אנחנו חיים בעידן של דמדומים. האידיאולוגיות, השיח השולט, המורים הגדולים – קרסו ונעלמו. אנחנו מנסים למצוא ביטחון ויציבות במסגרות המקצועיות שבתוכן אנחנו פועלים, אבל נתקלים גם שם בערעורים תיאורטיים ופרקטיים. האם עלינו לדבוק במסורת שבה התחנכנו, או שעלינו להיפתח לכיוונים חדשים, שאפשר ואינם אלא אופנה חולפת?
המגמות העכשוויות, שתוארו תיאור ראשוני בלבד, מחזירות אותנו לנקודת המוצא, לתחילת דרכנו כמטפלים. הן אומרות לנו לא להאמין לדימוי הנשקף אלינו מתוך ההשלכה שמשליכים המטופלים עלינו. הן קוראות לנו לחזור ולשנן שהכוח הטיפולי, היכולת לחולל שינוי, אינם בידנו וגם לא בידיו של המטופל. שנינו יוצאים יחד למסע שאולי יוביל אותנו להבנה טובה יותר של עצמנו. הבנה שלא היתה לנו קודם לכן ושאיננה סגורה ומסוגרת בתוך תורה פסיכולוגית או ניסיון טיפולי קודם, יהיה אשר יהיה.
איננו יוצאים למסע בידיים ריקות, אבל אנחנו מודעים למטען שאנחנו לוקחים אתנו ולמגבלותיו. אם נסיים את המסע כמו שהתחלנו אותו – אותם אנשים עם אותו מטען – נדע שטרם זכינו לחסד. התקווה היא, שמתוך הכרת המגבלות נגיע לחציית הגבולות, לערעור המוסכמות, ולאותו רגע של חסד שבין מוסכמות ישנות לחדשות.
מתוך אתר החברה היונגיאנית הישראלית החדשה.
| 959 צפיות |
הוסף למועדפים