פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

"עוצמת הסיפור" יישום של הסיפור הסימבולי ככלי לקומוניקציה וטיפול

המאמר נכתב מתוך הגישה היונגיאנית, לפיה הסיפור הסימבולי מהווה מסר מן ה- "לא מודע הקולקטיבי". מטרת המאמר לתאר כיצד הסיפור הסימבולי יכול לשמש לטיפול במקרים של טראומה קשה. לשם כך מובאים שני סיפורי מקרה מתוך שתי סדנאות טיפוליות שניתנו במסגרת ה- "Medical Foundation for the Care of Victims of Torture" בלונדון. בסדנאות אלו נערים פליטים, הסובלים מחוויות טראומטיות מציפות, מספרים סיפורים עממיים מן הבית.

מאמרים | 12/11/2012 | 9,637

תגיות:

 

"עוצמת הסיפור"

יישום של הסיפור הסימבולי ככלי לקומוניקציה וטיפול

 

מאת שי שוורץ

 

 

 

"הלא מודע שולח כל מני סוגים של עדים, יצורים מוזרים, חרדות, ודימויים אשלייתיים למעלה אל תוך התודעה. אם בחלום, לאור יום, או בחוסר שפיות: הממלכה האנושית, מתחת ל- "רצפת המגורים היחסית מסודרת" שאנו מכנים התודעה שלנו, צולל אל תוך מערות אלאדין לא צפויות. שם נמצאים לא רק אבני חן יקרות, אלא גם מפלצות מסוכנות. שם נמצאים כל אותם כוחות פסיכולוגיים "לא נוחים" או דחויים שלא חשבנו או לא העזנו לשלב אל תוך חיינו. כוחות אלה גם מרתקים ומושכים מאוד כי הם נושאים מפתחות הפותחים את המערכה של ההרפתקה הנחשקת והמאיימת של הגלוי של העצמי".

(Campbell, 1949, p. 8)

 

מבוא

במאמר זה ברצוני להתבונן בעוצמה של הסיפור הסימבולי ככלי השלכתי בטיפול ובהנחיית קבוצות.

בחלק הראשון אעקוב אחר ההגות, הכתיבה והעבודה אשר נעשתה עם הסיפור הסימבולי, זאת כדי להדגים את הרלוונטיות והאפקטיביות שלו ככלי השלכתי בעבודה עם קבוצות ויחידים, תוך דגש על העוצמה שלו ככלי טיפולי.

בחלק השני אתמקד בתיאור ובחינה של שתי סדנאות מתוך סידרה של סדנאות-סיפור אשר התרחשו במרץ 2003 במסגרת "The Medical Foundation For The Care of Victims Of Torture" בלונדון, אותן ניהלתי עם הפסיכואנליטיקאית הראשית לילדים במוסד זה, שילה מלזק.

אתאר כיצד איפשרנו לאנשים הצעירים, אשר סבלו בעברם מחוויות טראומטיות המציפות אותם בחיי היום יום, לבטא את עולמם הפנימי ולעבד חלק מן המצוקות והדילמות מבלי שידרשו להיזכר, לחשוף או לתאר את החוויות עצמן. העבודה דרך סיפורים עממיים המוכרים להם איפשרה להם לומר "הרבה" מבלי לומר "דבר" ונתנה מקום לעיבוד פרטני וקבוצתי של חלק מן הדילמות והמצוקות. יש לציין שכל ילד שסיפר סיפור, ביטא את עולמו ומצוקתו האישית והייחודית. יחד עם זאת העבודה הקבוצתית איפשרה להעלות נושאים קבוצתיים ולעשות "אוניברסליזציה" של המצוקות.

 

חלק 1 – מבוא תיאורטי

א. חשיבותו של הסיפור הסימבולי

הסיפור, על כל צורותיו, מהווה חלון לנפשו של האדם. "כל סיפור הוא סמל של קיום. זהו הייצוג הסימבולי של פירושו של אדם מסויים את המציאות שלו, והייצוג של האינטראקציה בין העולם הפנימי לחיצוני" (Gersie, 1990, p. 31).

הסיטואציה הסיפורית היא סיטואציה רבת רבדים. הסיפור בחברות המסורתיות שימש לא רק לבידור ולהעברת זמן. הוא שימש ככלי בעל ערך רב לקומוניקציה, לגיבוש המשפחה והשבט, וכן ככלי חינוכי וטיפולי חשוב ביותר. הסיטואציה בה ישבו וספרו סיפורים היוותה עבור המספר והמאזינים גם יחד, חוויה חברתית, תרבותית ורוחנית.

