחמה וכרטיס אשראי, בתוקף.

ההתפתחות האקספוננציאלית (בדרך לסינגולריות?) של הטכנולוגיה בעשורים האחרונים מהווה נדבך חשוב ומרכזי במציאות של "מודרניות נזילה". מהפכת האינטרנט והרשתות החברתיות יחד עם שדרוג בלתי פוסק של מכשירי קצה (סמארטפונים), הופכים את הקיום האנושי היומיומי למשהו (חוויה?) שמשמעויותיו טרם התבררו. באומן מצביע גם על הנזילות שבאהבה ובקשרים בינאישיים. ערכים כמו חברות, ידידות, אהבה, הפכו גם הם בחברתנו , לסחורות. כצרכנים "נבונים" אנו מנסים למקסם את שנקבל ממוצר הצריכה ולהפחית למינימום הנדרש את השקעתנו. אנו מתמכרים לקצפת ולדובדבנים שמערכות יחסים אינטימיות או חברתיות יכולות להעניק לנו אך מסרבים לחלקים התובעניים או הקשים שלהן. אנו עסוקים באובססיביות בכמות החברים שלנו ברשתות החברתיות ובתחזוקתם אבל במציאות, נתקשה להתחייב, ובקושי נסכים לקחת אחריות על קשר אחד משמעותי, לאורך זמן. אם לחזור לרגע לנקודת ההתחלה של מאמר זה, ניתן לומר שדווקא הארד-קור אינדיבידואליזם חברתי-כלכלי-תרבותי מסוג זה יכול להסביר טוב מכל טענה 'פסיכולוגית' אחרת, מדוע נכשלה המחאה החברתית של קיץ 2011.

בדומה לתיאורית התפשטות היקום, המניחה כי קצב התרחקות הגלקסיות זו מזו מואץ, כך גם בעולם של צריכה, קצב השתנות הסחורות (גם אנושיות) עולה כל הזמן, כדי להבטיח אטרקטיביות מסחרית. ברם, קצב השינויים, התחלופה והמידע בו אנו מופגזים על בסיס יומיומי, אינו מתחשב בחומרה הביולוגית "המיושנת" שלנו, שאינה יודעת להתמודד עם עומס שכזה. בהתאם, משתנות גם הבעיות הפסיכולוגיות איתם מגיעים אנשים אל חדר הטיפולים - עליה בהפרעות קשב, ריכוז ולקויות אחרות ובהתאם, גם עליה בכמות המשתמשים בתרופות פסיכיאטריות שנועדו לשפר יכולות קוגניטיביות (ריטלין, קונצרטה) או "עיצוב וייצוב" מצב הרוח (פרוזאק, סרוקסט), משקפים את המציאות הפסיכולוגית העכשווית. הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה צריכות כיום למצוא מענה למצוקות אנושיות העוסקות בעיקר בהפרעות התנהגותיות ורגשיות על רקע עולם תזזיתי, המשתנה ללא הרף.

 

"ומרגישים בתוך בועה"

למרבה ההפתעה, דווקא על רקע זה, מסתמנת איזו אפשרות אדפטיבית חדשה המגיחה מכיוון לא צפוי: "האספים השולטים"2 -אנשים עם תסמונת אספרגר ואוטיסטים בתפקוד גבוה, המתגלים יותר ויותר כבעלי כישורים טובים לסביבות עבודה ומחיה בהן יש חשיבות לחזרתיות ולשימת לב לפרטי פרטים כמו למשל, בקרי איכות של תוכנות מחשב. גם בתחום הרגשי, הבינאישי יש החוזים להם טובות, אמנם בשלב זה מדובר רק בנבואות ספרותיות כמו בספרו של מארק האדון (2004) "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" או "פרויקט רוזי" של גרהם סימסיון (2013), אך קשה להתעלם מכך שדווקא אנשים אלה, המתקשים בהבנת רגשותיהם של אחרים, בפרוש סיטואציות חברתיות או בהפגנת רגשות, מתנהלים כדגיגים במים מוכרים לנוכח המציאות שרווחת יותר ויותר, של אנשים שחיים במעין בועיות ומתקשרים זה עם זה (בעיקר) דרך מכשירי הקצה והרשתות החברתיות. האם ייתכן שבספרים אלה נבואה אבולוציונית עתידית? האם ייתכן שהלוקים בתסמונת אספרגר או אוטיזם בתפקוד גבוה יהיו בהמשך הדרך, בעלי כישורים קוגניטיביים/חברתיים/פסיכולוגיים אדפטיביים יותר משאר האוכלוסייה, בדומה לנשאי המוטציה הגנטית שגורמת לאנמיה חרמשית ומעניקה להם עמידות בפני מחלת המלריה?

