פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

'קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה'- על אמנות אאוטסיידרית, פסיכואנליזה, ואתיקה

כתבות שטח | 17/4/2013 | 7,763

במוזיאון חיפה לאמנות הוצגה לאחרונה תערוכה של אמנים אאוטסיידרים. מה הופך אמן לאאוטסיידר? כיצד נתפסה לאורך ההיסטוריה יצירתם של אמנים פגועי נפש? האם מי שיוצר ללא כוונה ברורה ליצור זכאי להיקרא אמן? ומה הם הדילמות המתעוררות במפגש שבין הקליניקה לבין האמנות? שאלות אלה ועוד נידונו בינות ליצירות אמנות מרשימות ביום עיון מיוחד שעסק באמנות אאוטסיידרית

 

'קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה'

על אמנות אאוטסיידרית, פסיכואנליזה, ואתיקה

מאת ורד אמיצי

 

כנס ''אאוטסיידרים – פסיכואנליזה, אתיקה ואמנות' אורגן בידי מוזיאון חיפה לאמנות בשיתוף עם י.ה.ת - ארגון יצירה-הבעה-תרפיה והמרכז הקליני הבין תחומי, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה ב - 11 למרץ במוזיאון חיפה

 

הגעתי למוזיאון חיפה לאמנויות, עם סקרנות וציפיות רבות לקראת יום עיון לא שגרתי שזכה לשם 'אאוטסיידרים – פסיכואנליזה, אתיקה ואמנות'. הכותרת לה זכה יום העיון הצליחה, בפני עצמה, לעורר בי מחשבות ותהיות לגבי מה שעתיד יהיה להתרחש במהלך היום.

עוד לפני שיום העיון החל, מבואת הכניסה שאורגנה לכבודו שלחה את המשתתפים היישר אל תוככי עולם האמנות של האאוטסיידרים: מימין, על קיר ורוד-כתום, מעל לשולחן הקפה והעוגות, נכתבה באותיות יפות וגדולות, הכותרת: "במעגלים אחרים". משמאל, לאורך הקיר, תחת הכותרת "מהשוליים למוזיאון: כרוניקה אאוטסיידרית", נפרשה כרוניקה של אמנות אאוטסיידרית. התצוגה שעל הקיר לקחה אותנו מ"הארמון האידיאלי" של פרדינאן שבאל ב-1879, ועד לתערוכה של מורטון בארטלט בברלין 2012, שאותם עוד נכיר ונגלה במהלך היום. ולבסוף, על הקיר שמלפנים, נתלו שתי תמונות מאת גבריאל כהן, שתיהן מ-1993: "מגדל בבל" ו"מסביב לעולם". ציורי שמן גדולים, מלאים וצבעוניים, תלויים האחד מתחת לשני, כך שלא ניתן היה להתעלם או לפספס. בהמשך יום העיון נאמר כי זהו אפיונם של רבים מציוריהם של פגועי הנפש: ציור עמוס פרטים, מלא עד אפס מקום, גדול ובעל נוכחות.

בפתח התערוכה שהייתה פרושה על גבי מספר קומות המוזיאון, נכתבו מילותיו של ז'אן דה בופה, 1960: "האמנות אינה באה לשכב במיטות שמציעים עבורה. היא חומקת ברגע שקוראים בשמה – היא מעדיפה לשמור על אנונימיות. היא במיטבה ברגעים שהיא שוכחת את שמה". מוצגים בה יצירות עמוסות תכנים עד אפס מקום כמו בציורה של אלואיז קורבז; יצירות בהן משתקפת תמימות ונאיביות לצד כאוס, רוע וסכנה, כמו באלה של קלמנטיין האנטר והנרי דארג'ר; ויצירות המשקפות ניסיון נואש לתקשורת עם העולם והסביבה כמו ביצירותיהם של וויליאם הוקינס ופיפלי.