בדיון זה ארצה להתמקד בעוצמה ובמשמעות של הסיפור הסימבולי על צורותיו: המיתוס (Mythology), המעשייה (Fairy tale), הסיפור העממי, (Folktale), המשל (Fable) ועוד. המוטיבים המופיעים בכל המיתוסים הגדולים חוזרים ומופיעים בסיפור העממי והמעשיות וקשה לדעת אם המיתוס נבנה מתוך הסיפור העממי, או שמא שברי המיתוסים הפכו להיות סיפורים עממיים ומעשיות (Von Franz, 1996, p. 28).

המיתוס משלב את האסתטי עם הרציונאלי והמציאותי עם הנשגב. במפגש עם המיתוס נוצרת הזהות הקבוצתית תוך שהוא נוגע בייחודיות של כל מאזין.

בתהליך שהתרחש מתקופת הרנסאנס, הפך האדם למרכזו של היקום, והמשיך והתפתח בתקופת ההשכלה והתיעוש של החברה האנושית. בתהליך זה איבדה המיתולוגיה מכוחה התרבותי והרוחני. לראייה, המילה מיתוס באנגלית משמשת בשפה המודרנית כמילה נרדפת ל- "שקר ידוע".

רק באמצע המאה ה- 20, עם הכתיבה של גוזף קמבל (Cambel), רוברט בליי (Bly), ג'ין שינודה בולן (Bolan), רולו מאי (May), סאם קין (Keen), קארל יונג (Jung) ואחרים, החלה המיתולוגיה לשוב לחשיבותה המקורית. "המיתולוגיה היא מיכל המחזיק אותנו ומעניק לנו את האפשרות לחיות בעבר, בהווה ובעתיד מבלי לזנוח רגע בהווה. היא מגשרת בין המודע ללא מודע" (May, 1991, p. 33).

יונג זיהה את כוחה של המיתולוגיה כתרומה חשובה להבנתה של הפסיכולוגיה בתיאורו את "הלא מודע הקולקטיבי": "המיתולוגיה הינה גילויים בראשיתיים של הנפש הקדם הכרתית (preconscious psyche), הצהרות לא רצוניות על התרחשויות לא מודעות של הנפש (...) נושאים במיתולוגיה אינם מילוליים אלא סימבוליים: לא של העולם החיצוני, אלא של נפשו של האדם. המיתוסים מקורם ותפקידם לספק את הצרכים הפסיכולוגיים של המגע עם הלא מודע" (Segal, 1998, p. 1).

מרי לואיס פון פראנס, אחת התלמידות הבולטות של יונג, הרחיבה את היריעה על קביעה זו של יונג, ואיפשרה להתבונן בכל הספרות הסימבולית כספרות ארכיטיפית, שהיא וואריאצה של המיתולוגיה. היא בעצמה בחרה להתמקד בעיקר במעשייה (Fairy tale), אשר בטעות נקראת בשפת הרחוב "אגדה". היא טענה שמתוך כל הספרות הסימבולית, המעשייה היא הביטוי הפשוט והטהור ביותר של תהליכים פסיכולוגים של ה- "לא מודע הקולקטיבי" (Von Franz, 1996, p.1).

הסיפור הסימבולי שימש לאורך השנים ובכל התרבויות גם ככלי טיפולי. בעזרתו המספר הגיע למקומות עמוקים ביותר בנפשו של האדם. בכל התרבויות המסורתיות ניתן למצוא סיפורים סימבוליים המיועדים לרפא את האדם ממצוקות החיים.

הפסיכולוג האמריקאי הנודע מילטון אריקסון הוא דוגמה למרפא אשר השתמש בסיפורים סימבוליים-מטפוריים בעבודתו עם מטופליו (יש לציין שהסיפורים שלו הם סיפורים סימבוליים מפרי עטו). הוא ראה סיפורים אלו כ"מאפשרים מגע מחודש עם המשאבים הנסתרים של האדם. סיפורים אלו מיועדים לגרות את הלא מודע, ולאפשר פתח ליצירתיות כדי למצוא תשובות חדשות לשאלות הקיומיות בחיינו" (מגד, 2001, עמ' 19).

אריקסון טען שהסיפור המטפורי יוצר מעין מצב של "טראנס" אצל המאזין. הוא הגדיר את ה"טראנס" כ"מצב פסיכו-פיזי של הפחתת מתח ושינוי גלי המוח, ממצב של פעילות למצב של מנוחה וקליטה פסיבית" (Erickson, 1996, p. 22). עוד כתב כי: "המטפורה היא כלי קומוניקטיבי המסייע להעלאת תהליכים נפשיים נסתרים, כציור לשוני מרוכז, המייצג באופן סמלי את המורכבות רבת הפנים של החוויה. דרכה יכול המטופל לחוות את עולמו בדרך חדשה ושונה מבעבר" (Erickson, 1996, p.19).

