פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

האתגר שבהזדקנות מנקודת מבטו של האדם המבוגר והמטפל בו

הרצאה זאת ניתנה בכנס שנערך באוניברסיטת חיפה ב-11.10.07 לרגל יום הזקן ובה דנו באתגרי ההזדקנות מנקודת מבטם של המטופלים והמטפלים. הוצגו דבריהם של ה"זקנים החדשים" בני 80 ומעלה והאופן שבו הם מתייחסים לאתגר ההזדקנות והוצעו 6 מפתחות חיוניים למטפלים באוכלוסיה המבוגרת.

מאמרים | 12/10/2007 | 10,096

תגיות:

האתגר שבהזדקנות מנקודת הראות של האדם והמטפל

הדברים שהייתי רוצה להציג בפניכם מתבססים על הקשבה להרבה מטופלים שחצו את קו ה-70, ה-80 וה-90 , בתוספת מעט מהניסיון והתובנות שלי לגבי אתגר ההזדקנות.

 כפסיכולוגית קלינית אני רואה זאת כשליחות לייצג את האדם שמאחורי המסיכה והתחפושת של הזיקנה כהגדרתו של פרופ' חיים חזן. להשמיע את קולו, ולהוכיח שוב ושוב שהעצמי של רבים מבעלי המסכות המקומטות הוא גמיש, אינו כבול לגוף ולגיל. הוא חי, ולעיתים אף תוסס.  כפסיכולוגית אינני מתיימרת ולו לרגע להיות מכשפה או קוסמת אשר מצליחה כבמטה קסם להציל את האדם ממלתעות הזיקנה או החולי. עם זאת הייתי רוצה להציל את כבודו בעיני עצמו ובעיני החברה. זאת שרואה בזיקנה רק את הזקנה במסדרון, את ניצולי השואה הזקנים חסרי כל, חולי האלצהיימר, את הזקנים המוזנחים בבתי אבות סיעודיים עלובים. כן,  כך מוצגת הזיקנה בשיא חולשתה ועליבותה בתקשורת. זה מדאיג, זה מפחיד.

את הרוב השקט, המזדקן בביתו, וממשיך בחיים עצמאיים למרות הזיקנה והחולי כמעט ולא רואים. גם לא יודעים ששביעות הרצון שלהם מהחיים אינה נופלת מזו של הצעירים ואף גבוהה יותר. מדי פעם תופיע כתבה על זקן יוצא דופן אחד. זה שעדיין עובד בגיל 85 בקיבוץ,  או זה שצלח את הכינרת בגיל 70 + . או זאת שנישאה בגיל 82 לאהוב ליבה הצעיר בן ה-30.

רוב הזקנים בחברה הם ברובם שקופים. לא ממש רואים אותם, אם הם אינם במצוקה קשה. כמעט ולא מתייחסים אליהם במערכות השונות כולל לא באוניברסיטאות המכשירות רופאים, או פסיכולוגיים. תחום הזיקנה רחוק מלהיות אטרקטיבי לרופאים צעירים או לפסיכולוגים. בפסיכולוגיה בארץ אין התמחות בזיקנה. הפסיכולוגיה הדירה את הזיקנה ובמובנים רבים, הזיקנה הדירה מקירבה את הפסיכולוגיה. גם אין כמובן תקנים לפסיכולוגים במוסדות השונים.  אך גם עובדים סוציאלים שבחרו במקצוע המטפל בשכבות החלשות בעיקר, אינם ששים להתמחות בתחום הזיקנה. הריקוד המוחמץ קוראת לזה חברתי ושותפתי הפסיכולוגית ניצה אייל. החברה הצעירה טרם הפנימה את גודל השינוי שחל בה. השאלה היא מדוע??

 

התשובה הפסיכולוגית היא די ברורה. למרות השינוי הדמוגרפי פוביית הזיקנה עדיין בשיאה. המאמצים לעצור את מחוגי השעון ולמנוע הזדקנות נמשכים במלוא הקצב בחברה שמתעקשת להישאר צעירה לנצח. שבויה במרדף אובססיבי אחר מעיין הנעורים האבודים. משאבים עצומים מושקעים בכל ענף שעוסק באנטי-אנטי אג'ינג. המטרה היא לטשטש את סימני ההזדקנות, להתחכם עד כמה שניתן בכל האמצעים האפשריים עם הגיל הכרונולוגי.

