בין מילים מגדירות למילים מספרות
מאת אנאלו ורבין
מחשבות בעקבות מפגש של המדור הקליני במרכז ברמן לייעוץ פסיכולוגי באוניברסיטת חיפה, בנושא אפשרויות הטיפוליות בהפרעות אכילה. יום א' 30.1.2011
ניצניה של המחשבה הראשונה התעוררו עוד הרבה לפני שהגעתי ליום העיון, ממש כמו שטרנספרנס יכול להתעורר כבר בשיחת הטלפון המקדימה לטיפול. ההזמנה ליום העיון כללה פרפראזה על ציטוט של אלתרמן: "כשהרזון הקר והבוטח מפסל את פנייך". כותרת אמביוולנטית, שמצליחה אולי להעביר קמצוץ מהנוקשות האנורקטית, ואיתה אשליית הביטחון והשליטה שמעניקה האנורקסיה. הציטוט המלא, אגב, שהופיע על גבי התכנייה, מצליח להעביר גם את הצד השני, הצד של המוות, הדממה, הקיפאון: "כי השנים דמומות עברו על חלונך, כי צמד עגילייך מת בתוך תבה, כי הרזון הקר והבוטח את פניך כפסל סיתת". (אלתרמן, חיוך ראשון, מתוך "כוכבים בחוץ").
יום העיון עצמו נפתח בסיפור אישי, סיפורה של אל. סיפורים כאלה רואים אור יותר ויותר בשנים האחרונות. (בעשר השנים האחרונות ובשפה האנגלית לבדה התפרסמו למעלה משלושים אוטוביוגרפיות של נערות ונשים אנורקטיות). טל חן נוי, שהנחתה ברגישות ובעניין את יום העיון, העשירה את דברי ההקדמה שלה בציטוטים ובספרות יפה. היא בחרה לצטט מתוך סיפורים אוטוביוגרפיים ("אנורקטיות מספרות על אנורקסיה" בעריכת רוזמרי שלי), ואחר כך מהספרות היפה, "סוזנה הבוכיה" לאלונה קמחי; ויונה וולך, שכותבת -
גופי היה חכם ממניכוח הסבל שלו היה פחות משליהוא אמר דיכשאני אמרתי עודגופיגופי הפסיקכשאני עוד המשכתיגופי לא יכלכשלואני קמתי ונאלצתי ללכתוגופי אחרי(יונה וולך, "תת הכרה נפתחת כמו מניפה, 1992, עמ' 155)
מחשבותיי שלי נשאו אותי לשיר אחר של וולך:
וזה לא מה שֶישביע אתרעבוני לא...זה לאמהשיניח אתדעתילאזה לא זה(יונה וולך, שם, 21)
אחרי ההקדמה, הדובר הראשון, ד"ר איתן גור, מנהל המחלקה להפרעות אכילה בביה"ח תל השומר, גם הוא פתח את דבריו בציטוטים מספרה של רותי זוארץ "אכולות"; ציטוטים על אהבת האנורקסיה ועל הקושי להיפרד ממנה.
מה יש בהפרעות אכילה ששולח אותנו למחוזות (לא-כל-כך) זרים, מחוזות הספרות, השירה והאוטוביוגרפיה? החידתיות שלהן? הסתירות? הנסיון להבין? אולי הקושי להיות איתן לבדנו? הקושי להכיל אותן? הנגיעה שלהן בעצבים חשופים בסיסיים שלנו? כנשים, כגברים, כהורים?
עושר וריבוי הציטוטים הספרותיים רק ממחיש את העומק בו נטועות הפרעות האכילה בתרבות שלנו; ולא רק תחת הכותרת "ספרות הפרעות אכילה". הקשר לגוף, השנאה העצמית, ההענשה, הרעב - כמו אצל וולך, כמו אצל קמחי - הם חומרי גלם לספרות, כמו גם לפסיכותרפיה. בעיני, הפרעות אכילה הן חידה, חידה שהולכת ומעמיקה ככל שאני מעמיקה בה יותר ויותר. למטופלות שלי אני אומרת לפעמים "אנורקסיה היא מחלה גאונית", והן מביטות בי בתדהמה (והנה כבר השגתי משהו, אפקט ההפתעה).