בעצם המעשה של שיתוף האחר בחומר סימבולי בעל משמעות, אישי או קולקטיבי, נוצר קשר מיוחד ושברירי הנמשך ככל שהסיפור נמשך (Gersie, 1988, p. 32). הקשר האינטימי שנוצר בין המספר למאזין מתהווה לא רק בזכות הפעולה המשותפת של הסיפור וההקשבה אליו, אלא גם בגלל תוכן הדברים המסופרים. הסיפור הסימבולי הוא כמו חפץ יקר ערך ומורכב מאוד, שבו ערכים סימבוליים המשותפים למאזין ולמספר. זוהי מטפורה מילולית המסמלת מציאות אחרת. כדי להבין את הסיפור, על המאזין לשאוב מהמערכת האסוציאטיבית שלו את אותן מציאויות המקבילות למציאות המסופרת ולפרש את הסיפור על פי המציאויות הללו המוכרות לו.

האינטראקציה הייחודית נוצרת מתוך אופיו של הסיפור הסימבולי, ובאה לידי ביטוי בצורה המובהקת ביותר בסיפור המעשייה. המעשייה נפתחת במילות מפתח בכל השפות ובכל התרבויות: "היה פעם" או בנוסך הארוך: "היו היה פעם, לפני הרבה מאוד שנים, בארץ רחוקה". בערבית הרבה מעשיות נפתחות ב"היה ולא היה, לא כאן ולא שם". מילות הפתיחה הללו מעבירות באופן טקסי את המספר והמאזין לעולם ווירטאלי הרחוק מן "הכאן ועכשיו" ולאינטראקציה טקסית המחוברת ל"לא מודע" הפרטי והקולקטיבי של כל הנוכחים באירוע.

 

ב. תפקידו של הסיפור הסימבולי בטיפול בטראומה

ג'ודית לואיס הרמן טענה שההיזכרות והשחזור (בסיפור) של אירועים קשים הם תנאים הכרחיים להשבת הסדר החברתי והריפוי של יחידים. היא תיארה שלושה שלבים לתהליך ההחלמה מטראומה: יצירת ביטחון, שחזור סיפור הטראומה והשבת החיבור בין שורד הטראומה והקהילה שלו/שלה (Herman, 1992, p. 3). היא הדגישה שבשלב הראשון של הטיפול אין כל אפשרות לשחזר את הזיכרון הטראומטי. המשימה של המטפל בשלב זה היא ליצור תחושה של ביטחון ואינטימיות עם המטופל (שם, עמ' 155).

כאן נכנס התפקיד הכפול של הסיפור הסימבולי. הקשר שנוצר בין המספר והמאזין הוא קשר של אינטימיות. הוא יוצר ביטחון אצל המאזין. יחד עם זאת הוא משמש במקביל כהזדמנות להתייחסות לנושאים הקשורים לטראומה בדרך עקיפה ולא מאיימת. ניתן להתחיל לעבד נושאים טראומטיים וכואבים תוך שימוש במנגנון ההתקה של המעשייה. דרך עיבוד הנושאים של המעשייה והדמויות הסימבוליות הנמצאות בה, ניתן לעבד באופן ראשוני את הנושאים החבויים והכואבים של המטופל מבלי להעלות אותם כלל לרמה מודעת.

אמיתי מגד (2001), העובד בגישתו של מילטון אריקסון דרך סיפורים מטפוריים טען כי לילדים שחוו התעללות, הזנחה, טראומה או הענשה פיזית, מיומנות מצוינת לדמיון, לפנטזיה ולשקיעה במצבי טראנס. הוא ציטט מספר מחקרים שהצביעו על קשר חזק בין היחשפות לטראומה, התעללות או הענשה קשה ובין יכולת היפנוטית. יכולת זו קשורה כנראה למיומנות המפותחת של ילדים אלה לחוות דיסוציאציה. מנגנונים דיסוציאטיביים יכולים להתבטא במגוון של צורות כגון: אובדן תחושת זמן, הגעה למקום מבלי לדעת כיצד, תחושה של התבוננות בגוף מבחוץ, תחושה שנמצאים במקום אחר, שיחות עם חברים דמיוניים, שמיעת קולות ותחושה שיש מספר קולות המדברים בפנים, חלומות בהקיץ, שיכחה של זכרונות וחוויות וכו'. מגד כתב שהמנגנונים הדיסוציאטיביים הם כנראה מנגנונים מתוחכמים שהשורדים פיתחו עבור עצמם בכדי להתמודד עם חוויות קשות מנשוא. הם משמשים מנגנוני הגנה וכן דרכי התמודדות יעילות עם המציאות הקשה שהם נאלצים להתמודד איתה. מציאות קשה שהדרך היחידה להתמודד עמה היא לברוח ממנה אל מציאויות אחרות נעימות ומספקות יותר.