משאבים עצומים משקיעה החברה בקידום הבריאות של האוכלוסייה המבוגרת. הבריאות היא המרכיב החשוב ביותר באיכות החיים בגיל המבוגר. בכך אין ספק. אך האם אנו משקיעים גם בקידום הבריאות הנפשית? והרי גוף ונפש שלובים זה בזה?  על ההכרח לקדם גם את הבריאות הנפשית כבר טענתי לא מעט בעבר. ואני ממשיכה לטעון בכל פורום אפשרי. מאחר שהבריאות הנפשית איננה תמיד גלויה וברורה כמו הבריאות הפיזית היא איננה זוכה לאבחון הולם ונשארת לא פעם מוסווית מאחורי סימפטומים פיזיים או סומטיים גלויים. לחלק ניכר מהאוכלוסייה הזקנה רפרטואר מוגבל ביותר לביטויים רגשיים. קושי לשתף אחרים במצבים של לחץ, של דיכאון, חרדה, כעס, תסכול, או בדידות למשל. 

 

כפסיכולוגית קלינית אני פוגשת לא מעט זקנים שקופים כאלה החיים בקהילה. עצמאיים ברובם,   אלה מתמודדים עם תהליכי הזדקנות נורמטיביים. הבעיה שלהם איננה בהכרח נפשית. אלא קיומית. הם מנסים בכל דרך אפשרית להמשיך לקחת חלק אקטיבי בחברה, במשפחה או במעגל העבודה. הם רוצים לחיות ולהיראות. לא להיות על תקן של נוכחים, נפקדים. לא במשפחה המורחבת ולא בחברה.

רק השבוע הגיעה אלי אישה בת 81 לייעוץ. יש לה בעיה קשה אומרת לי ביתה בטלפון, היא לא רוצה להפסיק לעבוד. היא עדיין עובדת חלקית בעסק שהיה פעם משפחתי ונמכר לאנשים טובים שהסכימו להמשיך ולהעסיק אותה. היא מגיעה כל בוקר באוטובוס עם המטפלת שלה. יושבת במקום העבודה. המטפלת עושה את רוב העבודה אבל היא מתעקשת להמשיך למרות השכר הזעום שהיא מקבלת. "מה אני אעשה אם לא אעבוד?" היא אומרת לי מחפשת אצלי לגיטימציה להמשיך לעבוד למרות ההתדרדרות במצבה הפיזי והירידה בזיכרון. אישה דעתנית, מלאת אנרגיות, מלאת חיים. מה יש לי להציע לה? האישה בקושי הולכת, יש לה ירידה בראיה ובשמיעה, גם התפקוד הקוגניטיבי איננו כפי שהיה, אבל היא רוצה להמשיך להיות מעורבת בעשייה כל שהיא.

  רבים כמוה חווים  תסכול הנובע מחוסר הסינכרוניזציה בין תחושת העצמי הצעיר, הסקרן, המעורב והפעיל לבין הגוף המזדקן הדורש טיפול והתייחסות, גוזל אנרגיה ולא פעם גם מעורר דאגות או חרדות. אחרים מתמודדים עם קושי גדול עקב הפער בין מצבם הכללי הטוב יחסית לבין זה של בן או בת זוגם החולים והמוגבלים. ויש לא מעט שסובלים פשוט מבדידות. הזקנים האלה לא זקוקים ל"טיפול פסיכולוגי כהגדרתו" הם זקוקים לליווי, לתמיכה, לאוזן קשבת או לסיוע בקבלת החלטות מהותיות לגבי הפרק אחרון של חייהם.

למרות היותם שקופים הם אינם חלשים. לרבים מהם כוח הישרדות עצום.

לא פעם אני מופתעת מכמות האנרגיה והעושר הפנימי שיש לאחדים מהם כמו גם לחוכמה הרבה בניהול החיים בזיקנה. מהם למדתי במהלך השנים ואני ממשיכה ללמוד על הזיקנה ועל תהליכי ההזדקנות הרבה יותר מאשר מקריאת מאמרים, מחקרים או תיאוריות על הזיקנה. הם מורי הדרך שלי בנפתולי הזיקנה.

הייתי רוצה להציג בפניכם שניים כאלה שחצו את קו ה-85. הם כמובן אינם מייצגים אלא את עצמם ואת פניה הרבות של הזיקנה.

נתן הוא בן  85  . כשאני מתפעלת מתפקודו, מעצמאותו, מהאנרגיה, הסקרנות והחוכמה שלו הוא אינו מבין למה, אפילו כועס, אומר שאני שבוייה בנורמות מיושנות. הוא זה שמלמד אותי על הזיקנה בעידן החדש:

"אני הדגם של בן ה-85 החדש", הוא אומר בקול רם ותקיף.

