פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

"גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ": על ספר אודות הערכת יכולות הוריות על-ידי פסיכולוגים

הספר "הערכת יכולות הוריות" מהווה בסיס להקניית ידע כללי בנוגע לתהליך הערכת היכולות ההוריות על כל מרכיביו, יחד עם ידע כללי חשוב לגבי עולם החוקים והמוסדות המדיניים הכרוכים בו. עם זאת, נראה שעדיין יש מקום לספר שיעסוק באופן אמיץ בתפקידו של הפסיכולוג המומחה ולאופן שימושו בכלים המקצועיים העומדים לרשותו למטרת ההכרעה בין שני הורים 'מסוגלים'.

כתבות שטח | 23/7/2012 | 7,254

תגיות:

 

"גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ"

על ספר אודות הערכת יכולות הוריות על-ידי פסיכולוגים

מאת לירונה רוזנטל

 

סקירת הספר "הערכת יכולות הוריות - מדריך למומחים בבית המשפט", מאת אביגיל גולומב, גבריאל וייל, רות סיטון. הוצאת מאגנס, 2012.

 

בכל פעם שאני נתקלת בהורים הנמצאים במאבק משמורת על הילדים ופונים לגורמים שונים להכרעה מי מהם הוא ההורה הראוי יותר, אני נזכרת במשפט שלמה. שתי נשים זונות המתגוררות יחדיו מגיעות אל שלמה המלך. האחת מספרת כיצד שתיהן ילדו באותו הזמן תינוקות בריאים, וכי באחד הלילות חנקה השנייה את תינוקה בשוגג בשינה. כאשר ראתה כי בנה מת החליפה בינו לבין הבן החי של חברתה והשכיבה בחיק חברתה את הילד המת:

זֹאת אֹמֶרֶת, זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת, וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי‏‏.

שלמה המלך, שנדרש להכריע למי שייך הילד, קובע בחכמתו מבחן הערכת הורות, לבדיקה מיהי האם האמיתית, או מיהי האם הראויה יותר:

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: קְחוּ לִי חָרֶב; וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם, וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ, כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ, וַתֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי, תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ; וְזֹאת אֹמֶרֶת: גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ; הִיא אִמּוֹ. וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ, כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט.
                             (מלכים א' ג' טז-כח)

שלמה ניצב מול מקרה בלתי אפשרי, שאין בו הוכחות חותכות לטענות הצדדים. מדובר במילה של האם האחת כנגד מילה של האם השנייה. אין כל דרך לדעת באמת מה התרחש באותו הלילה ומיהי האם האמיתית של התינוק החי. המקרה מופיע במקרא כדוגמה לחוכמתו יוצאת הדופן של שלמה. עם זאת, בפרשנויות שונות על המקרה מובעת גם ביקורת ונשאלות שאלות קשות לגבי התנהלותו של שלמה. אחת הביקורות מתייחסות לסיכון ששלמה לקח על עצמו בדרך פעולתו. מה היה עושה אם שתי הנשים היו מסכימות לחתוך את הילד? ומה אם שתיהן היו חסות עליו? חלק מהפרשנויות מייחסות לשלמה תפיסה פסיכולוגית גאונית ומעמיקה שאפשרה לו לבדוק מי האם הראויה, אחרות לעומת זאת (בחלק ממדרשי חז"ל) מייחסות את התעוזה של שלמה לגיבוי של רוח אלוהים ששרתה עליו. כלומר, שלמה ידע מי האם כי אלוהים גילה לו, אך הוא השתמש בבדיקה זו כסוג של מבחן נוסף מול העם הצופה בו. ללא גיבוי אלוהי לא היה מעז שלמה לפעול כפי שפעל.