מגד הציע כי: "דווקא בגלל היכולת הגבוהה של שורדי טראומה להשתמש במנגנונים דיסוציאטיביים, ניתן ורצוי להשתמש במנגנונים אלה לשם סיוע לשורדים בהתמודדות. גם היפנוזה וגם סיפורים מטפוריים מזמינים מטופלים לדמיין, לפנטז, לחלום בהקיץ, להיות במקום אחר השונה מהמציאות הנתונה. כלים אלה מתאימים עבור טיפול בשורדי טראומה יותר משימוש בכלים טיפוליים אחרים" (שם, עמ' 24).

מטרת הסיפורים הסימבוליים היא לאפשר לילד תהליך של התחלת עיבוד חוויותיו, מבלי לשחזר אותן ולחוותן מחדש, ובכך למנוע את ההצפה הרגשית העלולה להתהוות כתוצאה מטיפול בדרכים ישירות יותר.

בהמשך לגישה זו ברצוני להציע אפשרות נוספת: במקום, או בנוסף, למטפל המספר סיפורים המתאימים לדעתו למקרה של המטופל, המטפל יעודד את המטופלים לספר את הסיפורים המטפוריים שלהם. הכוונה היא שהילד ייזכר ויספר סיפור מתוך כל אותם סיפורים סימבוליים (בעיקר מעשיות, אך לא רק) שסיפרו לו בילדותו המוקדמת. ההנחה שעומדת בבסיס טכניקה זו היא שאפשר לסמוך על "חוכמת" האורגניזם שתעלה את הסיפור המתאים למטופל. סיפור זה לא רק יבטא את מהות עולמו הפנימי אלא גם ישמש ככר לפעולת העיבוד. בתוך כך תישמר תחושת הביטחון והשליטה של הילד במצב זה, תחושה לה הוא זקוק כל כך.

(הערה: ילדים היום חשופים בטלוויזיה ובמחשב לסיפורים סימבוליים מודרניים המבוססים על מעשיות עתיקות יותר. חלקם יכולים לשמש ככלי התקה בעבודה על הנושאים שאיתם הילד מתמודד, אך זהו נושא למאמר בפני עצמו).

 

חלק 2 – ניתוח הסיפורים

נתאר כאן שני סיפורי מקרה של מטופלים בשתי סדנאות שונות שניזכרו בסיפור עם שסופר להם בעברם. בשני המקרים מודגם כיצד אותם מטופלים ניזכרו בסיפור אשר נשא את הנרטיב האישי והחבוי שלהם. כן ניתן לראות כיצד סיפורים אלה שמשו עבורם הזדמנות לפורקן ועיבוד של חוויות טראומתיות מן העבר.

 

סיפורו של עיסה (שם בדוי)

הסיפור סופר בקבוצת טיפול של נערים בני 17 עד 20. הנער המספר הוא עיסה, נער כבן 18 ממשפחה מיוחסת מאחת מארצות אפריקה המוסלמיות. הוא גוייס בכוח איומים (או מניפולציה) לצבא מורדים, בו נאלץ להשתתף בהריגה המונית. עיסה הגיע לאנגליה בגפו לאחר מסע תלאות ארוך. כיום הוא מנסה נואשות להתמודד עם תחושות אשמה קשות על מעשיו, וכן להתמודד עם האובדן האישי של משפחתו. הוא מספר שבילדותו אביו שלח אותו לעיתים קרובות למסגד כדי לעזור לאימאם לנקות את המסגד ושכך הוא שמע הרבה סיפורים מפי אותו אימאם. בלי הקדמות מיותרות הוא מתחיל לספר סיפור ארוך ומפותל ששמע שם.

תמצית תוכנו של הסיפור הוא על נער, בן עשירים, שיצא למסע במדבר בשידולו של חבר. בדרך אכל תפוח ואת גרעינו זרק אל תוך בור. לרוע מזלו השטן נמצא בתוך הבור והגרעין פגע בבנו של השטן והרג אותו. השטן יצא מן הבור וביקש את חייו של מי שפגע בבנו. הנער הודה באשמה וביקש רשות קודם הוצאתו להורג, לחזור לביתו כדי להיפרד מהוריו. השטן הסכים. לאחר שנפרד ממשפחתו, למרות הפצרותיו של אביו, הוא חזר לשטן כדי לקבל את עונשו. בדרך חזרה הוא פגש שני זרים שכל אחד בתורו מספר את סיפור ייסוריו. הם ליוו את הנער לשטן ושם שימשו לו מליצי יושר. בסופו של דבר, השטן משחרר את הילד והוא ניצל.

