פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

שומר משכן הנשמה, על הפלה מלאכותית

מאמרים | 25/7/2007 | 7,185

תאור מפגשים טיפוליים שהוקדשו להתלבטות בענין הפלה מלאכותית. "...אני נאחז במצוות ערך קדושת החיים בכל מחיר, מזהה את תפקידי בשמירה על משכן הנשמה. לומד שערכי מוסר שומרים מפני פחדים ראשוניים מבדידות, עבדות, ריקנות ומוות, אבל אינם מונעים את השכול. עוד אני לומד שערכים אינם מדע מדויק.

שומר משכן הנשמה

על הפלה מלאכותית וקדושת החיים

מאת  יששכר עשת פסיכולוג קליני ומדריך בטיפול משפחתי.

יששכר עוסק בפסיכותרפיה אישית, משפחתית ערכית, ברוח תרבות, אמונה ומדע הרפואה.

מטפל בCBT ומנחה בתוכנית "פסיכולוגיה ביהדות" של ד"ר יאיר כספי.

מפאת צנעת הפרט שונים הפרטים בדוגמא הטיפולית, כך שכל דמיון למציאות מוכרת למישהו, הוא מקרי בלבד.

הסיפור פורסם בעיתון "מקור ראשון"

   הוריה הבינו כבר מגיל צעיר כי העולם היפה ניזוק על ידי רוע בני האדם ובכל זאת הם מגדלים שתי בנות חמודות ומאד רוצים בן. בתם בת העשרים ואחת, רק עכשיו סיימה שירות צבאי ביחידה לוחמת שגם ספגה אבידות בנפש, מבקשת להיפגש איתי, הפסיכולוג היועץ בעניינים מסובכים, לפגישה חד פעמית. "אמא בתחילת הריון, ואני רוצה שהיא תפיל, אין עוד הרבה זמן להחלטה... עוד מעט יהיה מאוחר מדי." היא מספרת לי מיד בטלפון...

   בימים עד הפגישה אני ממהר להתייעצות דחופה עם היועצת שלי. היועצת שלי ממונה על השאלות הקשות שאינן מוותרות על הישרדות, שמחת חיים ומוסר הלכתי. כך יש סיכוי שהטיפול שאני מציע ישמור על מידה מתאימה של רצינות, חיוניות, ומוסריות.   

   אני ממלמל דברים על קדושת החיים. ובחרת בחיים... אחריות כבדה... ובכלל מה פתאום שהבת תתערב?

   היועצת מודיעה לי באופן חד משמעי ונשי, להקשיב לבת ולהתלבטויותיה. "היא גם אישה ואם לעתיד. עליך למצוא מיזוג בין קדושת החיים לסכסוכי הנפש... אין לך זכות החלטה..." פיית האהבה נבוכה ברגעים הללו, אבל לא מוותרת על מצוות ואהבת!

   אני מחייך וקובע כמו יוסף חיים ברנר "כן...אבל יש לי את זכות הצעקה!"

  ...אני תוהה על הפלות ולידות. הבת מדברת איתי מתוך העולם הנסתר מעיני כגבר. החיים מגולמים בגופה וברוחה. הכי קרוב לאלוהים שאפשר. שכינה של ממש. מלאך המוות אינו מחכה לגזר הדין ברגעים שבהם אישה מקשה ללדת, כי הרי חותכין את הוולד במעיה ומוציאין אותו איברים-איברים, מפני שחייה קודמין לחייו. אבל אם יצא רובו, אין נוגעים בו, שאין דוחין נפש מפני נפש. ואז מלאך המוות ממתין בסבלנות. הוא יקבל את חלקו. האישה שוכבת מעולפת, הוולד ראשו בחוץ, ומסביב כולם ממתינים לקדוש ברוך הוא להחליט מי לחיים ומי למוות.

   "כמעט ביטלתי את הפגישה," היא מסבירה לי בהתנצלות. היא מדברת ברכות ובצמצום, עייפה. אני חושב על רמת הברזל הנמוכה בדם של אמה ותוהה על סיבת העייפות של הבת.

   "העולם הזה, זה לא מקום להביא ילדים לעולם... צריך לטפל במסכנים... יש כל כך הרבה ילדים שצריכים הורים אחרים, הורים יותר טובים. כל השנים זה מה שהם הסבירו לי. אני רוצה שהם יאמצו ילד מסכן. ובכלל, אמרו לי שאמא מסכנת את עצמה בגלל ההיריון הזה. אמא יכולה עוד למות..." היא אינה בוכה, רק עייפה. קצת רועדת מפחד. נחנקת מעט מעולמנו. מוצאת אוויר. אני מחפש סימנים של דיכאון קל ושולל את האבחנה.

