פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

"כל נימי נפשי כמהים" - טראומת לידה והשפעתה על יחסי קִרבה

כתבות | 1/11/2010 | 12,406

לטראומה המתרחשת בעת תשעת חודשי החיים הראשונים ברחם, או בזמן הלידה עצמה, יש השלכות רבות ומשמעותיות על המשך חיי התינוק. טיפול ממוקד גוף בטראומה מבקש לשחרר את האנרגיה הקפואה בגוף אשר התקבעה בו בעקבות החוויה הטראומטית. במאמר מובא תיאור של פגישה טיפולית בטיפול ממוקד גוף, העוסק בטראומת לידה.

 

"כל נימי נפשי כמהים"

טראומת לידה והשפעתה על יחסי קִרבה

חגית בן-שחר

 

אתמול זה קרה. אתמול סוף סוף יכולתי לראות לנגד עיניי את הפיצול שליאורה (שם בדוי) מדברת עליו כבר שנתיים. ליאורה הגיעה אליי לטיפול ממוקד גוף בעקבות חרדות והתקפי פאניקה. האימה שחוותה הייתה מפני אובדן, אובדן האנשים היקרים לה. לאט לאט עלו נושאים נוספים: פחד מאינטימיות, מהותו של קשר, על מי ניתן לסמוך – אם בכלל, צורך בשליטה, פרפקציוניזם, פחד ממקומות סגורים ונוספים. כחוט השני עברו במפגשים הטיפוליים שלנו הפחד - ומולו הצורך האדיר במגע, בחיבוק.

במהלך הטיפול ליאורה למדה לחבק. כיום היא מתחבקת באופן נורמטיבי באירועים חברתיים ואפילו זוכה לתגובות אוהדות מהסביבה לחיבוק הקשוב והחם שמעניקה. אבל היא עצמה לא חשה דבר בתוך החיבוק ולאחריו, כמו לא נרשם דבר בתוכה, כמו לא הייתה קִרבה, לא היה חיבוק. תפקודה ההתנהגותי הולם, נכון; אך בו בזמן היא חווה ניתוק פיזי-רגשי. הפער הזה הכאיב לליאורה. "מה לא בסדר בי? למה אני לא מרגישה כלום? למה רגשי החמימות לא נשארים בתוכי יותר מעשר שניות?".

יחד פגשנו בחדר, שוב ושוב, את אותה ילדה קטנה חרדה אשר זקוקה לחיבוק באופן נואש, אך מבועתת מהאפשרות להתפרק, או להיעלם בתוכו. ליאורה חזרה והרגיעה את עצמה: מוללה באצבעותיה את סיבי השטיח, שתתה מעט מים, שיחקה באצבעות הידיים. היא התבוננה בלבה הפועם בפראות, בנשימתה שהופכת כבדה, בגופה המתכווץ ונדרך, ועצב עמוק מילא את כולה. רק לעיתים רחוקות הגיעו דמעות לעיניים. ליאורה מתורגלת כבר שנים. גופה מיומן במצבי לחץ שכאלה של כמעט אינטימיות, של "עוד רגע מגע" והוא מתכווץ ומשתריין היטב. בתוכו מתפשטים כבדות, לאות ועצב עמוק. בזמנים כאלה הכול שותק. החדר כולו שותק. עצב, לאות, ורק האצבעות ממוללות, נעות בתנועות קטנות.

ברגעים אלה ניתן היה להרגיש את הוויתור, הוויתור של ליאורה להיאסף ולנוח בזרועות גדולות ומנחמות. את חוסר היכולת שלה להירגע ולנוח. תבוסה וחזרה הרגלית אל מלחמת הקיום. לבדה.