"אני לא מקרה מיוחד אני הסמל של הממוצע. אין לי שום נתון מיוחד ברקע המשפחתי, גם לא בריאות"

 

 מצב בריאותו הכללי של נתן טוב היום אך בגיל 60 עבר התקף לב ולפני שנים אחדות נותח לשם הסרת גידול סרטני מהמעי הגס ומאז הוא נמצא במעקב. בעיה בברכיו מקשה עליו לצעוד יום-יום, כפי שנהג עד לאחרונה. גם בלוטת הערמונית מציקה לו, ובלילה הוא קם לשירותים פעמים אחדות. מדי פעם בפעם גם מערכת העיכול אינה פועלת כסדרה.

 

 "הגוף מזכיר לי בן כמה אני. אני כל הזמן שוכח. הוא מכריח אותי להאט את הקצב, להיזהר, להימנע ממצבים לא נעימים. אני משתדל להתמודד עם הצרה הזאת שנקראת זיקנה".

 

 כדי להמחיש לי כיצד דברים פעוטים אך חשובים מזכירים לו שהגוף מזדקן, הוא מוציא אריזה של מטלית לחה מכיס מכנסיו ואומר "את זה אני מחזיק בכיס ביחד עם כדור ללב. לכל מקרה שלא יקרה. בגיל שלי, אני חייב להתארגן ולדאוג שלא יהיו תקלות לא צפויות".

"אני כל כך רגיל שניראה לי שכמעט כל בן אדם יכול להגיע למצב הזה באפשרויות שלי.  אבל כשאני יוצא מהבית חשוב לי שתדעו שנכון  שאני זקן בהחלט זקן אבל אני אדם לעניין לא עובר בטל, לא חתייר ואני לא ראוי לזלזול שחלק מכם חש כלפי".

 

 נתן מרגיש טוב עם גילו המתקדם. הוא איננו מקנא בצעירים ורואה בניסיון ובחוכמת החיים ערך מוסף גבוה במיוחד. הערך העצמי שלו גבוה. הוא נמצא בשלב בחייו שהוא נהנה מאוד מהישגים ארוכי שנים בתחום המקצועי והמשפחתי. הוא אלמן, החי בגפו. למרות גילו המתקדם הוא עובד עדיין בשכר ובכלל הוא עסוק מעל הראש. הוא יוצא בערבים בכל מזג אויר, לסרטים, להצגות. לאחרונה הלך עם ילדיו למופע החדש של שלמה ארצי. כן, הוא אוהב את השירים של שלמה ארצי, למרות שהוא בן 85.

בשיחות הטיפוליות אליהן הגיע בעקבות מחלת אשתו, הוא משמש גם לי כיועץ. אני לומדת ממנו על חוכמת החיים ועל ניהול מוצלח של החיים, ושל הגוף

"חייבים לטפל בגוף, אומר נתן בתקיפות, להגיב!!!  לא לתת למצב רוח לתחושת הזיקנה ולחוסר האונים להשתלט עליך במצבים שבהם אתה מרגיש לא טוב

כן, יש זקנים שתחזוקת הגוף הופכת להיות עיקר חייהם. כל מה שהם עושים זה רק לטפל בגוף המזדקן והמעורבות והעניין שלהם בסביבה הם מוגבלים.

אך יש כיום יותר ויותר בני 80 ומעלה המנהלים את חייהם ומתחזקים את גופם מבלי לוותר על מעורבות ועשייה.

 

"חשוב, (אומר נתן),  להתאים את החיים ליכולת הפיזית שלך. לקבל מגבלות מסוימות ולהתאים את הפעילות שלך ליכולות.

אז אתה חי עם עצמך יותר בשלום"

מה שנתן מציע מוכר לנו מההגדרה המקובלת של בריאות נפשית בזיקנה – "התמודדות עם המציאות שהשתנתה" אך  הוא מוסיף בחוכמה שזאת לא רק התמודדות, זאת גם הערכות. להיערך לזיקנה מראש בתכנון ובארגון הסביבה והזמן באופן שיתאים למגבלות של הגיל.

אני היום מודע לזה שהקצב שלי איטי יותר ואני יותר מוגבל ולכן אני דואג מראש לתנאים פיזיים חיצוניים המתאימים ליכולות שלי. אני גם יודע שאני צריך יותר זמן להתארגנות ואינני מתווכח עם זה.