אז מי הם אותם 'אאוטסיידרים' שיצירותיהם הוצגו בתערוכה ושנידונו ביום העיון? נראה כי אלה אותם אנשים שקמו יום אחד, וללא לימודים או תואר פשוט הרימו עיפרון והחלו לצייר, הרימו אבן והחלו ליצור. אלה אנשים שלא הכירו את התרבות האמנותית בתקופתם, שלא בהכרח הכירו אמנים מכובדים ומוכרים שיכלו לשמש עבורם דוגמא וסמל, ויצירותיהם אינן משתלבות בזרמים המוכרים שחוקרים ומלומדים רבים השקיעו שעות ארוכות בכדי להגדירם. חלק מיוצרים אלה הינם פגועי נפש, שסבלם הנפשי יוצא כזעקה אל הדף ללא כל כוונה ליצור ולהראות בהכרח, אלא להוציא את אשר מתחולל בנפשם החוצה, לתת לכך ביטוי בצבע, בצורה. האם מחלתם הנפשית היא שמנעה את הכרת כאמנים, או שמא הקושי להגדיר את יצירותיהם תחת כותרות מקובלות ואפיונים של זמן, תרבות ונושא היצירה? חלקו הראשון של היום ניסה לענות על כך, להגדיר ולאפיין את האאוטסיידרים ואת עבודתם, כאשר רוב המרצים התייחסו באופן ספציפי ליצירתם של פגועי הנפש..

קבוצה נוספת שקיבלה מקום של כבוד ביום העיון הייתה קבוצת האנשים הסובלים מפיגור. אלה שאינם מבינים את העולם באותו האופן שאנו מסוגלים להבינו, ואולי אמנותם נותנת הצצה לאפשרות להבינו קצת אחרת. לבסוף, דובר גם על המורדים, אשר אמנותם הייתה מחאתם, ויציאתם מההגדרות המקובלות בחברה הייתה מכוונת וממוקדת. אלה שהיציאה מהגבולות המוכרים והמוגדרים הייתה בגדר בחירה עבורם, ולעיתים אף היוותה פריצת דרך להגדרות חדשות. תוהה אני, אם הגדרת יצירותיהם של אותם אאוטסיידרים תחת הכותרת "Art Brut" (בצרפתית: אמנות גולמית, אמנות גסה) משרתת את אותם יוצרים ומבנה את עבודתם, או לחילופין משרתת את הצורך של החברה להגדיר ולמסגר את הלא מוכר, את השונה, ובכך מרגיעה את הפחד מאי הודאות?

כרוניקה של יצירה אאוטסיידרית

את חלקו הראשון של היום, שזכה לשם 'על אאוטסיידרים ואאוטסיידריות', פתחה רבקה יהב, ראש המרכז הקליני הבין תחומי באוניברסיטת חיפה. יהב הציגה את הנושא ופתחה עם ציטוט מתאים ויפה של הסופר ריימונד קארבר:

"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה.

שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות

הוא בעצם ממקום אחר והוא לא יודע את זה".

פעמים רבות נדמה כי האאוטסיידר כזה הוא – אמנותו מגיעה מעולם פנימי נסתר, ממקום שאינו מאפיין בהכרח את החברה בה גדל, את החינוך שקיבל ממשפחתו, את התרבות המוכרת.

ניסים טל, מנכ"ל מוזיאוני חיפה, נתן את תודותיו והערכתו, וסיפר על השותפים לארגון יום העיון: אוניברסיטת חיפה, המרכז הקליני הבינתחומי של הפקולטה לרווחה וארגון י.ה.ת. טל פתח בדברים קצרים על אמנים בשולי החברה, על הצבעוניות וההשקעה לצד האובססיה שבעבודותיהם של פגועי הנפש, ועל הקישור שבין אאוטסיידרים ואמנותם לבין השימוש באמנות ככלי טיפולי.

ההרצאה הראשונה ביום העיון ניתנה על ידי רותי דירקטור, אוצרת המוזיאון שפתחה והסבירה כי התערוכה הנוכחית, מהווה יריית פתיחה לשיח בנושא אמנות האאוטסיידרים בארץ. מאחורי התערוכה עומדת כמיהתה לפתוח בשיח ציבורי על הנושאים העולים בעקבותיו, על ה- Art Brut והאאוטסיידרים עצמם.

דירקטור לקחה אותנו למסע קצר לאורך ההיסטוריה שהחל עם ה"ארמון האידיאלי" (1879) של פרדינאן שבאל. שבאל היה דוור פשוט, אשר במהלך עבודתו מצא אבן ברחוב. בהחלטה של רגע הרים את האבן ושם אותה כאבן פינה לארמון גדול, מרשים, מלא פרטים ודקויות, אותו בנה בשתי ידיו במשך שלושים שנה. שבאל לא היה אמן, לא אדריכל ולא בנאי, ויצירתו אינה משויכת לזרם מוכר כלשהו באמנות. ההכרה ביצירתו ניתנה לאחר מותו, כאשר בשלב זה הספיק להוסיף ולבנות גם מקום מרשים לא פחות לקבורתו. בהמשך סיפרה דירקטור על ספריו של מרסל רז'ה משנת 1907, שהיו מהראשונים שנכתבו בנושא האומנות של פגועי נפש. תיאוריו הכנים, הישירים ואף הבוטים, נותנים לגיטימציה להסתכלות על עבודותיהם כאמנות והערכתם כאומנים לכל דבר.