הסיפור שסיפר עיסה זוהה על ידי אחת המשתתפות כסיפור הלקוח מן ה"חדיד" (הסיפורת שבעל פה מן המסורת המוסלמית). אני מכיר אותו מהאוסף של " אלף לילה ולילה". יחד עם זאת מדהימה כמות העובדות והתמות המקבילות בסיפור לנרטיב האישי של עיסה עצמו – בן עשירים שיצא ל"מסע"; עיסה התעכב על מצב הנער בביתו של אביו העשיר: הוא נער צעיר; אביו איש עשיר; כל מה שהוא רוצה הוא מקבל; הוא חי בתוך ארמון גדול מאוד; אביו אינו רוצה שהוא יצא מן הבית – כל אלה תיאורים המופיעים בסיפור אך לדעתנו מתארים את נערותו של המספר. היציאה מן הבית למסע במדבר, שהוא שוכנע לעשותו על ידי חברו, הוא מידע סימבולי על היציאה שלו מן הבית והגיוס בכוח או במניפולציה לצבא המורדים.

"they went far off" אמר עיסה. שוב משפט סימבולי על המרחק הפיזי והערכי שהתרחק מבית הוריו. הוא סיפר שהנער זרק גלעינים (זרעים) של תפוח והרג את בנו של השטן. יש כאן כמה פראדוקסים כמעט אבסורדיים, אשר אולי מבטאים את הקונפליקט בין ראשו וליבו של הנער המתקשה לקבל את מעשיו כלא מוסריים. הזרע של התפוח מתקשר ליצירת דור חדש של עצים. זהו סמל לפוריות ויצירתיות. כיצד הוא הורג עם זה?! זהו חפץ קל כל כך. כיצד ניתן להרוג עם גלעין של תפוח? ההריגה נתפסת כמעשה רע, ויחד עם זאת, הוא הורג את בנו של השטן. פירוש אחר ל'בנו של השטן"' יכול להתפרש כ"מעשיו של השטן". פירוש כזה הופך את המשפט ב"מאה שמונים מעלות" וניתן להבין שמעשה יצירתי של הנער ("הרג") מנע מעשה רע של השטן. בצורה כזאת מעשיו של הנער יכולים להתפרש אצלו כמעשה חיובי. יחד עם זאת, המעשה הוצג על ידי המספר כמעשה רע, והוא חייב להיענש על כך. ברמה של התהליך הפנימי של המספר ניתן להבחין בקונפליקט הקשה המתרחש בליבו. הניסיון לראות במעשיו מעשים חיוביים מול המציאות הקשה של עצם מעשיו בפועל. יתכן שהאמין במטרות של הצבא אליו גויס, אך ברור שנכון לחיים שלו באנגליה עשה מעשים רעים שעליו לעמוד לדין עליהם. יש חזרה פעמים רבות על הווידוי של הנער לפיו עשה מעשה רע (I have done something wrong) והרג בן של מישהו אחר (I have killed someone’s son). החזרה נראית כמעין ניסיון של המספר להיטהר מן החטא על ידי חזרה כפייתית על הווידוי. יש גם חזרות רבות על השבועה שלא לשקר לעולם, (I made an oath I will never lie in my life ), משפט זה מיועד לחזק אותו מוסרית מול הפשע שביצע. שוב אנחנו עדים לקונפליקט של דמות הנער, בשבועה שלקח על עצמו, שמעידה על היושר הפנימי שלו מול מעשה הרצח שביצע.

המספר חזר שוב ושוב גם על משפט העונש לפיו השטן עומד להורגו, (The devil is going to kill me). יתכן שהנער המספר לפעמים ביקש עונש זה לעצמו, במקום להתמודד עם נטל הזכרונות העצום הרובץ עליו.

הנער בסיפור הספיק להיפרד מהוריו, לא כך עלה בגורלו של עיסה. ההפצרות של ההורים לנער שלא יעזוב את הבית ולא ישוב ל"שטן", יתכן שמתערבבות עם רגעים של זיכרון אישי של הנער המספר בעצמו, כשהוריו שהפצירו בו בדרך דומה לא להצטרף לחיל המורדים. עיסה מחפש מליצי יושר שיסייעו לו להשתחרר מן העונש המגיע לו על מעשיו. גם כאן יש עומס על ההיגיון הפנימי של הסיפור. לא מובן כיצד הסבל של אנשים אחרים יכול לכפר על מעשיו ולשחררו מן העונש המגיע לו. הנער חוזר פעמים רבות על הסירוב של הגיבור לשקר והרצון העז שלו לעמוד בשבועתו ולעמוד לדין עליון.

הסיפור נראה כמעין מסע היטהרות של הנער המספר שמיועד להביא את הדמות מול "הבור" במקום שעומדים להוציא אותו להורג על מעשיו. מצטייר כאן תהליך קתרטי של שחרור מתחושות האשמה הרובצות עליו.

יחד עם זאת המספר מסיים את הסיפור במשפט "אחרי דבר כזה האימאם אומר: כשאתה נשבע שבועה כזאת 'אני לא אשקר יותר' יהיה מבחן עד יום מותך לבדוק שתשמור את הבטחתך" (After that the Imam says when ever you take an oath like I’m not going to lie, there will be a test for you, even till you are dead, to see if you will keep to your promise).