נתן מציע למזדקנים להמשיך בכל דרך להיות אקטיביים.  להתמודד לא רק עם הבריאות והתנאים הפיזיים אלא גם עם המחשב למשל, לנסות לפתור לבד בעיות ולא להזעיק מיד עזרה. הוא גם מתנגד באופן נחרץ למגורים בדיורים מוגנים מאחר שהם יוצרים מצבים נוחים מדי לזקנים ולוקחים מהם את האתגר ליזום, לחפש, לצאת החוצה ולצרוך שירותים בעצמם.

ביחסים עם ילדיו נכדיו נוקט נתן כדרכו בשאר תחומי החיים יוזמה ואקטיביות. הוא איננו יושב בבית ומחכה לטלפון מהם או להזמנה לארוחה. הוא מנהל את היחסים במשפחה ומקדיש הרבה מחשבה לדרכים לשמור על הלכידות המשפחתית. הוא יוזם ואף מציע מפגשים  שיהיה בהם עניין מיוחד עבורם.

"כשאני רוצה לפגוש את הנכדה שלי אני מתקשר ומציע לה לבחור מסעדה או סרט או הצגה שהיא והחבר שלה רוצים לראות. אני מזמין. כך אנחנו נהנים גם מבילוי משותף ואני נהנה עוד יותר מהעובדה שהם נהנים. לנכד אני מציע ללכת יחד למשחק כדורגל. אני מתחבר לעולם שלהם ולא מצפה מהם שיתאמצו להתחבר לעולם שלי”.

האתגר המרכזי בהזדקנות לפי נתן  הוא הניהול הנכון של החיים, של הגוף, של הזמן, של מערכת היחסים במשפחה ומחוצה לה. זאת אחריותו של האדם הזקן ולכן חשוב לעזור לו לפתח כלים ואסטרטגיות להישרדות ולתפקוד טוב יותר בזיקנה.

רחל בת ה-89 משלימה את נתן בתפקודה. גם היא עצמאית, יוזמת, אקטיבית, מעורבת מאוד בחיי ילדיה, נכדיה וניניה. גם היא תורמת להם ככל שהיא יכולה. כאישה העיסוק שלה במשפחה סובב סביב האוכל, עזרה בטיפול בנינים והמון נתינה רגשית. היא איננה מצפה שיזמינו אותה או ייקחו אותה לבלות. היא באה אליהם באוטובוס, מושיטה עזרה בכל דרך אפשרית "אני אפילו עושה לנכדה שלי מסג' היא מאוד אוהבת את זה"

רחל אישה מטופחת, נאה, עצמאית לחלוטין בתפקודה,  לאחרונה היא נעזרת במקל הליכה כשהיא יוצאת מהבית עקב חוסר שיווי משקל וסחרחורות שתקפו אותה מספר פעמים. המצב הזה עורר בה חרדות ופחדים לצאת מהבית ולכן פנתה לטיפול פסיכולוגי.

למרות גילה וקשיי ההליכה שלה, רחל עדיין נוסעת פעם בשבוע לשוק לקנות בשר ודגים. היא מבשלת לה, לביתה ולנכדתה ולשני הנינים שלה אחת לשבוע. היא גם משמשת בעת הצורך כשמרטפית לנין הקטן והאהוב עליה במיוחד. פעמיים בשבוע היא משחקת ברידג' ופעם בשבוע היא מתנדבת בבית חולים.

חיים מלאים ופעילים יש לרחל, ראש צלול ובריאות יחסית טובה, אך גם  חרדות גדולות מהזיקנה. לאחרונה היא סובלת מכאבי גב חזקים בזמן ההליכה והיא חוששת יותר מכל להיות מוגבלת ולאבד את עצמאותה. רחל גם מוטרדת מהקמטים הרבים שבפניה ובעור המקומט "זה כל כך מכוער" היא אומרת לי. כן, גם היא רוצה עדיין בגיל 89 להראות צעירה ויפה. כי העצמי שלה צעיר וזה באמת לא מתאים לעטיפה החיצונית. אני מנסה לעודד אותה שהיופי הקורן מאישיותה המלבבת, ומחן הופעתה הוא לאין ערוך יותר מיוחד. אבל בתוך תוכי אני יודעת שגם אני הייתי מרגישה כמוה. וכן גם אני פוחדת להיות זקנה מכוערת.