אנורקסיה היא גאונית, בחיי. היא מצליחה לבטא יחד כל כך הרבה מסרים סותרים עד שהיא מבלבלת ומתעתעת בפרדוקסליות שלה. למטפלת נדמה לרגע שהיא אוחזת בקצה חוט, שהיא מבינה מה קורה, וברגע שלאחריו שוב הכול מתהפך. האנורקסיה מנכיחה ומוחקת; קוראת תיגר ומבטלת-עצמי; מתנגדת ומתמסרת; חזקה עד בלי די וחלשה עד כאב.
והרי אי אפשר בלי עוד ציטוט, הפעם מתוך סיפור אוטוביוגרפי -
ברמה הבסיסית ביותר היא אסופה של ניגודים קטלניים: רצון לכוח שלוקח ממך את כל הכוח. מחווה של עוצמה השוללת ממך כל עוצמה. רצון להוכיח שאת לא צריכה כלום, שאין לך שום רעב אנושי, הקם על עצמו והופך לצורך צורב ברעב עצמו. זהו נסיון למצוא זהות, אבל בסופו של דבר הוא פושט ממך כל תחושה של עצמיות פרט לזהות ה'חולה' האומללה... (מריה הורנבאכר, מבוזבזת, 12-13).
הפרדוקסליות הזו הופכת את האנורקסיה ל"מטאפורה של תקופתנו", אם לצטט את סוזי אורבך (Orbach, 1986), אבל זו מטאפורה מורכבת יותר מאשר אידיאל הרזון. תעשיית האופנה, צלמי הדוגמניות, הפרסומאים – כל אלה מהווים אולי מצע גידול אופטימלי, אבל האנורקסיה, בל נטעה (שוב), היא מורכבת ומסובכת הרבה יותר מאשר רצון להיות רזה. כפי שהצביעו כותבות פמיניסטיות (למשל, אורבך בפסיכולוגיה, מורג מקסווין בסוציולוגיה וסוזן בורדו בפילוסופיה), בעידן של מסרים סותרים, ציפיות מנוגדות ודו-ערכיות כלפי נשים, נדמה שהאנורקסיה באמת לוכדת תמצית של חוויה. אולי לכן אנחנו מגיבים בעוצמה רבה כל כך, מזדהים, כועסים, מרחיקים, רוצים להציל.
ובאמת, חוט דק שנשזר בכל ההרצאות, ואי אפשר לפספס אותו כשמדברים על הפרעות אכילה, הוא התגובות העזות שהן מעוררות במטפלים, קאונטר-טרנספרנס עוצמתי. הוא זורק לכל מיני מקומות, וכולם הוזכרו: התסכול, הכעס, תחושת הכישלון, פנטזיית ההצלה, הרצון להזין, ההזדהות. נדמה לי שאפשר היה לשמוע את כל קשת הרגשות האלה גם בתגובות של הקהל להצגה "שקופה" ובדיון שהתפתח אחריה.
(ולא אמרתי עוד מילה על בולימיה, זה לסיפור אחר...)
עוד מחשבה שהעסיקה אותי היתה התנועה פנימה במהלך יום העיון; ועם התנועה, שינוי בטרמינולוגיה. כך, יום העיון גם ייצג קשת של עמדות וסוגי שיח על הפרעות אכילה. שתי ההרצאות הראשונות היו הרצאתם של הרופא, ד"ר גור, ושל החוקרת, רעות ארבל, שתיארה מחקר שערכה על תובנה ותפקידה בהחלמה מאנורקסיה. מבט "חיצוני", אם תרצו. אחר כך קיבלנו חצי-הצצה לחדר הטיפולים של ד"ר אריק הדס והצצה שלמה, מלאה ומרגשת לחדר הטיפולים של ד"ר אסנת שואן (שלא אתארה כאן בשל הבקשה לשמור על פרטיות הטיפול). יום העיון הסתיים "מבפנים", בהצגה של דנה עופר, המבוססת על סיפורה האישי. דנה הציגה קול אותנטי, והרבה מאוד "אני". אותו "אני" שאנו מבקשים להקשיב לו בחדר הטיפולים; אולי אותו "אני" שאנו מחפשים בסיפורים ובשירים.