דר' וולטר מורגנטלר, פסיכיאטר שעבד בבית החולים וולדאו שבברן, שוויצריה, תיאר בספרו "אמנות ושיגעון" את חייו ועבודותיו של אדולף וולפלי שהיה האדם פגוע הנפש הראשון לזכות בהכרה בהיותו יוצר ואומן לכל דבר ועניין, וזאת על אף אשפוזו בבית חולים פסיכיאטרי. ציוריו, שכללו גם תווים, טקסטים, אנשים, נוסחאות מתמטיות ועוד, היוו מקור להרגעת התפרצויות הזעם הרבות מהן סבל.

לצד הסקירה ההיסטורית שערכה, דירקטור דיברה על הניסיון הרווח כיום למזג את אמנות האאוטסיידרים עם המיינסטרימית, וציינה שלדעתה הצעד הבא יהיה שכתוב תולדות האמנות כך שיצירותיהם של האאוטסיידרים יהוו חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של האמנות. ההבדל בין האמנים האאוטסיידרים לבין האמנים שהוכרו ככאלה ונכנסו למיינסטרים, הסבירה דירקטור, הוא במניע ליצירה: האאוטסיידר אינו מתקשר עם כללי האמנות ותולדותיה, אלא יוצר באופן אינטואיטיבי ויצרי.

ובחזרה להיסטורית האמנות האאוטסיידרית - הפסיכיאטר הנס פרינצהורן הסתובב במדינות דוברות גרמנית לאחר מלחמת העולם הראשונה ואסף יצירות אמנות השייכות לאנשים מאושפזים במוסדות פסיכיאטרים מהמאה ה-19 עד המאה ה-20. אוסף זה נחשב לאחד האוספים החשובים בתולדות האמנות. פרינצהורן כתב ספר על אומנות של מאושפזים, וספריו הפכו לקריאת חובה בידי אמנים באירופה. כתביו של פרינצהורן היוו קרקע להתפתחות שיח בנושא האמנות האאוטסיידרית בעולם האמנות שהחל באמצע המאה ה-20.

בסוף מלחה"ע השנייה בשנת 1945, האמן הצרפתי ז'אן דה בופה, שהושפע מספריו של פרינצהורן, ערך מסע בסנטוריומים בשוויצריה, ולאחר מכן גם בשוויץ וצרפת. הוא קיבע את המושג 'Art Brut' בהתייחסותו לאמנותם של יוצרים שאינם אנשי מקצוע מלומדים בתחום האמנות. הוא ייסד את חברת Art Brut וגייס אמנים שונים שהיו שותפים להתעניינות שלו באנשים הפועלים מחוץ למסגרת, ובעיקר בחולי נפש, אסירים וילדים. בהמשך הוציא חוברות Art Brut המוקדשות ליצירותיהם של האאוטסיידרים.

דירקטור הסבירה שאת המושג הצרפתי 'Art Brut' תרגם רוג'ר קרדינל, מבקר אמנות, לאנגלית כ: Outsider Art. המושג מעלה בי תהייה בנוגע למה ש"אובד בתרגום" – האם המושג הצרפתי שניסה אולי לתאר משהו גולמי, יצרי, אינסטינקטיבי בניגוד למושכל ומלומד, מצליח להשתקף בתרגום לאנגלית, המדבר בעיני על דבר מה הנמצא בשוליים, מחוץ לנורמות ולתרבות המקובלת? ומי משניהם עושה חסד אמיתי עם אותם אמנים?

ומעבר לאוקיינוס, בארה"ב, שנת 1982, מתקיימת תערוכה פורצת דרך: Black folk art in America. בתערוכה זו מוצגים אנשים שנסיבות חייהם הציבו אותם כאאוטסיידרים בעולם האמנות, דוגמת ביל טריילור שנולד למשפחת עבדים באלבמה. טריילור צייר דמויות פשוטות של אנשים ובעלי חיים ובציוריו אין בהכרח עומס כמו בציוריהם של פגועי נפש. אמנותו, לדבריה של דירקטור, מינימליסטית, כמעט קונספטואלית.