בניגוד לנתן יש לרחל, למרות תפקודה המופלא, מדי פעם מצב רוח ירוד מלווה בתחושה של חוסר ערך עצמי ודחייה שאינם עומדים כלל וכלל במבחן המציאות. אלה מטענים של רגשות של דחייה, כאב או פגיעה שהחלו בעבר הרחוק ושלמרות ניסיון החיים העשיר והחוכמה הרבה שצברה עדיין לא נפרקו.

 

בשיחות הטיפוליות רחל בוחרת להיות הילדה. היא זקוקה לאישור ולאהבה שלי כדי לחזק את הערך העצמי שלה שנפגע כל כך בילדותה. במובן זה הטיפול הפסיכולוגי בה אינו שונה כלל מטיפול באישה צעירה, אפילו מתבגרת. יש בתוכה ילדה רעבה, מפוחדת, דחויה שגדלה ללא אם ועברה טראומות בילדותה. לכן גם לא הצליחה כל השנים לפתח דמוי עצמי חיובי מגובש. התפקיד המשמעותי שלי כפסיכולוגית,  מעבר לכלים שהיא רוכשת להתמודדות עם החרדות והמחשבות השליליות,  הוא לכן גם להתחבר אל התינוקת הרעבה שבתוכה ולהיות מעין אמא מזינה המשרה חום וביטחון.

אני משמשת לרחל כאם חלופית אך במפגשים בינינו אני מרגישה שאני מקבלת ממנה לא פחות ממה שאני נותנת. היא רהוטה, רגישה, חכמה, פתוחה.. חווית הטיפול היא לכן מיוחדת במינה.

נתן ורחל, שני אנשים שונים באישיותם וברקע האישי שלהם אך יחד עם זה דומים ברמת התפקוד הגבוהה, במרכזיות תפקידם במשפחה, במתן עזרה לילדים ולנכדים ובהיותם מוערכים ואהובים במיוחד. נתן משמש כיועץ וממלא בסיפוק רב את תפקיד המנטור החכם לצעירים רבים בעבודה, במשפחה וכמובן גם בשיחות איתי. תפקיד זה נותן לו תחושה של ערך עצמי וסיפוק רב.

רחל משמשת מקור מרכזי לנתינה במשפחתה. נכדתה וניניה קשורים אליה מאוד, יותר מאשר לביתה שהיא עדיין עובדת ורואה אותם פחות

רחל ונתן הם הדור שהולך לפני המחנה. הם הזקנים הבריאים שבפתח. להם צרכים שונים מהצרכים של הזקנים המוגבלים. הם זקוקים יותר מכל להכרה בערכם, לשינוי בתדמית, ליחס של כבוד ולהערכה מצד הצעירים בחברה. אלה צרכים רגשיים ולאו דווקא פיזיים וחשוב שכבני משפחה וכאנשי מקצוע נכיר בחשיבותם. הם הרי העתיד שלנו.

התפקיד שלנו כמטפלים הוא לא לטפל בחולשה או בפתולוגיה אלא להיפך. לעזור לאנשים האלה להשתמש ברזרבות הלא מנוצלות שלהם. לעבוד על הכוחות.  על מה שיש ולא על מה שאבד ואיננו. חשוב שנקשיב לקול של המטופל הזקן. הוא מנוסה יותר, חכם יותר מאיתנו. בואו נאפשר לקול שלו להישמע. המטפל יכול ללוות, לתמוך, לעיתים לייעץ ולכוון. לשאול ורק אז לנסות לתת הסבר או פרשנות. השיחה הטיפולית מתמקדת בכאן ועכשיו בעיקר, היא ממוקדת, מחוברת בעיקרה לבעיות או לסוגיות שמתעוררות במהלך ההזדקנות כשלמטפל התפקיד החשוב של חיזוק הדימוי העצמי והביטחון העצמי שעלול להתערער לאור הלחצים המופעלים על האדם בזיקנתו.

 

האם הזקנים של מחר יהיו שונים מהזקנים של היום? סביר להניח שיהיו בחלקם בריאים יותר, עצמאיים, משוחררים מעט מכבלי התפישה הסוציאליסטית, השמרנית. ישקיעו בקלות רבה יותר בעצמם יחסית להשקעה באחרים, יאכלו ארוחות מוכנות ביתר קלות, ידברו יותר על רגשות וייהנו מייעוץ או טיפול פסיכולוגי מבלי להתבייש ולהרגיש שהם משוגעים. האם הנורמות והערכים של החברה ישתנו ויכילו גם חכמה, ניסיון חיים, כבוד לזקנים? האם הזקנים יצברו כוח רב יותר בעתיד?

