פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

בעקבות הסרט "פרידות" - דיאלוג אותנטי במשפחה, בטיפול, ובחיים

כתבות | 25/7/2010 | 11,161

"הסרט "פרידות" עוסק אמנם ב"סוף הדרך", בטיפול במתים, אך במובנים רבים יכול ללמד אותנו על הטיפול באנשים חיים. הסרט עוסק במרחבי דיאלוג סגורים ונוקשים בין אנשים ובדרכים להפוך מרחבים אלה לפתוחים יותר ולאפשר בהם דיאלוג אותנטי. אותם מרחבי דיאלוג בינאישיים נסגרו בצורה כואבת עקב פגיעות, נטישות, ואכזבות אחד מהשני. מרחב נוסף שהינו סגור בתחילת הסרט קשור למוות - זהו מרחב תוך אישי שרבים נמנעים מלעסוק בו. אולם, המוות הוא חלק מחייו של אדם והכחשתו היא הכחשה של חלק משמעותי מאיתנו. התהליך שאנו עוברים בזמן מקרב אותנו בכל מקרה למוות של עצמנו ומוריד בהדרגה את אותן ההכחשות". מאמר זה ניתן כהרצאה במסגרת מפגש יולי של "הארת שוליים" - סדרת מפגשים לשיחה על קולנוע.

 

בעקבות הסרט "פרידות" –

דיאלוג אותנטי במשפחה, בטיפול, ובחיים

ישראל רוזנבאום

 

 

 

יפן (2008)

פרידות; The Departures

שפת הסרט: יפנית

משך זמן סרט: 130 דקות

ז'אנר : דרמה, זר

במאי/ת: יוג'ירו טקיטה

 

"פרידות" – תיאור קצר של הסרט

הסרט מתאר תהליך רגשי שעובר דאי, צ'לן  שחוזר לעיירת הולדתו יחד עם אשתו, בעקבות פירוק התזמורת בה ניגן.  דאי עונה למודעת דרושים אולם מהר מאוד הוא מבין שלא מדובר בשוק התיירות אלא בשוק הלוויות. לאחר קשיים הוא מסכים לעבוד כמכין גופות בטקסי ההלוויה המסורתיים – אירועים שמשלבים עצב וצחוק ורגעים סוריאליסטיים. במהלך העבודה הוא עובר תהליך נפשי, המשפיע על יחסיו עם אשתו, ועל יחסיו עם אביו, אשר נטש אותו כאשר היה ילד..

 

מאמר זה ניתן כהרצאה במסגרת מפגש יולי של "הארת שוליים" – סדרת מפגשים לשיחה על קולנוע המתקיימים מדי חודש בקולנוע בזכרון יעקב.

 

בתפיסה הטאואיסטית הדרךהיא מונח מרכזי. גם בכתביו של היידגר הדרך היא מרכזית. הסרט "פרידות" עוסק אמנם ב"סוף הדרך", בטיפול במתים, אך במובנים רבים יכול ללמד אותנו על הטיפול באנשים חיים. הסרט עוסק במרחבי דיאלוג סגורים ונוקשים בין אנשים ובדרכים להפוך מרחבים אלה לפתוחים יותר ולאפשר בהם דיאלוג אותנטי. אותם מרחבי דיאלוג בינאישיים נסגרו בצורה כואבת עקב פגיעות, נטישות, ואכזבות אחד מהשני. מרחב נוסף שהינו סגור בתחילת הסרט קשור למוות - זהו מרחב תוך אישי שרבים נמנעים מלעסוק בו. אולם, המוות הוא חלק מחייו של אדם והכחשתו היא הכחשה של חלק משמעותי מאיתנו. התהליך שאנו עוברים בזמן מקרב אותנו בכל מקרה למוות של עצמנו ומוריד בהדרגה את אותן ההכחשות.