כלומר, אפילו אם תיתכן מחילה על חטאיו הקשים, את "עול" השבועה הוא נושא תמיד. עיסה חש שהוא מחויב לעמוד בשבועתו החמורה לאימאם (יתכן שעיסה הילד פעם נשבע לו) להיות אדם מוסרי ולא לשקר אף פעם – מעין מבחן נצחי. המשפט באופן בו הוא נאמר נשמע כעול גדול מאוד על המספר.

החזרות הרבות, הדיאלוגים בגוף ראשון, התיאורים החיים – מוכיחים שהנער המספר חי את הסיפור ברמה הערכית והפנימית, כששנצים של זיכרונות ואסוציאציות אישיות עולים בו תוך כדי הסיפור. נראה בעליל שנער זה נמשך מאוד לסיפור זה ומבלי משים מלביש את הנרטיב האישי שלו עליו. מבחינתנו מצאנו יותר מדי מקבילות בין הסיפור הסימבולי והנרטיב האישי של הנער לייחס לסיפור זה מקריות בלבד. היינו סבורים שהסיפור יושב על התכנים הפנימיים של הנער. כפי שטענתי בחלק התיאורטי, מבחינתו הייתה זו הזדמנות לא רק לבטא אמת קשה וחבוייה אלא גם הזדמנות לעבד חלקים קשים מהנרטיב האישי שלו.

 

סיפורו של מוג'די (שם בדוי)

הסיפור סופר בקבוצה של נערים ונערות בני 12 עד 14. בזמן שיחה שניהלנו על סיפורים עממיים אני מזכיר סיפורים על ג'ינים ור'ולות (שדים ורוחות בתרבות הערבית). הילדים האלבניים נזכרים בסיפורי רוחות. מרגע זה האווירה מתחממת והילדים מתחרים ביניהם בהתלהבות בסיפור סיפורים.

מוג'די, ילד אלבני, היה עד לאונס קבוצתי של אhמו על ידי חבורה של חיילים סרבים. הוא הושבע על ידי אhמו, שלא לספר לאביו לעולם על המקרה. האחרון נעדר באותו זמן מן הבית בשעה שנלחם נגד הסרבים. יש מנהג אלבני שבעלה של אישה שנאנסה חייב לגרש את אשתו שנאנסה ולנקום, על ידי רצח האונסים. היא פחדה שבעלה יירצח אם הוא ינסה לנקום בסרבים, ועל כן השביעה את בנה לשמור סוד. מוג'די נשא בתוכו את הסוד הנורא הזה עד שבאנגליה, בעת כתיבת דו"ח עם פסיכולוגית ועו"ד לבקשת מקלט מדיני, נתגלה הסוד וסיבך מאד את היחסים בין בני הזוג.

זהו הסיפור שמוג'די סיפר לנו. סיפור ששמע לא פעם מסבו האהוב עליו כל כך, שנרצח אף הוא על ידי הסרבים. הסיפור שסיפר הוא על אביר שנשכר על ידי "המלך הזקן" להלחם בלהקה של זאבי-אדם. האביר נתפס על ידי הלהקה והם קושרים אותו בחבלים כדי לרצוח ולטרוף אותו מאוחר יותר. הם משאירים אותו כבול בהשגחת אימם, ויוצאים לצייד. האביר מסדר את אימא-זאב-האדם (כך מכנה אותה מוג'די). הוא משכנע אותה לשחרר מעט את הכבלים שלו כדי לא "לקלקל את ה'אוכל' שלהם, שעלול להימעך". היא משחררת מעט את חבליו והוא מצליח להשתחרר ומתקיף את "אימא-זאב-אדם" והורג אותה. הוא מבתר את גופתה לחתיכות ומשאיר את חלקי הגופה בסיר כארוחה לזאבי-האדם, כשהם שבים מן הצייד. הזאבים אוכלים את איבריה של אימם לארוחת הבוקר, ורק לאחר מכן מבינים מה עולל להם האביר. הם מוצאים אותו מתחבא במעורה, מתנפלים עליו, תופסים אותו ומכניסים אותו אל תוך ארון קבורה. הוא מצליח לפרוץ החוצה פעם אחר פעם, אבל לבסוף הם קושרים אותו ומתכוונים לקבור אותו חי בתוך ארון הקבורה. קודם סוגרם את הארון, הוא מסדר אותם על ידי תכסיס (מוטיב החוזר על עצמו פעמים רבות בסיפורי עם בכל העולם, בו הקורבן מאתגר את התוקפן להדגים כיצד הוא עצמו מסוגל לפרוץ את המלכודת שהוא הכין לקורבנו). במקרה זה הוא מאתגר אותם להוכיח את כוחם ולהראות לו כיצד הם עצמם מסוגלים על פי טענתם, לפרוץ בעצמם את ארון הקבורה. זאבי האדם נכנסים אל תוך ארון הקבורה שהם הכינו עבורו כדי להראות את כוחם הרב ולהראות לו כיצד הם מסוגלים לפרוץ מתוכו בקלות. הם נכנסים לשם והוא נועל אותם בפנים וקובר אותם מייד. כך הם נחנקים ומתים.