אנקדוטת "האספים השולטים" מעבר להיותה משעשעת, מבטאת יותר מכל מציאות חיים חיצונית ופנימית, ששוב משתנה. בתחילת שנות ה- 2000 כתב קובי אוז סולן להקת "טיפקס" את השיר "יושבים בבית קפה". השורה הבאה בשיר היא: "ומרגישים בתוך בועה". גם כאן נדמה כי הכוחות היוצרים שבחברה, השכילו לזהות ראשונים את השינוי החברתי-אישי, המתחולל. טענתי היא, שאנו בפתחה של תקופה פסיכולוגית חדשה, תקופה שניתן לכנותה "האדם בבועה". "האדם בבועה" מזכיר את ההתנהלות האוטיסטית-אספרגרית לא בגלל שנולד עם תסמונת זו, אלא מאחר שהוא בן תרבות "המודרניות הנזילה" שחברה לה עם מוצרי קצה בעלי קצב השתדרגות מואץ, שיחד יוצרים סביבו בועת קיום מהודקת, שמלאה ומשקפת בעיקר תכנים אישיים-אינדיבידואליסטים (שבמקור נועדו לשרת מטרות מסחריות-צרכניות). ניסיונות להיאבק בבועות אלה הן בבחינת "אצבע בסכר" , שכן לא רק שלא ניתן לעצור אותן, לאורך זמן גם לא ניתן יהיה להיות "משתמש חלקי" בהן (בדומה למה שקורה כיום אצל "דור המעבר" שעדיין לא חיי לגמרי ברשתות החברתיות אלא רק "מבקר" בהן ושאגודליו לא "נוצקו" למסך המגע), לעומת הדור שכבר לא מכיר אפשריות קיום אחרות.

המשמעויות הפסיכולוגיות של תקופה זו, כבר ניכרות לעין: עליה בילדים ובני נוער החסרים כישורים חברתיים, עליה בהתנהגויות אנטיסוציאליות וסוציופתיות וכאמור, עליה בהיקף הנזקקים לתרופות פסיכיאטריות לשיפור יכולות קוגניטיביות ואיזון רגשי. מבחינה חברתית ותרבותית גם כאן ניתן לזהות את השינויים: המרחב הציבורי שהיה בעבר נחלתה של התרבות הופקע ונשדד מן "הציבור" שכן כיום הוא בסך הכול מקום למפגש אקראי בין בועות. מפגש זה יעבור בשלווה יחסית כל עוד כל בועה יכולה להמשיך ולהתנהל בבועיות של עצמה, אלא שרקמת החיבור , הלוא החברה והתרבות, אבדה (מה שהופך את תכניות ה"ריאליטי" לכל כך אטרקטיביות). לא רק בשל הפיכתה של התרבות (בדומה לפסיכולוגיה) לסחורה בפני עצמה, אלא גם בשל העובדה שהתהליך היצירתי השתנה. הכוחות היצירתיים כיום מתמקדים ב"ריאליטי" של הקול/הסיפור הקטן, האישי, הסובייקטיבי, שכן במציאות הבועתית, מסתמן שרק הוא מסוגל לחדור בועיות של אחרים. החדירה לבועת האחר מתאפשרת רק כשהיא עובדת על התדר "הרגשי", היינו, תכנים שנחווים סובייקטיבית כמרגשים (כש"הריגוש" עצמו גם הוא סחורה בעלת תפוגה מהירה שכל הזמן מצריכה ריענון). הסכנה שבהסתמכות ובהתמכרות לתדר הרגשי היא שהוא מתעתע. הוא מתחזק אשליה של חיבור וקשר לבני מיננו, כשלמעשה, מתוך מאורת בועתנו הוא מתחזק בעיקר, מגע. הרבה מאוד מגע, במסך המגע.

 

הערות

1. לקריאה נוספת של מאמרים וטורי דעה שהתפרסמו כתגובה לדבריה של פרופ' אילוז באתר 'פסיכולוגיה עברית' :

2. הביטוי 'האספים השולטים' לקוח מתוך הספר 'פרויקט רוזי' - ספר עלילתי המתאר את מסעותיו של פרופסור חכם ונאה עם תסמונת אספרגר בחיפושיו אחר בת זוג. 

מקורות

באומן, ז. (2007). מודרניות נזילה. הוצאת מאגנס.

באומן, ז. (2007). אהבה נזילה. הוצאת מאגנס.

האדון, מ. (2004). המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה. הוצאת זב"מ.

פרויד, ז. (1988). תרבות בלא נחת: ומסות אחרות . (תרגם: אריה בר; עריכה מדעית: ח. אורמיאן), הוצאת דביר.

סימסיון, ג. (2013). פרויקט רוזי. הוצאת ידיעות ספרים, אחוזת בית.

שטרנגר, ק. (2005). העצמי כפרויקט עיצוב. הוצאת עם עובד.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

רקובר, ש. (2013). האדם בבועה - השפעת תהליכים חברתיים-כלכליים-תרבותיים על המציאות הפסיכולוגית. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3029

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יהודה חגייהודה חגי5/1/2014

מעניין. הי שלי
מאמר מעניין ועשיר. הסוגיה של השפעת השינויים התרבותיים , חברתיים על הפסיכולוגיה של היחיד ועצמיותו מעסיקים גם אותי. במיוחד השפעת האינטרנט, המחשב, הסמארטפון על בנייה של מבנים קוגנטיביים ייחודיים המאופיינים בעיבוד מהיר של מידע דיגיטלי אך במחיר של פגיעה בפיתוח מבנים המאפשרים קליטה ועיבוד של מידע חברתי.

עמיר אסוליןעמיר אסולין4/10/2013

מאמר מצויין.