לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
מקום אחר / מיכל מורןמקום אחר / מיכל מורן

מקום אחר / מיכל מורן

ספרים | 1/6/2007 | 10,371

אסופת שירים מתוך הספר באדיבות המחברת המשך

 

מקום אחר / מיכל מורן

מיכל מורן

מקום אחר

 

מיכל מורן, נולדה בקיבוץ בשנת 1955. ילדותה עברה עליה במחוזות שונים. במקצועה היא פסיכולוגית חינוכית בכירה ומנהלת שירות פסיכולוגי במרכז הארץ.

החלה כתיבתה בגיל 44 ומוצאת בקריאה ובכתיבה של שירה תהליך מרפא. זה היה הכוח המניע להוצאת ספר זה. מילדותה קיבלה הכשרה מוסיקלית וכיום משתתפת בשירה במקהלה.

כתיבתה לקוחה מתוך חוויות חייה המגוונות ונוגעת באהבה, בזוגיות, בילדות, בהורות, במוות ובשמחת חיים.

 

 

לפניכם אסופת שירים מתוך הספר באדיבות המחברת

 

בְּמִכְחוֹל יָפָּנִי דַּק

אֶת גַּבּוֹתַיִךְ יַלְדָּתִי,
שִׂרְטֵט הַיּוֹצֵר
בְּמִכְחוֹל יָפָּנִי דַּק.
כְּמוֹ צַיֶּרֶת רְחוֹקָה
שֶׁעָמְדָה לְלֹא נִיעַ
בְּיָדָהּ הַמִּכְחוֹל
מִתְבּוֹנֶנֶת בְּעֵינֶיהָ הַמְּלֻכְסָנוֹת
מִתּוֹךְ עַצְמָהּ וְהָלְאָה
מוּל גְּלִיל קְלָף מָאֳרָךְ
הַפָּרוּס שָׁעָה אֲרֻכָּה.

הַשָּׁמַיִם הָיוּ כְּחֻלִּים מְאוֹד
הָאֲוִיר דָּמַם עִמָּהּ
שֶׁלֹּא לְהַפְרִיעַ.

וְאָז לְלֹא מִלָּה
נָע הַמִּכְחוֹל
וְשִׂרְטֵט בְּקַו רָצוּף וְזוֹרֵם
אֶת הַמַּעְגָּל הַכִּמְעַט סָגוּר שֶׁנֶּאֱגַר בּוֹ,
שֶׁיּוֹדְעִים אֶת תְּחִלָּתוֹ
אַךְ סִיּוּמוֹ בְּצִפִּיָּה....

וְהַצַּיֶּרֶת חָתְמָה אֶת שְׁמָהּ וְהָלְכָה.
יַלְדָּתִי. 


- פרסומת -

 
 

גַּעְגּוּעִים

בַּדֶּרֶךְ לִירוּשָׁלַיִם בְּאַחַד מִפִּתּוּלֶיהָ
הַמַּגְבִּיהִים אֶת עֵינֶיךָ לְעֵבֶר הָהָר,
מְקַבֵּל אֶת פָּנֶיךָ
שֶׁלֶט קָטָן בְּצָהֹב שָׁחֹר "אִמָּא"
נ"צ לְקִבְרָהּ.

הָאִמָּא הַפְּרָטִית שֶׁל מִישֶׁהוּ,
מְלַוָּה וּמַשְׁגִּיחָה עָלָיו
וְעַל כָּל הַמִּתְגַּעְגְּעִים גַּם יַחַד .

 

 
סַבָּא שֶׁלִּי

סַבָּא שֶׁלִּי
לִמֵּד אוֹתִי בְּדַרְכּוֹ הַשְּׁקֵטָה
מַהִי דֶּלֶת הַנִּסְגֶּרֶת מֵאֲחוֹרֶיךָ
לְתוֹךְ הַשְּׁתִיקָה וְהַשֶּׁקֶט
שֶׁבָּהּ תִּמְצָא דָּבָר
שֶׁאָסוּר לְהַפְרִיעוֹ
אֲפִלּוּ לֹא בַּנְּקִישָׁה שֶׁל יָד קְטַנָּה.

סַבָּא שֶׁלִּי לִמֵּד אוֹתִי
עַל גֹּבַהּ וּזְקִיפוּת קוֹמָה
עַל הָאַוְרִירִיּוּת הַשּׂוֹרֶרֶת בַּגְּבָהִים
וְהַקֹּר וְהַחֹם שֶׁל עֵינַיִם שְׁמֵימִיּוֹת.