אפתח ואומר שאינני עוסקת בהערכת יכולות הוריות. למעשה, מאז סיום ההתמחות אינני עוסקת באבחון כלל. העניין שלי בספר זה נוצר בעקבות מפגשים עם הורים בהליכי גירושים שעברו הערכה של 'מסוגלות הורית'. בכל המקרים התרשמתי כי מדובר בשני הורים מתפקדים ו'מסוגלים', וכי הדבר המרכזי שמעיב על הורותם הטובה דיה ומוביל לכך שהם פוגעים באופן ישיר וברור בטובת ילדיהם הוא המאבק על המשמורת, אותו מאבק המוביל אותם לצורך בתהליך הערכת יכולותיהם כהורים. כשניסיתי לדמיין את ההליך מתוך כלי ההערכה הפסיכולוגית המוכרים לי, חשבתי על הערכת מסוכנות, שיפוט מציאות וכדומה. אך כאשר כל אלה תקינים, כיצד אבחון פסיכולוגי של אישיות במצבים שאינם פתולוגיים יכול לקבוע מיהו ההורה הראוי? אם ברור ששני ההורים 'מסוגלים', כיצד יכול הפסיכולוג להעריך מי מהם מסוגל יותר? מתוך עניין במציאת תשובות לשאלות אלה, חשתי צורך בהבנה מעמיקה יותר של תהליך הערכת היכולת ההורית. ומעמדה זו נגשתי לקרוא את הספר. למרות שהספר מתייחס גם למקרים של אימוץ, מרבית הדוגמאות וחלק ניכר מהכתיבה מתמקדות בנושא הגירושים. גם הסקרנות שלי לגבי הנושא מגיעה, כאמור, מתחום הגירושים ולכן אתייחס לתחום זה בסקירה.

מיהו הפסיכולוג המומחה הלוקח על עצמו משימה בלתי אפשרית זו, של הכרעה בין זוג הורים ששניהם טוענים לזכותם על ילדיהם, שניהם טוענים כי השני אינו ראוי, אך למעשה במידה רבה שניהם ראויים דיים? מיהו המומחה? מניין חוכמתו? האם מדובר כאן במומחיות גאונית? האם יש כאן יד אלוהים מכוונת ומגבה? עם שאלות אלה ניגשתי לקרוא את הספר 'הערכת יכולות הוריות'.

זהו ספר לא גדול (כ-140 עמודים נטו) שחציו הראשון מוקדש לתהליך ההערכה ובחציו השני סקירת החוקים ותיאור שירותי הרווחה הרלוונטיים לתהליך. לסיום מובאים שלושה תיאורי מקרה מורחבים לדוגמה. הפרקים המתארים את תהליך ההערכה מפרטים את כל השלבים הכרוכים בתהליך הכנת חוות הדעת, מהפנייה הראשונית אל המומחה ועד לעדות בבית המשפט. הפרק הראשון בחלק זה עוסק בתהליך עד לשלב עיבוד הממצאים לכתיבת הדו"ח. הוא כולל תהליכים המקדימים לבדיקת ההורים: חומרי הרקע, יצירת הקשר עם ההורים ושיחת הפתיחה. מפורטים בו תהליך בדיקת בני המשפחה, ההורים, הילדים, האינטראקציה בין ההורים לילדים ואיסוף החומרים לגיבוש חוות הדעת. הפרק השני עוסק בכתיבה של חוות הדעת עצמה, במבנה ובכל חלק בה. הפרק השלישי עוסק בעדות המומחה בבית המשפט. הפרק הרביעי מוקדש לדילמות וסוגיות נוספות. במהלך התיאורים קיימת התייחסות מסוימת לתהליכי טרנספרנס וקאונטרטרנספרנס ולהטיות נוספות העלולות להתקיים במהלך ההערכה. עבורי חלק זה נתן פריסה מסודרת של התהליך. למדתי שלא בכל מקרה נערכים מבחנים פסיכודיאגנוסטיים, ושעיקר הבדיקה הוא המפגש עם ההורים והילדים, עם דגש על האינטראקציה ביניהם.