 

אחד הדברים המאפשרים לדאי, גיבור הסרט, לפתוח מרחב נעול ומלא זעם –  המרחב בינו לאביו –  קשור לפתיחת המרחב האישי שבינו למוות. דאי מוצא את עצמו, ואת הייעוד המתאים לו, אולם הבחירה בדרך הזו היתה קשה, בשל הגינוי החברתי החריף והרתיעה מפני מי שעוסק במקצוע זה. הדרך שמתאר היידגר כדרך להגשמת ההוויה האנושית כרוכה במעבר ממצב לא אותנטי  בו היחיד מושפע וחושש מה"הם", למצב אותנטי בו הוא קשוב יותר לעצמו. חיפוש ובחירה של הדרך המתאימה ליחיד ולביטוי העצמי שלו היא משימה אקזיסטנציאלית של היחיד לפי היידגר, וקרקגור הגדירה כ "איך להיעשות לאינדיבידואל". נראה שבלי התהליך שעבר דאי כמכין גופות למוות הוא לא היה מצליח לפתוח את המרחב הזה שבינו לאביו.

 

הבמאי של הסרט, יוג'ירו טקיטה, עשה דרך דומה כשבשנות ה80 ביים "סרטים ורודים" שהם מעין ז'אנר של פורנו רך ואחר כך התחיל לעסוק בדרמות, עד שביים את "פרידות" ב-2008, בו הוא מבטא את רגישותו שלו לחיים מול המוות ולאנושיות של האדם מול המוות.

 

דיאלוג אותנטי

א. מרחב ה- Between השביר

דיאלוג אותנטי הוא אחת המטרות החשובות בטיפול ובקבוצה, לפי הגישה האכזיסטנציאליסטית.

זה יכול לקרות כשכל צד לדיאלוג יכול לבטא את עצמו כפי שהוא ולאפשר גם לשני לבטא את עצמו כפי שהוא באמת. זה לא מספיק שכל אחד יוכל לבטא את עצמו כי אז זה יכול להפוך ל מונולוגים אותנטיים.

לא במקרה יש בנו כמיהה למפגש משמעותי עם הזולת, כי כשאני מצליח לבטא את עצמי כפי שאני באמת ומישהו מקבל אותי כפי שאני, זה נותן תוקף לקיום שלי, וזה גם נותן תוקף לקיומו של האחר כשאני מקשיב לו, מכיל אותו ומקבל אותו כפי שהוא.

אפיון נוסף של דיאלוג אותנטי הוא שהוא מתרחש במרחב ביניים, שבובר קורא לו תחום ה- between, לו וויניקוט יכול לקרוא מרחב פוטנציאלי, והיידגר "להיות זה עם זה". זה תחום חדש ביני לאחר שבו אין לי את ההגנות והגבולות שיש לי כשאני לעצמי, אלא שאני בונה עם עוד מישהו מרחב חדש, עדין, שביר, ולא מוגן כששני הצדדים יכולים לשמור עליו או להרוס אותו, או להיות במיגננה מתמדת בתוכו.

 

ב. הגיהנום הוא הזולת?

אחת התוצאות ההרסניות שיכולות להיות במרחב הזה קיימת במחזה של סארטר "בדלתיים סגורות" שלושה אנשים אחרי מותם, מוצאים את עצמם באיזשהו מקום. לאור מעשיהם הרעים בעולם הזה, הם מצפים לעינויים, אש רותחת, ושיפודים שינעצו בבשרם – הם מצפים לגהינום. אבל להפתעתם מה שהם מקבלים זה חדר רגיל, מרוהט בסגנון תקופתו של נפוליאון השלישי. הם מתחילים לדבר אחד עם השני, לנסות להבין איך הגיעו לשם, ולמה. הם מתחילים לחשוף אחד את השני, להציק ולענות האחד את השני, עד שלבסוף אחד מהם מגיע ל"הארה" – הוא מבין מה זה הגהינום. הגהינום אינו להבות אש ושיפודים הננעצים בבשר, הגיהינום אינו אש רותחת,  הגהינום הוא הזולת!