   את השאלות החשובות שכחתי לשאול. מה את רוצה שיקרה בפגישה? מדוע דווקא אני? מדוע יועץ גבר? אני מהרהר בקול רם ברכות ובעדינות, "את ילדה טובה. את מפחדת. את עושה כאן חשבון חשוב עם העולם. רגע לפני שאת מתחילה לחיות כמו אישה בוגרת. את מפחדת על אמא?"

   היא מרפה מעט, רועדת. "אני לא רוצה שאמא תמות. הוא עוד לא נולד. הוא עוד לא חי..."

   עוד מספר שנים היא תהיה אם. מה היא תרגיש ברגעים הללו לגבי הפלה? האם לכוון אותה לשם? איזו חכמה היתה לשלמה מול שתי הנשים שטענו שהתינוק שלהן הוא. היא מסכימה ללא קול שהיא על פרשת דרכים. אני מציע את הצעתו של רבי זושא, לשים לב אם היא רואה מולה בפרשת הדרכים את אור השכינה. היא אינה מהססת לומר: "כן, אני יודעת. עוד כמה שנים גם אני אהיה אמא. אולי בכלל אני לא רוצה את זה. אבל זה מסוכן לאימא שלי."

   "בגידול ילדנו אולי טמון גם ייעודנו... להמשיך את הדרך להשפיע טוב על העולם. לגדל ילדים טובים. יש לי בת נשואה דתייה, הם לא יכולים עדיין להביא ילדים לעולם..."

   היא מקשיבה רב קשב, נינוחה מעט. אולי הורדתי ממנה את נטל האחריות הכבדה שלקחה על עצמה. אבל האחריות עברה מיד אלי. אני שומע איך הפחד מגורלה של אמה רק מתעצם. אולי זה העניין... אבל לא רק!

 "את רוצה לבוא עם אמא?"

  "לא, היא לא יודעת מכל העניין."

  "לא שוחחת איתה?" אני מופתע.

  "לא... שכחת שגם שאני אישה?" חייכה קצת בכבדות.

   בדרך החוצה אני מוסיף: "אין הרבה זמן. נדבר בטלפון עד הרגע האחרון. אתקשר...תתקשרי..."

   ימים גורליים חולפים. אני מתקשר. היא עונה לי בדרכה הרכה והמצומצמת, "אמא החליטה שתפיל! ההפלה בשבוע הבא!"

  "דיברת איתה?"

   "לא... רק לחשתי בלילה בחושך."

   אני לא שואל מה לחשה. הסקרנות נכבשת לצורכי הטיפול. "האם צריך לשמוח?"

   "לא!" היא עונה באופן חד משמעי וחותך. "היא תפיל ואנחנו נתאבל."

   "אל תשכחו את אבא." אני מציע, כדי שתוכלנה לעבור את התקופה בביטחון.

   "אל תדאג, אבא איתנו. וגם אחותי."

    "אז אני אתפלל שאלוהים ייתן לכם כוח להיות מלוכדים."

   אני רוצה לבכות. רוצה לזעוק. כועס ומודה ליועצת שדרשה ממני להיות לא סמכותי, לא כופה, לא חד משמעי. כועס ומודה לכל אלו שאמרו לי לאפשר. אפשרתי... האם באמת אפשרתי או אולי על ידי הפתיחה חסמתי?  ומה יצא? אין אני יודע אם הוולד רודף את האם או האם רודפת את הוולד? אפילו השטן במקרים הללו לא יודע לאיזה כיוון לפתות אותי...

   אולי עוד תתחרט ברגע האחרון. אולי יש כאן אמת. אינני נרגע.

   אני רץ אל היועצת. אני מרגיש שאפשרתי לבת להיפתח אל אמת חייה, לראות עוד ממדים. אבל אינני בטוח. היועצת חושבת הפוך, שסגרתי. אני מבין שמה שלא אעשה ארגיש קשה. השטן נאנח אנחת רווחה.

   "תוריד מעליך את עול המלך שלמה. אתה לא הוא! נקראת לדרכה במפגש דרכים. החלטתה נובעת מסך כל חייה, ויש את אמא ואבא, אתה עוד דמות ואני רק יועצת... אולי אמה תפיל והיא תבוא אלייך בעוד כמה שנים להתלבט בהריון של עצמה. סמוך על הנשים. הן הכי קרובות לאלוהים. שום גבר לא מבין את זה."