דירקטור המשיכה עם יוצרים כגון מרטין רמירז, שאושפז ליד סקרמנטו תחת אבחנה של סכיזופרניה ושם יצר את מירב עבודותיו, והנרי דארג'ר שגדל בבתי יתומים ובמשפחות אמנה לאחר שהתייתם מהוריו ועבד במשך 42 שנים כפועל ניקיון בבית חולים. דארג'ר אמנם מעולם לא אובחן כסובל מהפרעה נפשית ברורה אך ביצירותיו בהחלט ניתן לראות את סבלו ואת הכאוס שהתחולל בראשו. את הסקירה ההיסטורית מסיימת דירקטור בהצצה לעבודותיו של ג'וזפה ארצ'יבולדו, צייר איטלקי שלמד ציור. ציוריו מוזרים ולא דומים לשום דבר אחר: דיוקנאות שמורכבות מפירות, פרחים ועצים. . ארצ'יבולדו חותם דיון שנשאר לא סגור- מהם 'גבולות' האמנות האאוטסיידרית? האם יצירה 'מוזרה' יכולה להיחשב ככזו? האם הוא חתרן שיצר דיוקן ביקורתי כלפי מושא הציור, או צייר אינטואיטיבי, אידיוסינקראטי לחלוטין, שאינו משתייך לשום תרבות או זרם?

כשהאאוטסייד הופך לאינסייד

ההרצאה הבאה הייתה זו של שמוליק גרזי, פסיכולוג קליני מומחה, מלמד ומדריך בבתי הספר לפסיכותרפיה בחיפה, שדיבר על האאוטסיידרים מנקודת המבט של פסיכואנליטיקאים שונים.

גרזי פתח בתפיסתו של פרויד, שהאמין כי ישנם חומרים פנימיים גולמיים: דחפים של מיניות ותוקפנות אשר בתיעולם הבריא משמשים לקשר בינאישי ותפקוד סביר בחברה. לדברי גרזי, יצירותיהם של האמנים שזכו להיות מוצגים בתערוכה מעין זו, מבטאות את אותם דחפים גולמיים בביטוי אומנותי לגיטימי ומוערך. גרזי טען כי פרויד עצמו נחשב לאאוטסיידר בעולם הפסיכולוגיה עד שהפך לפורץ דרך והדעה הרווחת עליו השתנתה.

גרזי המשיך עם ויניקוט, שטען כי אדם זקוק לשני מרחבים בו זמנית: שיחה פנימית עם עצמנו ללא כוונה שהחוץ יתקשר ויבין, לצד שיחה חיצונית עם האחר. במרחב הפוטנציאלי בין הפנים והחוץ, בין האמיתי והמדומיין, נוצר מקום למשחק, ליצירה ולאמנות. היוצרים האאוטסיידרים מתנהלים גם הם בשני המרחבים, גם כשנראה שהם מצויים רק בזה הראשון: מחד, הם אינם מצפים לתגובות החברה, והיא אינה מעסיקה אותם בשעת היצירה. ומאידך, הכרת החברה בהם כאמנים ובעבודותיהם כאמנות, יכולה להעצים ולחזק אותם. באמצעות מושג המרחב הפוטנציאלי, ויניקוט היה הראשון שכרך בין אמנות לבין היכולת של האדם ליצור קשר עם סביבתו. הביקורות על תפיסה זו טענו כי לא כל יוצר רואה לנגד עיניו את האחר כאשר הוא יוצר, ולא תמיד היצירה מבטאת ניסיון ליצירת קשר אנושי. להבנתי, האאוטסיידר אינו רואה אדם מולו בהכרח, כאשר הוא מאפשר לדחפים פנימיים לצאת מהבטן אל הנייר, אך בכך מתבטא ניסיונו לתקשר עם העולם: בהצגת המתרחש בליבו ללא מילים, בצורה הכי ישירה שהוא מכיר.

בסקירתו הציג גרזי גם את דבריו של סאליבן, שגם הוא, לדברי גרזי, נתפס בתחילת דרכו כאאוטסיידר בעולם הפסיכולוגיה, בשל רעיונותיו. סאליבן שם דגש על הקשר בין שני אנשים והתקשורת ביניהם במקום להתמקד רק בתהליכים פנימיים כפי שהיה מקובל בזמנו. לימים קבלו אותו בחזרה ל"מיינסטרים", ורעיונותיו המשיכו להיחקר ולהתפתח. אדלר ויונג הרחיקו עוד והגדירו עצמם מחוץ לפסיכואנליזה המקובלת, וכך נתנו ביטוי מעבר לגבולות החשיבה שהוגדרו עד אז בפסיכואנליזה.