פרקים אלה הקנו לי היכרות בסיסית עם מבנה התהליך ומהותו. עם זאת, ההתייחסות לתפקידו של הפסיכולוג המומחה ולאופן שימושו בכלים המקצועיים העומדים לרשותו למטרת ההכרעה בין שני הורים 'מסוגלים', הותירה את השאלות עמן ניגשתי לספר בעינן ואף הוסיפה עליהן תחושה של אי נחת.

במבוא לספר מתוארת עמדת הפסיכולוג במהלך הערכת היכולות ההוריות כשונה באופן מהותי מעמדתו המקצועית כמטפל וכמאבחן. מטפל, מתארים הכותבים, עובד על עצמו במשך שנים כדי לתפוס עמדה של מלווה ומקבל ונמנע בדרך כלל מהמלצות מעשיות. אני חושבת עד כמה הדברים מקבלים משנה תוקף בעבודה לפי גישות דינאמיות עכשוויות בפסיכולוגיה בהן הפסיכולוג אינו זה ה'יודע' והפועל מבחוץ אלא זה המחפש יחד עם המטופל/ת והמעורב בקשר, משפיע ומושפע בתהליך הטיפולי. בתהליך הערכת היכולות ההוריות, לעומת זאת, מבהירים הכותבים, צריך הפסיכולוג במובנים רבים לפעול באופן הפוך מהאופן בו הוא מורגל לעבוד בטיפול: הוא עובד עבור גורם אחר ולא עבור הגורם אותו הוא בודק; לעתים קרובות הנבדקים אינם מעוניינים בבדיקה והיא נכפית עליהם; חוות הדעת חייבת להיות ברורה, נחרצת וסופית ולתת המלצות ברורות וקונקרטיות לחיים. זהו "מסלול חד-כיווני שאין בו פנטזיות ועולם פנימי אלא תפקוד במציאות עכשווית" (עמ' 3) כותבים המחברים. לעתים קרובות התהליך מלווה בתחושה של בגידה: "כשאנו 'מנצלים' את יכולותינו המקצועיות לצורך קביעת גורלות, אנו בוגדים הן בנבדק והן בערכינו הפנימיים" (שם). בהמשך תיאור תהליך הבדיקה בספר עולה הטענה כי הפסיכולוג נדרש להשתמש כאן באותם כלים מקצועיים בהם הוא משתמש בטיפול – למטרה שהיא במובנים רבים הפוכה מהמטרה הטיפולית ובאופן שהוא במקרים רבים שונה: "הכלים המקצועיים של הבודק לא השתנו, הידע המקצועי שלו אינו שונה, אולם השימוש בידע שונה במהותו..." (עמ' 57). הכותבים ממשיכים ומפרטים: "הבודק מורגל מהתחום הקליני שדברים יכולים להתבהר מאוחר יותר במהלך הטיפול, שם נהוג לחפש את ההסברים הקליניים בעבר, ברקע המשפחתי, ביחסים בין-דוריים וכו'. ואולם בחוות הדעת הדגש הוא על העתיד. העבר משמש רק להסקת מסקנות עתידיות." (עמ' 59).

למרות הטענה החזקה המתארת שינוי מהותי בשימוש בכלים המקצועיים, לא נשאלת כל שאלה לגבי תוקפם של אותם כלים כשהם מיושמים על מטרות אחרות. תחושת 'הבגידה' המקצועית המתוארת היא תחושה שהפסיכולוג חייב להתגבר עליה כיוון שהוא 'נקרא אל הדגל' בשירות המדינה. "באיזו זכות אנו מתערבים ישירות בחייהם של אנשים? מניין הביטחון בקביעותינו בנוגע לעתיד? מנין הרשות לחרוג מתחום המקצוע שהוכשרנו אליו ומנין הכוח לעבור למגרש האחר?" אלה הן שאלות חשובות וראויות, שאלות שהטרידו אותי והובילו אותי לקרוא את הספר. התשובה הניתנת עליהן היא: "הצידוק החיצוני בא מהמערכת המשפטית עצמה. היא נקבעה בחברתנו כרשאית לקבוע גורלות... היא פונה אלינו כדי לקבל את חוות דעתנו המקצועית... מבחינה זו אנו משרתים את התפיסה הבסיסית במדינת ישראל..." האם זוהי סיבה מספקת? האם זהו הצידוק המתאים להפיכת ה'אני מאמין' המקצועי שלנו? ואם אכן אנו נדרשים לכך כאשר אנו נקראים אל הדגל, מה קורה לכלים, לתפקודנו ולתהליך כאשר אנחנו לוקחים אותם הכלים שבידינו ומשתמשים בהם למטרה שונה במהותה?