 

אתמול, במפגש שגרתי לכאורה (אם יש בכלל כזה), סיפרה ליאורה על מפגש חברתי שלקחה בו חלק השבוע. שם, לקראת יציאתה, אנשים ניגשו וחיבקו אותה. חלקם חיבוקים נורמטיביים כמו שמקובל בסביבתה, ואחרים חיבקו חיבוק מודע יותר, נוכח ונושם. אך היה שם חיבוק אחד משמעותי עבורה - חיבוקה של דורית, שהעניקה לה חיבוק של אימא מכילה ומרגיעה.

ח: מה מיוחד בחיבוק של דורית?

ל: הוא מזמין, מאפשר להגיע אליו כמו שאתה.

האזנתי לליאורה בתשומת לב ושמרתי על קשר עין עמה.

ל: אין צורך (להתאמץ)... אפשר לנוח בתוכו... להירגע.

ח: וכשאת חושבת על החיבוק של דורית, לְמה את שמה לב בגוף שלך עכשיו?

ל: שכל נימי נפשי כמהים... אליו (לחיבוק), חשה התרגשות גדולה בחזה, כמו נביעה חמימה מתוכי החוצה.

ח: תישארי עם התחושה החמימה הזו.

ל: אבל מיד עולה הפחד, לחץ בגרון, מהחוץ פנימה, אני נחנקת.

ח: בואי נפריד לרגע בין שתי התחושות. האם את יכולה לחזור לתחושה החמימות בחזה, להתרגשות?

ל: לא. עולה פחד גדול... אימה... שאני אובד... שאני אעלם בתוכה... בתוך החיבוק.

ח: והכמיהה?

ל: עכשיו כשאת אומרת, אני חשה גם אותה.

ח: כשאני שומעת וחשה אותך עכשיו, אני יכולה לראות איך נפשך, מרכז גופך, רוכן קדימה ונכנס אל תוך החיבוק, והמסגרת של גופך נשארת מאחור. נוצר פיצול בין המסגרת, העור השרירים לבין התוכן הפנימי...

ליאורה שותקת, בוחנת את תחושותיה.

ל: לא, זה לא היה ככה, זה הפוך. המסגרת, העור והשרירים נענים לחיבוק. אבל התוכן, כל נימי נפשי נשארים מאחור... כמהים.

ח: עכשיו אני יכולה לראות את הפיצול. ולכן כנראה, אינך חשה את החיבוק; משום ש"הנפש" נשארה מאחור... כמהה. ואותן עשר שניות בהן חשת חמימות קרו כאשר יצאת מהמפגש, נכנסת לרכב שלך, למקום בטוח, למרחב פרטי משלך; כאשר הפנים והחוץ, המסגרת והתוכן התאחדו. אז יכולת לחוש. תחושת החיבוק נשארה רק עשר שניות משום שחזרת לתפקד, חזרת להתנהלות ההרגלית לך - לחפש את דרכך הביתה, ואז הפיצול חזר. אבל הפעם נשאר רישום. הנה אנחנו מדברות על החיבוק עם דורית, ותחושת חמימות עולה שוב בקרבך.

ליאורה נהיית קשובה, גופה מתרכך, נח לרגע.

 

ליאורה מכירה את תחושת הפיצול בחייה בתחומים נוספים; את ה פער הכואב בין המאמץ והקושי שלה לשוחח שיחה אינטימית, רגשית, עם אהוביה - לבין יכולתה הסוחפת והכריזמטית לשיחה עם חבריה למקצוע. הפער הקוטבי (שהולך ונסגר עם התקדמות הטיפול) בין היכולת המועטה להביע את רגשותיה ולהכיל רגשות של אהוביה לבין תקשורת בינאישית טובה בשאר ערוצי חייה - הפער הזה עושה בה שמות.

הפיצולים הללו מתבטאים גם בגופה של ליאורה. משם הם מתחילים, מהגוף. הפיצול מתחיל במפת הגוף במוח – הדרך בה אני תופסת את עצמי - ומשם מהדהד לרובדי אישיות נוספים: פיצול בין מסגרת של גוף - עור ושרירים, לבין תוכן - איברים פנימיים; בין מקומות נינוחים כמו הגב, לבין הבטן, החזה והלב בהם מתבטאת החרדה.