כדי להבין שאמירה זוו אינה כל כך מופרכת, נסו לחשוב על כך שהדיאלוגים הכי מכעיסים, מתסכלים ומכאיבים שאנו מקיימים הם בדרך כלל עם האנשים הקרובים לנו ביותר – הילדים, ההורים  או בני הזוג. דווקא בקשרים האינטימיים והמיטיבים, יכולים להתרחש דיאלוגים סגורים, חוזרים על עצמם ומתסכלים.

אפשר לראות דיאלוגים כאלה במחזות של חנוך לוין כמו "חפץ" ו"הרטיטי את ליבי". היחסים הזוגיים והבינאישיים די דומים לגהינום הזה שמתאר סארטר, הם מתעללים אחד בשני, משפילים אחד על השני, אבל אחוזים אחד בשני, למרות שאומרים שוב ושוב שרוצים לעזוב ולהשתחרר ממי שמתעלל ומתעמר בהם. גם דוסטוייבסקי ב"שדים" או ב"כתבים מן המרתף" מתאר יחסים של התעללות הדדית ומאבקי כוח מתמשכים, שאי אפשר להשתחרר מהם  ואי אפשר גם לפתוח את הדיאלוג מעבר לירידות הדדיות ומאבקי כוח.

למה בעצם הדיאלוג עם הזולת יכול להיות גהינום?

הביקורתיות של הזולת, הציפיות שלו וגם ההצלחות שלו, עלולות להראות לי כמה אני פגום ולא מצליח. כשאנשים נמצאים בקבוצה או בסיטואציה של שיחה חברתית הם משתדלים להבליט את הצלחותיהם המקצועיות, עושרם או אושרם, את מעשיהם הטובים והחסודים, או את תפיסת עולמם המצויינת, זה גורם לאחרים להרגיש קטנים ולא מוצלחים, ככישלונות, עלובים.... כלומר, הזולת יכול להיות גיהינום בשבילי, כשהוא מראה לי כמה אני מפגר אחריו, לא שווה יחסית אליו, לא אטרקטיבי כמוהו, לא מוצלח כמוהו ואז אני מתקרב לתחושה של חוסר ערך, חוסר משמעות. אני רואה את כל מה ומי שלא אוכל אף פעם להיות, ואקשה לי לקבל את עצמי כפי שאני, ולבטא את עצמי כפי שאני.

אולם, הטענה שלי היא, שהגיהינום אינו הזולת. ושהגיהינום הזה גם אינו אני, הגהינום הוא אחת האפשרויות היכולות להיווצר בתחום ה between הזה, בתחום הרגיש והשביר בו אנשים נפגשים ויכולים להרע אחד לשני כי הם פגועים ומאויימים, אבל המקום השביר הזה יכול גם להיות מקום של מפגש ודיאלוג אותנטי.  בשביל זה צריך את האומץ להיות, האומץ להיות כפי שאני.

בטיפול או בקבוצה אנו נתקלים הרבה פעמים במרחבי ביניים שהופכים להיות גיהינום, בגלל פגיעות הדדיות, חוסר הבנות, מאבקי כוח וכו'... השאלה היא, איך אנו מאפשרים למרחבים הרגישים והשבירים האלה להיות יותר פתוחים, להפחית במאבקי הכוח ההגנתיים, ולאפשר דיאלוג אותנטי בו אנשים יכולים להיות עצמם.

 

בסרט "פרידות" הדרך שפותחת מרחבים סגורים היא ההתייחסות האנושית, הרגישה, המתחשבת והמכבדת של המטפלים בגופות. עצם ההתייחסות הזו מזיזה הצידה את הלכי הרוח המקובלים ומאבקי הכוח, ויוצרת קשר ומגע אנושי אצל אלה שמתבוננים בעבודתם של המטפלים. החבר של דאי שנרתע ממנו בגלל מקצועו בגלל המוסכמות החברתיות מסתכל עליו בהערכה אהבה והכרת תודה כאשר הוא רואה איך דאי מטפל בגופת אימו. וגם אישתו של דאי, המתנגדת בצורה נחרצת לעיסוקו, עוברת שינוי כאשר היא שרואה אותו בעבודתו. אז היא רואה אותו באמת –  כאדם רגיש, אנושי ואוהב, ואחר כך היא יכולה להתגאות במקצועו.