גרזי סיפר על סיפרה החדש של ד"ר דנה אמיר, פסיכואנליטיקאית ומשוררת, "תהום שפה". בספרה, היא מדברת על עד כמתקף באופן אקטיבי את החוויה, מעצם עדותו. גריז קישר את הדברים לכאן ועכשיו ואמר שבתערוכה הזאת, התמזל מזלם של האמנים והתקיימה עדות למה שהם חווים. אנו עדים להיותם אאוטסיידרים וחשים בכך. בעודו מדבר, בי עולה המחשבה, האם אותם אמנים יסכימו להגדרתם כאאוטסיידרים? ובתוך כך, מה תפקידנו כעדים: האם אנו מספקים עדות ליצירתם כפי שהיא או האם עדותנו צריכה להגדיר מחדש את עבודותיהם של היוצרים ואת מקומם בעולם האמנות?

בהתרגשות רבה סיפר גרזי על ג`. מ. קוטזי, סופר אפריקני שהוציא את הספר "ימות החמה". זהו כרך שלישי ב(אוטו)ביוגרפיה, בה האנשים שמספרים על הסופר, לכאורה לאחר שהלך לעולמו, הינם קולותיהם המדומיינים של אלה שהכירו אותו מקרוב כפי שדמיין אותם קוטזי .סגנונו הייחודי של קוטזי משקף את חציית הגבולות של החשיבה המוכרת לכדי הרחבת החשיבה האנושית. תהליך מעין זה, הסביר גרזי, מתרחש רבות בפסיכואנליזה, שהופכת את האאוטסייד לאינסייד, כלומר אלמנטים שלא היו מוכרים ונתפשו כחורגים מהקיים והאפשרי מקבלים מקום והסבר בפסיכואנליזה ובכך מתוקפים ומרחיבים את החשיבה.

בסיכום דבריו אמר הביא גרזי ציטוט משירו של ביאליק 'יהיה חלקי עמכם' והציע שקריאה בו יכולה לעזור למצוא 'תרגום' עברי ל'אאוטסיידר' מאחר ולכל אורך השיר מציע ביאליק מלים רבות ושמות תואר לאאוטסיידר:

"יהי חלקי עמכם, ענוי עולם, אלמי נפש,

רקמי חייהם בסתר, צנועי הגות ועלילה,

חלמים נעלמים, ממעטי דברים ומרבי תפארת..."

ההרצאה הבאה הייתה של אליעזר ויצטום, פרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת בן-גוריון ופסיכיאטר בכיר במרכז לבריאות הנפש בבאר-שבע ובמרכז לבריאות הנפש "עזרת נשים" בירושלים. ויצטום עסק בקשר שבין אמנות לשיגעון.

מתוך התבוננותו ביצירותיו של אלברכט דירר, שבציורו "מלנכוליה" בשנת 1514, בתקופת הרנסנס, ביטא דיכאון דרך ציור של מבטים מושפלים ולצידם העטלף, ודרך המילים "שעה של חשיכה מקדימה כל עבודה יצירתית", ויצטום מציג את השאלה: מדוע האמנים הגדולים היו מאושפזים? האם אחד נובע מהשני? והוא מיד עונה: לא בהכרח.

ויצטום מסביר שאמנות פרימיטיבית, נאיבית, קיבלה בעבר שם של אמנות השיגעון. כיום מתקיים תהליך ובו אמנות זו, של האאוטסיידרים, מתקבלת פנימה. האאוטסיידר לא חייב לחיות בשולי החברה, אלא להיות קשוב לתכנים פנימיים שעולים מתוכו.

במרכז הרצאתו מתמקד ויצטום בסיפור חייו של האמן הליטאי מיכאל קונסטנטין צ'ורלוניס, שנולד בשנת 1875 ונפטר בגיל 36. בחייו הקצרים הספיק לצייר 300 ציורים והלחין 200 יצירות מוזיקליות. הוא חלם לחבר את סוגי האמנויות השונים ליצירה אחת. בתקופה של משבר ודיכאון, צ'רלוניס קנה בכל כספו חומרי ציור ובמשך שש שנים צייר את כל 300 הציורים. בתקופה זו, צ'רלוניס התרכז בציור בלבד, תוך הזנחה של כל צרכיו האחרים. הוא שמע בראשו סימפוניה ו'כתב' אותה בסדרת הציורים funeral symphony, במקום בתווים. צ'רלוניס האמין כי ציור ומוסיקה הם בעצם דבר אחד, ציורים הינם בעלי ריתמוס.