סָבִי הָאַחֵר לִמֵּד אוֹתִי
עַל שְׂחִיָּה עִם רֶגֶל פְּגוּמָה
וּצְלִיעָה עִם שִׂמְחַת חַיִּים,
וְאֵיךְ עֵינַיִם חוּמוֹת וּזְקֵנוֹת
מַבְזִיקוֹת בְּחֹם וּבְשׁוֹבְבוּת.

 

 

מְדַבֶּרֶת וּמִתְכַּבָּה

עִם גּוּשׁ הַכְּאֵב בַּבֶּטֶן
אֲנִי מְדַבֶּרֶת,
פַּעַם בִּשְׁמוֹ וּפַעַם בִּשְׁמִי
אַחַר כָּךְ
מְסוֹבֶבֶת אֶת גֵּוִי
וּמִתְכַּבָּה.

 

 

הָאוֹת נוּן סוֹפִית

בְּדִיעֲבַד מִתְבָּרֵר
יְלָדַי
שֶׁשַּׂמְתִּי בְּתוֹךְ שְׁמוֹתֵיכֶם
אֶת הָאוֹת נוּן
שֶׁהִיא
צִנּוֹר שֶׁפַע אָרֹךְ
מֵהַשָּׁמַיִם עַד הַיָּם.
בַּמִּקְרֶה שֶׁלְךָ יַלְדִּי שַׂמְתִּי אֲפִלּוּ שְׁנַיִם.
לֹא שֶׁיָּדַעְתִּי,
לֹא שֶׁזֶּה עָזַר לְךָ
עַד כֹּה.

 

 

הַחְלָפַת חֳמָרִים

אֲנִי אוֹהֶבֶת לְהַחְלִיף אִתְּךָ חֳמָרִים
הִיא אָמְרָה לוֹ,
כְּמוֹ זוּג יְלָדִים הַיּוֹשְׁבִים בַּכִּתָּה
וּמַחְלִיפִים מְחַדֵּד תְּמוּרַת עִפָּרוֹן.
הוּא מֵנִיחַ אֶת כַּף יָדוֹ
בִּשְׁקַעֲרוּרִית הַמֹּתֶן הַחֲשׂוּפָה שֶׁלָּהּ
חֳמָרִים חֲמִימִים מָעֳבָרִים
עַד שֶׁשּׁוּב אֵין לְהַבְחִין בַּתֶּפֶר שֶׁבֵּינֵיהֶם.

הֱיֵה עִמִּי עַד שֶׁחֳמָרֵינוּ יִתְכַּלּוּ.

 

 

 

הָעִתּוֹן מַתְאִים אֶת עַצְמוֹ

זֶה לֹא מִכְּבָר
הָעִתּוֹן
מַתְאִים אֶת עַצְמוֹ
לְמַצַּב רוּחִי.

עַד לֹא מִזְּמַן
הָיוּ
יְחָסֵינוּ הַהֲדָדִיִּים
חֲסֵרִים הִתְעַנְיְנוּת
וְכִימְיָה.
הִתְעַלַּמְנוּ זֶה מִזֶּה
כְּחוֹשְׁשִׁים לְהָרַע.
אֵיךְ יְדִידֻיּוֹת נִרְקָמוֹת?
וּבַזְּמַן הָאַחֲרוֹן
שְׁנֵינוּ עֲצוּבִים.

 

 

חֲרִיקַת הַשָּׁעוֹן

בַּסּוֹף
מִכָּל הַתְּלָאוֹת
אֶאֱרֹז בַּחֲבִילָה
אֶת חֲרִיקַת הַשָּׁעוֹן
הַבָּא לְהָעִירֵנִי מִשְׁנָתִי
וְאֶשְׁלַח רָחוֹק רָחוֹק
לִכְתֹבֶת אַקְרָאִית
מִבְּלִי לְצַיֵּן כְּתֹבֶת הַשּׁוֹלֵחַ.


- פרסומת -

 

 

לִבִּי בְּכִיס מְעִילְךָ

עוֹרְךָ מֶשִׁי,
שְׂפָתֶיךָ מְצֻיָּרוֹת
בְּצוּרַת נְשִׁיקָה,
בְּעֵינֶיךָ מְהַבְהֲבִים
הָאוֹרוֹת הָאֲדֻמִּים.