 

ג. מבנים דיאלוגיים

אחד הגורמים לצמצום המרחב  של הדיאלוג הוא מבנים דיאלוגים קיומיים.

כל אחד בא למרחב המשותף הזה עם המבנים שלו, ושם הוא גם נפגש עם המבנים הדיאלוגים של הזולת. המבנים האלה נוצרים כדי להגן על היחיד הנכנס לתוך המרחב הפגיע והשביר הזה ומסייעים לו לעשות סדר, לארגן את המרחב החדש, ולהכיל את הסתירות במרחב עליהן אין לו שליטה.

המבנים האלה הקוטביים מטבעם, ומסייעים לנו לחלק את העולם לכל מיני דיכוטומיות. המבנים השכיחים הם טוב ורע, נכון ולא נכון, מה צודק ומה לא, והם מקלים עלינו להתמודד עם המורכבות והסתירות שיש בקיום האנושי.

כמעט בכל תיאוריה או אמונה אנו מוצאים מבנים כאלה. בגישה האכזיסטנציאליסטית יהיה זה האותנטי מול הלא אותנטי, אצל אדלר נחיתות מול עליונות, אצל ניטשה החולשות האנושיות מול הרצון לעוצמה, אצל קרקגור וסארטר הבחירה מול ויתור על בחירה, וכמובן הלא מודע מול המודע אצל פרויד. המבנים האלה מגינים ומארגנים אבל בה בעת מצמצמים את מרחב הדיאלוג.

למשל היחס למודע וללא מודע אצל פרויד הוא ברור. אחת המטרות של הטיפול הפסיכואנליטי היא להפוך את הלא מודע למודע, ובכך מזהים את הלא מודע כבעייה –  הוא זה שגורם לנו להתנהג בצורה לא רציונלית, מכתיב לנו מה נרגיש ונחוש, גורם לנו לחזור על דפוסים מזיקים ומקשה עלינו להשתחרר ממה שהוטבע בנו בילדות. אבל זוהי תפיסה מצמצמת הגורמת לנו להחמיץ זוויות התבוננות אחרות להבנת הקיום האנושי. למשל,אפשר לחשוב על כך  שהמודעות בכלל היא למעשה מקור לסבל האנושי, ושהמודעות למוות בפרט היא האיום הגדול ביותר, שכל חיינו אנו מנסים להתחמק ממנו...

היכולת להכיל את התודעה האנושית כבעלת צדדים שונים, מנוגדים ומגוונים, עשויה לסייע לנו להבין טוב יותר התנהגויות של התנגדות לטיפול, של אי רצון לדעת, של בחירות באקטינג וכדומה. להשאיר את המרחב של הדיאלוג פתוח פירושו להיות פתוחים לסתירות שיש במבנים המארגנים שלנו, ולראייה של חלקים במציאות, היכולים להיות מנוגדים לגישות התיאורטיות והאישיות שלנו.

 

לדוגמה, בקבוצה טיפולית משתתפת אמרה למנחים שהם מגיבים ונותנים תשומת לב  רבה לחברת קבוצה אחרת כי זו מתקדמת בטיפול, ולדבריה שלה לא שמים לב ולא מתייחסים, כי היא תקועה ולא מתקדמת כמו חברתה. המנחים  עבדו איתה דינמית, שאלו אם התחושות האלה מוכרות לה ממקומות אחרים, והתברר שתחושת הקיפוח שלה נובעת אמנם מכך שגדלה עם אחות מועדפת בבית.