ומי הם בכלל הזקנים של מחר??  הם בעצם כל אחד מאיתנו. אנחנו המטפלים, בני המשפחה או מטפלים מקצועיים. אני, את ואתה היושבים כאן באולם. ומה עמדתינו כלפי הזיקנה? איך אנחנו מתמודדים עם תהליכי ההזדקנות הראשוניים או המתקדמים שלנו או של הורינו או סבינו? אם אנחנו צעירים במיוחד.

 

למטפלים בזקנים נדרשות להערכתי לכן כמה מיומנויות בסיסיות שהן תנאי הכרחי גם אם לא תמיד מספיק לטיפול. ריף וסינגר (1998) מציעים 6 מפתחות לבריאות חיובית בהזדקנות. אני רוצה להציע 6 מפתחות מקבילים למטפלים בזקנים

 

1. בשלות רגשית ומקצועית – ניראה לי שמה שחשוב יותר מכול זאת בשלות רגשית, אינטגריטי מקצועי ובעיקר בריאות נפשית של המטפל. הם הצידה החשובה ביותר למסע ההכרות והטיפול בזקנים.

אלו היכולות הבסיסיות של המטפל לגלות עניין אמיתי באדם ובעיקר להיות אמפטי כלפיו. היכולת להבין את האדם, להסתכל על העולם דרך העיניים שלו מתבקשת בעיקר כשקיימת שונות גדולה ברקע בין המטפל למטופל וקיים פער תרבותי וגילאי ביניהם. האמפתיה יכולה לגשר על פערים אלו ולתת למטופל את התחושה שמבינים אותו, בניגוד לתחושה הכללית שקיימת אצל לא מעט זקנים , שלא מבינים או לא מנסים להבין אותם באמת.

היכולת להעניק חום והרגשה של קרבה אף היא חשובה ביותר בטיפול באוכלוסייה הסובלת מבדידות פיזית, מחוסר במגע,  גם אם לא בהכרח מבדידות רגשית.  כל אלה אפשריים אם המטפל עצמו מצליח לנהל את חייו לשביעות רצונו ולמצוא איזון בין החיים האישיים והמקצועיים. כשהמטפל טרוד במשימות התפתחותיות אישיות ובמשברים בחייו האישיים, יהיה לו קשה לפנות אנרגיה כדי להשקיע במטופל שלו, בעיקר כשהמטופל במצב נזקק ביותר ויכולתו לתגמל את המטפל מוגבלת.

2. ידע בפסיכולוגיה של הזיקנה - כל מטפל באוכלוסייה המבוגרת חייב להיות בעל ידע לא רק בבריאות פיזית אלא גם בבריאות נפשית, בפסיכולוגיה של הזיקנה ו/או בפסיכוגריאטרייה. הידע מונע הטיות וסטריאוטיפים. הוא מאפשר למטפל לעשות הערכה  של מצבו הרגשי והתפקודי של האדם, להבין מהן המשימות ההתפתחותיות שאיתן הוא מתמודד ואילו קשיים הם נורמטיביים לשלב שבו הוא נמצא. הערכה מקיפה המבוססת על ידע וניסיון תאפשר לו להציע את ההתערבות המתאימה ביותר. היכולת של המטפל להכיר במגבלות שלו כמטפל ובמגבלות של המטופל להחלים או להתגבר על הקשיים שלו מקלה מאוד את תחושת חוסר האונים והאשמה שיכולים להתלוות לטיפול באוכלוסייה המזדקנת בעיקר זאת עם מוגבלויות קשות, כשהתחושה של המטפל היא חוסר אונים ולא פעם גם חוסר ביטחון ביכולותיו המקצועיות. הידע בתחום מתפתח. חשוב להתעדכן, חשוב לא לפעול לפי מתכונים ומודלים מיושנים. יש הרבה חידושים בתחום.

 

3. חשוב שהמטפל יהיה מודע לצורך בסינכרוניזציה בינו ובין המטופל שלו. שיוכל לגלות סובלנות וסבלנות - הקצב של אדם מבוגר הוא אטי יותר. חשוב לתת לאנשים מבוגרים זמן רב יותר להתבטא, להגיד את מה שהם רוצים להגיד, או לבצע פעולה מסוימת ללא עזרה.  היכולת לפתח סובלנות וסבלנות אפשרית והיא חלק מתהליך ההתפתחות המקצועי של המטפל הצעיר. סבלנות וסובלנות הם הכרחיים כשהזקן מוגבל בתנועותיו וזקוק לעזרה באכילה, בתנועה או ברחצה. עד כמה אנו מוכנים או מסוגלים במסגרת סדר יום עמוס במסגרת סיעודית לאפשר לזקן להתנהל בקצב שלו. לצערי, מעט מדי, כשמדובר בזקנים שעם זמן בלתי מוגבל והרבה סבלנות היו מסוגלים לתפקד לפחות חלקית באופן עצמאי. אך גם בבית זה לא פשוט.

