קנאת סופרים (או מטופלים..?)
טל סער | 21/10/2012 | 6,334 צפיות | הרשמו כמנויים
לילה... וראשי נודד אל ביתך
אל מנגינת נשימות משפחתך. היצוקה מגופך, ברואה מתאייך
אל פעימות המישהו שישן איתך באותה מיטה
בפייסבוק גיליתי שיש לו חוש הומור מהזן הנושק לשלך
שהוא אבא באותה מידה שאת אמא
שילדיכם יודעים את נשיקת אהבתו השקטה, הפשוטה
פשוטה
זו המילה
את פשוטה. הוא פשוט.
ואני מורכבת
הילדים שהגיחו מהרחם המאושר והחמים שלך
אני יודעת
בני כמה הם, איך בחרת לקרא להם ומה הם היו רוצים להיות בעתיד
ומה הם בהווה
ואני מכירה את החיוך שלהם
אחד מהם מזכיר אותך, משתכפל במבטו, בחיוכו, שותל בעורי זרם כואב
השטח האינטימי של חייך הפרטיים זרוע באמצעו של מדבר צהוב גרגירים
כל נשיפה קרבה שלי מעוררת סופת חול
כל פיסת קרקע שמתגלה מערומיה לעיניי חורכת בלהטה, מצמיאה
כל הצצה מבעד לקירותייך, לחרכי חלונותייך, לטלפון ששכחת לנתק
למאגרי מידע אשי פרטי
החיים שלך. שנחשפים לעיניי צורבים לעורי
קשה כשאול קנאתי...
לפעמים אני צורחת בשקט, רוצה להתגלגל במורד הדשא, להתכסות עשב
לחכות לך שתבואי להרים אותי
שזה לא באמת שיש לך משפחה, וילדים
שאף גוזל שלך, לא באמת, יכול, להצטופף תחת זרועותייך בסוף יום לחיבוק
ואף אחד, לא באמת, יכול לגעת בנימייך מקרוב כל כך
לחלוק איתך את מיטתך את צלחתך, את חיוכך