בשנת 1909 סבל מהתמוטטות נפשית שבאה לידי ביטוי ביצירתוThe ballad of the black sun : ציור קשה, מושחר, ובו מגדל בבית קברות עם ציפור הנושאת בשורות קשות. צ'רלוניס אושפז בבית חולים פסיכיאטרי, ושם נאסר עליו ליצור ומשפחתו הורחקה על מנת שלא יראו אותו במצבו הקשה. הוא ברח בלילה מבית החולים וכשחזר מצבו התדרדר. הוא נפטר בגיל 36. מעט לאחר מותו, אחותו הציבה את יצירותיו במוזיאון.

ויצטום הסביר כי עבור צ'רלוניס, הרעיון של שפה אוניברסאלית לאמנויות השונות היה מובן מאליו. ברבות מיצירותיו – ציוריו ויצירותיו המוזיקליות, משתקף החיבור בין העולמות השונים של האמנות. רבים ניסו לשייך את עבודתו לזרמים הקיימים השונים, אך בעצם היה אאוטסיידר ולא השתייך לזרם אחד או תרבות יצירתית מובהקת.

'המרחב העמום' שבין הקליניקה למוזיאון

את חלקו השני של יום העיון, שעסק ב"מרחב העמום" שבין הקליניקה למוזיאון, הנחתה תמר חזות, מטפלת באמצעות אמנות חזותית, מדריכה בכירה וותיקה ומייסדת המגמה להכשרת מטפלים באמנות חזותית באוניברסיטת חיפה. חזות הביאה תאור מקרה של טיפול בנערה בת 17 שננטשה בקיבוץ ע"י הוריה. במשך זמן רב, הנערה הייתה בטיפול באמנות, אפוף בשקט. לבקשת הנערה, הוקמה תערוכה בה הוצגו עבודותיה שהכינה במסגרת הטיפול, וזאת על מנת להעניק לה קול ונראות. היא קראה לתערוכה בשם: "רציתי לצעוק ולא ידעתי איך".

כדוגמא נוספת לשימוש באמנות במסגרות טיפוליות סיפרה כי אביחי סלע, מטפל באמנות, בנה סטודיו לתרפיה באמנות בתוך המרכז לבריאות הנפש לב השרון ויזם תערוכה של יצירות המאושפזים במטרה להעצימם ולהשמיע את קולם. התערוכה והדיון לגבי פתיחתה לוו בועדת אתיקה שדנה ,למשל, בשאלה האם לצרף את שמם האמיתי של היוצרים ליצירות. ההחלטה לכתוב ולפרסם את שמם נבעה מהצורך לאפשר להם 'נראות'. עבור המטופלים הייתה התערוכה משמעותית מאוד, וכך נשארה שנתיים, במקום החודש שתוכנן, והפכה לחלק בלתי נפרד מחיי המחלקה.

חנה שרברין סגן יו"ר י.ה.ת. ואחת המדריכות הותיקות בארץ, סיפרה על תערוכה שהתקיימה בלונדון אונטריו, בשנת 1994. היוצרים שיצירותיהם השתתפו בתערוכה היו אנשים פגועי נפש שחלקם נזרקו לרחוב עם סגירת בית החולים. המנהל האזורי של המרכז שמע על יצירותיהם, התרשם והחליט לערוך תערוכה שתתקיים בתוך מרכז מיוחד שיוקדש לאמנות של פגועי הנפש. המרכז הוקם על מנת שהחברים היוצרים בו ינהלו אותו בעצמם. לקראת התערוכה, כל החברים כונסו. דובר על חשיפה, על אפשרות דחייה של עבודות מסוימות, קריטריונים של רמה אמנותית והבעה רגשית. התערוכה המשיכה כשלושה חודשים. לאחר מכן, סטודנטים באוניברסיטה העבירו אותה לעוד מספר בתי חולים.

רונית סנפיר, אוצרת ורכזת אמנות פלסטית באגף לתרבות אמנות וספורט אקי"ם, דיברה על אמנות של אנשים הסובלים מפיגור. היא ציינה בייחוד את טזה טזזו ונירית שרעפי, יוצרים שסובלים מפיגור ממעון נווה האירוס. אלה יוצרים יצירות מדהימות בעוד שאינם מבינים כי הם אמנים. הם אינם מחוברים לידע, לתרבות, לכאן ועכשיו ואולי גם למציאות. במקום זה, הם מחוברים פנימה, לדחף הבסיסי.