יהודית בת 95  גרה כבר כמה שנים עם ביתה ונכדתה. האישה כבדת תנועה, סובלת מכאבים בגפים ומסתובבת עם הליכון, אך צלולה וערנית ביותר. בינה ובין ביתה יש לא מעט מריבות. הבת ביקשה שאבוא לשוחח עם אימה.  ישבתי בחדרה ושוחחתי איתה בעודה יושבת במיטה. כשסיימתי את השיחה, היא רצתה לקום לשירותים. עמדתי והסתכלתי יחד עם ביתה איך היא מתעקשת לקום מהמיטה לבד. דורשת שיקרבו למיטה את ההליכון כדי שתאחז בו ותתרומם ואז היא מצליחה במאמץ רב להתרומם. הבטתי בה בהערכה רבה. על ההתעקשות, למרות הכאבים והקושי הרב,  לשמור על עצמאות. עבור ביתה, זה מעצבן, זה בלתי נסבל, כי אין לה את הסבלנות לחכות לצד אימה עד שתתרומם. אין ספק שזה לא קל, אך כשהסברתי לבת את החשיבות הפסיכולוגית הרבה הטמונה בכך שאימה עדיין נלחמת לעשות פעולות פשוטות לבד, היא התרככה ואמרה לי בעצב: "את יודעת כל הזמן ייחסתי  זאת רק לשתלטנות ולעקשנות של אמא שלי. עכשיו אני מסתכלת על זה אחרת

 

4. גמישות - הקשר הטיפולי עם אדם זקן שונה מזה של אדם צעיר. המטפל אינו יכול לשבת במגדל השן שלו ולעבוד לפי לוח זמנים נוקשה. הוא נידרש לביקורי בית, לליווי טלפוני או אינטרנטי. קשר יותר חפשי המאפשר למטופל להתקשר במידת הצורך למטפל ולהיפך, לשנות לוחות זמנים בהתאם למצבו הפיזי, לשמור על מסגרת יותר משוחררת ולא פורמלית,  המאפשרת גם יותר אינטימיות, ולמטופל הזקן חוויה שהמטפל הוא גם אולי דמות ילד או בן זוג חלופי.

יש למשל מצבים שבהם רצוי שהמטפל יאפשר למטופל לקחת שליטה על הטיפול. להחליט מי ואיך יטפלו בו. שוב אותה גמישות נדרשת לעיתים מבני משפחה מטפלים.

למשל גמישות של הבת לוותר לאימה בת ה-95 ולתת לה להחליט בדברים מסוימים הקשורים ליום יום ולו רק כדי שתרגיש "רלבנטית" שיש לה עוד יכולת להשפיע.

במסגרת מוסדית זה לרוב בלתי אפשרי. אך לפחות נכיר במחיר שמשלמים חלק מהזקנים על אובדן האוטונומיה.

 

5.   חשוב שהמטפלים יהיו אופטימים, בעלי אנרגיה חיובית וסטמינה שיכולים לאזן את הפסימיות, הדכאון  והיאוש שיש לחלק מהזקנים. שתהיה להם אמונה, תפיסת עולם אישית ומקצועית המאמינה שיתכן שינוי, שניתן לשפר תיפקודים מסוימים ללא קשר לגיל, למצב בריאות ולהשכלה. אמונה ביכולת של אנשים לקחת אחריות על החיים שלהם, למרות המגבלות. גישה שמשוחררת מהתפיסה הדטרמיניסטית.

 

6. פתיחות ומוכנות ללמוד מהמטופל- נראה לי שחשוב שהמטפלים הצעירים שמטפלים במבוגרים יזכרו שלמטופלים שלהם גם אם הם חלשים ומוגבלים, גם אם הם עוטים את מסיכת הזיקנה הם בני אדם. ויש להם הרבה יותר ניסיון וחכמת חיים מאשר לנו המטפלים היותר צעירים. לכן אנחנו יכולים ללמוד מהמטופלים ולא רק לתת להם. הנכונות ללמוד מהמטופלים היא הזדמנות לחוויה מאוד מיוחדת שבה יכול המטפל להתפתח כאדם וכאיש מקצוע.