הדוגמאות המובאות בספר לתהליכי הערכת יכולות הוריות במקרה של גירושין מחזקות שאלות אלה. הכותבים מציינים כי ברור ששני ההורים במקרים אלה הם הורים ראויים ומסוגלים והדבר היחיד הגורם מצוקה לילדיהם ומוביל אותם לבדיקת יכולתם הוא מאבק הגירושים עצמו: "מדובר בשני הורים בעלי כישורי הורות תקינים... אין עילה המונעת משמורת ואין בעיות בסיסיות בקשרים של שני הילדים עם כל אחד מההורים. הבעיה היא בחוסר יכולתם של ההורים להגיע להסכמות" (עמוד 122). למרות שברור שהמאבק עצמו הוא זה המונע בתקופה זו מההורים לתפקד כהורים טובים ולמנוע מצוקה מילדיהם, בוחרים המומחים המקצועיים לבצע בדיקה תוך התייחסות מינימלית למאבק עצמו. שלמה, בחוכמתו הפסיכולוגית, משכיל להשתמש במאבק בין האמהות ולהפכו לכלי הבדיקה, הוא מעצב את מהות המאבק ליצירת מבחן ההורות. הפסיכולוג המומחה לעומת זאת אמור, לפי הכותבים, להתייחס להווה ולעתיד ולא לעבר כפי שהוא מורגל בעבודתו; אך באופן שנראה בעיניי סותר להנחיה זו, הוא גם אמור להתעלם מפרטי המאבק – למרות שכאמור במקרים רבים המאבק הוא ההווה של בני הזוג והוא הגורם לבעיה בהורותם. בנקודה זו חסרה לי ראייה רחבה יותר של תפקיד המומחה, כמי שאמור לכלול בהתבוננותו לא רק את התהליכים האישיים והבין-אישיים בין בני הזוג לילדיהם אלא גם את הדינאמיקה הפסיכולוגית של המאבק ביניהם ואת ההקשר החברתי הרחב יותר בו הם פועלים. עולם חווייתי שלם הקשור למאבק – הכולל נקמנות, כוחנות, עוצמת פגיעות רגשית ועוד – מנותק מהבדיקה הפסיכולוגית, למרות שהוא רלוונטי ביותר להורות וליכולת של ההורים לפעול לפי טובת הילד. נקמנות של אחד מבני הזוג כלפי השני/ה אינה רק עניין שביניהם, היא עניין המשפיע באופן ישיר על הורותם. אם הורה אינו רואה כי פגיעה בהורה השני והחלשתו פוגעת באופן ישיר בילדיו, אולי יכולתו לפעול לפי טובתם היא פחותה מאשר זו העולה בהתבוננות על אותו הורה מבלי להתייחס להתנהלותו בתוך המאבק. נכון שצריך שניים לטנגו, אך גם בטנגו יש מי שמוביל, וטנגו המאבק, טוענים כולם, הוא ריקוד המתבצע על גב הילדים.