 זה יכול להיות נכון כשלעצמו אבל הדרך המוכרת, ואולי הגנתית, בה נקטו המנחים צמצמה את מרחב הדיאלוג משום שהדבר הוביל לכך שנמנע מלדון בנושאים חשובים שאותה משתתפת העלתה.

ניתן לחשוב על כך שהטענה שלה מאיימת בדרך כלשהי על המנחים, משום שהיא אומרת להם שהם "מפלים", ואפילו יותר מכך, היא אומרת להם שהם מפלים באופן שקשור לסיפוק הצרכים שלהם –  מי שמצליחה לקבל מכם ומתקדמת בטיפול זוכה לחיזוקים, כי היא משרתת את הצורך שלכם להצליח כמנחים ומטפלים.

כך, יתכן שהמנחים סגרו את הנושא המרכזי שהביאה הבחורה –  עד כמה המנחים באמת מעדיפים מישהו בקבוצה, עד כמה הצרכים של המנחים משחקים תפקיד בקבוצה? ניתן היה לבדוק איתה למה היא חושבת שלא שמים לב אליה? אולם המנחים לא נתנו תוקף לביטוי העצמי המידי שלה אלא בעצם העבירו אליה את האחריות לתחושות הקיפוח. אני סבור שדיון בצרכי המנחה, ובאפליות הלא מודעות שהוא עושה הינו דיון מאיים  ככל הנראה עבור כל מנחה קבוצה, אולם זהו עדיין מרחב שאפשר ורצוי לפתוח.

דוגמה למבנים דיאלוגי מצמצמים :

מורה – תלמיד

כשאנו נכנסים להרצאה אנו נכנסים למבנה דיאלוגי מצמצם של מורה תלמיד. המבנה הזה שאנו נכנסים אליו מצמצם את הדיאלוג בינינו. התלמיד בא לשמוע או לשאול שאלות והמרצה שם כדי להעביר חומר, ללמד משהו. התלמיד בא לקבל והמורה בא לתת. המורה הוא המרכז והתלמידים – בשוליים, דבריהם פחות חשובים ודבריו זוכים ליותר תשומת לב. כך, במשך הזמן המורה הולך ומפתח את יכולתו לענות לשאלות ויכול פחות ופחות לעסוק בשאלות ותהיות שלו.

השאילה והתהייה לגבי ההוויה האנושית היא חלק מהקיום האותנטי לפי היידגר, אבל ברגע שאני בתפקיד של המשיב והיודע, מצטמצם אותו חלק שלי שתוהה ורוצה לשאול ולהבין. אחת ההגדרות הציניות לגבי מומחה היא שהוא יודע יותר ויותר על פחות ופחות עד שהוא יודע הכל על לא כלום...

מטפל-מטופל

גם בטיפול יש מבנים העלולים לצמצם את מרחב הדיאלוג בין מטפל-מטופל, מטפל נותן-מטופל מקבל, מטפל יודע ומקצועי- מטופל חסר ידע, המטפל\ת נתפס כהורה הטוב בעוד והמטופל\ת כלא מספיק טוב וכדומה.

 

זכורה לי דוגמה מעבודתי בפניימית אהבה. אחת המטפלות ה לא הצליחה לעשות עבודה טיפולית עם הנערה בה טיפלה כי זו לא הייתה מוכנה לדבר על שום דבר מהקשיים והכאבים שלה. עם זאת, הנערה הייתה מוכנה לשחק וביקשה להתעסק במחשב שהיה בחדר הטיפול. המטפלת הסכימה, בסופו של דבר, לתת לה עשר דקות של "זמן מחשב" בסיום כל פגישה. יום אחד הנערה שוטטה באינטרט והגיעה לאתר שהראה תמונות שמאד מצאו חן בעיני המטפלת, והיו קשורות לעניני עבודתה. היא אמרה זאת למטופלת בהתלהבות אמיתית, ואותו רגע בו המטפלת יכלה לקבל משהו אמיתי מהמטופלת גרם לשינוי ביחסים, והוביל לכך שהמטופלת הרגישה יותר ביטחון להביא יותר דברים מיוזמתה. כשיש אפשרות לקבל מהמטופל באופן  אמיתי זה יכול לפתוח את מרחב הטיפול.

