קול השתיקה (אבסורדי, לא?)
טל סער | 12/10/2012 | 7,141 צפיות | הרשמו כמנויים
סיום שבועיים בלעדייך
דלת הקליניקה נושקת למשקוף נסגרת אחרינו
גופי נושם באטרף לריח הטריטוריה שלך
את נעה לידי, צועדת פנימה, אני שונאת כל כך את הנשימות המהירות
בו הגוף בוגד בי, מאבד תחושה ומתערפל למבטך
אני חומקת משאירה אותך מאחורי דלת השירותים, שומעת את נוכחותך ומתנשמת
יש לך בשירותים מראה גדולה, הייתי מאמינה שהיא משמשת למקרי ניתוק תחושתי...
אני מביטה בנערה שמולי, מבולבלת, סותרת את שיערה
מנסה לאחד במבטה גוף ונפש שנפרדים בסערה מערפלת של שעת טיפול
אני חושבת שאת, מטפלת, שמעת אותי נושמת מהר בשירותים
כי תוך רגע היתה לך ביד כוס מים ומשפט שמכיל בתוכו את השרש ר.ג.ע
אני שותה, ובוכה ואת עומדת לידי ומביטה בי
אני מתיישבת מולך והצליל הראשון שעולה ממעמקיי הוא בכי
אני רוצה לבכות מול מבטך שעות, לאבד תחושה בידיים, ברגליים, באף (למה דווקא אף?)
בכל איבר מאיבריי, לבכות עד טשטוש, עד שגעון עד עילפון
אני שומעת את הדמעות מטפטפות לבגדיי, לאורך לחיי ממעמקי גרוני
סרט טורנדו פראי של תחושות מרעיד את בטני
הגעגועים האמיתיים האמיתיים שחשתי אלייך , צרבת האהבה בגרוני
כל כך הרבה עוצמה תחושתית מתרכזת בדמעות מלוחות זעירות מולקולריות שקופות
ואז אני אילמת
ואותיות קטנות ורטובות, חיוורות ועזות, שרוצות לצרוח או ללחוש נאספות בלאט בגרוני
אבל שקט
וכשהעיניים מביטות בך את שואלת בעדינות לנערה אילמת העיניים דמועת הגרון
"מה השתיק אותך?"
אני נשבעת, נשבעת בעיניים היפות שלך, שהגרון שלי איבד סוללה חשובה כשבכיתי
אולי היא החליקה עם הרטיבות, אולי השמן שבה נזל, אבל אין לי קול...
אני פותחת פה, אבל דממה...
אז אני לוחשת "אני לא מצליחה לדבר" (וזה אבסורד בפני עצמו שרק את זה הגוף מסכים להביע..)
ואת מביטה בי כמו שמביטים על גלי ים בשעות ערב "אנחנו נחכה עד שתוכלי לדבר"
אנחנו אחת בעיני השניה דקות ארוכות
ואז את זורקת בדיחה על זה שאני נותנת לתחושות לברוח
והקרח החם הזה של השתיקה נשבר , ואת בתפקיד המאזין עכשיו
עד שימאס לך
אבל זה לא יקרה, נכון?