ממד נוסף הנעדר בבדיקה הפסיכולוגית הוא ההיבט של יחסי הכוחות החברתיים המתקיימים בין האב לאם. הבדיקה מתייחסת אליהם כאל צדדים שווים במאבק, ושוב קוראת לנטרל כל ידע לגבי התנהלותם במאבק והעמדה ממנה הם מגיעים אליו ובעיקר מהצדדים הכספיים כלכליים של המאבק. באחת הדוגמאות המחברים מציינים כי "אחד מחברי הצוות אף הביע הזדהות עם קשייה הכספיים (של האם) (טענה שעלתה בתצהירים אך לא נבדקה מתוך הנחה שעניינים כספיים אינם בתחום המנדט שלנו)" (עמוד 121). העמדה המובעת בדברים הללו היא כי עניינים כספיים אינם בתחום הבדיקה. אך הבדיקה אינה מתבצעת בחלל ריק. ידוע כי בחברה שלנו לא מתקיים שוויון כלכלי בין גברים לנשים. מחקרים מראים כי מרבית הזוגות מגיעים להליך הגירושים כאשר הכוח הכלכלי נמצא בידי הגברים וכי יש לכך השלכות נרחבות על הליך הגירושים. "היבט חשוב של מציאות חברתית זו הוא שגברים משתכרים, ככלל, הרבה יותר מנשים, ובשעת הגירושין הם בעלי כוח כלכלי רב לאין שיעור... אפליית הנשים בשוק העבודה יוצרת את המציאות שגברים מתגרשים עשירים הרבה יותר מנשותיהם. מצב עניינים זה מקנה להם עדיפות ברורה במשא ומתן סביב הגירושין: הם שוכרים את עורכי הדין היקרים יותר, כוח העמידה שלהם רב יותר,.. הם בעלי כוח רב המאפשר להם להכתיב את תנאי הגירושין ולסחוט את נשותיהם להסכים לויתורים מפליגים..." (קמיר, 2005). ברור שלא כל המקרים הם כאלה, אך האם התבוננות וניתוח של יחסי כוחות אלה אינם רלוונטיים לתמונת התפקוד ההורי?

קיימים היום מחקרים רבים הנוגעים לטובת הילד בהחלטות לגבי משמורת, למשל, מחקרים המצביעים על כך שמשמורת משותפת אינה מיטיבה עם הילדים. מחקרים אלה מתייחסים להקשר החברתי והמגדרי, ומצביעים על כך, לדוגמה ש "כל הרעיון של משמורת משותפת התחיל בארצות הברית משיקולים כלכליים גרידא. 'הרעיון היה לא לשלם מזונות.'..." (רותם, 2010). לאור הדברים הללו, ההתייחסות לבדיקת היכולות ההוריות במנותק מהתייחסות להקשר החברתי-כלכלי-מגדרי הרחב יותר, משקפת גישה פסיכולוגית שהיא לטעמי צרה ומתעלמת מממדים רבים הרלוונטיים ליכולת ההורית. אם אב משתמש בדרישה למשמורת כדי לסחוט הסכם גירושים לרעת האם, הוא בעצם פוגע באם ילדיו. האם אין בכך פגיעה עקיפה גם בילדים עצמם? אם אֵם טוענת שנוכחותו של בעלה אינה טובה לילדים ומנסה להגביל את הזמן שהוא מבלה עמם משום שהיא כועסת עליו שעזב את הבית, היא פוגעת כך בקשר בין האב לבין ילדיו וכך פוגעת גם בילדים. גישה פסיכולוגית המתעלמת מהיבטים אלה ולא מתעכבת על בדיקתם היא מטרידה.

השאלה עמה נותרתי בסופו של דבר היא באיזו מידה יכול הפסיכולוג המומחה לתרום אמירה משמעותית לגבי ההכרעה בקרב הניטש בין ההורים. אם שני ההורים 'מסוגלים', אין כל מבחן פסיכולוגי שיכול באמת להעריך מי מהם 'מסוגל' יותר. האבחון בעצם משמש כאישור מקצועי לכך שאכן שני ההורים מסוגלים. הפתרון המוצע על ידי המומחה בכל המקרים המובאים בספר הוא פסיקה לטובת משמורת של האם, תוך הישענות על חוק 'חזקת הגיל הרך', המצווה על משמורת של האם כל עוד אין ממצאים להיותה לא ראויה. אולי חוק חזקת הגיל הרך הוא התחליף ל'גיבוי האלוהי' לו זקוק המומחה כאשר הוא ניגש לחרוץ גורלות ולשפוט בשאלה אשר הכלים שבידו אינו מאפשרים לו להכריע בה? אך כאן עולה שאלה מטרידה נוספת, אליה אין כל התייחסות בספר, מה יעשה המומחה אם וכאשר לא יהיה בידו להישען על חוק זה? לאור העובדה שבדו"ח וועדת שניט הומלץ לבטל את חוק חזקת הגיל הרך, מצב שעשוי (או עלול) להיכנס לתוקף חוקי ומשפטי (וקצרה היריעה מלהיכנס כאן לדיון מרתק זה),1 התייחסות לאפשרות שהבודק יידרש ביום מן הימים להכריע בשאלות ללא חוק זה, בולטת בהיעדרה.