 

איך נוצר פיצול? אחת האפשרויות להתמודד עם כאב מפלח היא להתנתק מהאזור הכואב, ובכך לא לחוש את הכאב. הדבר נכון במיוחד כשעומדים לרשותי משאבים וגורמי תמיכה מועטים. הפגיעה המאסיבית, יחד עם מיעוט משאבים, עלולים ליצור בגופנפש פיצול של האזור הפגוע משאר הגוף.

אחת האפשרויות לעבודה עם פיצול היא לנסות ולהגיע למקור, לחוויה הראשונית שבה הוא נוצר. בטיפול ממוקד גוף מאפשרים לגוף להוביל אותנו אל אותו רגע.

לאורך השנתיים בהן אנו נפגשות, ניתן היה ללקט ולאסוף רמזים רבים הנוגעים לחוויות ראשוניות של פיצול בחודשים הראשונים לחייה של ליאורה: ברחם אמה, בלידה וחודשים מספר אחריה. ליאורה נולדה, לדבריה, בלידה ממושכת וקשה. היה צורך בלחיצות על הבטן של אמה ובמלקחיים כדי להוציאה לאוויר העולם. אמה סבלה מדיכאון אחרי הלידה, התמוטטה ואף אושפזה למנוחה. בזמן שהותה ברחם סבלו הוריה, ובעיקר אימה,  ממצב כלכלי קשה מאוד. "אמא היתה מוטרדת", סיפרה ליאורה. לאורך כל חייה, ליאורה חסרה את התחושה וההרגשה של ויסות ותמיכה חיצוניים על-ידי אובייקט בוגר. ליאורה מתנהלת במצב של הישרדות תמידית, ומנסה לווסת ולאזן את עצמה - התנהלות הגובה ממנה והמסובבים אותה מחירים.

ארתור ג'אנוב (1993) מאמין שבתשעת חודשי החיים הראשונים ברחם, האדם פגיע ותמים יותר מבכול תקופה אחרת בחייו. לכן, במידה ומתרחשת טראומה בתקופה זו, או בזמן הלידה עצמה, יש לטראומה זו השלכות רבות ומשמעותיות להמשך חיי התינוק. ג'אנוב ממשיך וטוען ששניים עשר שבועות לאחר ההתעברות, מערכת העצבים של העובר ערוכה במלואה ומסוגלת להגיב לאירועי חיים, להצפינם ולאחסנם באופן המלא ביותר. יכולת זו פירושה שגם אם הזיכרון כפי שאנו מכירים אותו טרם נוצר (שכן ההיפוקמפוס מבשיל רק סביב גיל שנה וחצי), הזיכרון הגופני קיים ומתפקד, כך שחוויות נעימות או התנסויות קשות נרשמות בגוף.

בין אם הייתה זו חוויה חד-פעמית, עוצמתית עד כדי טלטלה ושבר ("טראומת הלם") ובין אם הייתה זו התנהלות חוזרת בקשר הורה-ילד שפגעה שוב ושוב בתחושת הביטחון הקיומי והערך העצמי (טראומה התפתחותית), הטראומה נרשמת בגוף (לוין 1999, רוס 2008). ככל שהפגיעה עוצמתית יותר ומוקדמת יותר, כך גדל גם היקף הפגיעה הפסיכו-פיזי של העובר/תינוק והשפעתה על חייו בהמשך. ג'אנוב מסכם ואומר שפגיעות מוקדמות בחיים  הן הבסיס לרוב הבעיות הנפשיות והגופניות.