אתן דוגמה נוספת מתרגיל שנתתי בקורס להנחיית קבוצות, שמטרתו לבחור אדם קרוב שיש איתו שיח מידי פעם, ובמפגש איתו  לנסות באמת להקשיב לו ולנסות להבין מה רוצה לומר. אחת המשתתפות סיפרה שהחליטה להקשיב לחמותה, שהיא ניצולת שואה ומספרת הרבה ומדברת הרבה, ומאד קשה להקשיב לה. זו הייתה הפעם הראשונה שהחליטה להקשיב לה, ו ניסתה להבין מה היא אומרת ומה היא מנסה לבטא ופתאום היא ראתה אותה אחרת, התייחסה אליה אחרת, וגם החמות התחילה לדבר אחרת – היא דיברה אליה, התייחסה אליה וספרה לה דברים שלא אמרה קודם. היא הרגישה שיש ביניהן דיאלוג.

 

 

ד. דיאלוגים בסרט "פרידות"

לכל אחד יש מרחבי דיאלוג סגורים או מצומצמים עם הקרובים לו, בעבודה או בטיפול. יש מרחבי דיאלוג שנסגרים בגלל מריבות, נטישות,דחיות, פגיעות, מאבקים, רגישויות, יש מרחבי דיאלוג שמצטמצמים לדפוסים צרים שבהם כל אחד מוצא את עצמו שוב ושוב באותן עמדות.

בסרט יש הרבה מרחבים דיאלוגים סגורים בגלל פגיעות, נטישות, כעסים וכאב. גיבור הסרט, הצעיר שנכנס במקרה לתפקיד של מכין גופות לקבורה, והבוס שלו, מצליחים לפתוח חלק מהמרחבים הסגורים האלה.

הם עוסקים בתחומים שרבים נמנעים מלהתעסק איתם- מוות, ופרידות, והם עושים את זה כמעט בלי מילים אבל עם הרבה אנושיות, כבוד, עדינות, רוך. הם מטפלים לכל דבר, למרות שהם מטפלים בגופות....

זה לא שהגהינום הופך לגן עדן, אבל המרחב הופך לאנושי.  בסרט יש הרבה גופות, כמו בסדרות פשע, אבל כאן ההתייחסות לגופות היא כמו לאינדיבידואלים. קרקגור ביקש שיכתבו על קברו –  "פה נקבר אינדיבידואל".

 

העיסוק במוות והמודעות אליו פותחת משהו גם לגבי החיים, דבר שמתבטא בסרט בהנאה מאוכל, שאפשר להעביר אותה גם להנאה מדברים אחרים בחיים. באחת הסיטואציות בסרט, אחרי הטיפול בגופת הזקנה שמתה שבועיים קודם לכן, ואחרי שדאי מתרחץ היטב בבית הרחצה, הוא נצמד אל אישתו ומחבק אותה, ונראה שרוצה לדבוק בחיים שיש בה, במיניות, בחום ובאהבה.

 

אם אנו מסתכלים על מבצעי הטכסים כדמויות טיפוליות אפשר להבחיןבלכמה נקודות הקשורות לפתיחת מרחבים סגורים של דיאלוג:

 

1.      אנושיות- התייחסות אנושית ולא טכנית פותחת מרחב של דיאלוג.

אנו רואים את ההתייחסות של הקרובים לבוס ולדאי. המבטים המעריכים ומלאי הרגשות של בני המשפחות כלפי המטפלים בגופות יקיריהן מבטאים אולי יותר מהכל את המרחב האנושי הפתוח.