סנפיר העלתה תהיה - מדוע לקרוא להם אאוטסיידרים? למה לא אמנים בפני עצמם? 35,000 אנשים סובלים מפיגור, מעטים מהם מתגלים כאמנים. הם מציירים את עצמם לעצמם, "יצירה לשם יצירה", ומגלים לנו משהו חשוב אודות מהות היצירה.

מוטי מקמורי נמנה עם ראשוני המטפלים באומנות חזותית בארץ. הרצאתו עסקה בזווית המעניינת של ההקשרים החוקיים לחשיפת יצירותיהם של פגועי נפש. בטיפול באמנות נעשית הבעה מעשית ומוחשית המשאירה תוצרים אחריה. למרות חוזה התחלתי של היעדר כוונות אמנותיות או תועלתניות ביצירה בחדר הטיפול, המטופל מעוניין לעתים להחצין את יצירותיו. החוק היחיד שחל על היצירות הינו חוק זכויות היוצרים, לפיו כל היצירות, כולל במסגרות טיפוליות, הינן קניינו הרוחני של המטופל או האפוטרופוס.

הרצאתה של יהודית סיאנו, מטפלת בעזרת אמנות ומדריכה רשומה, יו"ר ועדת אתיקה בי.ה.ת, הייתה שונה ומיוחדת. סיאנו הגיעה מחופשת לדמותו של הצייר האאוטסיידר השווצרי אדולף וולפלי, עד לשפם ולכובע הצרפתי. את מחצית הרצאתה העבירה תוך משחק דרמתי מרשים. סיאנו סיפרה על קורות חייו הסבוכים של וולפלי – אמו עסקה בזנות וכשהיה בן 6, אביו האלכוהוליסט והאלים ברח מהבית. בגיל 26 החל נכנס ויוצא ממעצר בגין פדופיליה. לבסוף עבר בדיקה פסיכיאטרית, ונמצא כי הוא סובל מסכיזופרניה. הוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי, ונשאר באשפוז עד מותו. במהלך האשפוז הוא החל לצייר על נייר טואלט. התגלה ע"י פרופ' מורגנטל, פסיכיאטר בבית החולים, והחל לקבל אספקה של חומרי יצירה. לסיפורו של וולפלי הייתה השפעה רבה על התפתחות וקבלת דמותו של האאוטסיידר בעולם האמנות, דרך חוברות ה- Art Brut של ז'אן דה בופה.

בחלקה השני של הרצאתה, ביקשה סיאנו להביא לדיון את המקרה של תמרה (שם בדוי), מטופלת שהגיעה לטיפול בדיכאון עמוק. ציוריה הראשונים היו עמומים, כאשר יצרה תחת השפעתן של תרופות פסיכיאטריות. כאשר מצבה הנפשי השתפר, יצירותיה נהפכו צבעוניות יותר, מרגשות. היא שיתפה כי בטיפול חשה לראשונה כי יש מישהו שמתלהב ממנה, מסביר על אמנות ומאתר יצירות דומות לשלה, מתרגש ממנה. התחושה היוותה פתח לרצון לחיות ולכוח עצום שהתפרץ החוצה.

סיאנו סיפרה שכמטפלת התעורר בה עצמה צורך להציג את יצירותיה של תמרה בתערוכה. כאשר הביאה את הרעיון לקבוצת הדרכה, קיבלה הדים וחיזוקים לתחושותיה סיאנו המשיכה לתהות: מה בדחף של המטפלים באמת פונה לטובת המטופלת, מתוך התחשבות בתחושותיה, פגיעותה ורצונותיה, וחותר להעצמתה, ומה בעצם מעיד על הצורך האישי שלנו כמטפלים להציג את הצלחתו של המטופל ולהתגאות בו בפומבי, גם על חשבון השמירה על פרטיותו?

סיאנו ביקשה לדעת את מחשבותיהם של היושבים בקהל בעניין זה, כמעין קבוצת הדרכה נוספת. את התגובות השונות שהגיעו מן הקהל ביטאו שלוש נקודות מבט עיקריות: היו מי שהציעו כי צורך זה מראה על יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסא, היכולה לקדם את הטיפול באופן שמסגרת יותר קונסרבטיבית לא תאפשר. אחרים טענו כי תפקידו של המטפל הינו להעצים את המטופל ולעזור לו להגיע למקום בו יוכל לצאת ולערוך תערוכה מעין זו בכוחות עצמו. קבוצה שלישית של מגיבים דיברו על מציאת האיזון בין התעוזה בתוך גבולות הטיפול, לבין שמירה על הטיפול כמקום בטוח ומוגן מהעולם החיצון.

