פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

אולם של מראות

מחשבות בעקבות יום העיון "בראשית הייתה קבוצה ואם - דיאלוג בין טיפול קבוצתי לבין טיפול פרטני".

כתבות שטח | 12/4/2011 | 12,223

תגיות:

 

אולם של מראות

בעקבות יום עיון על הדיאלוג בין הטיפול הקבוצתי לטיפול הפרטני

מאת מאיה הומן

 

מחשבות בעקבות יום העיון "בראשית הייתה קבוצה ואם - דיאלוג בין טיפול קבוצתי לבין טיפול פרטני", אשר נערך על ידי התכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל-אביב ב-25.3.2011.

 

קצת אירוני, אבל ליום העיון אשר עסק בטיפול קבוצתי הגעתי לבד, ולא הכרתי איש. שבועות קודם לכן, בגישושיי אחר חבר שירצה להצטרף אליי ליום העיון, נתקלתי בתגובות צוננות למדי מחבריי המתמחים. אלו כללו התייחסויות כגון "אני בקושי מבינה איך לטפל במישהו אחד, טיפול קבוצתי גדול עליי כרגע", או "אני לא עוסק בטיפול קבוצתי, זה לא רלוונטי עבורי". למען גילוי נאות אתוודה שגם אני לא עוסקת בטיפול קבוצתי כרגע. ובכל זאת, לאורך שנות לימודיי באוניברסיטה וגם כיום, תמיד הרגשתי שקבוצות "גידלו" אותי, במובן מסוים, לתוך המקצוע הזה. משהו במרחב הקבוצתי הרגיש עבורי מוגן ושפוי. שם יכולתי להתבצר בשתיקה או לחוות את הערך התרפויטי של חשיפה, ובעיקר יכולתי להרגיש חלק, להרגיש כמו, להרגיש נורמאלית. אני מכירה היטב את היכולת של התהליך הקבוצתי לספק תהליך טיפולי משמעותי ומעמיק, מעין מרחב מעברי שבין הטיפול האישי הרגרסיבי לבין המציאות היום-יומית המאתגרת של כולנו. לא אתיימר ברשימה זו לתאר עבור הקוראים את כל התוכן בשלוש ההרצאות המרתקות שנכללו ביום העיון. אולם אנסה לשתף במחשבות שעלו בתוכי במהלכו ובעקבותיו.

המושב הראשון ביום העיון נפתח עם הרצאתו של עמי פרגו גופר, אשר כונתה באופן מסתורי ופרובוקטיבי – "האדם כחיית עדר אינדיווידואלית". עמי גופר, חמוש במשקפי שמש, סיגריה אלקטרונית והומור עצמי רב, טען כי האינטראקציה הקבוצתית היא קריטית להישרדות המין האנושי מבחינה אבולוציונית. על מנת לשמור על יתרונו האבולוציוני, האדם זקוק לא רק להגנה של הקבוצה מפני איום קיומי, אלא גם להנאה שבחוויה הקבוצתית, מה שגופר הגדיר כ"תנועה משותפת" או "ריתמוס משותף". כהדגמה, ביקש גופר מקהל המשתתפים לחבק את עצמם ולנענע מצד לצד. הקהל הצייתן (ואני בתוכו) שיתף פעולה בחיוך. לאחר מכן ביקש גופר מהקהל להניח ידיים זה על כתפי שכנו ולהתנועע בצוותא. היססתי לרגע, מעמידה פנים מתקנת משהו בכתוב על הצג במחשב הנייד שלי, בעוד שהקהל שמסביבי שיתף פעולה בהנאה גלויה וחיוך מתרחב. כנראה שהייתי זקוקה לעוד קצת זמן על מנת להניח את ידי על כתפי הזרים היושבים לידי, אבל ההזדמנות לא חזרה. גופר הסביר כי מלידה התינוק מסוגל להבחין בריתמוס שונה בין הדמויות המטפלות, ובריתמוס המשתנה של כל אחת מהן. לדבריו, "חוכמת המגע" היא היכולת ליהנות מריתמוס משותף, תוך יכולת להכיל ריתמוס שונה ומשתנה. תפקיד המטפל הפרטני והקבוצתי כאחד, הוא להכיל הן את רגעי הכאב והן את רגעי הקסם הטמונים בריתמוס המשותף. רגעי הקסם הללו הם נדירים, אולם כאשר הם מתרחשים, לא ניתן שלא להרגיש את העוצמות הגלומות בריצה המשותפת עם חברי העדר.