 

עבר שבוע מהמפגש הקודם. ברור לי שנפל דבר. במשך שנתיים עסקנו בחרדות, בשנים הראשונות לחייה של ליאורה - בדיכאון שלאחר הלידה של אמה, בקשרים עם דמויות מפתח בחייה, בצורך של ליאורה לחוש ולהרגיש רגשות ועוד. נושאים רבים. החרדה התמתנה. ליאורה יודעת היום לבטא את צרכיה גם בעתות חירום של לחץ ואימה. היא חשה יותר ויותר את הקרקע מתחת לרגליה כמוצקה. המשפט "אין לי זכות קיום" נבדק, ועלו מולו טיעונים ואפשרויות נוספות. ליאורה עלתה על הדרך המובילה אליה, לחירותה.

אבל לתחושתי הייתה חסרה פיסה. משהו בתצרף חייה נשאר מאחורי הפרגוד, עמום.

הבנתי שעדיין לא עיבדנו מחדש את חוויית הלידה של ליאורה, ואולי זו הפיסה החסרה.

ח: כשאת חושבת על ההתחלה, על הלידה שלך, לְמה את שמה לב בגוף עכשיו?

ל: זרמים נעימים בגפיים, ברגליים ובאמות הידיים.

בתחילה ליאורה לא חשה דבר בטורסו (בגֵו), ואז תחושה נעימה התפשטה בגבה ובבטנה (שלא כרגיל, שכן לרוב החזה והבטן מכווצים ומשוריינים היטב). מתוך התחושה הנעימה שנמשכה דקות ארוכות, עלה שיר שאיתו נהגה ליאורה להרדים את בנותיה בעודה מתהלכת בחדר ומערסלת את בתה. מיד איתו עלתה החרדה: מועקה מכווצת היטב בחזה, שהלכה והשתלטה על איברים נוספים. הגוף כולו נכנס לדריכות.

ח: שימי לב לגב הנשען על הכרית, לכפות הרגליים ולקשר עין איתי, ותני למועקה להתפשט כרצונה.

ל: אני לא יכולה, תחושה של חוסר אונים, של חנק, של משהו דביק בתוכי וסביבי... חונק, כמו גומי מתוח. אין עתיד... אין מחר... אני בתוך מעטה שחור מגומי ואני נחנקת.

ליאורה נשארת בתוך תחושת המועקה מספר דקות, ואז הופיעה תנועה ספונטאנית של הראש.

ל: הראש רוצה להשתחרר החוצה (נעה עם הראש למעלה והצדה שוב ושוב). לפעמים כשלחוץ לי אני עושה ממש פיזית את התנועה הזו עם הראש.

התנועה הרגיעה מעט את הלחץ ואת תחושת חוסר האונים, אך ליאורה נותרה במצוקה.

ח: האם מותר לי לגעת בך?

ל: כן.

הנחתי את ידי על ראשה, כדי להרגיעה ובעיקר כדי לעודד את הגוף לדחוף, לנוע כלפי מעלה אל ה"יציאה". נגעתי בראשה מספר דקות. המועקה והלחץ נרגעו. עלתה מבוכה, ביקשה שאסיר את ידי. התיישבתי במקומי.

ליאורה דיווחה בהתרגשות על זרמים עדינים היורדים לאט מראשה אל כפות רגליה, על תחושה של הוליזם, של גוף אחד, של קשר בין ראש ורגליים. על תחושת חמימות המתפשטת בגוף כולו.

הייתה זו חוויה חדשה, ראשונית עבור ליאורה. גוף אחד ללא פיצול. תחושת חמימות שנמשכה מספר דקות. חיוך רחב והתרגשות. ניצחון ותקווה.

 

הרחם נתפס לרוב כמקום האולטימטיבי להכלה, להזנה, להגנה. כמקום שכולו טוב ואהבה. גן-עדן. אך ישנם הריונות בהם השהייה ברחם עלולה להיות טראומטית לעובר המתפתח, למשל כשהאם ההריונית מוכה, חרדה (ורני וקלי, 1983), רעבה, מכורה לאלכוהול ו/או לסמים, כשההיריון איננו רצוי והאם מנסה ללא הצלחה להפילו (צ'מברליין, 1992), בעת מוות של תיאום ברחם, ועוד. לעובר ברחם, כמו לילוד בזמן המעבר בתעלת הלידה וכמו לתינוק בעריסתו, אין איך ואין לאן לברוח. הם כלואים; כך שכל חוויה מטלטלת המאיימת על קיומו שלו ועל שלום אמו עלולה להכניסו למצב של חוסר אונים, ומכאן קצרה הדרך לחותם הטראומטי.