   עוד ימים של בין חיים למוות. אני מצלצל. רוצה להיות שם אם יהיו קשיים לבת אחרי הגרידה של אימה. רוצה לסייע בהגלדת הרגישות הרחמית של הבת, לרכך פציעה של "תישאר צלקת" כדי שזיכרון הרחם לא ידחה את הביצית המופרית הבאה שלה עצמה.

   "מה שלומכם?" אני שואל בהיסוס ומוסיף, "מה שלומכם אחרי?"

   "בסוף אמא ואבא החליטו לא להפיל." היא עונה מיד בהקלה.

   צמרמורת אוחזת בי. "אני שמח מאד שכך יצא. נעצבתי ושמחתי כשאמרת לי שההורים החליטו על הפלה. עכשיו אני שמח."

   "כן. גם אנחנו... מה פתאום אתה מצלצל?"

   אני מופתע לרגע מן השאלה. "כי גם התעניינתי וגם דאגתי." אני אומר את סדר הדברים שנראה לי נכון באותו הרגע. אין מה לשקר ברגעים אלו כשכבר עברנו כברת דרך משמעותית זו. אני רק מוודא שהסקרנות שלי חלשה מדאגתי. 

   "אני מודה לך," היא מסכמת ברכות ובצמצום.

  יום אחד חולף והיא משאירה לי הודעה. מבקשת שאתקשר. "יש התפתחויות..."

   מיהרתי להתקשר, דואג.

   "צלצלתי לבשר לך כי אתה מתעניין..." פתחה ברכות הצימצומית המוכרת שנעימה לי. אני חוזר ומהרהר באבחנות של דיכאון קל או דיסטימיה ופוסל אותן שוב. "שעתיים אחרי ששוחחנו אימא הפילה. היה דימום. היה קשה. עכשיו כולנו עוזרים לאימא. מה אני מרגישה? בלבול ותודה... אין אשמה."

   "אני עצוב," אמרתי בבירור.

   "גם אני. אבל ככה אלוהים רצה כנראה. אני עשיתי נכון."

   "יש לך עבודה רבה. את בת טובה."

   איך נשים בכלל מסתדרות עם תשעה חודשי חששות בענייני חיים ומוות? אני שומע שהיא משוחחת איתי תוך כדי שטיפת כלים. האוזן והכתף מהדקות את הטלפון. הוי השגרה הטובה שאלוהים מאפשר לנו ברוב חסדו. נמנעו חיים בישראל, התבטלה מצוות פריה ורביה והתמעטה הדמות.

   "מה עומד מאחורי ערך קדושת החיים שלך?" שואלת היועצת בקול חמור.

   "אני בן יחיד. הסיפור של אמי הוא שאחרי לידתי היא נכנסה להריון ושני תאומים המתינו זמן קצר והופלו. לא היה מספיק כסף לגדל אותם. אחר כך כבר לא יכולה הייתה ללדת. והמשכתי עד היום להיות בן יחיד ובעיקר בן בודד. יש ימים שאני מאמין שאמי לא הפילה אותם ושיש לי שני אחים מאומצים היכן שהוא... לנו בעצמנו היו כבר שלוש בנות חמודות. אשתי נכנסה להריון במקרה. אני הצעתי שתפיל, היא סירבה בקול חלש. הוועדה לא אישרה, ונולד אח-רון ושמו רון. בן לתפארת. בתי הדתייה נשואה. אין להם ילדים. בעיות פוריות. היא גם סחפה אותי לחיות יותר במסגרת התורה שאלוהים נתן לנו. ועדיין אין להם ילדים..." במו ידיו אלוהים סותר את בניינו שלו עצמו.

   עכשיו ברור לי שאני נאחז במצוות ערך קדושת החיים בכל מחיר, מזהה את תפקידי בשמירה על משכן הנשמה. לומד שערכי מוסר שומרים מפני פחדים ראשוניים מבדידות, עבדות, ריקנות ומוות, אבל אינם מונעים את השכול. עוד אני לומד שערכים אינם מדע מדויק. ולכן באביב, איש צעיר אחד הלך לבדו לעזאזל והתרסק בנפילה מכוונת מצוק. הטל כבר החל ללטף את עסיס הפריחות וצוף הפרחים על קיברו. ביחד עם חיילים שמתו בשדה הקרב וצעירים שנהרגים בנסיעות כבישים מטורפים, מתברר לי שאין מוות סתם.  

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

עשת, י. (2007). שומר משכן הנשמה, על הפלה מלאכותית. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1365

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

סיגל הותיקה הותיקהסיגל הותיקה הותיקה16/8/2007

[ל"ת]. מרשים ומרגש. 
      מעורר מחשבות ולא מאפשר מנוח...
                 כתוב בצורה מעוררת התפעלות..
                       טקסט חובה לכל בן-אנוש...