עוד בתחילת הפגישה, כשהקבוצה שוחחה על "יום האם", נראה שההערות של מוג'די מבטאות את הכעס הגדול שלו על אימו. הוא היחידי שהצהיר בגאווה שלא קנה מתנה לאמו ב"יום האם" וכשממשיכים לשוחח על היום הזה הוא שאל מדוע שלא "יהיה יום הילד" וכך הצליח להטות את השיחה מנושא האימהות.

פרט מעניין הוא, שכששאלתי את מוג'די לשם הסיפור שהוא עמד לספר לנו, הוא ענה שזהו סיפור על אימא-זאב-אדם (a mom werewolf).

הסיפור הוא בעצם על הדרך בה האביר מנצח לבדו להקה של זאבי-אדם. האלמנט של ה"אימא-זאב-אדם" הוא פרט שולי מבחינת העלילה של הסיפור. אך בראשו של מוג'די, הטרוד כל כך בנושא, אלמנט זה לקח תפקיד מרכזי בסיפור.

הסיפור של מוג'די רצוף אלימות, ותיאורים גרפים של חיתוך אברים, אכילת בשר אדם וכו'.

האביר הוא גיבור הסיפור והמספר הצעיר לרוב מזדהה עם הגיבור. המלך הזקן (old king) שולח את הגיבור להיפטר מזאבי-האדם. מתקבל על הדעת שדמות זאת של מלך זקן, מייצגת עבור מוג'די את סבו האהוב שנרצח על ידי הסרבים. זאבי-האדם מסמלים בבירור את הסרבים שמתוארים כדמונים ולא כבני-אדם, בכל סיפורי הזוועה ממלחמה זו. סבו נרצח על ידי הסרבים ואולי בדמיונו הוא שולח את מוג'די לנקום את מותו.

הסיפור מסופר בגישה מאוד גברית-פטריאכלית. אפילו היצורים הדמוניים הללו אינם מסוגלים להכין לעצמם את הארוחות שלהם, והם תלויים באימא שתכין להם אוכל ותשמור על ניקיון הבית. כל היצורים הדמוניים בסיפור טיפשים. הוא חוזר על המילה "dumb" פעמים מספר.

התיאור של החיתוך והאכילה של איבריה האינטימיים של "האם" משמש מעין שחזור סימבולי של האונס הקבוצתי שהילד היה עד לו, וגם מעין נקמה מחודשת של מוג'די באימו, אשר גורמת לו תחושת השפלה ומעוררת בו כעס רב .

מוג'די תיאר את ניסיון הפריצה של האביר מתוך ארון המתים. הוא פרץ מתוך הארון פעמיים וכל פעם נתפס מחדש. בתיאור הפריצה בפעם השלישית מוג'די התחיל לפתע לבכות. הוא תיאר וראה פעמיים בדמיונו אדם השוכב בארון. זהו הרגע שהתמונה של סבו שהושכב בארון לפני קבורתו חזרה אליו. הזיכרון הזה נחרת בראשו של הילד שכל כך אהב את סבו. סבו הוא שסיפר לו את הסיפור.

הוא עצר מלספר וסובב את ראשו לכיוון החלון, מתרה בנו שלא נסתכל עליו כשהוא אומר לנו שיש לו משהו בעין. אני ראיתי שעיניו לחות ושהוא מנגב אותם בחשאי. הוא ממש סובב את כל גבו אלינו. הוא האשים אותנו שאנחנו מוציאים אותו מריכוז. הוא קם וניגש אל החלון, לוחץ את ראשו לחלון ואומר: "כל העניין הזה חוזר. אתם מוצאים אותי מריכוז!" (This thing is all coming back! You are distracting me). למה הוא מתכוון? לזיכרון של סבו השוכב בארון? לאחר כמה רגעים הוא מתאושש וחוזר לסיפור. הוא מדבר בגוף ראשון: "זאבי-אדם למה שלא תנסו לפרוץ את ארון הקבורה כי אתם הרבה יותר חזקים ממני. אתם מסוגלים לפרוץ את זה!" (Werewolves why don’t you go and try break the coffin ‘cos you are much stronger than me. You can break it).