בהמשך המושב הראשון תיאר ד"ר אבי ברמן בקסם אישי רב את הגישה התיאורטית שעל פיה מייצגים משתתפי הקבוצה מצבי עצמי מוכחשים או מנותקים של משתתפי הקבוצה. הוא סקר את ההתפתחות התיאורטית בספרות על טיפול קבוצתי - החל מפוקס, אשר טען כי המצב הקבוצתי כמוהו כ"אולם של מראות" בו המטופל יכול לגלות את זהותו האמיתית ולקשור אותה ל"זהויות עבר", וכלה בברומברג, אשר טבע את המונח "מצבי עצמי" (self-state), בהקשר של התהליך הקבוצתי הטיפולי. ניתן לומר שאלו הן אותן "זהויות עבר" אשר שכחנו, הדחקנו או הכחשנו ושאנו פוגשים באחר, באופן המאפשר מגע עם חלקים אלו בתוכנו. לבסוף הדגיש ד"ר ברמן את החשיבות של קשב מצד המטפל גם לאפשרות שהוא, כחלק מהקבוצה, מגיב למשתתפים אשר מייצגים מצבי עצמי מנותקים שלו עצמו.

במושב השני, לקולות התפעלות מהקהל, עלתה אל הבמה חני בירן, אשר העניקה את ההרצאה המסכמת וזכתה למחיאות כפיים עוד בטרם פצתה את פיה. היא שיתפה את הקהל בשתי דוגמאות קליניות מרגשות למדי מקבוצות טיפוליות אותן הנחתה, האחת שתיארה הישג טיפולי מרשים של אחד המטופלים והשנייה תיארה מטופלת אשר עזבה את הקבוצה לאחר הצפה של אירוע טראומטי מעברה אותו הרגישה כי הקבוצה אינה מסוגלת להכיל כראוי. היכולת לתאר מול קהל וינייטה אשר, לפחות עבור בירן, נחוותה ככישלון טיפולי (אם כי עבור רבים העידה דווקא על התקדמות המטופלת ויכולתה לראשונה בחייה להיות קשובה לצרכיה ורצונותיה), הייתה עבורי מרשימה ונוגעת ללב. בהרצאתה סיפרה בירן כי המשתתפים בקבוצות הטיפוליות אותן היא מנחה מתבקשים להיות לאחר או במהלכו של טיפול פרטני משמעותי בגישה פסיכו-אנליטית. הדבר עורר מספר תהיות בקהל, ונראה כי ההשקפה של מארגני הכנס כי "בראשית הייתה קבוצה" לא בהכרח עולה בקנה אחד עם הבקשה של בירן, ועבורי לפחות אינה מובנת מאליה.

החוויה המשמעותית ביותר ביום העיון עבורי הייתה דווקא ההתנסות שלי. לבדי בקבוצה חדשה ולא מוכרת, פנויה למפגש עם אולם של מראות ולעוד שלב בגילוי של הזהות האמיתית שלי, כמטפלת וגם כמטופלת ומודרכת.

אסיים באזכור דוגמה קלינית מהרצאתו של עמי פרגו גופר. גופר סיפר על אחד מהמטופלים הראשונים שלו, בימי הפרקטיקום בבית החולים. היה זה מטופל קטטוני, אשר לא הגיב כלל לניסיונות של גופר והצוות לתקשר עמו, אולם באופן כלשהו הבין כי גופר הוא המטפל שלו והלך אחריו בשתיקה ממקום למקום, בין היתר גם לקבוצה טיפולית אותה הנחה גופר בבית החולים. להפתעתו של גופר, בחר המטופל לפצות את פיו לראשונה דווקא בקבוצה (בהכרזה על רצונו לשכב עם אמו, כמובן). לימים, שאל גופר את המטופל מה אִפשר לו דווקא בקבוצה להשתחרר מהקיפאון האוטיסטי שלו. המטופל הביט בגופר והשיב - "בקבוצה, הרגשתי יותר נורמאלי".

 

 

לסקירה נוספת על יום העיון לחצו כאן.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

הומן נווה, מ. (2011). אולם של מראות. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2584

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עינת גבעעינת גבע20/4/2011

כוחה של קבוצה..... כמנחת קבוצות ותיקה וכמורה במסלול להכשרת מנחי קבוצות במשפחה במכון אדלר המאמר העלה בי שתי תחושות האחת קנאה צרופה של באי ומשתתפי הכנס ורגשי תודה למאיה שלא התעצלה /התעצלת וסיפקת לנו טעימה.
אני מאמינה בעבודה קבוצתית ולומדת כל פעם מחדש את סגולותיה המרפאות (יהלום). קבוצה היא מקור להעלאת המודעות העצמית (באמצעות המראות), היא הזדמנות לבסס תחושת שייכות, קבלה, הקשבה ותמיכה. ובנוסף לעבודה פרטנית היא מזמנת אימון ושכלול מיומנויות חברתיות אותן לא נוכל להגדיל ולהשביח בגפנו. בקבוצה אנו מקבלים ומספקים הד. לומדים להכיר את החולשות ולדעת שהם גם מקורות הכוח שלנו. קבוצה מנרמלית ( 'בקבוצה, הרגשתי יותר נורמאלי'.), מנחמת ומהווה השלמה חשובה לטיפול פרטני. עינת גבע.