 

ניראה לי אם כן שהאתגר העיקרי של הזקנים של היום הוא להיראות ולהיות נוכחים  במשפחה, במוסד, בחברה. האתגר שלנו המטפלים הוא לסייע להם במשימה חשובה זאת.  

במונחים פסיכולוגיים הכוונה היא לעזור לזקנים להשמיע את קולם שלעיתים הוא חלש או סמוי כך שיהיה  אקטיבי וגלוי. שיוכלו להביע את דעתם ואת רצונותיהם ללא חשש ועכבות.

אם נלמד את הזקן גם לזהות רגשות כמו תסכול, עצב, געגוע, כעס, נוכל אולי לסייע לו לבטא אותם בתקשורת מילולית.

להרחיב את רפרטוראר הרגשות שלו. זה יכול לשחרר ולהקל על סימפטומים סומטים שמהווים לא פעם תחליף לביטוי הרגשי.

הקושי לבטא רגשות של מצוקה כמו ייאוש, כאב, בדידות, כעס שכיח יותר אצל גברים מאשר אצל נשים.

אצל גברים מעל גיל 80 למשל, שנמצאים בדיכאון ואינם מסוגלים לבטא את המצוקה הרגשית שלהם,  קיים סיכון להתאבדות.  לעומתם נשים ששכיחות הדיכאון אצלן גבוהה יותר, נוטות לבטא יותר את רגשותיהם ולכן הן זוכות לטיפול.

 אצל זקנים דמנטיים ובעיקר כאלה שהיכולת המילולית שלהם נפגמה. המטפל צריך לקחת תפקיד הפוך. לשמש כקול שלהם. לדבר במקומם ואליהם ולעסוק במונולוג טיפולי

באשר לתפקיד החברתי הציבורי, חשוב שנדאג שהצעירים של היום ידעו על הזיקנה לא פחות ממה שהם יודעים על גידול ילדים, הריון, לידה וזוגיות. הנכדים של הזקנים והילדים שלהם זקוקים למידע ולייעוץ בהתמודדות של המשפחה עם מעברים, שינויים ואבדנים בזיקנה לא פחות מאשר בהתמודדות עם הולדת אח צעיר או הכנסת ילד לגן או לבית הספר. ההתמודדות הפסיכולוגית איננה מסתיימת בגיל 5 או 30. היא נמשכת לאורך כל השנים. וכפי שמרגרט מאלר אמרה. הלידה של התינוק מתרחשת בפרק זמן מסוים קצר יותר או ארוך,עניין של שעות. הלידה הפסיכולוגית נמשכת לאורך כל החיים.

והייתי רוצה לסיים בפתגם של גורג' ברנרד שו

"האדם היחיד שנוהג בהיגיון הוא החייט שלי. הוא מודד את מידותיי בכל פעם שהוא פוגש אותי, בשעה שהאחרים מחזיקים במידותיי הישנות ומצפים שאתאים את עצמי אליהן".

בואו נהיה כולנו חייטי צמרת שתופרים חליפות מיוחדות לאנשים מיוחדים בהתאם למצב הפיזי, המנטלי, החברתי, התרבותי, הדתי, או העדתי במקום לתפור לכולם תלבושת אחידה.

 

 

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

בר-טור, ל. (2007). האתגר שבהזדקנות מנקודת מבטו של האדם המבוגר והמטפל בו. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1481

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ליאורה בר-טורליאורה בר-טור2/11/2007

תודה לך איה על המילים החמות ואני מקווה שקהל המטפלים באוכלוסייה הזקנה ילך ויגדל.

איה גיאאיה גיא2/11/2007

כמה חשוב וכמה לא אהוד. ליאורה שלום , תודה על הפרסום של דבריך . כפסיכולוגית העובדת גם עם אנשים מבוגרים- המתנדבים לעזרת אחרים מיקוד הרעיונות וניסוחם באופן הרהוט שלך והיוצא מהלב מסייע לי בכל פעם מחדש בעבודתני ומחדד את המרחק שבין העוצמות הרבות הקיימות אצל אנשים שנולדו לפני שנים רבות ושאנחנו ברצוננו לשמור על עצמנו (רק בינתיים) שמים אותם בקטגוריית "הזקנים" לבין העמדות הסמויות שמבטלות ומזלזלות בהם. תודה . איה גיא