לִבִּי בְּכִיס מְעִילְךָ
אַתָּה אוֹחֵז בּוֹ
מִשְׁתַּעְשֵׁעַ
מַעֲבִירוֹ מִצַּד לְצַד
מְחַמֵּם.

אוּלַי אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ
כַּמָּה טוֹב עוֹשֶׂה לִי
הַחִמּוּם.

אֲנִי שׁוֹכֶבֶת עַל הַבֶּטֶן,
אַתָּה בּוֹדֵק דּוֹפֵק בְּפֶרֶק יָדִי,
כְּמוֹ מֵתָה,
אֲנִי צוֹחֶקֶת,
כֵּן, אֲנִי צוֹחֶקֶת,
בִּמְקוֹם הַבֶּכִי שֶׁבָּכִיתִי אָז בָּאַמְבַּטְיָה.

הַיָּדַיִם הַגְּדוֹלוֹת שֶׁלְּךָ
חַמּוֹת וּמְדַגְדְּגוֹת
אֲנִי תַּחְתָּן יָפָה
כְּמוֹ שֶׁלֹּא אֶהְיֶה אַף פַּעַם.

 

 

סִרְפָּד

וַאֲנִי בִּתְמִימוּתִי
לֹא זִהִיתִי
סִרְפָּד.
אָחַזְתִּי בִּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם
אֶת עָלָיו הַמְּשֻׁנָּנִים
הַבּוֹהֲקִים
שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם חִסְפּוּס מוֹשֵׁךְ.
כַּמָּה צָרְבוּ יָדַי
כָּל עֶצֶב וְנִים קָמוּ לִתְחִיָּה בַּזְּעָקוֹת
"אֵיזוֹ טִפְּשָׁה".

וּפַעַם שֶׁאָחַזְתָּ בְּסִרְפָּד
שׁוּב לֹא יַרְפֶּה מִמְּךָ
יָמִים רַבִּים .

 

 

קְרִיעָה גְּדוֹלָה מְאוֹד

בַּלַּיְלָה
קַמְתָּ
לִקְרֹעַ אֶת עַצְמְךָ.

כָּל עֲבָרֵנוּ הַמְּפֹאָר
לֹא הֶחְזִיק מַיִם
בְּלֵיל הַשִּׁמּוּרִים הַהוּא .

כְּבָר עָבְרוּ שָׁבוּעוֹת רַבִּים
אִתָּם הַמִּלְחָמָה
הַמַּחֲלָה
הַחַגִּים
וְהָיוּ זִקּוּקֵי עַצְמָאוּת.

בַּלַּיְלָה הַזֶּה
לֵיל תַּמְרוּרִים
גְּלִימַת שַׂק לְגוּפִי
קָרַעְתִּי עוֹד קְרִיעָה בְּלִבִּי
קָרַעְתִּי אֶת הֶחָתָן מִתְּמוּנַת לֵיל כְּלוּלוֹתֵינוּ.
קְרִיעָה גְּדוֹלָה מְאוֹד.

 

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: ספרים, תרבות ואמנות
ליאת פרקש
ליאת פרקש
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
חיפה והכרמל
הדס גור
הדס גור
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
איזבל אדנבורג
איזבל אדנבורג
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
אורן מי-רון
אורן מי-רון
פסיכולוג
שפלה, תל אביב והסביבה, רמת גן והסביבה
יעל דוד
יעל דוד
עובדת סוציאלית
רחובות והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
ד"ר אריאל אבקסיס
ד"ר אריאל אבקסיס
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

צביאל רופאצביאל רופא26/6/2007

כאשר 'ליבידו' הוא שם המשחק. אז מן הסתם מותר לעשות לבעל ההפרעה טיפול כפוי. אפילו אם הוא ממש אדם חופשי, שזועק עד לב השמיים כבר שנים ארוכות, שהוא בכלל אינו רוצה בו.
כי שם למעלה, יש מישהו שמחליט ש'שם המשחק' דלעיל, מושקע יותר מדי בעצמך במקום להיות מושקע באובייקט...
או אז: מותר לתסכל, מותר להכאיב, מותר לענות, מותר לרמוס את זכויות האדם, מותר להיות נבל ברשות התורה של פרויד וממשיכיו...
נראה לי שאתם מושקעים מדי באובייקטים שלכם.