בדוגמאות המופיעות בסוף הספר מתוארים גם ניסיונות של צוות הפסיכולוגים המאבחנים לדבר עם בני הזוג, להראות להם כי המריבה ביניהם היא זו המזיקה לילדים וכי טובת הילדים תלויה באפשרות של בני הזוג להגיע להסכמה. תיאורים אלה מרמזים על תפקיד רחב יותר שיכול להיות לבודק היכולות ההוריות בתוך התהליך. תפקיד זה מסרב להצטמצם לשפה המשפטית הפסקנית, אלא מבקש להכניס למהלך ממדים חשובים, שהם גם מרכזיים למקצוע הפסיכולוג, כגון התבוננות כוללת ומורכבת בתהליכים בין-אישיים, התערבויות בשעת משבר, יצירת דיאלוג ושיח במצבי קונפליקט ועוד. אך ממדים אלה מופיעים כאמור רק בדוגמאות, ואין כל התייחסות אליהם במהלך הספר כחלק אינטגרלי מתפקידו של הפסיכולוג בתהליכי הערכת היכולות ההוריות.

לסיכום, הספר מהווה בסיס להקניית ידע כללי בנוגע לתהליך הערכת היכולות ההוריות על כל מרכיביו, יחד עם ידע כללי חשוב לגבי עולם החוקים והמוסדות המדיניים הכרוכים בו. לצד זה, עדיין בולט בהיעדרו ספר שיעסוק באומץ בבחינת ההליך הזה, בשאלות הערכיות העולות בהגדרת 'יכולות הוריות' ובכלים העומדים לרשות הפסיכולוג בהכנת הערכה זו. בולט הצורך בהתייחסות להקשר החברתי הרחב יותר,של יחסי כוחות כלכליים ומגדריים, ולאפשרותו של המומחה להתייחס לנושא לא רק כמומחה נייטרלי אלא גם כאזרח, כלומר כמשתתף פעיל שהינו חלק מהתהליך אותו הוא מבקש להעריך.

 

 

^1. לקריאה נוספת:

"האבסורד שבהמלצות ועדת שניט: כן למשמורת משותפת אך ללא פתרון כלכלי לאבות", מאת עו"ד שירי מלכה, גלובס, 19 ביונואר 2012

"צדק עיוור: על ביטול חזקת הגיל הרך", מאת מתי שמואלוף, הבלוג "ראומה", 3 בפברואר 2012

"חזקת הגיל הרך, המלחמה על כבשת הרש", מאת אורית קמיר,  הבלוג "כבוד אדם וחוה" באתר "במחשבה שנייה", 7 בנובמבר 2005
 

 

מקורות

קמיר אורית (2005). חזקת הגיל הרך, המלחמה על כבשת הרש. פורסם ב-7 בנובמבר 2005 בבלוג "כבוד אדם וחוה" באתר "במחשבה שנייה" http://2nd-ops.com/orit/?p=14484

רותם, תמר (2010). למה זכויות הילד עוד רחוקות מיישום מלא. "הארץ", 10 ביוני 2010 http://www.haaretz.co.il/gallery/kids/1.1727495

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

רוזנטל, ל. (2012). "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ": על ספר אודות הערכת יכולות הוריות על-ידי פסיכולוגים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2807

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.