 

2.      הגמישות בדפוס הנוקשה של מורה-תלמיד, אבא-בן, מטפל-מטופל, סביב הנושא של נתינה וקבלה, מאפשרת גם היא מרחב פתוח יותר. כאשר נצמדים לדפוס הנוקשה של אבא כמי ששם גבולות ונותן לילד, מי שלא צריך שהילד ימלא את הצרכים שלו, זה מצמצם את המרחב., המרחב יותר פתוח כאשר בנסיבות מסוימות האב יכול לקבל מהבן, והמטפל יכול לקבל מהמטופל. כאשר הנושא מדובר- אפשרויות הדיאלוג מתרחבות. פתיחת המרחב איננה משנה את התפקידים הבסיסיים, האבא נשאר אבא, והבן נשאר בן.

.
 בסוף הסרט אנו מגלים שאבא של דאי מחזיק את האבן הקטנה שבנו נתן לו, ודאי, שהצליח לפתוח את המרחב הסגור שלא היה אפשר לפתוח בחיים, מקבל את האבן הזו כמבוגר, שמקבל את האבן של הילד... הוא נותן את האבן לאישתו, דבר הפותח מרחב חדש גם ביניהם, וכאשר היא נותנת לו אותה בחזרה, הוא בוחר להשאיר אותה אצלה קרוב לבטנה ולעובר המשותף שלהם. כך, דמות האב המשפחתית חוזרת לתוך המשפחה החדשה שלהם. חילופי התפקידים בין מבוגר-ילד, אבא-בן מסמלים מרחב יותר פתוח. דאי יוצא מהמקום המצומצם של הילד הנטוש כדי לדאוג לאביו הנוטש, והאבא הופך לילד שמקבל טיפול מבנו, וגם נותן לו את האבן של הילד – של דאי עצמו.

3.      עד כמה נותנים לאחר הכוללני, ה"הם" הסתמי של היידגר, להשפיע על הדיאלוג ובכך לצמצם אותו .כאשר אנו שוקעים לתוך הסתמיות של האחרים שמסומנת על ידי ה"הם" –  החברה –  התקשורת ולפי זה מחליטים מה שווה ןמה נחשב, אנו מוסרים את הקיום שלנו ל"אחרים" להמון סתמי, מאבדים את עצמנו ולא לוקחים אחריות על החיים שלנו.

אשתו של דאי, שבהתחלה הולכת אחרי הלכי הרוח בחברה ביחס לעבודתו של דאי, ממש כמו החבר של דאי, שמעדיף לנתק איתו את הקשר בגלל אותה סיבה, מתייחסים אליו בזלזול ורתיעה. אולם כאשר הם רואים אותו בעבודתו, רואים אותו ולא את המוסכמות החברתיות, אז המרחב ביניהם נפתח –  יש מפגש אנושי ודיאלוג משמעותי, והלכי הרוח החברתיים נדחקים הצידה.



 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

רוזנבאום, י. (2010). בעקבות הסרט "פרידות" - דיאלוג אותנטי במשפחה, בטיפול, ובחיים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2486

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רות רגולנט-לוירות רגולנט-לוי8/8/2010

הטיפול במוות, בדרך ליצירת מרחב אל החיים. באמצעות ההתייחסות לסרט העדין הזה, הצלחת לגעת בעניין חשוב וכאוב, לדעתי: היכולת שלנו 'לראות' את הקרובים אלינו, אלה שאנו כה מורגלים ורגילים בהם, להקשיב להם כפי שהם עכשיו, כרגע. לאפשר להם ולעצמנו להתחדש אתם.
נהניתי לקרוא
רותי רגולנט לוי

בתיה רוזנטלבתיה רוזנטל1/8/2010

סרט. שלום
ברוח האנושיות של פרידות ונושא המוות, היה סרט בטלויזיה על התליין האחרון. לראות איך הוא התמודד עם הגויות אחרי שתלה אותן ,נתן את המימד שאתה מעלה כאן.הסרט מבוסס על דמות אמיתיתומביא מימד שלא חשבתי עליו על תפקיד כ,כ נורא.