מעניין, אגב, שאותה תנועה בדיוק – משיח ביו-רפואי, דרך שיח פסיכולוגי ועד לשיח תרבותי/חברתי/אוטוביוגרפי – היא גם התנועה במחקר, בכתיבה ובספרות על הפרעות אכילה במאה השנים האחרונות. בתמצית, העיסוק המחקרי והקליני של רופאים ופסיכולוגים בהפרעות אכילה - שתחילה זכו כולן לכינוי אנורקסיה, ללא הבחנה - החל בסוף המאה ה-19 (המונח אנורקסיה נרבוזה נטבע ב-1870), ופרח החל משנות השישים והשבעים של המאה העשרים. אם תחילה המודל המסביר המרכזי שלה היה מודל ביו-רפואי, הרי שבשנות השישים והשבעים המודל הפסיכולוגי הפך דומיננטי (ובמידה רבה נשאר כזה עד היום), והחל משנות השמונים הצטרף אליו מודל חברתי/תרבותי, שהכתיבה הפמיניסטית תופסת בו מקום מרכזי (גולדין, 2002). בעשור האחרון, כאמור, מצטרף לשיח המקצועי האקדמי גם שפע של כתיבה אוטוביוגרפית.
ובחזרה ליום העיון. בתנועה הזו לאורך היום בלטו לי במיוחד ההבדלים שבין ההרצאה הראשונה לאחרונה. ד"ר איתן גור הציג סקירה מקיפה ומפורטת של הטיפול בהפרעות אכילה. מקיפה ומפורטת, אמרתי, ורפואית מאוד. תפריט, manual. איך מטפלים "בהן", ה"אחרות". לא מפתיע היה שד"ר גור התייחס לאורך כל ההרצאה ל"חולות". ואני חשבתי - בל נטעה, אנורקסיה היא מסוכנת; אחוזי התמותה ממנה גבוהים יותר מכל מחלות הנפש. אבל כדאי לחשוב מה עושה לנו, כמטפלים, השיח הרפואי, הפתולוגי, הפטרוני (ואולי הגברי?).
מולו, הציגה ד"ר אסנת שואן שיח טיפולי אחר, אולי שיח נשי. לא כללים, הוראות הפעלה, עקרונות והגדרות ברורים, אלא סיפור פרטי, אחת-על-אחת, סיפור של קשר. זה מבט הביניים של המטפלת; מבט שהוא חיצוני אמנם, אבל גם מבפנים, קרוב ומעורב. והוא לעולם אינו רק מבט, אלא גם קול ומגע. נדמה לי שבטיפול בהפרעות אכילה, כמו בכל טיפול אך אולי ביתר שאת, אנחנו נדרשים לצלול פנימה, אל תוך היורה המבעבעת (או הגרעין השחור, או הרִיק האינסופי, או כל מה שמזמן לנו המפגש), ולחבור שם למטופלת שלנו. אחרת, הפרעת האכילה נשארת החברה הטובה ביותר שלה. ועם זאת, חייבים להשאיר רגל אחת על הקרקע, אחרת נטבע יחד איתה.
* * *
בין המילים המגדירות, הדי-אס-אמיות, למילים המספרות - הטיפוליות, התיאטרליות והשירִיות - פתח יום העיון מרחב פורה למחשבות ולתחושות. הטיפול בהפרעות אכילה הוא מרתק, ועם זאת מתעתע וקשה; הוא סיזיפי פעמים רבות, אבל הוא גם מספק ומרגש. יום העיון הצליח להעביר את כל הגוונים האלה. ובעיקר, לקרב קצת את הנושא הכל-כך חשוב הזה גם למי שאינו עוסק בו ביומיום.
לסקירה נוספת באתר "פסיכולוגיה עברית" על המפגש בנושא אפשרויות הטיפוליות בהפרעות אכילה
ביבליוגרפיה
אלתרמן, נתן (1972; 1999). שירים שמכבר (הוצאת הקיבוץ המאוחד).
גולדין, סיגל (2002). "אנורקסיה בישראל או 'אנורקסיה ישראלית'? כמה הערות על 'תסמונת תלוית תרבות' בהקשר גלוקלי", סוציולוגיה ישראלית ד(1): 105-141.
הורנבאכר, מאריה (2000). מבוזבזת (תרגום: איתי רפל, הוצאת כנרת)
וולך, יונה (1992). תת הכרה נפתחת כמו מניפה (הוצאת הקיבוץ המאוחד).
זוארץ, רותי (2008). אכולות (הוצאת זמורה ביתן מודן).
קמחי, אלונה (1999). סוזנה הבוכיה (הוצאת כתר).
שלי, רוזמרי (עורכת) (2006). אנורקטיות מספרות על אנורקסיה (תרגום: ריפי רון, הוצאת אח).