האביר פיתה אותם להוכיח שהם חזקים יותר ממנו ובכך סידר אותם. מוג'די מציג את חכמת החלש המתמודד עם החזק. הגיבור פנה לגאווה של החזק וכך הפיל אותו בפח. זוהי התמודדות עם "הרבים הרעים " שגרמו לו כל כך הרבה סבל. הסיפור מסתיים כשמוג'די מתאר כיצד האביר נועל את זאבי-האדם בתוך הארון. כך מוג'די נועל וקובר את כל ה"רשעים" ומתפטר מהם. מוטיב ידוע בכל המעשיות שבהן תמיד הדמות הרעה נענשת במוות אלים כלשהו. במעשה זה הוא גם מתפטר מתחושות הרוע והכעס שבתוכו.

כששוחחנו אודות הסיפור, מוג'די אמר שאת הסיפור סיפר לו סבו בהמשכים כל לילה לפני השינה. הוא מאוד אהב את הסיפור.

הוא נער היפר-אקטיבי ומאוד אגרסיבי. שותפתי מדווחת שזו הפעם הראשונה בה הוא השתתף והיה מעורב כל כך בקבוצה, והפעם הראשונה בה איפשר לרגשותיו לעלות עד כדי בכי בקבוצה.

הסיפור שלו יכול להתפרש ברמות שונות. נוכחת תחושת הבדידות של היחיד הנלחם נגד קבוצה של דמונים (זאבי-אדם). כן קיימת אפשרות שהסיפור מהווה מעשה תוקפנות נגד אימו, שהוא חש כל כך הרבה כעס כלפיה על שנוכח בהשפלתה. כאילו שבהשפלתה גרמה להשפלתו.

ניתן לראות את תיאורו הבוטה והאלים של האכילה של האיברים האינטימיים של אם-זאבי-האדם כתיאור מקביל, ועדות קשה, לאונס האלים של אימו על ידי החיילים הסרבים (זאבי-אדם) והרצון שלו להיפטר מאיברי אימו בהם חזה בערוותם.

האיש השוכב בתוך ארון העלה אסוציאטיבית את הזיכרון של סבו האהוב שנרצח, השוכב בארון מתים ומוצג לראווה לפני הקבורה, כמנהג המוסלמים. הקווים המקבילים לנרטיב שלו כאן מאוד חזקים. הרצונות החשוכים של הילד מתערבבים עם זיכרונותיו ובאים לידי ביטוי בעוצמה רבה בסיפור זה.

שותפתי להנחיה מדווחת שהיה לה הרבה יותר קל לעזור למוג'די לעבד את רגשותיו כאשר הם נפגשו בפגישה יחידנית לאחר המפגש הקבוצתי הזה. אין ספק שהסיפור איפשר תחילת העיבוד של הטראומה הקשה שעבר.

 

סיכום

ניכר ששני סיפורי המקרה הללו מוכיחים את החיוניות והעוצמה של הסיפור הסימבולי ככלי בעבודת המטפל. הסיפורים העניקו תחושה של בטחון ואינטימיות בקבוצה ויחד עם זה שימשו כערוץ לפורקן מסוים לחלקים מן הזיכרון הטראומטי. כמו כן הם שימשו כר נרחב להמשך עבודה על המוטיבים החבויים בהם. בהמשך פיתחנו את העיבוד של מוטיבים אלו על ידי משחק תפקידים של הדמויות בסיפור וכן שילבנו טכניקות של גשטאלט בעבודת העיבוד. על נושא זה ארחיב במאמר המשך (ראה: Schwartz & Melzak, 2005).

 

מקורות

מגד א. (2001) "פיות ומכשפות" סיפורים מטפוריים בטיפול בילדים בסיכון. טבעון: הוצאת נורד.

רוזן ס. (1996) קולו של מילטון אריקסון – סיפורים מטפוריים להיפנוזה ותרפיה. טבעון: הוצאת נורד.

Campbell J. (1949) The Hero with a Thousand Faces. New Jersey: Princeton University Press.

Gersie A. and King N. (1988) Story making in Education and Therapy. London, Stockholm: Jessica Kingsley Publishers, Stockholm Institute of Education Press.

Gersie A. (1997) Reflections on therapeutic Storymaking - the Use of Stories in Groups, London: Jessica Kingsley Publishers.

Herman J.L. (1992) Trauma and Recovery - From Domestic Abuse to Political Terror. London: T J International LTD, Padstow, Cornwall.

Langer L. (1991) Holocaust Testimonies – The Ruins of Memory. New Haven and London: Yale University Press.

May R. (1991) The Cry For Myth. Guernsey Channel Islands: The Guernsey Press.

Schwartz S & Melzak S (2005) Using storytelling in psychotherapeutic group with young refugees. Group Analysis, Vl. 38.

Segal R. (1998) Jung on Mythology. Princeton, New Jersey: Princeton University Press.

Von Franz M.L. (1996) Boston, Mass. Shambhala Publications

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

קרטה-שורץ, ש. (2012). "עוצמת הסיפור" יישום של הסיפור הסימבולי ככלי לקומוניקציה וטיפול. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2864

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.