אחרון המרצים ליום זה היה גבריאל רעם, מומחה לתקשורת לא מילולית, מרצה לשפת גוף ומלמד הגות ומודעות, ומחבר הספר "אאוטסיידרים ומורדים" (2006). רעם טען שהחברה מנדה את הגאונים בשל חריגותם, ושהחריגות מאפילה על היצירתיות. חריגות 'כלפי מטה' מתבטאת בפיגור, מוגבלות אקספרסיבית או שכלית. לעומת זאת חריגה 'כלפי מעלה' היא מנת חלקם של האאוטסיידרים, אותם אנשים שאינם מצליחים למצוא את מקומם ושואלים את עצמם האם הם 'דפוקים' או 'מיוחדים'. רעם טען כי האאוטסיידר חייב להפוך למורד על מנת להפסיק לפעול מנקודת מוצא של ביקורת עצמית ובכדי להצליח לחיות חיים סבירים.

בסיומו של יום העיון, הציגה רותי דירקטור את הסרטון Family found (1994), אודות חייו ויצירתו של מורטון בארטלט, מאת מריון האריס. בארטלט נולד בשנת 1909 בשיקגו, אילינוי. הוא התייתם בגיל 8 ואומץ על ידי זוג ערירי. במקצועו היה בארטלט צלם, מה שמעלה את השאלה בנוגע להגדרתו כ'אאוטסיידר', שכן על פניו, אחד ממאפייניה של כותרת זו הוא שהיא מאפשרת מקום בעולם האמנות לאלה שאינם מלומדים ומקצוענים בתחום. בארטלט יצר בובות מעץ, להן תפר בגדים וחפצים אישיים באופן מאוד מדויק ומוקפד. את הבובות העמיד בכל מיני תנוחות, רובן לא שגרתיות, על מנת לצלמן, ולאחר מכן אכסן אותן בקופסא. נראה כי מצא יותר עניין בצילומי הבובות מאשר בבובות עצמן. אוסף הבובות ותמונותיהם נמצא לאחר מותו, ובהמשך אותר ע"י עורכת הסרטון.

יום העיון דן באופן נרחב ומרתק בנקודות מבט שונות לתפיסת ה'אאוטסיידר' ולחשיבה על יצירתו. במהלך יום העיון ניתן היה להבין כי הגדרת האאוטסיידר כוללת בתוכה 'אמנים' מסוגים שונים – האמן האאוטסיידר יכול להיות פגוע נפש, אדם הסובל מפיגור, או אדם שנחשב 'נורמטיבי', אשר בחר למרוד במוסכמות החברה. תפיסה מעין זו מאפשרת מבט קצת אחר על היכולת האנושית ליצור, לדמיין ולתקשר עם העולם – היא מקנה את ההבנה שגם אלה הפגועים ביותר, הנראים כלפי חוץ כמי שמתכנסים לתוך עצמם וחסרים את היכולת לבטא את רצונותיהם וצרכיהם, מצליחים, למרות הכל, להעביר משהו עמוק ואמיתי דרך היצירה והאמנות. יום העיון יצר מרחב מרשים לחילוקי דעות ואף להתחבטות פנימית בסוגיה המורכבת בה עסק, כך שבסיומו נותרתי עם תהיות רבות איתן אסיים- האם האאוטסיידרים מבקשים משהו מאיתנו, המתבוננים ביצירתם? לראות, להבין, להתייחס? ואולי מבקשים הם, בלי מילים, שבעצם ההתבוננות נהיה עדים לעצם קיומם – לא רק זה הפיזי, היום יומי, אלא גם זה הרגשי, הנסתר יותר, שבמעמקיו מתחוללות סערות פנימיות? ומהי פתרונה של הדילמה הנצחית של המטפל, בין הצורך להעניק נראות והעצמה לבין תפקידו כשומר הסף, המגן על פרטיותו ופגיעותו של המטופל?

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אמיצי, ו. (2013). 'קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה'- על אמנות אאוטסיידרית, פסיכואנליזה, ואתיקה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2952

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

צביאל רופאצביאל רופא26/4/2013

מצבם של האמנים האאוטסיידרים טוב יותר. ממצבם של מתמודדי נפש, שהם כולם בעל כורחם אאוטסיידרים, אך נטולי יכולת ביטוי אמנותית משחררת.