תמי גנדלמןתמי גנדלמן21/6/2007

אכן כן צביאל. מסכימה לחלוטין על הזכות של מטופל לדעת מהו הטיפול שהוא מקבל.
בהנחה שמה שחווית היה אכן טיפול ולא התעללות של אדם, בלי קשר למקצועו הטיפולי.
אתה יודע, גם אנשי מקצוע הם בני אדם, ולא תמיד הם פועלים תחת תיאוריות טיפוליות.
אם תרצה לשתף אותי ביותר פרטים, נוכל לדבר על זה במייל.
שיהיה יום טוב
תמי.

צביאל רופאצביאל רופא20/6/2007

יש והטיפול אינו מוסרי ואינו חוקי!. שלום לך,
לפני שישה ימים ביצע עלי איש מקצוע התערבות טיפולית משמעותית קבל עם ועדה למרות שאיני מצוי כבר זמן רב בטיפול שוטף.
כמי שרואה לפעמים טיפול, אני משער שההתערבות הועילה ואף קידמה אותי, ואולי פירותיה עוד יועילו לי בעתיד.
אך עדיין אין זאת אומרת שזו זכותו המוסרית והחוקית של אותו איש מקצוע "חובב טיפולים" להוציאה אל הפועל!
ואולי אני טועה, אולי "1984" מאת ג'ורג' אורוול הוא כבר המודל השורר במחוזותינו והציבור אינו יודע כלל? 
אנא תקני אותי אם אני טועה. פשוט נדמה לי, שחדירה (באמצעות חוויה מתוכננת היטב) לגולגולת של אדם חופשי במטרה לבצע במוחו שינויים ביו-כימיים בלתי הפיכים, דורשת את רשותו המפורשת...
לא כן, תמי?
(ע"ע מצווה הבאה בעבירה)
 

תמי גנדלמןתמי גנדלמן20/6/2007

צביאל יקר. לפעמים שביקת הכוחות, היא הזדמנות לגדילה ולצמיחה, למעבר למקום שהוא גדול מהמקום בו נפגענו ונפצענו. לפעמים ניתן להפוך אירוע כואב לאירוע של התגברות וגדילה.
אין זה אומר שהעוולות מוצדקות ואין להלחם בהן. אבל ניתן לראות בכל רע הקורה לנו, הזדמנות של לימוד וצמיחה. מהכירותי איתך, אני יודעת שכך נהגת עם כאבי ליבך, שהובילו אותך לפעילות ציבורית מבורכת, ולכתיבה חשובה.
מאחלת לך מעט מנוחה מייסורי הנפש.
שלך
תמי.

צביאל רופאצביאל רופא20/6/2007

סרפד וטיפול. למיכל מורן ברכה ושלום, 
שירייך נוגעים, נגעו בי עמוק בפנים.
אצלך שמו "סרפד", אצלי שמו "טיפול".
אחזו בי ואחזתי בהם, עתה אין מפלט...
עלי והצליחי ואני אמשיך להיאנק תחת מכבשי טיפול,
נא לא לרחם, כבר למדתי לחייך בד בבד...
ובכל זאת, אלי אלי - למה שבקתני?
 

תמי גנדלמןתמי גנדלמן19/6/2007

תודה על שירים מקסימים. ועל ביטוי הנפש בשירה, אין ספק ששירה יכולה להיות יופי של אשנב לנפש, אשנב של ריפוי, שיתוף והחלמה. כי בתהליך הכתיבה יש שיחרור של כאב, ותוספת ההנאה מיצירת האומנות נותנת מעין נחמה על הסבל, מתוכו נולד השיר.
וזה מזכיר לי את דליה רביקוביץ', שהולידה את שיריה מתוך הדיכאונות הקשים בהם היתה שרוייה. ושאלו אותה איך היתה מרגישה כשהיתה כותבת את השירים. והיא אמרה- כשאני כותבת כבר לא כואב לי...
ואכן גם אצלי, הכתיבה באה אחרי הכאב. כשהכאב כבר פחות אילם, כשהוא יוצא החוצה- כל אחד במימדי הביטוי להם הוא מוכשר- ציור, שיר, סיפור, ריקוד או פסל- הופכת היצירה למקדש של הנפש, ומקדשת את הסבל כך שהוא לא נחווה לשוא.
תודה למערכת על פרסום השירים באתר.
תמי.