בשיטת הביו-דינמיק, המתייחסת להתפתחות הפסיכו-מוטורית האנושית, מכונה השלב הראשון בחיי אדם "השלב הקיומי". שלב זה מתחיל ההתעברות (או מהטרימסטר השני של ההיריון) ונמשך עד שלושה חודשים לאחר הלידה. התמות ההתפתחותיות לשלב הקיומי נחלקות לארבעה נושאים:

1.       ביטחון וקיום - האם הגוף הזה בטוח להתקיים בו? האם הרחם הזה הינו מקום בטוח עבורי? האם העולם החיצוני, הסביבה בה אמי ואני חיים בטוחה?

2. שייכות – האם יש לי תחושת שייכות למשפחה שלי? למין האנושי? לכדור הזה?

3.      להיות רצוי ואהוב – האם הוריי רוצים בי ואוהבים אותי? האם משפחתי רוצה בי? האם העולם רוצה בי?

4.      ערך עצמי - האם אני בעל ערך?

בשלב הקיומי העובר חווה תחושה בסיסית של קיום וחווה את האופן שבו הוא מתקבל - בעיקר על-ידי האם והמשפחה אך גם על-ידי העולם. תחושת אלו מטביעות עליו את חותמן באופן עמוק - ברמה בפיזית, הרגשית ואף ברמת הנשמה -  וכך נבנית הקונצפציה העצמית הבסיסית שממנה האישיות מתפתחת.

במושגים פסיכודינמיים, המטרה הבסיסית בשלב ראשוני זה היא להשיג תחושת קיום בטוחה מבחינה פיזית, רגשית ופסיכולוגית. היה ומזלו שפר עליו, התינוק אמור להיוולד עם הרגשת ביטחון קיומי של שייכות לעולם. האדם מרגיש מקובל ונאהב פשוט מעצם היותו חי. אך והיה והעובר חווה טראומה – חד-פעמית או מתמשכת – הוא עלול להתנהל בעולם לאורך שנותיו תוך הימנעות מהחיים או "התנפלות" עליהם, בהתאם לשלב בו התרחשה הפגיעה (Bernhardt, Bentzen & Isaacs, 2004).

כאמור, כשהעובר נתון בסכנה וקיים איום על ביטחונו, אין לו לאן לברוח או היכן להסתתר, ולא נותר לו אלא להתמודד עם הפגיעה. לרשותו עומדים מנגנוני הגנה פסיכו-מוטוריים בסיסיים ומועטים: הוא מתכווץ ו/או מתנתק (צ'מברליין, 1992). ורני וקלי מצטטים בספרם (1983) מחקר שפורסם ב-1944 תחת הכותרת "המלחמה ויחסים שבין האם לעוברה", ובו בדק דר' לסטר ו' זונטאג את השפעת מצבי דאגה חמורים אצל אמהות הרות בזמן מלחמת העולם השנייה על התפתחות אישיותו של העובר שברחמן. זונטאג מצא שלמרות שמבּחינה גופנית האם ועוברה אינם חולקים מוח או מערכת עצבים אוטונומית משותפים ושלכל אחד מהם מנגנון עצבי ומערכת דם משלו, קיים דו-שיח ביולוגי-רגשי ביניהם. כך, פחד פתאומי או חרדה חמורה התוקפים את האם ההרה, מפעילים את המערכת הסימפתטית בגופה וכתוצאה מכך מופרשים לדמה נוירו-הורמונים כגון אדרנלין, נוראדרנלין, סרוטנין ועוד; אלה עוברים אל מחזור הדם של העובר דרך השליה, ואם הרגשות יימשכו ויהיו חזקים דיים יש בכוחם להשפיע על המקצבים הביולוגיים שלו ואף לשנותם. כלומר, כשהאם חרדה - עוברה חרד באל כורחו, מעצם הדו-שיח הביולוגי-רגשי ביניהם.

מחקרים נוספים שמצטטים השניים מצביעים על כך שהווסתים הרגשיים של עוברים אשר אמהותיהם היו חרדות או דאוגות באופן עמוק וממושך, רעבות או אבלות בזמן הריונן, הושפעו מכך באופן משמעותי, ושכתוצאה מכך הושפעה גם התנהגותם ובריאותם של רבים מתינוקות אלה ביחס לתינוקות אשר נולדו לאמהות שהיו רגועות יותר בעת הריונן (שם). בבט רוטשילד, וחוקרים רבים נוספים שורני וקלי מצטטים מצביעים על קשר בין אירועים יוצרי דחק בתקופת חיינו המוקדמת (למשל דחייה, הזנחה, כישלון ביחסי ההתקשרות, ניצול פיזי או מיני) לבין נטייה ללחץ ול-PTSD בחיינו כבוגרים (Rothschild, 2000). רוטשילד מוסיפה שמי שחווה טראומה מוקדמת ולא זכה ליחסי התקשרות תומכים עלול להיות מוגבל ביכולת הוויסות העצמי שלו כבוגר, ולפיכך לחוות קשיים במערכות יחסים וביחסי קִרבה.

 

הנדנדה בין החרדה המכווצת לחמימות המרחיבה המשיכה בחייה של ליאורה, אך לאורך הטיפול החלה החמימות לקבל יותר ויותר מקום, ומחוויה נדירה ביותר וחומקת הפכה לחלק מהנוף הפנימי שלה.

אין פה ניסים (ואולי יש). טיפול ממוקד גוף בטראומה מבקש לשחרר את האנרגיה הקפואה בגוף, אותה אנרגיה שהתקבעה בו בעקבות החוויה הטראומטית, באמצעות תנועה ופריקה ביולוגית של אנרגיית ההישרדות (לוין, 1999). בכך היא מנסה לשחרר את המערכות המכווצות לטובת תפקוד מאוזן יותר.

 

 

מקורות:

ג'אנוב, א' (1993), הצעקה הראשונית החדשה, זמורה ביתן.

ורני, ת' וקלי ג'. (1983), החיים המסתוריים של התינוק טרם לידתו, זמורה ביתן.

לוין, פ' (1999), להעיר את הנמר – מרפאים את הטראומה, אסטרולוג.

צ'מברליין, ד' ב' (1992), תינוקות זוכרים לידה, אח.

רוס, ג' (2008), מעבר למערבולת הטראומה אל מערבולת ההחלמה, נורד.

 

Bernhardt, P. Bentzen, M. & Isaacs, j. Waking the Body Ego, Part 2: Psychomotor Development and Character Structure. In: Levine, P. A. & Macnaughton, I. (2004). Breath and Consciousness; Berkeley. North Atlantic Books. pp 161-173.

 Rothschild, B. (2000). The Body Remembers. New York. W. W. Norton &Company.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

בן-שחר, ח. (2010). "כל נימי נפשי כמהים" - טראומת לידה והשפעתה על יחסי קִרבה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2521

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

תמר בסביץ' גורהתמר בסביץ' גורה22/11/2010

מאמר מרגש ומרתק. חגית, השכלת לשלב תאור מקרה מרגש עם ידע וציטוטים רלבנטיים בצורה מרתקת. התרגשתי לקרוא ולדעת שיש דרך ויש אנשים כמוך היודעים להשתמש בה, לפרוק ולשחרר טראומות גופניות מגיל כה צעיר.
ישר כוחך.
תמר גורה
פסיכולוגית תעסוקתית

זיוה דינהזיוה דינה3/11/2010

מאמר מרגש מאוד. תודה על השיתוף בחוויה..